החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

התרפקות

מאת:
הוצאה: | 2021 | 215 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

יערה, מורה צעירה להיסטוריה, מגיעה מצפון הארץ לתל-אביב במטרה להתנתק מהזיכרונות ומהתהיות סביב מותו של נמרוד, בעלה, שהיה דוקטורנט לפיזיקה בטכניון.

 

היא מתחילה ללמד בתיכון "הגאונים", שמתאפיין באוכלוסייה מאתגרת, ולכן לא פלא שהיא נאלצת להתמודד עם בעיות משמעת קשות העלולות לגרום לפיטוריה. גם תוכניות הלימודים אינן לרוחה, ובכוחותיה הדלים היא מנסה לעצב אותן כך שירחיבו את אופקי תלמידיה.

 

ואולם מה שמייחד אותה יותר מכול הוא נטייתה לפרש כל אירוע בחייה בראי האירועים ההיסטוריים בתולדות ישראל והעמים ואף לקבל השראה מדמויות מן העבר.

 

נטייתה זו לצד רצונה העז לפתור את התעלומה סביב מות בעלה מובילים אותה למסע שבמהלכו היא חוקרת לעומק את נסיבות מותו ומגלה בעצמה צדדים חדשים שלא הכירה קודם לכן.

 

נגה דיין מלמדת היסטוריה כללית ויהודית במסגרות שונות.

פרסמה עד כה סיפורים קצרים. זהו ספרה הראשון.

מקט: 4-1272-922
יערה, מורה צעירה להיסטוריה, מגיעה מצפון הארץ לתל-אביב במטרה להתנתק מהזיכרונות ומהתהיות סביב מותו של נמרוד, בעלה, שהיה דוקטורנט לפיזיקה […]

 

1

 

שנת 2018

 

ככל שהאוטובוס הדרים השתנתה אוכלוסייתו, ואת מקום הסטודנטים בעלי התרמילים החדשניים תפסו קשישות חרוצות קמטים, נושאות סלים ועגלות קניות. לאחר תחנת השוק קמתי ממקומי, נאחזתי בחוזקה בכלונסאות האוטובוס, חתרתי כנגד כוחות הבלימה והתאוצה המתחלפים אקראית, ולבסוף שיגרתי את עצמי אל עבר דלת היציאה ובלמתי ברגע האחרון, על הסף. בשבריר הרגע הזה עד שהדלתות נפתחו הספקתי לתהות כיצד עולה בידן של אותן קשישות לעמוד, ואפילו לצעוד, בחוויה המטלטלת של הפניות החדות ועצירות הפתע המאתגרות.

האוטובוס נעצר בפראות הרחק מהתחנה, ואני השתלשלתי מתוכו עמוסת מיטלטלין: תיק גדול ממדים, דחוס בקלסרים ובספרים אשר חרך את כתפי הימנית. תיק נוסף על כתף שמאל, שלא היה אלא שקית בד מרופטת ובתוכה כשמונים מבחנים שהיה עליי להחזיר לתלמידים באותו היום, ובידי אחזתי תיק קטן, אלגנטי יותר, לנשיאת חפציי האישיים. כעת נותרו לי כעשרים דקות שבמהלכן היה עליי לצלם שני סיכומים ומבחן חדש, לשתות עוד כוס קפה אחת בחדר המורים ולהספיק לגשת לשירותים עד שאהיה מוכנה ומזומנה להתייצב מול תלמידי כיתה י”א של בית הספר “הגאונים”.

שמו של בית הספר, ששכן בדרום תל אביב, היה נושא להלצות אין־ספור ברחבי העיר כולה ושמו יצא אף אל מחוצה לה. תלמידיו היו רובם ככולם מהאזור, גדלים במשפחות קשות יום ודלות אמצעים שכמחציתן חד־הוריות. פה ושם היו תלמידים מהירי תפיסה ובעלי כישרונות, אשר על אף חוסר הריכוז והרעש התדיר השורר בכיתה קלטו את חומר הלימוד מתוך זהרורי האבק שנעו באוויר. היו גם כמה תלמידים בעלי כתב יפה להפליא, שמחברותיהם התהדרו בכותרות מסולסלות וצבעוניות. אמנם אופקיהם היו בדרך כלל צרים, אך שקדנותם חיפתה מעט על הבוֹרוֹת העמוקים בהשכלתם, ולכן הצליחו לעיתים להגיע להישגים נאים. אולם רוב התלמידים היו בעלי קשיים לימודיים ניכרים, ורק חלקם הצליח לבסוף לזכות בתעודת הבגרות הנכספת. בית הספר הזדנב דרך קבע, שלא בגאון רב, בתחתית רשימת הדירוג של שיעורי הזכאים לתעודת בגרות. בראש הרשימה עמדו מן הסתם בתי הספר העירוניים של צפון תל אביב ומרכזה, כגון “האמוראים”, “הסבוראים” ו”התנאים”. רשימות אלו שהתפרסמו בעיתונות הארצית לוו בפרשנויות של עיתונאים, שמיהרו לגנות את המצב וטענו שבתי הספר ה”צפוניים” זוכים למרב התקציבים ולמיטב המורים, כשבשכונות הדרומיות המצב רק הולך ומידרדר.

זו הייתה שנתי השלישית כמורה להיסטוריה ב”הגאונים”. הגעתי אליו כשנה לאחר מותו העלום של נמרוד בעלי, וכמורים רבים העדפתי ללמד בבית ספר תל אביבי צפונה ככל האפשר מכאן, אלא שבשל ניסיוני המועט בהוראה התקבלתי לבית ספר זה בלבד, והצלחתי “לשרוד” בו שתי שנות לימודים תמימות, למרות הכיתות הקשות ביותר שהוקצו לי, שבמקרה הטוב שררה בהן המולה בלתי פוסקת ובמקרה הרע אנדרלמוסיה. כבר באמצע השנה שעברה התלוננתי בפני מרכזת המקצוע מירב, ואמרתי לה שנראה לי שאני מלמדת את התלמידים החלשים ביותר, בכיתות הקשות ביותר, אבל היא מנגד טענה שנפלה בידי זכות גדולה ללמד דווקא כיתות אלו בשל האתגר הטמון בהן, וכי הצלחתו של מורה נבחנת לא כשהתלמידים טובים, אלא כשהם מתקשים. הצלחתי עם כיתות אלו בשנות הלימודים הקודמות הייתה סבירה, ככל הנראה בזכות קשיחות מעושה משולבת בהתנהגות “קוּלית” ובהוראה סבלנית של חומר שהגשתי לתלמידים כשהוא לעוס וטחון. לקראת שנתי השנייה ייחלתי לקבל כיתות טובות יותר, אך גם אשתקד “זכיתי” בכיתות הקשות. הפעם כבר הבנתי שלא היה זה בשל ה”אתגר” ואף לא בשל הצלחתי עם כיתות אלו, אלא מן הסתם בשל היותי הטרייה ביותר מבין צוות מורי ההיסטוריה. המורים הוותיקים ובעלי הקביעות בבית הספר נרתעו מכיתות אלו, ולכן נהגו להשליך אותן על המורים החדשים, חסרי הישע ומשוללי הקביעות. בחודשים האחרונים הבנתי שאין טעם לרגוז, להתמרמר או לחוש מקופחת כי זהו הנוהג המקובל בבתי הספר התיכוניים בכל רחבי הארץ, וכל שנותר לעשות הוא להמתין בסבלנות עד שיגיע מורה טרי ממני ללמד בבית הספר, ועל כתפיו הצנומות נוכל, אנו המורים ה”וותיקים”, להטיל כיתות אלו.

בעוד רגליי נחבטות במטען שנשאתי, צעדתי בחיפזון לעבר חדר המורים, ביצעתי את כל המטלות בתוך רבע שעה ועליתי במדרגות אל כיתה י”א 5, שכמחצית מתלמידיה מתקשים להוציא תחת ידם משפט נאות אחד מראשיתו ועד סופו. עם זאת, בשל רצונו של משרד החינוך להתהדר בכך ששיעור הזכאים לבגרות עולה בהתמדה, וכל בית ספר חפץ להתרברב בשיעורי זכאות גבוהים, דרש המנהל מכל מורי בית הספר לעשות “מאמץ עילאי” להגיש את כל התלמידים לבגרות. השיעור עסק בהתייוונות כרקע למרד החשמונאים, ומאחר שמרבית התלמידים לא היו מסוגלים לכתוב בקצב ראוי, לא כל שכן לסכם בכוחות עצמם את ההרצאה, כתבתי על גבי הלוח את המשפטים האלה:

  1. היהודים המתייוונים ניסו לשלב את העולם היהודי בתרבות ההלניסטית, שנחשבה באותה תקופה לתרבות האוניברסלית והגבוהה בעולם.
  2. כל מי שרצה להצליח בכלכלה ובחברה, היה חייב לאמץ סממנים של תרבות זו.
  3. לפעמים המתייוונים אימצו רק סממנים חיצוניים, כגון שפה ולבוש, אבל לעיתים הדבר הוביל אותם לזנוח את מצוות הדת היהודית.

התרבות ההלניסטית והמתייוונים עניינו את תלמידיי עוד פחות מאשר בעיית הפלסטינאים, ולכן כדי לעורר עניין ולהמחיש להם את החומר, ניסיתי ליצור הקבלות לימינו:

“האם גם כיום יש תרבות אוניברסלית?” שאלתי.

“כן, התרבות האמריקאית,” עלתה קריאה מגרונותיהם הצרודים והאפופים קורי שינה של כמה תלמידים שבמקרה שמעו את השאלה בשלמותה.

“נכון מאוד, היא מכונה ליתר דיוק התרבות האנגלו־סקסית.”

המונח עורר צחקוקים שלאחריהם עלה גל צחוק אדיר אצל חלק מהתלמידים, ואצל אחרים גיחוכים קלים.

“אנגלו, סקסית, חחח… האנגליות באמת סקסיות!” תלמיד שהתהדר בכרבולת ירוקה ובשלושה עגילים באוזן אחת השמיע געִיות רמות, כשהוא מפנה ראשו לכל עבר במטרה לוודא שהלצתו הותירה את הרושם הרצוי.

“הכוונה היא לתרבות שנוצרה על ידי שבטים שפלשו לבריטניה וכונו ‘סקסונים’ או ‘אנגלים’. בראשית התקופה המודרנית התרבות האנגלית נפוצה בעולם,” המשכתי בכובד ראש, מתעלמת מהסערה המתרגשת ובאה, “וכיום כל מי שאינו מקבל תרבות זו, על חידושיה והמצאותיה, נותר בחוץ, ואף עלול לשמש מטרה ללעג ולק…” בלמתי את דבריי כדי שלא לעורר עוד גל צחקוקים ומהומה נוכח מילה לא מוכרת נוספת בעלת צליל מוזר. אך כעבור רגע המשכתי את שטף דיבורי האוטומטי כמעט: “אפילו בחברה שמרנית, כמו זו של החרדים, מקבלים את הטכנולוגיה המודרנית, כל עוד היא לא פוגעת בעקרונות הדת. לפעמים יותר מכך… נעזרים בטכנולוגיה כדי לסייע לשמירת המצוות. למשל…”

“מעלית שבת,” צעק אדיר, אחד מחמשת התלמידים היחידים בכיתה שהואילו בטובם להשתתף בשיעור.

“נ־כון מ־אוד,” הנהנתי לעומתו כשראשי מופנה אליו במחווה של התלהבות מאולצת, בה בשעה שעיניי לא חדלות לסרוק בדריכות את שאר התלמידים כדי לקדם כל פורענות נוספת שעלולה להתרגש, ובכל זאת בדומה למקרים אחרים, לא יכולתי לעצור את עצמי מלשאול שאלות מתגרות.

“האם זו צביעות?” שאלתי בהיתממות מלאכותית.

“לא, תראי את המוסלמים… אנחנו ממציאים טכנולוגיות, והם עוד יוצאים נגדנו למלחמה, ונגד האמריקאים… אבל בשביל הטרור והפיגועים הם יודעים טוב מאוד להשתמש בפטנטים שהאמריקאים המציאו, וגם בטח רוצים לקבל טיפול רפואי הכי חדיש עם כל השיטות שאנחנו ממציאים ומפתחים, ובסוף הם עוד באים להרוג אותנו. זה נקרא צביעות, המורה!” הדובר היה עומר, תלמיד חריף בעל דעות נחרצות, אך מאחר שלא היה מסוגל לשבת יותר משתי דקות רצופות, היה בדרך כלל עסוק ב”סידורי חוץ”.

צחוק קל עלה מהשורות הראשונות, שאכלסו את התלמידים הקשובים. מבין שאר התלמידים בכיתה, חלקם השלימו את שנת הבוקר שנקטעה עת נאלצו להתעורר ולהיגרר לבית הספר, והיתר התעמקו במכשירי הטלפון שלהם ולא טרחו כלל להרים את עפעפיהם.

האמת היא שהשמחה היתה לאֵידה של “המורה”, ונאלצתי להודות: “אכן, גם אצל המוסלמים יש צביעות מסוימת,” והוספתי – “כנראה, בכל זאת, אין אחד שיכול לעמוד בפני תפנוקי המודרניזציה.” באותו רגע חשתי רטיבות ששרפה את עיניי, אך לא, לא היו אלו דמעות אלא אגלי זיעה שחצו את סכרי הגבות והריסים. רק אז שמתי לב שהמזגן דומם. ככל הנראה אחת הבנות כיבתה אותו בסתר לפני שהבנים – המזיעים כמוני, העמֵלה – יפתחו בצעקות שבר.

החלטתי להסיט את הדיון, לפני שאסתבך כליל ברשת שטוויתי לעצמי, והמשכתי בהסבר החומר לאותם חמישה צדיקים. עליי להודות ששעת הלימודים הראשונה הייתה לעיתים נוחה למורה בזכות הנמנום הרבתי, שלעיתים עלו ממנו גם קולות של נחירות.

שעות הלימוד הבאות היו אמורות להיות סוערות ותוססות יותר עקב ערנות יתר, אבל בדרך כלל ההמולה התפוגגה בשעות הצהריים המאוחרות, עת רבים מהתלמידים נהגו לשמור על המסורת היקית “שלאף שטונדה”, שבמסורת הספרדית ידועה בשמה “סייסטה”.

 

בהפסקה הגדולה בשעה עשר אצתי לחדר המורים לשתות קפה ולאכול את הכריך השדוף שלי, אך עם הנגיסה הראשונה נכנסה אהובה, סגנית המנהל שהייתה גם אחראית מערכת. היא לבשה שמלת ג’וסלין יפה שעטפה היטב את משמניה, וטופפה על עקביה הממוסמרים שאמנם הבליטו את קרסוליה הדקים והנאים, אך גם את שוקיה המעובות.

“יערה, למה את לא בתורנות בחצר האחורית?” שאלה אותי בקולה הצורמני, כשהיא פורשת את ידיה כאילו עליה ללכוד זאטוט הרץ אל בין זרועותיה.

“אני לא תורנית היום,” התקוממתי, “הייתי ביום ראשון.”

“כן, אבל גלית המורה לספרות חולה. שלחתי לך בבוקר הודעה שאת תורנית.”

נזכרתי שבשל משימות הבוקר, לא הצצתי בטלפון שלי למעלה מחצי שעה, ולפיכך גמעתי במהירות עוד לגימה צורבת לשון מהקפה שלא הספיק להתקרר, בלסתי שני ביסים נוספים מהכריך ויצאתי במרמור הפגנתי לחצר. ההפסקה הגדולה הייתה בעיצומה, ומהרמקולים בקעה מוזיקת טרנס מהדהדת, שנועדה להנעים לתלמידים את זמנם, לפנק את אוזניהם ולמרוט את עצביהם של המורים. מכיוון שעל פי הנוהל נאסר על המורים התורנים לשבת, הסתובבתי ברחבי החצר בראש מורכן כלטאה המנסה למצוא מעט מחסה מפני שמש אוקטובר שבכל פעם מחדש הפתיעה אותי לאחר צינת הבוקר. עד מהרה החלו בתי השחי שלי לנטוף זיעה וליצור עיגולים רטובים בחולצתי, שלמזלי לא הייתה הדוקה מדי. כך הקפדתי להגיע לבית הספר, בתקווה שאמנע ממבטים חודרניים וחולמניים של כמה בנים מחוצ’קנים, אם כי עליי להודות שהשיטוט האין־סופי במכשירים הסלולריים הפך תופעה זו לנדירה למדי וגרם לכך שהתשוקה המיתולוגית של תלמיד למורתו כבר נמוגה לגמרי בימינו.

בעודי שקועה במחשבות, ורק מביטה בחטף ימינה ושמאלה כדי לצאת ידי חובה, התברר שבפינה השמאלית של החצר התלקחה תגרה בין ארבעה בנים. הזדרזתי בבהלה מעושה לכיוונם, שכן התקרית עניינה אותי בדיוק כמו תחזית מזג האוויר בימות הקיץ. אחד הבנים התיישב על יריבו והחל להכות בפניו באגרופו כאילו היה בזירת התגוששות בסרט אמריקאי. ניגשתי אל מאחורי אותו בריון וצעקתי: “תפסיק מיד לפני שאקרא לאחראי משמעת!”

הייתי מורגלת בכך שהתלמידים אינם מקשיבים ובוודאי אינם מצייתים, ולכן לא ציפיתי שישמע לי, אבל למרבה הפלא, קם הנער האלים בתנופה חדה, ומאחר שעמדתי מאחוריו, נהדפתי אחורה בעוצמה, ורגלי נתקלה בסלע שהיה תקוע מאחוריי ובדרך כלל שימש מקום ישיבה מאולתר בחצר דלת הספסלים. התנודדתי הצידה עד שנפלתי על מרפק יד ימיני. הנערים הסוררים לא בזבזו זמן מיותר וחידשו את התגרה. מזווית עיני ראיתי כמה נערים ונערות מצחקקים. התרוממתי במהרה כדי שלא אעורר תשומת לב יתרה. מרפקי בער, וכשהבטתי בו ראיתי שעורו השתפשף כהלכה באופן שלא זכיתי לדומה לו מאז שנות העשרה שלי. שמתי פעמיי אל הברזייה לרחוץ את הפצע, אך אז נוכחתי לדעת שקרסול רגל ימין שלי כואב, ובקושי רב עמדתי על הרגל. שיערתי בנפשי שנקעתי או ששברתי את הקרסול ובעיני רוחי כבר ראיתי כיצד במשך חודש או יותר איאלץ להיכנס לכיתה בצליעה, לנוכח צהלות תלמידים או אולי אף להיות מושבתת זמן־מה.

התיישבתי על הסלע הארור וביקשתי משתי תלמידות – שפניהן היו מוכרות לי, אך לא זכרתי את שמותיהן, והן התעניינו בשלומי – שיקראו לעזרת אב הבית, מאחר שחדרו היה סמוך לזירת האירוע. למזלי, התלמידים היו עסוקים בענייניהם, ולא שעו אליי יתר על המידה. כעבור דקה נשמעה נעימת מוצרט עליזה ששימשה כצלצול, ועם תומה הגיע אליי הבחור החייכן שראיתי כבר כמה פעמים בפינות שונות בבית הספר, ואף פעם לא ידעתי בוודאות, והאמת שגם לא תהיתי כלל, אם הוא אב הבית. ייתכן שתחילה סברתי שהוא אחד המנקים. פעמים אחדות חלפתי על פניו וחייכתי אליו חיוך מאולץ, ודווקא הוא תמיד חייך לעברי חיוך רחב, חושף שיניים לבנות. גם עכשיו הוא התקרב אליי בחיוך.

מה אתה מחייך? חשבתי בזעם, אבל דווקא כשהתכופף אליי חדל מחיוכו, עיניו בעלות הריסים השחורים העבותים הצטמצמו, עד שהסתירו כמעט לחלוטין את עיניו הירוקות. ריח אפטרשייב מתוק כבד אפף אותי.

“מה המצב, יערה?”

“לא יודעת. בטח שברתי את הקרסול.” הכנתי את עצמי לגרוע מכול, כדי שאם יתברר שזה בסך הכול נקע – אוכל לנשום לרווחה.

אב הבית, שנראה בערך בן־גילי, הושיט לי יד, ואני אחזתי בידו והתרוממתי, כולי כואבת. הדמעות כבר נקוו בעיניי, ואפי החל לזלוג. לולא התביישתי למרר בבכי מול עיני התלמידים, בוודאי הייתי נשנקת ופורצת ביללות.

“בואי, אקח אותך למיון,” אמר. הוא תמך בי ביד אחת, ובשנייה התקשר למזכירות להודיע ש”המורה יערה שברה את הרגל,” ועליו להסיע אותי לחדר מיון. מהצד השני איחלו לי רפואה שלמה ובהצלחה ואמרו שיודיעו לסגנית, כדי שתמצא לי מחליף.

נכנסנו למכונית המסחרית שלו, שמושבה האחורי היה עמוס מוטות ברזל, חבלים וכלי עבודה, אבל המושב הקדמי היה פנוי ונקי, ואני התיישבתי עליו, משחררת אנחת רווחה.

“אולי כדאי שתסיע אותי למוקד של קופת חולים או לתחנת מגן דוד אדום? במיון יש תור ארוך, ואין לי הפניה מרופא, עלולים לגבות ממני הון תועפות.” כך תירצתי את ניסיוני להתחמק מהמפגש הטראומתי שחוויתי לפני כשלוש שנים בחדר מיון, ביום מותו של נמרוד.

“במוקדים לא עובדים בשעות כאלה. אם יש לך שבר, לא יטפלו בזה במד”א. עכשיו מתאים ללכת רק למיון. אחר כך תקבלי טופס 17 מקופת החולים שלך.”

“טוב, אני סומכת עליך.” דקלמתי את המשפט שהוחדר בי בהשתלמויות מורים.

הוא חייך בשביעות רצון ושאל, “את מלמדת היסטוריה, נכון?”

“כן, איך אתה יודע? אף פעם לא יצא לנו לדבר.”

בלי לחכות לתשובתו שאלתי, “בעצם, איך קוראים לך? אני רואה אותך הרבה, ולא שאלתי אף פעם,” ואז הוספתי בטון מתנצל, “תמיד אני ממהרת כל כך.”

“רועי,” ענה ולכסן אליי את מבטו.

“אתה התחלת לעבוד כאן בשנה שעברה, נכון?”

“רצינית? איך שנה שעברה? השנה אני סוגר ארבע שנים. הזמן מה־זה טס, יערה… חבל על הזמן. אני גם זוכר טוב מאוד מתי את התחלת… זה היה לפני שנתיים, נכון?”

“יפה ששמת לב,” אמרתי בחיוך בעוד עיניי נותרות כבויות.

“מה נראה לך? כשמגיעה לַבית־ספר מורה כמוך, צעירה, חמודה, איך אני לא אשים לב?”

דרך המראה הפנורמית של המסחרית הבחנתי שהוא החדיר בי מבט בוחן מאחורי עדשות המראה התכולות של משקפי השמש שלו.

כבר הצטערתי שציינתי שהוא שם לב אליי, הרי כך פתחתי לו צוהר לשרבב את הרפליקה שרק בחורים “פשוטים” כמוהו נוהגים לומר, וגם אלו כבר החלו להמעיט בכך בשנים האחרונות, שבהן לכל הערה היה ניחוח של הטרדה.

נמרוד מעולם לא היה יכול לדבר כך, חשבתי. ודאי לא היה מתחיל כך עם נשים, וברוב המקרים, כבחור שלמד פיזיקה בעתודה עם בחורים חנונים כמוהו ועם חמש בנות, הוא לא היה מתחיל כלל עם בחורות, לא באופן בוטה ולא במרומז, ובכלל – כל בחורה הייתה חייבת ליזום ולדחוף את העגלה, שאם לא כן, היה הבחור השברירי מאבד עניין ונמלט על נפשו.

הגבתי בשתיקה רועמת, אך המבוכה לא נמשכה זמן רב, כי הוא עצר את הרכב ליד המיון, ובמיומנות הריץ כיסא גלגלים והושיב אותי בו.

“חכי לי פה, אני אמצא חניה ואכניס אותך.”

צפיתי שאמתין בחוץ כחצי שעה, אבל להפתעתי הוא הגיע כעבור חמש דקות. כמה רגעים נוספים חלפו, וכבר התקבלתי בדלפק. כאן התריעה בפניי הפקידה, תוך כדי הדבקת המדבקות בציפורניה משובצות היהלומים, שאם לא תימצא הצדקה לבואי למיון, איאלץ לשלם לבית החולים אלף שקל.

“אל תדאגי,” אמר רועי, “בסוף העניינים מסתדרים.”

לא הבנתי אם הוא מדבר על התשלום או על הנקע או השבר שעלולים לאבחן אצלי, אבל העדפתי שלא לפתוח בשיחה נוספת. מאחר שעמדו בפניי כמה שעות המתנה, הפצרתי בו לחזור לבית הספר, והוא נענה לאחר שהבטחתי להזעיק אותו בתום הטיפול כדי להחזירני לביתי.

לבסוף התברר שמדובר בנקע בלבד. לא עדכנתי את אב הבית הצעיר, כי העדפתי לחזור הביתה במונית. רק לאחר שנשכבתי במיטתי, כתבתי לו:

“היי רועי. יש לי נקע. טופלתי והצלחתי לחזור בכוחות עצמי הביתה, תודה על הכול.” בתגובה, הוא צלצל וכדי שלא אצטייר ככפוית טובה – עניתי.

“למה לא הודעת לי? הייתי מגיע תוך כמה דקות. נתנו לך חופשת מחלה?” טוב ששאל שתי שאלות בזו אחר זו, כך יכולתי להתעלם מהראשונה ולענות על השנייה, כמו – להבדיל אלף אלפי הבדלות – הנשיא קנדי במשבר הטילים בקובה, שהתעלם מהדרישה הראשונה הבלתי רצויה של חרושצ’וב ונענה רק לדרישה השנייה שהייתה נוחה יותר, וכך הצליח להיחלץ בהצלחה מהמשבר. מי אמר שאי־אפשר ללמוד מההיסטוריה? גיחכתי לעצמי. כך לעיתים נהגתי לומר לתלמידים בתגובה לאמירות נדושות מצידם בנוסח “אין בשביל מה ללמוד היסטוריה,” ו”מה יצא לנו מזה?”

“כן, נתנו לי. שלושה ימים… תודה על הכול,” קיוויתי כבר לסיים את השיחה ולצלול לשינה עמוקה.

“אם תצטרכי משהו – אני פה. אני מבין שאת גרה בצפון העיר.”

“כן, אני עכשיו ‘צפונבונית’…” גיחכתי לפני שיספיק לשחרר איזו הלצה על צפונים אשכנזים וכדומה.

“אני מגיע פעם בשבוע לאזור, לתיכון ‘האמוראים’… התחלתי ללמוד שם קורס באוניברסיטה הפתוחה… האמת היא שזה קורס בהיסטוריה… לא הספקתי לספר לך שאני מאוד מתעניין בהיסטוריה… בתיכון זה היה המקצוע האהוב עליי.”

עליי להודות שמאסתי לשמוע את הדברים הנדושים האלו מפי כל מי שאהבו היסטוריה, שהיה להם מורה מרתק בתיכון, שידע להחיות את החומר וכיוצא בזה… ובדרך כלל התאפקתי מלומר להם שאם הם מתעניינים בנושא בזכות המורה, אין זו התעניינות ראויה לשמה. אם כי ייתכן בהחלט שרתיעתי נבעה גם מקנאה שעוררו בי אותם מורים עלומים, אף על פי שחלקם כבר זמן רב אינם מלמדים…

“וואו, אני מסכימה איתך שזה מקצוע מרתק. באיזה תחום אתה מתעניין?” שאלתי מתוך נימוס.

“אני מתעניין בעיקר בשואה. לכן הקורס הראשון שבחרתי הוא בתחום הזה.”

זה כבר היה צפוי מדי. גיחכתי ביני לבין עצמי. כמובן, כמו כל התלמידים שלי, רק השואה מעניינת אותם. בעיניי היה מאוס לחלוטין לשמוע אנשים שאומרים שהיסטוריה מעניינת אותם כי הם “מתעניינים בשואה.” אין בין זה ובין התעניינות בהיסטוריה דבר, אבל כמובן הסתפקתי בשמירת הדברים האלה בלבי. אילו רק הייתה לי קצת יותר תעוזה, הייתי אומרת אותם, אבל במקום זאת שאלתי שוב מתוך נימוס ובשקט רב, כדי שיבין שאני עייפה ויניח לי:

“אתה מתכוון ללמוד לתואר בהיסטוריה, או רק לומד קורס אחד מתוך עניין?”

“זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך… להתייעץ איתך, כי אני שוקל את הנושא…” המילה “שוקל” בכלל הצחיקה אותי, איך קרה שכולם התחילו פתאום “לשקול”? לא שמתי לב שכל אלו שמשתמשים במילה הזו תדיר, כל כך מדודים בצעדיהם.

“אולי אלמד לתואר… השאלה מה אפשר לעשות עם תואר בהיסטוריה חוץ מללמד בתיכון?” שאל.

“אפשר כמובן להמשיך לדוקטורט ולהרצות באוניברסיטה ובמכללות. מלבד קריירה אקדמית, אין הרבה אפשרויות… אולי בעצם לעבוד בארכיון או במוזיאון.”

ביני לביני חשבתי שהבחור הזה ממש הוזה, הרי אם אני, ששוקדת על לימודי ההיסטוריה מנעוריי, מתבוססת כמורה בתיכון, ובגיל שלושים ושלוש עדיין לא הצלחתי לדרוך על סיפה של האקדמיה כי אני לא מבריקה דיי, או כי אני לא הכי נחושה, או כי אין לי די כסף, או כי לא זכיתי לעידוד מספק מהמשפחה, או מחמת מותו הבלתי צפוי של נמרוד, שהפך אותי אלמנה צעירה ועגמומית, אז איך הוא בכלל מתכוון להתחיל ללמוד לתואר ראשון לאחר גיל שלושים, ועוד מפנטז “לעשות עם זה משהו” חוץ מללמד בתיכון. במבט לאחור דומה שבאותם רגעים רגשי הנחיתות שלי ערכו מרוץ עם תחושות ההתנשאות שחשתי כלפיו, וכשהגיעו לנקודת הסיום, נחבטו אלו באלו.

הוא “שקל” את דבריי, ואז אמר: “יכול להיות שבאמת אמשיך עד שאתחיל לחקור. אני מעוניין להתמקד בנושא השואה.”

דבריו קטעו את הרהוריי המרירים. “כן, יש כמובן מה לחקור בנושא,” המשכתי את הקו שלו, כי בלימודי ההוראה הצליחו להטמיע בי שלעולם לעולם אין לייאש תלמיד! “אפשר, לדוגמה, לחקור את שואת יהודי צפון אפריקה. זה נושא שלאחרונה החלה בו התעניינות רצינית.” אמרתי ומיד התחלתי לחשוש שייחס לי נטיות גזעניות.

לרווחתי, ככל הנראה המחשבה לא חלפה בראשו או שהיה להוט למצות את הנושא, והוא המשיך: “הייתי שמח אם נוכל פעם להיפגש ולדבר יותר לעומק. ממש אשמח לשמוע ממך עוד רעיונות, במה להתמקד, מה לחקור. אני מאמין שאת מתמצאת בזה.”

“כן, כמובן, נוכל להיפגש בבית הספר,” עניתי בחופזה כי ידעתי שלא לכך התכוון.

הייתה שתיקה, ואז אמר: “כן, כמובן. נוכל להיפגש בבית הספר, אחרי שתחלימי בעזרת השם…”

אם להודות על האמת, בתוך תוכי אולי קצת התאכזבתי, כי אמנם ממש לא רציתי לפגוש אותו מחוץ למסגרת הלימודים, אבל ציפיתי, פשוט כדי לזכות במחמאה, שלא יוותר בנקל. בן רגע התעשתי והזכרתי לעצמי, שבתוך דקה אחת בלבד הוא יכול ליצור קשר עם עוד עשר בחורות ברשתות החברתיות, ואולי אפילו “לסדר” לעצמו פגישה בו בערב.

“אז אני באמת מאחל לך החלמה מהירה, ושוב – אם את צריכה משהו, תודיעי לי.”