החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מתי בפעם האחרונה ראית את סבא?

מאת:
הוצאה: | 2021 | 164 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

40.00

רכשו ספר זה:

"אתה לא זוכר איפה סבא שלכם גר?" שאל שמוליק.
"פשוט תשאל," ענה יוני לגיסו. הפעם האחרונה שבה ביקר בדירה הייתה לפני כמה שנים, כשסבו קיבל את הפיליפינית ואימא שלו ביקשה שיקפוץ לוודא שהשניים מסתדרים.
"הינה, היא ענתה. 'רש"י ארבעים ושלוש, דירה חמש. אין אינטרקום או מנעול'. וואלה יופי, אחר כך כולכם תוהים איפה הוא ולמה הוא לא עונה. הרבה דברים יכולים לקרות בבניין שאפשר להיכנס אליו בלי להתאמץ או לתקתק איזה קוד. רק אל תתפלאו אחר כך."

בערב ליל הסדר מגיע יוני עם גיסו שמוליק לביתו של סבו כדי לאסוף אותו לארוחת החג המשפחתית. מהר מאוד מתגלה כי הסב בן התשעים נעלם, ואיתו המטפלת הפיליפינית שלו. כך נפתחת דרמה משפחתית החושפת את הדינמיקה הבין-דורית בהווה ובעבר ומאלצת את בני המשפחה להתמודד עם שאלות על חמלה, אחריות ואשמה, תוך ניסיון נואש להיאחז בשגרה ובדפוסים ישנים. במקביל נחשף סיפורה של המטפלת ולוקח אותנו למסע היכרות עם האנשים השקופים שאוחזים בידיהם של הזקנים, רוחצים, מאכילים ומטפלים בהם בערוב ימיהם. זהו סיפור על ריחוק ועל קרבה, על בחירות קשות עד בלתי אפשריות ועל מסע חוצה יבשות למען מטרה אחת.

טובית נייזר עבדה כעיתונאית ב"ידיעות אחרונות". היא בעלת תואר שני בספרות אנגלית מאוניברסיטת תל אביב, יצרה פסקול לנסיעות עם ילדים בשם "אוטוטו חוויה בנסיעה", והקימה שני סטארט־אפים שלא עשו אקזיט, אבל לימדו אותה שיעורים חשובים. בשנים האחרונות היא עוסקת בפיתוח וייעוץ עסקי. "מתי בפעם האחרונה ראית את סבא?" הוא ספרה הראשון.

מקט: 001-3000-222
"אתה לא זוכר איפה סבא שלכם גר?" שאל שמוליק. "פשוט תשאל," ענה יוני לגיסו. הפעם האחרונה שבה ביקר בדירה הייתה […]

פרק ראשון

 

ערב ליל הסדר 2019, התשע'ט

משפחות בבגדי חג צעדו לעבר מכוניותיהן. שקט עלה מרחובותיה הצדדיים של תל אביב ועץ הדר בודד הפיץ ריח פריחה עדין.

״תגיד לי, איך אתה חי בעיר הזאת?״ קולו המאנפף של שמוליק הקיץ את יוני מהרהוריו על סבו. ״בחיי, לא מבין אותך. מה אתה מוצא פה? כל הבניינים ישנים… תראה! אתם בטח משלמים כמו המשכנתה שלי על הבית בשביל לקבל ת'חמישים מטר המתפרקים שראיתי.״

״שישים מטר,״ תיקן יוני, ״אני בדיוק מחפש משהו אחר. מעלים לי באלפיים חמש מאות שקל. הנכד של הבעלת בית מתכנן להרוס את כל הבניין וכדי לזרז עניינים הוא דוחף את כולם לעזוב.״
״אתם שוב מחפשים?! לא מבין מה יש לך מהעיר הזאת. או שהבניינים מתפרקים, או שהורסים אותם ובונים מגדל.״

״שומע שנייה, תגיד למיכל שתשאל את אימא מה הכתובת המדויקת.״ יוני שלף את המפתח מהאופנוע.

״אתה לא זוכר איפה סבא שלכם גר?״

״פשוט תשאל.״

הבניינים הסמוכים הצליחו לבלבל אותו פתאום. חלקם שופצו, גבהו עם השנים ונמתחו לצדדים עם מרפסות שופעות צמחייה.

הפעם האחרונה שבה ביקר בדירה הייתה לפני כמה שנים, כשסבו קיבל את הפיליפינית ואימא שלו ביקשה שיקפוץ לוודא שהשניים מסתדרים. סבו היה עצבני ומנותק, הפיליפינית ישבה בחדרה שותקת ודרוכה. אימא שלו הייתה בנסיעה ארוכה והוא לא רצה להדאיג אותה. בשיחה קצרה ומשובשת קליטה הרגיע אותה שהשניים בסדר גמור וזה חתם את העניין עבור כל הצדדים.

קולו של שמוליק העיר אותו מהזיכרון.

״הינה, היא ענתה. 'רש״י ארבעים ושלוש, דירה חמש. אין אינטרקום או מנעול'. וואלה יופי, אחר כך כולכם תוהים איפה הוא ולמה הוא לא עונה. הרבה דברים יכולים לקרות בבניין שאפשר להיכנס אליו בלי להתאמץ או לתקתק איזה קוד. רק אל תתפלאו אחר כך.״

יוני הקשיב בחצי אוזן לדברי גיסו בעודו מנסה להסיר כרטיס ביקור שדבק לסוליית הכפכף שלו. אישה צעירה הביטה אליו משם בעיניים מפתות.

״הוא לא עונה לאימא שלי, שמוליק. לא דיברתי איתו כבר הרבה זמן. רק שלום־שלום בארוחות חג.״

״לא, אתה קולט שאנחנו הולכים לפגוש גופה עוד רגע?״ שמוליק תפס את ראשו, מופתע כל פעם מחדש לגלות שהשיער שלו כבר לא שם.

״נִכּנס עם המפתח, נראה מה שנראה ונצא,״ אמר יוני בטון ענייני והעביר את ידיו בין כיסי הג'ינס האחוריים והקדמיים. השקשוק המתכתי של המפגש בין צרור המפתחות למטבעות הספורים שנחו בכיסו כמו איים להעיר את הבניין מקיפאונו. כתפיו הרחבות כאילו נמסו ונמשכו מטה מכובד המועקה המשפחתית, וזאת עוד לפני הארוחה מרובת המשתתפים שתחל בעוד שעה. 'איך בעבודה? מה עם הקידום? איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?' אביו דחף אותו ללמוד כלכלה כאילו מדובר בתעודת ביטוח. 'לא עובדים בנגרייה בגיל שלושים, אתה חייב להבין,' חזר ואמר. בסוף, הודות לחבריו מהמילואים, השתלב בבית השקעות. היה מגיע כל בוקר ומתיישב מול המחשב, בוהה שניות ארוכות בהשתקפות דמותו על המסך השחור בטרם העיר את שניהם.

פעמיים בשנה היה חייב להגיע לארוחה משפחתית. מהשאר התחמק בקלות, אימא שלו ויתרה לו. גם ככה לא היה לה זמן ללחוץ עליו עם כל נסיעות העבודה שלה לחוץ לארץ. אבל בפסח ובראש השנה היא צריכה שכולם יתפּקדו.

הגיסים התקדמו במורד הרחוב וצעדו לעבר הבניין. שערה הארוך והרטוב של בחורה שחלפה מולם על המדרכה ובידה קסדת אופנוע משך את יוני באפו. שמפו בניחוח הדרים התמזג עם ריח הפריחה שעלה מהעץ שבחצר. הוא חשב על בקבוק השמפו הריק שסיגל השאירה בדירה שלו. כבר שלושה שבועות הוא עומד שם. בחורות אחרות נכנסו ויצאו מהמקלחת ובכל זאת הבקבוק מביט בו, מיותם.

יוני עקב אחר הבחורה במבטו, ניסה ליצור קשר עין. שמוליק עקב אחריו ותהה עם כמה בחורות שכב בחודש האחרון.

״היית צריך לבקר אותו יותר,״ הפטיר לעברו.

הבחורה עלתה על האופנוע, התניעה ונעלמה במורד הכביש. יוני המשיך ללוות אותה במבטו.

השביל בכניסה לבניין היה חשוך. שמוליק התמקם מאחורי יוני, הרים את הטלפון מול פניו והדליק את הפנס.

״חַליק! עכשיו פרוז'קטור הרמת? באמת?״ יוני הדף את ידו.

דלת הבניין החלודה ניצבה מולו, במרכזה לוח זכוכית כהה שחיבוריו רופפים.

הם עלו במדרגות. יוני הוביל, מפתח הדירה בידו. על הדלת התנוסס שלט מעץ שבו נחרט השם ״לוינגר״ באותיות שקועות. ״תקשיב, זה בא לי רע,״ שמוליק כמעט לחש. ״אני מריח כבר מפה את העובש. כמה זמן חיכיתם? הפיליפינית לא ענתה?״

״אין לי מושג,״ השיב יוני בקול רם. ״אימא הייתה עד עכשיו בכנס ואז הם המשיכו לשַׁיט. היא רק אמרה לי לאסוף אותו לחג.״

״נו, בדיוק! היא ומוטי לא היו עכשיו איזה חודש! אף אחד לא דיבר איתו כל הזמן הזה? מה הקטע של המשפחה הדפוקה שלכם?!״

״בוא תנמיך ת'טון. רוב המשפחות דפוקות, חוץ מהמשפחה המסודרת שלכם. טוב, אני נכנס. אולי שווה שתכסה את האף ואת הפה, ליתר ביטחון.' להפתעתו, המפתח הסתובב בקלות בחור המנעול.

משב חמוץ ודחוס עלה מהדירה.

יוני עמד בכניסה ותר אחר סבו במבט משימתי. גל ריח מוכר התגבר פתאום על האוויר הדחוס והמיס את קורי האבק שבזיכרונו. הוא שמע את נקישות הכפכפים המהירות בין הקומות בחופש הגדול, ראה את ילדי השכנים מתחבאים בחדר המדרגות. הינה הוא עומד על שרפרף גבוה ליד השיש במטבח וריח עוגיות שבלולים מענג בוקע מהתנור. הינה הוא יושב בפינת האוכל ליד השולחן בזמן שסבא פותר תשבצים. באדנית שמאחורי חלון הכניסה הכהה הגרניום פורח.

על מדף בסלון נחה עבודת עץ שהכין כילד וסבתא התעקשה שזו מתנה ייחודית שיש לשמור ולהציג. כל כך שמח במחווה הזאת. אימו מעולם לא הציגה עבודות וציורים שלו והעדיפה להעמיס על המדפים מזכרות מנסיעותיה ברחבי העולם, דמויות מגולפות בעץ ובובות בתלבושות מסורתיות.

מעילו הכבד של הסב עמד תלוי במסדרון. תמיד התחבא בו כשמיכל חיפשה אותו, בכל כיס היה מחביא ממתק למקרה שייקח זמן עד שיימצא. בינתיים סבתא ישבה בכורסתה וקראה.

בשבעה שלה ישבו מנחמים בכורסתה והוא ראה איך סבו התכווץ בצד, עד שלילה אחד הזיז את הכורסה לחדר השינה שלהם ונעל אותו.

הספרים של סבו, מונחים במקומות שונים בבית, הזכירו לו את הספרייה שתכנן לבנות עבורו.

יוני עמד במבואה והדביק חתיכות דהויות של תמונות מהעבר המשפחתי. משיכת אף ארוכה של שמוליק החזירה אותו להווה, אל מטרת הביקור.

השניים התקדמו באיטיות אל מעמקי הדירה. הריח הדחוס הלך והתחזק. כפכפי האצבע של יוני הובילו אותו לחדר השינה ושמוליק נשרך אחריו.

יוני דחף את דלת העץ שבמרכזה זכוכית חלבית.

ריח איום אפף את שניהם.

הם כיסו את האף. שמוליק התחיל לרעוד ללא שליטה.

יוני כיסה גם הוא את פיו וצעד לעבר המיטה.

הוא הרים את השמיכה באיטיות וגילה פיג'מה ארוכה וכהה, חדשה למראה ובעלת חלק עליון מכופתר. הפיג'מה הייתה מקופלת בקפידה.

דלת ארון הבגדים הייתה פתוחה מעט והוא ראה את המדפים המסודרים. לו רק יכול היה להיכנס ולעבור דרכו למקום פשוט יותר, כמו בספר שאהב בילדותו, בלי כל הדרמה המתהווה סביבו.

״אין כאן כלום,״ אמר והסתובב, מגלה את שמוליק כורע על הרצפה ונאבק בעוויתות בטנו. לפני שהבין מה קורה, רץ שמוליק לשירותים והקיא.

רוח חדרה מהחלון והעיפה שובל נוצות אפורות שהצטברו על שלב שבור בין התריסים. יוני עקב אחריהן במבטו.

בצידה השני של המיטה, על הרצפה, הבחין בכמה פגרי יונים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מתי בפעם האחרונה ראית את סבא?”