החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

איך לאהוב את בתך

מאת:
הוצאה: | 2021 | 238 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

רכשו ספר זה:

אישה עומדת ברחוב חשוך, אלפי קילומטרים מביתה בישראל, ומציצה לתוך בית בעיר צפונית בהולנד: שתי הילדות הקטנות שמעברו האחר של החלון הן בנותיה של בתה היחידה, נכדותיה, שאותן לא פגשה מעולם.

במרכז הרומן המבריק הזה ניצבת משפחה קטנה — אימא ואבא ובת; ובעצם, אימא ובת ואבא, בסדר הזה, משפחה שטעויות האהבה שנעשות בה מצטברות אט־אט לדרמה פסיכולוגית שקשה להניח מהיד.

בבהירות ובחדות בוחנת הילה בלום את הקפלים העדינים ביותר של אהבת אם לבתה, אלה שאנחנו רוצים לראות ואלה שנוח לנו להתכחש להם, ופורשת אותם לעינינו כמפת דרכים אינטימית המשרטטת את גבולות יכולתנו לכוון ולשלוט בגורל ילדינו.

זהו ספרה השני של הילה בלום, עורכת ספרות בעלת מוניטין רב. ספרה הראשון, הביקור, זכה לשבחים, היה לרב־מכר ותורגם לשפות זרות.

באיך לאהוב את בתך היא מתכתבת עם סופרות גדולות של דורנו, שיצירותיהן צפות שוב ושוב בחיי הנפש של הגיבורה שלה, וטווה סיפור רב־רבדים, מורכב וחכם להפליא.

יגאל שוורץ

מקט: 15101190
אישה עומדת ברחוב חשוך, אלפי קילומטרים מביתה בישראל, ומציצה לתוך בית בעיר צפונית בהולנד: שתי הילדות הקטנות שמעברו האחר של […]

1

בפעם הראשונה שראיתי את נכדותי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונות הפרוורים של חרונינגן החלונות גדולים ונמוכים, התביישתי בַּקלוּת שבה השגתי את מבוקשי, נבהלתי מהיותן שָלל זמין למבּטַי, אבל גם אני הייתי חסרת הגנה, אילו הסבו מעט את פניהן הן היו רואות אותי שם.

הילדות לא עסקו בנעשה בחוץ. הן היו נתונות לעצמן, לדאגותיהן הפעוטות. ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח. הן היו לבדן בסלון, יותר מדי בהישג ידי. אילו נשאלתי לא היתה לי דרך להסביר את הימצאי שם. הלכתי.

חיכיתי שהחשכה תרד בחוץ והאורות יעלו בחדרים. הפעם נעמדתי קרוב יותר לבית, עוד היססתי כמה רגעים ולבסוף חציתי את הכביש. כמעט נקשתי על החלון. הדהימה אותי הפשטות שבה התנועעו שם עכשיו כל בני המשפחה. לא כך זכרתי את בִּתִי, הממה אותי עוצמת ממשותה. לחשתי את שמה רק כדי להבין, 'לאה, לאה.' עמדתי שם, לא הרבה זמן, כמה דקות. בנותיה של לאה, לוֹטֶה וסָאנֶה, ישבו ליד שולחן האוכל ובכל זאת זזו בלי הפסקה, הסיעו לכאן ולשם את האור הצהוב של הבית. בעלה יוהאן עמד בגבו אלי במטבח, טרח על ארוחת הערב. לאה נעה בין החדרים, נחצתה בצלב החלון, נעלמה וצצה שוב בחדר אחר, חרגה מהמציאות כאילו באמת עברה דרך קירות. האח בסלון היתה כבויה, ואף על פי כן השרתה חמימות. השרתה בית, זה הדבר. והיו ספרים בכל מקום, גם במטבח. זאת נראתה דירה טובת לב, הכול בה נועד להזכיר את תמימותם של חומרי הגלם, עציוּתם של עצים ביער, מוֹכיוּתם של עננים בשמים. ומשום שהתבוננתי בבתי ובמשפחתה בלי ידיעתם, הסכנה איימה דווקא עלי, העירום של חייהם זהר לעינַי בקרינתו המסוכנת.