אילו יכולתם לחזור אחורה בזמן, את מי הייתם רוצה לפגוש? בבית קפה בסמטה אחורית בטוקיו מרחף באוויר, משעות הבוקר המוקדמות, […]
1.
החבר הכי טוב
גוֹהטארוֹ צ’יבָּה שיקר לבתו עשרים ושתיים שנה.
הסופר פיודור דוסטויבסקי כתב פעם, ‘הדבר הקשה ביותר בחיים הוא לחיות ולא לשקר.’
אנשים משקרים מסיבות שונות. חלק מהשקרים נאמרים כדי להציג את עצמך באור מעניין או מוצלח יותר; אחרים כדי לרמות אנשים. שקרים עשויים להכאיב, אבל גם להציל את עורך. עם זאת, בלי קשר לשאלה מדוע הם נאמרים, בדרך כלל שקרים מובילים לחרטה.
מצבו הקשה של גוהטארו היה מהסוג הזה. השקר שסיפר רדף אותו. בעודו ממלמל לעצמו משפטים מסוג ‘אף פעם לא רציתי לשקר על זה’, הוא התהלך הלוך ושוב מחוץ לבית הקפה שהציע ללקוחותיו את ההזדמנות לחזור אחורה בזמן.
בית הקפה היה מרוחק כמה דקות הליכה מתחנת ג’ימבּוֹצ’וֹ במרכז טוקיו. הוא שכן ברחוב צדדי קטן באזור שהכיל בעיקר בנייני משרדים, והתנוסס עליו שלט קטן הנושא את שמו, ‘פוּניקוּלי פוּניקוּלה’. בית הקפה נמצא בקומת המרתף, כך שללא השלט אנשים היו עוברים על פניו בלי להבחין בו.
גוהטארו ירד במדרגות והגיע לדלת מעוטרת בחריתות. עדיין ממלמל לעצמו, הוא הניד את ראשו, פנה לאחור והתחיל לעלות בהן בחזרה. אבל אז נעצר פתאום בהבעה מהורהרת. הוא עלה וירד במדרגות פעמים אחדות.
‘אולי תמשיך להתבשל על זה אחרי שתיכנס?’ אמר פתאום קול.
גוהטארו המופתע הסתובב וראה אישה קטנה עומדת מולו. מעל חולצתה הלבנה היא לבשה וסט וסינר של סוּמליה. הוא ראה מיד שהיא המלצרית בבית הקפה.
‘אה כן, טוב…’
גוהטארו נאבק בתגובתו, והאישה חמקה על פניו וירדה בזריזות במדרגות.
קלאנג־דוֹנג
צלצול פעמון הפרה ריחף באוויר כשנכנסה לבית הקפה. היא לא בדיוק כפתה על גוהטארו לעשות זאת, אבל הוא שב וירד במדרגות. הוא חש שלווה מוזרה יורדת עליו, כאילו תכולת לבו נחשפה לעין כול.
קודם לכן נתקע והתהלך הלוך ושוב מפני שלא היתה לו שום דרך להיות בטוח, שבית הקפה הזה הוא באמת בית הקפה ‘שבו אפשר לחזור לעבר’. הוא בא לכאן משום שהאמין לסיפור, אבל אם יתברר שהשמועה שסיפר לו חברו הוותיק מצוצה מהאצבע, עד מהרה הוא יהיה ללקוח נבוך מאוד.
אם המסע אחורה לעָבָר באמת אמיתי, הוא שמע שנלווים אליו כמה תנאים מעצבנים שצריך לעמוד בהם. האחד הוא שכל כמה שתנסה, אין דבר שתוכל לעשות בהיותך בעבר שישנה את ההווה.
כשגוהטארו שמע על כך לראשונה, הוא תהה, אם אי־אפשר לשנות שום דבר, מדוע מישהו חוזר בכלל?
ובכל זאת, עכשיו הוא עמד מול דלת הכניסה לבית הקפה וחשב, אף על פי כן, אני רוצה לחזור.
האם קראה האישה את מחשבותיו זה עתה? בלי ספק היתה יכולה לומר דבר־מה קונבנציונלי יותר במצב הזה, כגון אתה רוצה להיכנס? ברוך הבא.
אבל היא אמרה, אולי תמשיך להתבשל על זה אחרי שתיכנס?
אולי התכוונה לומר: כן, אתה יכול לחזור לעבר, אבל אולי תיכנס קודם לפני שתחליט אם לחזור או לא.
התעלומה הגדולה יותר היא כיצד יכלה האישה לדעת מדוע בא. אך הוא חש שביב תקווה. הערתה האגבית דחקה בו לשנות את דעתו. הוא הושיט את ידו, סובב את הידית ופתח את הדלת.
קלאנג־דונג
הוא נכנס לבית הקפה שבו אפשר, לכאורה, לחזור אחורה בזמן.
גוהטארו צ’יבה, בן חמישים ואחת, היה בעל מבנה גוף מוצק, עובדה שאולי אינה בלתי קשורה להיותו חבר נבחרת הרוגבי בבית הספר התיכון ובאוניברסיטה. אפילו היום הוא לובש חליפה במידת XXL.
הוא גר עם בתו הארוּקָה, שתהיה בת עשרים ושלוש השנה. הוא גידל אותה לבדו, נאבק בהיותו הורה יחיד. היא גדלה עם הסיפור, אמך מתה ממחלה כשהיית קטנה. גוהטארו ניהל את הדיינר ‘קאמִיָה’, מזללה צנועה בעיר האצ’יוֹג’י באזור טוקיו רבתי. הגישו בה ארוחות עם אורז, מרק ותוספות, והארוקה עזרה לו.
לאחר שנכנס לבית הקפה דרך דלת העץ המתנשאת לגובה שני מטרים, עדיין היה עליו לעבור מסדרון קטן. ישר לפנים ניצבה דלת חדר השירותים, באמצע הקיר מימין היתה הכניסה לבית הקפה. כשנכנס לבית הקפה עצמו, ראה אישה יושבת על אחד מכיסאות הבר. היא הזדרזה לקרוא, ‘קאזוּ… לקוח!’
לידה ישב ילד שנראה בגיל בית הספר היסודי. לשולחן הרחוק ישבה אישה בשמלה לבנה קצרת־שרוולים. גון עורה היה בהיר, והיא ישבה לה אדישה לגמרי לעולם הסובב אותה וקראה ספר.
‘המלצרית חזרה הרגע מקניות, אז אולי תשב. היא תיכף תגיע.’
בהתעלם מהרשמיות הנהוגה עם זרים, היא דיברה אליו בצורה ישירה, כאילו היה פרצוף מוכר. היא נראתה לקוחה קבועה בבית הקפה. הוא הינהן לעברה הנהון קל על תקן של תשובה. הוא חש שהאישה מביטה בו כאומרת, אתה יכול לשאול אותי כל מה שאתה רוצה על בית הקפה הזה. אבל הוא בחר להעמיד פנים שלא הבחין בכך והתיישב לשולחן הקרוב ביותר לכניסה. הוא הסתכל סביבו. היו שעוני קיר עתיקים גדולים מאוד, מרצפה עד תקרה. מאוורר שהסתובב לאיטו השתלשל מנקודת ההצטלבות של שתי קורות עץ טבעי. קירות טיח החומר היו בגוון חוּם־אדמדם עמום שהזכיר מאוד קינאקוֹ, קמח סויה קלוי; ופטינה מעורפלת רבת־שנים — המקום נראה עתיק מאוד — ציפתה כל משטח. המרתף היה נטול חלונות, מואר רק בנורות מכוסות אהיל שהשתלשלו מהתקרה, והיה אפלולי מאוד. התאורה כולה נצבעה בגוון ספּיה ברור.
‘שלום, ברוך הבא!’
האישה שדיברה אליו במדרגות הופיעה מן החדר האחורי והניחה לפניו כוס מים.
שמה היה קאזוּ טוֹקיטָה. שערה, שאורכו בינוני, היה אסוף לאחור, ומעל חולצתה הלבנה בלוויית עניבת פרפר שחורה היא לבשה וסט שחור וסינר סוּמליה. קאזו היתה המלצרית של ‘פוניקולי פוניקולה’. היו לה פנים יפות ועיני שקד, אבל לא היה בהן שום דבר שעשוי להותיר רושם. אילו עצמתם את עיניכם לאחר שפגשתם אותה וניסיתם להיזכר מה ראיתם, לא היה עולה על דעתכם דבר. היא היתה אחד מאותם אנשים שנעלמים בקלות בתוך קהל. השנה תהיה בת עשרים ותשע.
‘אה… אממ… זה המקום… ש… אה…’
לא היה לגוהטארו שמץ של מושג איך לגשת לעניין החֲזרה לעבר. קאזו הביטה בו בשקט בהיותו נבוך. היא נפנתה לעבר המטבח ושאלה, ‘למתי אתה רוצה לחזור?’
קול קפה מבעבע בסיפוֹן בקע מהמטבח.
המלצרית הזאת מוכרחה להיות קוראת מחשבות…
ארומה קלושה של קפה החלה לאפוף את החדר והציתה בו את זכר היום ההוא.
ממש מול בית הקפה הזה פגש גוהטארו את שוּיצ’י קאמיָה לראשונה זה שבע שנים. השניים שיחקו יחד רוגבי באוניברסיטה.
באותה העת היה גוהטארו חסר בית וחסר פרוטה, לאחר שנאלץ למסור את כל נכסיו — הוא שימש עָרב להלוואה עבור חֶברה של חבר שפשטה רגל. בגדיו היו מלוכלכים והוא הסריח.
אף על פי כן, במקום להיגעל מנוכחותו, שויצ’י נראה שמח באמת ובתמים לראותו שוב. הוא הזמין את גוהטארו לבית הקפה, ואחרי ששמע מה קרה, הציע: ‘בוא לעבוד אצלי בדיינר.’
בתום הלימודים אותר שויצ’י, בזכות כישרון הרוגבי שלו, בידי חֶברה ששיחקה בליגה באוסקה, אך לא הספיק לשחק אפילו שנה אחת לפני שפציעה קטעה את הקריירה שלו. אחר כך הצטרף לחברה שניהלה רשת מסעדות. שויצ’י, אופטימיסט מושבע, ראה הזדמנות במצב שנקלע אליו, ולאחר שעבד קשה פי שניים או שלושה מכל אחד אחר, עלה בסולם ומונה למנהל אחראי לשבעה סניפים. כשהתחתן, החליט לצאת לדרך עצמאית. הוא פתח מסעדה יפנית קטנה ועבד בה עם אשתו. עכשיו סיפר לגוהטארו שהמסעדה עמוסה ושישמח לקבל עזרה נוספת.
‘אם תקבל את הצעתי, זה יעזור גם לי.’
גוהטארו, תשוש מן העוני ונטול תקווה, פרץ בדמעות של הכרת טובה. הוא הינהן. ‘בסדר! אני מסכים.’
הכיסא חרק שעה ששויצ’י קם בבת אחת. הוא חייך בעליצות והוסיף, ‘אוי, חכה שתראה את הבת שלי!’
גוהטארו לא היה נשוי, והוא הופתע במקצת לשמוע ששויצ’י הוא אב.
‘בת?’ הוא הגיב בעיניים פעורות לרווחה.
‘כן! היא בדיוק נולדה. היא כל כך — חמודה!’
שויצ’י נראה מרוצה מתגובתו של גוהטארו. הוא לקח את החשבון וניגש לקופה. ‘סליחה, אני רוצה לשלם.’
ליד הקופה עמד בחור בערך בגיל תיכון. הוא היה גבוה מאוד, קרוב לשני מטרים, והיו לו עיני שקד צרות ורחוקות זו מזו.
‘סך הכול שבע מאות ושישים ין.’
‘הנה, קח בבקשה.’
גוהטארו ושויצ’י היו שחקני רוגבי וגדולים פיזית מרוב האנשים, אבל שניהם הרימו את עיניהם אל הבחור הצעיר, ואחר כך הביטו זה בזה וצחקו, אולי משום שחשבו אותו הדבר — יש לבחור גוף לרוגבי.
‘והנה העודף שלך.’
שויצ’י לקח את העודף וניגש ליציאה.
לפני שהיה חסר בית, היה גוהטארו אמיד מאוד, לאחר שירש את החברה של אביו שהרוויחה יותר ממאה מיליון ין בשנה. גוהטארו היה אדם גלוי מאוד, אבל הכסף משנה אנשים. הוא עורר בו מצב רוח טוב, וגוהטארו התחיל לבזבז אותו. היתה תקופה בחייו שבה חשב, שאם יש לך כסף אתה יכול לעשות הכול. אבל החֶברה של חברו שעבורה חתם כערב נפלה, ואחרי שהכתה בו המחויבות לשלם חוב עצום, קרסה גם החברה שלו עצמו. ברגע שהכסף נעלם, כולם סביבו התחילו להתייחס אליו פתאום כמו אל מצורע. הוא חשב שהאנשים הקרובים לו הם חבריו, אבל הם נטשו אותו, ואחד מהם אף אמר לו גלויות, מה כבר יש בך בלי הכסף?
אבל שויצ’י היה שונה; הוא התייחס לגוהטארו, שאיבד הכול, כאדם חשוב. אנשים שמוכנים לעזור למישהו במצב קשה בלי לצפות לדבר בתמורה, באמת נדירים. שויצ’י קאמיה היה אדם כזה. גוהטארו יצא בעקבות שויצ’י מבית הקפה, והיה נחרץ בנחישותו: אני אגמול על הטובה הזאת!
‘זה היה לפני עשרים ושתיים שנה.’
גוהטארו צ’יבה הושיט יד אל הכוס שלפניו. הוא הרטיב את גרונו הניחר ונאנח. הוא נראה צעיר יחסית לחמישים ואחת שנותיו, אבל אפור כבר החל לבצבץ בשערו.
‘וככה התחלתי לעבוד אצל שויצ’י. הרכנתי ראש וניסיתי ללמוד את העבודה מהר ככל האפשר. אבל אחרי שנה היתה תאונת דרכים. שויצ’י ואשתו…’
זה קרה לפני יותר מעשרים ושתיים שנה, אלא שההלם מעולם לא נטש אותו. עיניו האדימו, והוא התחיל להשתנק תוך כדי דיבור.
הילד היושב על הבר התחיל לשאוב בקולניות את הטיפות האחרונות של מיץ התפוזים שלו בקשית.
‘ומה קרה אז?’ שאלה קאזו בענייניות בלי לעצור את עבודתה. היא לא שינתה לרגע את נימת הדיבור שלה, כל כמה שהיתה השיחה רצינית. זאת היתה עמדתה — אולי דרכה לשמור על מרחק מסוים מאנשים.
‘הבת של שויצ’י שרדה, והחלטתי לגדל אותה.’
גוהטארו דיבר בעיניים מושפלות מטה כאילו הוא ממלמל לעצמו. אחר כך קם לאיטו.
‘אני מבקש ממך. בבקשה תני לי לחזור אל היום ההוא לפני עשרים ושתיים שנה.’
הוא קד קידה עמוקה וארוכה, מותניו בזווית ישרה כמעט וראשו מורכן מאוד.
זהו בית הקפה ‘פוניקולי פוניקולה’. לפני כעשר שנים הוא היה נושא לאגדה אורבנית כמָקום שבו אפשר לחזור אחורה בזמן. אגדות אורבניות הן דבר מומצא, אבל נאמר שבבית הקפה הזה אכן אפשר לחזור לעבר.
מספרים עליו כל מיני סיפורים, אפילו היום, כמו הסיפור על האישה שחזרה בזמן לפגוש את החבר שנפרדה ממנו, או האחות שחזרה לפגוש את אחותה הקטנה שנהרגה בתאונת דרכים, והאישה שחזרה לראות את בעלה שאיבד את זיכרונו.
אבל כדי לחזור לעבר, היה עליך לציית לכמה כללים מתסכלים מאוד.
הכלל הראשון: האנשים היחידים שיכולת לפגוש בהיותך בעבר הם אלה שביקרו בבית הקפה. אם אדם שרצית לפגוש לא היה מימיו בבית הקפה, יכולת לחזור לעבר אבל לא יכולת לפגוש אותו. במילים אחרות, אילו באו אליו מבקרים מכל רחבי יפן, היה מתברר פחות או יותר לכולם, שמסעם היה לשווא.
הכלל השני: אין שום דבר שיכולת לעשות בהיותך בעבר שישנה את העתיד. הכלל הזה ריפה את ידיהם של רוב האנשים, ולרוב הם היו עוזבים מלאֵי אכזבה. הסיבה היא שרוב הלקוחות שרוצים לחזור לעבר שואפים לתקן מעשים מן העבר. מעט מאוד לקוחות עדיין רוצים לחזור בזמן אחרי שהם קולטים שלא יוכלו לשנות את המציאות.
הכלל השלישי: יש רק כיסא אחד שמאפשר לחזור בזמן. אבל לקוחה אחרת יושבת עליו. הזמן היחיד שבו אפשר לשבת עליו הוא כשהלקוחה הולכת לשירותים. הלקוחה תמיד הולכת פעם ביום, אבל איש אינו יכול לצפות מתי זה יהיה.
הכלל הרביעי: בהיותך בעבר, אינך יכול לזוז מן הכיסא. אם תזוז, תישאב בכוח בחזרה להווה. פירוש הדבר הוא שבמהלך השהות בעבר, אין שום דרך לצאת מבית הקפה.
הכלל החמישי: שהותך בעבר מתחילה ברגע שהקפה נמזג ומוכרחה להסתיים לפני שהקפה מתקרר. יתר על כן, את הקפה לא יכול למזוג סתם כל אחד; הוא חייב להימזג בידי קאזו טוקיטה.
למרות כל הכללים המתסכלים האלה, היו לקוחות ששמעו את האגדה ובאו לבית הקפה וביקשו לחזור לעבר.
גוהטארו היה אחד מהם.
‘בוא נגיד שבאמת תחזור אחורה לעבר, מה אתה מתכנן לעשות?’ שאלה האישה שאמרה לו להתיישב כשנכנס. שמה היה קיוֹקוֹ קיג’ימה. היא היתה רעיה ואֵם במשרה מלאה, ולקוחה קבועה. זה היה צירוף מקרים בלבד שנמצאה באותו הרגע בבית הקפה, אבל היא נעצה בגוהטארו מבט סקרני עז — אולי הוא הלקוח הראשון שפגשה שרצה לחזור לעבר. ‘סלח לי שאני שואלת, אבל בן כמה אתה?’
‘חמישים ואחת.’
נראָה שגוהטארו מתייחס לשאלה כאילו היתה ביקורת, כרוצה לומר, מדוע אתה, גבר בגילך, מקשקש פה על חזרה בזמן? הוא ישב מכונס מעל השולחן ונעץ מבט ממוקד בידיו הלפותות זו בזו.
‘…אני מצטערת. אבל לא נראה לך שזה יהיה די מוזר? שוּיצ’י, או מה שלא יהיה שמו, לגמרי לא מוכן, מוצא את עצמו פתאום פנים אל פנים עם גרסה שלך המבוגרת בעשרים ושתיים שנה?’
גוהטארו לא הרים את ראשו.
קיוקו המשיכה, ‘לא נראה לך שזה יהיה טיפה מוזר?’
היא הסתכלה על קאזו מעבר לבר וחיפשה את הסכמתה.
‘אולי כן,’ ענתה קאזו בצורה שרמזה שאינה מסכימה עמה לגמרי.
‘היי, אמא, הקפה שלך לא יתקרר?’ מילמל הילד, שהתחיל להתנועע בעצבנות עכשיו, משכוס מיץ התפוזים שלו התרוקנה. שמו היה יוֹהסוּקֶה קיג’ימה. הוא היה בנה של קיוקו, והחל באביב הקרוב ילמד בכיתה ד’. שערו היה באורך בינוני ופרוע, פניו שרופות משמש, וסביב ראשו היה כרוך סרט ספורטיבי שכתוב עליו ‘מ’כ מייטוקו’, עם הספרה 9 מודפסת על העורף. הוא היה משוגע על כדורגל.
הוא דיבר על כוס הקפה החד־פעמית שניצבה בשקית נייר על הבר ליד קיוקו.
‘אה, זה לא חשוב. סבתא שונאת משקאות חמים ממילא,’ אמרה קיוקו, קירבה את פניה לאוזנו של יוהסוקה ולחשה, ‘חכה רק עוד קצת ונלך, טוב?’
היא העיפה מבט בגוהטארו בציפייה לתגובה כלשהי.
גוהטארו שב והזדקף, ונראה כאילו שב לעשתונותיו.
‘כן, אני מניח שזה יבהיל אותו,’ הוא הודה.
‘אהה,’ ענתה קיוקו והינהנה בידענות. קאזו, שהאזינה לחילופי הדברים, נתנה ליוהסוקה כוס חדשה של מיץ תפוזים, שהוא קיבל בשתיקה בלוויית הנהון תודה מהיר.
‘אם זאת אכן האמת לאמיתה שאפשר לחזור אחורה בזמן, אז יש משהו שאני באמת צריך להגיד לשויצ’י.’
אף על פי שקיוקו היא ששאלה אותו את השאלה, גוהטארו ענה כשהוא מסתכל על קאזו. לדבריו לא היתה שום השפעה על הבעת פניה.
היא יצאה מאחורי הבר, נונשלנטית כתמיד, ונעמדה לפניו.
מדי פעם בפעם היה לקוח כמו גוהטארו בא לבית קפה אחרי ששמע את השמועה שאפשר לחזור בו אחורה בזמן, וקאזו הגיבה לכל אחד ואחד מהם בדיוק באותו האופן.
‘אתה מכיר את הכללים?’ היא שאלה קצרות — היו לקוחות שנכנסו לבית הקפה בלי שיהיה להם שום מושג עליהם.
‘פחות או יותר…’ הוא ענה בהיסוס.
‘פחות או יותר?’ קראה קיוקו. מכל האנשים שהיו בבית הקפה ברגע זה, היא לבדה היתה נרגשת במקצת. קאזו העיפה מבט בקיוקו בלי לומר דבר, ואחר כך חזרה ונעצה מבט בגוהטארו. ענֵה על השאלה.
גוהטארו משך בכתפיו דרך התנצלות. ‘אתה יושב על כיסא, מישהו מוזג לך קפה ואתה חוזר לעבר… זה כל מה ששמעתי,’ הוא ענה במבוכה. עצבנותו ודאי ייבשה את פיו, שכן הוא הושיט את ידו אל הכוס שלפניו.
‘זה קצת פשטני… ממי שמעת את זה?’ חקרה אותו קיוקו.
‘משויצ’י.’
‘אם שמעת את זה משויצ’י… אה? אתה מתכוון ששמעת את זה לפני עשרים ושתיים שנה?’
‘כן, בפעם הראשונה שהיינו בבית הקפה הזה, שמעתי את זה משויצ’י. הוא בטח הכיר את האגדה.’
‘אני מבינה…’
‘כך שאפילו אם גרסה מבוגרת בהרבה שלי תופיע פתאום, פרט לכך שזה יבהיל את שויצ’י, אני חושב שזה יהיה בסדר,’ הוא אמר, חוזר לשאלתה של קיוקו.
‘מה דעתך, קאזו?’
קיוקו דיברה כאילו זכות ההחלטה בנוגע לחזרה לעבר שייכת לה ולקאזו בלבד. אבל קאזו לא ענתה. תחת זאת היא דיברה בנימה קרירה ונוקשה.
‘אתה יודע שגם אם תחזור לעבר, המציאות לא תשתנה, נכון?’
מה שהתכוונה אליו הוא, אתה יודע שאינך יכול למנוע מחברך למות!
לקוחות רבים כל כך באו לבית הקפה בתקווה לחזור לעבר ולמנוע ממישהו למות. בכל אחת מן הפעמים האלה קאזו הסבירה את הכלל.
היא לא היתה אטומה לצערם של אנשים שאיבדו מישהו יקר להם. פשוט לא היתה שום דרך לעקוף את הכלל הזה — לא חשוב מי היית, לא חשוב מה הסיבה.
גוהטארו שמע את דבריה של קאזו, אך לא הפגין כל התרגשות.
‘אני מודע לזה,’ הוא ענה בקול חלש ויציב.
קלאנג־דונג
פעמון הדלת צילצל. ילדה. כשקאזו ראתה אותה, במקום להגיד שלום, ברוכה הבאה, היא אמרה, ‘ברוך שובך הביתה!’
שם הילדה היה מיקי טוקיטה, בתו של בעל בית הקפה, נאגארֶה טוֹקיטה. היא נשאה על גבה בגאווה תיק בית ספר יסודי אדום של חברת ‘רַנדוֹסֶרוּ’.
‘מוּאָה חזרה, מתוקים!’ הכריזה מיקי בקול שהידהד בחוזקה בבית הקפה.
‘שלום, מיקי מתוקה! מאיפה לך ה’רנדוסרו’ הנהדר הזה?’ שאלה קיוקו.
‘היא קנתה אותו למוּאָה!’ אמרה מיקי בחיוך רחב והצביעה על קאזו.
‘וואו! הוא נראה מדהים!’ החמיאה קיוקו.
קיוקו הסתכלה על קאזו. ‘הלימודים לא מתחילים מחר?’ היא שאלה בלחישה שקטה.
היא לא התכוונה לבקר את התנהגותה של מיקי, וגם לא התכוונה ללעוג לה. למעשה, העובדה שמיקי שמחה כל כך לקבל ‘רנדוסרו’ חדש לגמרי, עד כדי כך שהסתובבה בגאווה ברחבי השכונה כשהוא מונח על גבה, העלתה חיוך אמיתי על פניה.
‘כן, זה מחר,’ אמרה קאזו וכבשה גם היא את תחילתו של חיוך בזוויות פיה.
‘מה שלום מדאם קינוּיוֹ? שלומה בטוב?’ שאלה מיקי, שהמשיכה בשיחה בקול רם דיו להדהד ברחבי בית הקפה.
‘שלומה של גברת קינויו טוב! נכנסנו היום שוב כדי לקנות לה עוד קפה וסנדוויץ’ שאבא שלך הכין,’ אמרה קיוקו והגביהה את שקית הנייר עם ההזמנה שלצדה. יוהסוקה, ישוב על השרפרף הבא לצדה, נשאר בגבו אל מיקי ולגם באיטיות את כוס מיץ התפוזים השנייה שלו.
‘עדיין לא נמאס לגברת קינויו לאכול את הסנדוויצ’ים של אבא? זה הדבר היחיד שהיא אוכלת כל יום.’
‘גברת קינויו אומרת שהיא אוהבת מאוד את הסנדוויצ’ים והקפה של אבא שלך.’
‘אני לא יודעת למה. הסנדוויצ’ים של אבא לא טעימים עד כדי כך,’ העירה מיקי, עדיין בקול רם.
דמות מיתמרת צצה מהמטבח לשמע השיחה.
‘הֵיי, הֵיי! על הסנדוויצ’ים של מי אמרת שהם מגעילים?’ זה היה נאגארה, בעל בית הקפה ואביה של מיקי. אמה של מיקי, קיי, כבר לא היתה בחיים. היה לה לב חלש והיא נפטרה לפני שש שנים, אחרי שילדה את מיקי.
‘אוּפּסי, טוב, מתוקים, נראה לי שמוּאָה תלך עכשיו,’ אמרה מיקי בדרכה המוחצנת. היא הרכינה את ראשה אל קיוקו ומיהרה אל החדר האחורי.
‘מוּאָה…?’
קיוקו הביטה בנאגארה כשואלת, איפה היא למדה את זה?
נאגארה משך בכתפיו. ‘אין לי מושג.’
יוהסוקה נתן מבט צדי בקיוקו ובנאגארה והחל לנעוץ את אצבעו במעלה זרועה של קיוקו.
‘אפשר ללכת עכשיו?’ הוא שאל, ונשמע כאילו נמאס לו לשבת ולחכות.
‘אה, בדיוק עמדנו ללכת, נכון,’ אמרה קיוקו, מכירה בעובדה שעליהם להמשיך הלאה וקמה משרפרף הבר.
‘טוב, הגיע הזמן שגם מוּאָה תלך, מתוקים,’ אמרה קיוקו בחיקוי של מיקי.
היא נתנה את שקית הנייר ליוהסוקה, ובלי להעיף מבט בחשבון הניחה על הבר את הכסף עבור הסנדוויץ’ והקפה והשתייה של יוהסוקה, כולל כוס מיץ התפוזים השנייה שקאזו מזגה לו.
‘הכוס השנייה על חשבון הבית,’ אמרה קאזו כשלקחה את הכסף מהבר, פחות מחירה של כוס המיץ השנייה, והתחילה ללחוץ על מקשי הקופה בקולניות.
‘לא, לא. אני משלמת.’
‘את לא משלמת על מה שלא הזמנת. אני פשוט נתתי לו אותה.’
קיוקו לא רצתה לקחת את הכסף שנותר על הבר, אבל קאזו כבר הכניסה את שאר הכסף לקופה ונתנה לקיוקו את הקבלה.
‘אה… בסדר.’
קיוקו לא הרגישה בנוח לא לשלם עבור המשקה, אבל ידעה שאין סיכוי שקאזו תסכים לקבל את התשלום.
‘טוב, אם את אומרת,’ היא אמרה ואספה מהבר את הכסף עבור כוס מיץ אחת. ‘תודה.’ היא החזירה את הכסף לארנקה.
‘תמסרי ד’ש לקינויו סֶנסֵיי,’ אמרה קאזו וקדה בנימוס לקיוקו.
קינויו לימדה את קאזו לצייר מיום שהיתה בת שבע. קינויו היא שעודדה אותה ללמוד כדי להתקבל לאוניברסיטה לאמנויות יפות. בתום לימודיה החלה קאזו לעבוד במשרה חלקית בבית הספר לציור של קינויו. עכשיו היתה קינויו מאושפזת, וקאזו לימדה את כל השיעורים.
‘אני יודעת שגם פה את עסוקה, אז תודה רבה שהסכמת ללמד את שיעורי האמנות שוב השבוע.’
‘בטח, אין בעיה,’ ענתה קאזו.
‘תודה על מיץ התפוזים,’ אמר יוהסוקה והינהן לעבר קאזו ונאגארה, שעמדו שניהם מאחורי הבר. יוהסוקה יצא ראשון מבית הקפה.
קלאנג־דונג
‘טוב, הלכתי.’
קיוקו נופפה לאות פרידה ויצאה בעקבות יוהסוקה מבעד לדלת.
קלאנג־דונג
עם צאתם של השניים מבית הקפה נעלמה גם האווירה החיה, ודממה השתררה בחדר. לא השמיעו מוזיקת רקע בבית הקפה, ולכן כשאיש לא דיבר, היה אפשר לשמוע את האישה בשמלה הלבנה הופכת את הדפים בספרה.
‘מה הם אמרו על מצבה של קינויו?’ שאל נאגארה את קאזו בעודו עומד וממרק כוס — נימת קולו לא היתה שונה מאשר אילו דיבר לעצמו. קאזו הינהנה בראשה פעם אחת, אך לא ענתה על שאלתו.
‘אני מבין,’ אמר נאגארה חרש ואחר נבלע בתוך החדר האחורי.
בבית הקפה נשארו גוהטארו, קאזו והאישה בשמלה הלבנה.
קאזו עמדה מאחורי הבר וסידרה את הדברים בדרכה הרגילה.
‘הייתי רוצה לשמוע עוד עכשיו, אם זה בסדר מבחינתך?’
קאזו היתה נכונה לשמוע את הסיבה של גוהטארו לחזור לעבר.
הוא הרים את מבטו אליה להרף עין ואחר שב והסיט את עיניו. הוא נשם נשימה עמוקה ואיטית.
‘…האמת היא,’ הוא פתח בצורה שרמזה שאפשר כי קודם לכן לא שיתף בסיבותיו במתכוון. אולי מפני שקיוקו היתה רק צופה מן הצד, וזה לא היה עניינה.
אבל עכשיו, מלבד האישה בשמלה הלבנה היו במקום רק גוהטארו וקאזו. הוא התחיל להסביר בהיסוס.
‘הבת שלי מתחתנת.’
‘מתחתנת?’
‘כן, כלומר… למען האמת היא הבת של שויצ’י,’ הוא מילמל. ‘אני רוצה להראות לבת שלי מי היה אביה האמיתי.’ הוא שלף מצלמה דיגיטלית דקיקה מאוד מכיס החליפה. ‘חשבתי שאוכל להקליט הודעה משויצ’י…’ הוא נשמע קטן ובודד.
קאזו לטשה בו עיניים במצבו הנוכחי. ‘מה יקרה לאחר מכן?’ שאלה בשקט. היא רצתה לדעת מה יקרה אחרי שיחשוף בפניה שהוא אינו אביה האמיתי.
גוהטארו חש זעזוע בלבו.
את המלצרית הזאת אי־אפשר לסובב בשקרים.
הוא דיבר בעודו בוהה בחלל, כאילו הכין את התשובה. ‘אני יכול לראות את זה רק כסוף תפקידי,’ הוא אמר בהשלמה שקטה.
גוהטארו ושויצ’י שיחקו באותה נבחרת רוגבי באוניברסיטה, אבל הכירו מיום שהתחילו להתאמן ברוגבי בבית הספר היסודי. הם שיחקו בקבוצות שונות, אך מפעם לפעם היו נפגשים במשחק. אין זה אומר שהבחינו זה בזה למן הרגע הראשון. לאורך חטיבת הביניים ובית הספר התיכון הם שיחקו כל אחד עבור בית הספר שלו, התחרו בקבוצות יריבות במשחקים רשמיים, וכתוצאה מכך החלו לפתח מודעות זה לקיומו של זה.
בדרך מקרה הם נרשמו לאותה האוניברסיטה והיו לחברים לקבוצה. גוהטארו היה מאסף, ואילו שויצ’י שיחק כרכז.
הרכז, המזוהה על פי הספרה 10 שעל גבו, הוא הכוכב ברוגבי. הוא כמו השחקן הרביעי בסדר החובטים או הזורק בבייסבול, הוא החלוץ בכדורגל. שויצ’י היה רכז מדהים והרוויח את הכינוי ‘שויצ’י הנביא’, מפני שמהלכיו בזמן המשחקים היו כמו נסים — שחקנים אפילו ציינו את התחושה שהוא יכול לראות את העתיד.
בקבוצת רוגבי יש חמישה־עשר שחקנים ועשר עמדות. שויצ’י הבחין בחוזקות ובחולשות של כל שאר השחקנים, והיה לו כישרון לדעת איך לנצל או להשתמש בכל שחקן בכל עמדה. עובדה זו זיכתה אותו באמונם המוחלט של השחקנים הבכירים בנבחרת הרוגבי של האוניברסיטה, ועד מהרה הם התחילו לראות בו מועמד לקפטן הקבוצה.
גוהטארו, לעומת זאת, ניסה עמדות שונות מאז התחיל לשחק רוגבי בבית הספר היסודי. הוא לא היה אדם שמסוגל לסרב בקלות לבקשותיהם של אנשים, ולא פעם היה ממלא מקום כשלקבוצה חסר שחקן. מי שהחליט בסופו של דבר, שמאסף הוא העמדה המוצלחת ביותר לגוהטארו הוורסטילי, היה שויצ’י. המאסף היה מעוזהּ האחרון של ההגנה, ולכן חשוב מאוד. כאשר הקבוצה היריבה הבקיעה את קו ההגנה של קבוצתו, תפקידו היה לעצור אותה בתיקול יעיל ולמנוע ממנה להבקיע ולצבור נקודות. שויצ’י רצה שגוהטארו ישחק כמאסף בשל כישרון התיקול המעולה שלו. כששיחק נגד גוהטארו במשחקים רשמיים בחטיבת הביניים ובתיכון, מעולם לא עלה בידו לעבור אותו. עם יכולת התיקול המפחידה של גוהטארו, לקבוצה לא תהיה שום סיבה לדאגה. זאת היתה הגנת קיר ברזל, שאיפשרה לשויצ’י להוציא לפועל מהלכים התקפיים נועזים.
כשאני משאיר לךָ את העורף, אני יודע שיש לי מישהו שאני יכול לסמוך עליו, אמר שויצ’י לא פעם לפני משחק.
אחרי שיצאו מבית הקפה, הם הלכו לדירה של שויצ’י. בדירה קידמה את פניהם יוקו עם בתם שזה עתה נולדה, הארוּקָה. שויצ’י ודאי התקשר ליוקו בדרך, שכן היא הכינה אמבט לגוהטארו.
יוקו בירכה אותו לשלום — עדיין לא רחוץ ומסריח — בחיוך חמים. ‘אז אתה גוהטארו המאסף. שויצ’י דיבר עליך אינספור פעמים.’
יוקו ילידת אוסקה היתה אפילו אדיבה יותר משויצ’י. מבחינתה היה נורמלי לגמרי להעביר כל שעת ערוּת בשיחה, והיא אהבה להצחיק אנשים בבדיחות שלה. היא גם היתה מהירת מחשבה ובעלת יוזמה. בפחות מיום היא מצאה לגוהטארו מקום לגור בו ובגדים ללבוש.
לאחר שגוהטארו איבד את החֶברה שלו, אבדה לו יכולתו לתת אמון באנשים, אבל חודשיים בלבד לאחר שהחל לעבוד במסעדה של שויצ’י, הוא חזר לעצמיותו המאירה והעליזה.
כשהיתה המסעדה מלאה בלקוחות קבועים, היתה יוקו מדברת בשבחו של גוהטארו: ‘כשהם היו באוניברסיטה, הוא היה השחקן שבעלי הכי סמך עליו.’
גוהטארו אמנם נבוך למשמע הדברים, אך הם גם העלו חיוך על פניו. ‘המשימה הבאה שלי היא להיות ראוי למוניטין הזה בעבודתי כאן,’ הוא הוסיף פעם, מציג לראווה את נקודת המבט שלו בנוגע לעתיד, שהתבהרה מחדש לאחרונה.
היה נדמה שהכול מתקדם יפה.
אחר צהריים אחד התלוננה יוקו על כאב ראש נוראי, אז הוחלט ששויצ’י יסיע אותה לבית החולים. הם לא רצו לסגור את המסעדה, אז גוהטארו נשאר בה והשגיח על הארוקה. ביום ההוא התעופפו עלי כותרת מפריחת הדובדבן על רקע השמיים הכחולים נטולי העננים בדממה, כעין סערת שלגים.
‘תטפל בשבילי בהארוקה,’ אמר שויצ’י ונופף לאות תודה בעודו ממהר החוצה.
זאת היתה הפעם האחרונה שגוהטארו ראה אותו.
ההורים והסבים והסבתות של שויצ’י ויוקו היו כולם מתים, והארוקה בת השנה נותרה לגמרי לבדה בעולם.
כשהביט בפניה המחייכות של הארוקה בהלווייתו של שויצ’י — צעירות מכדי להבין ששני הוריה מתו — הוא החליט בו במקום לגדל אותה בעצמו.
דונג, דונג, דונג…
שעון קיר צילצל שמונה פעמים.
גוהטארו, שהקול הקפיצו ממקומו, הרים את עיניו. עפעפיו היו כבדים וראייתו מטושטשת.
‘איפה….’
הוא הביט סביבו וראה את חלל בית הקפה ספוג בגון הספיה של אהילי המנורות. מאוורר שהשתלשל מהתקרה הסתובב לאיטו. העמודים והקורות נצבעו בחוּם עמוק. היו שלושה שעוני קיר גדולים ובבירור עתיקים מאוד.
נדרש לו זמן־מה להגיע למסקנה שישן. הוא היה לבדו בבית הקפה, פרט לאישה בשמלה.
הוא טפח בידיו על שתי לחייו בניסיון להיזכר. הוא זכר שקאזו אמרה לו, ‘איננו יודעים מתי הכיסא שמשתמשים בו לחזור לעבר יהיה ריק.’ לאחר מכן ודאי התנמנם ונרדם.
נראה לו מוזר שהיה מסוגל פשוט להירדם כך, לאחר שזה עתה הגיע להחלטה רבת־חשיבות כל כך לחזור לעבר. אבל לא עלה בידו לכבוש את ספקותיו באשר למלצרית שהשאירה אותו לבדו במצב הזה.
גוהטארו קם וקרא אל החדר האחורי.
‘שלום… יש שם מישהו?’
אבל לא הגיעה תשובה.
הוא הביט באחד השעונים על הקיר כדי לבדוק מה השעה, ואחר כך מיהר לבדוק את שעונו. השעונים העתיקים בבית הקפה היו הדבר המוזר הראשון שמבקרים הבחינו בו. כל אחד מהם הורה שעה אחרת.
מסתבר כי השעונים משני צדי החדר היו מקולקלים. האחד מיהר, האחר פיגר. ניסיונות מרובים לתקן אותם כולם עלו בתוהו.
’20:12…’
גוהטארו העיף מבט אל עבר האישה בשמלה הלבנה.
בין האגדות על בית הקפה הזה ששמע משויצ’י, אחת נתקעה בראשו במיוחד. על הכיסא שמחזיר אותך לעבר יושבת רוח רפאים.
הרעיון היה אבסורדי לגמרי, ולא היה אפשר להאמין לו. זאת הסיבה שנתקע בראשו.
האישה, שכלל לא חשה במבטו של גוהטארו, קראה את ספרה בריכוז בלתי פוסק.
הוא הביט בפניה והחל נתקף תחושה מוזרה של זיהוי, כאילו כבר פגש אותה היכנשהו בעבר.
עם זאת, לא היה לו מושג כיצד הדבר ייתכן אם היא באמת ובתמים רוח רפאים, ולכן הוא פשוט התנער מן המחשבה.
פלאפּ.
האישה בשמלה סגרה פתאום את הספר, והקול הידהד ברחבי בית הקפה הדומם. לבו של גוהטארו כמעט שפרח מפיו נוכח המהלך הלא צפוי, והוא כמעט גלש מכיסאו ליד הבר. אילו היתה סתם לקוחה אנושית נורמלית, מן הסתם לא היו תנועותיה מטלטלות אותו כל כך, אבל מאחר שסופר לו שהיא רוח רפאים… הוא כמובן לא האמין שהיתה, אבל קשה להתנער בקלות מן התמונה ‘רוח רפאים = מצמרר’ לאחר שהתקבעה.
הוא התאבן לרגע וחש לחות קרירה מטפסת במעלה עמוד השדרה שלו. האישה התעלמה מתגובתו וקמה בדממה. היא גלשה מכיסאה וצעדה בשתיקה לעבר הכניסה, אוחזת בספר שקראה כאילו היה יקר ללבה.
גוהטארו הביט בה עוברת וחש בלבו הולם.
היא יצאה מבעד לכניסה ונבלעה ימינה. בכיוון הזה היו רק השירותים.
רוח רפאים הולכת לשירותים?
גוהטארו הטה את ראשו כשהביט בכיסאה של האישה. הכיסא שייקח אותו בחזרה בזמן היה פנוי.
בצעד זהיר אחר צעד הוא התקרב אליו, חושש כל העת שהאישה בשמלה עלולה לשוב ולהופיע פתאום בהעוויה שֹטנית על פניה.
הוא בחן את הכיסא מקרוב, וראה שאינו אלא כיסא פשוט שאין בו שום דבר יוצא מן הרגיל. היו לו רגליים מעוקלות מגולפות, והמושב והמשענת היו מרופדים בבד בגוון טחב־ירוק בהיר. הוא ודאי לא היה מומחה לעתיקות, אבל היה יכול לראות שהכיסא שווה המון כסף.
אם אתיישב על הכיסא הזה…
ברגע שהניח עליו את ידו בביישנות, הוא שמע קול דשדוש נעלי בית בוקע מן החדר האחורי.
הוא הסתובב וראה ילדה בפיג’מה. אם זכר נכונה, היא היתה בתו של בעל בית הקפה, מיקי. היא לטשה בו את עיניה העגולות הגדולות — היה נדמה שאין בה כל ביישנות כשהיא יוצרת קשר עין עם מבוגרים שלא הכירה. גוהטארו, שהחזיר לה מבט ישיר משלו, הוא שחש לא בנוח עם קשר העין.
‘ערב… ערב טוב,’ הוא אמר בקול מאולץ ולא־טבעי ומשך את ידו מהכיסא. מיקי דישדשה לעברו.
‘ערב טוב, מיסיֶה, אתה רוצה לחזור לעבר?’ היא שאלה ונעצה בו את עיניה הגדולות.
‘אה, טוב, את מבינה…’
גוהטארו התחבט, בלי לדעת איך לענות על השאלה.
‘למה?’
מיקי הטתה את ראשה בחקרנות והתעלמה ממראהו הנבוך.
הוא חרד מפני האפשרות, שהאישה בשמלה תחזור בעודו מדבר עם מיקי.
‘את יכולה לקרוא למישהו מהעובדים?’ הוא שאל אותה.
אבל מיקי התעלמה לחלוטין מבקשתו, ותחת זאת חמקה על פניו ונעמדה מול הכיסא שעליו ישבה קודם האישה בשמלה.
‘קָאנאמֶה הלכה לשירותים,’ היא אמרה והעבירה את מבטה מהכיסא הריק אל גוהטארו.
‘קאנאמה?’
מיקי הסתכלה בשקט על הכניסה לבית הקפה. גוהטארו עקב אחר מבטה והבין, והינהן. ‘וקוראים לה קאנאמה?’
אבל במקום לענות מיקי משכה בידו. ‘שב,’ היא דחקה בו.
בסגנון ענייני היא פינתה את ספל הקפה של האישה ודישדשה אל תוך המטבח בלי לתת לו הזדמנות למחות.
הוא לטש אחריה עיניים ריקות נדהמות.
היא הולכת לעזור לי לחזור לעבר? הוא תהה. בהבעה חרדה הוא גלש בין הכיסא לשולחן שניצב לפניו והתיישב.
הוא לא ידע מה עליו לעשות כדי לחזור, אבל חש את לבו טס למחשבה שהוא יושב על הכיסא.
כעבור זמן־מה חזרה מיקי עם מגש כסף וספל קפה לבן, ששיקשק על המגש שנשאה בשתי ידיה.
היא נעמדה ליד גוהטארו.
‘מוּאָה תמזוג לך עכשיו את הקפה,’ היא אמרה בעוד המגש מתנדנד.
את באמת יכולה לעשות את זה? כמעט שאל גוהטארו, אבל כבש את דבריו.
‘אממ… אה,’ הוא ענה בהבעה חרדה מאוד.
מיקי לא ראתה את המבט שעל פניו בזמן שמיקדה את עיניה הגדולות והנרגשות בספל שעל המגש. היא המשיכה בהסבר.
‘כדי לחזור לעבר…’
באותו הרגע הופיע נאגארה מן החדר האחורי, לבוש חולצת טריקו.
‘שכה יהיה לי טוב, מיקי, מה את חושבת שאת עושה?’ הוא אמר באנחה נרגזת. אבל נימת קולו שידרה, יותר מכעס, משהו בסגנון, אוי לא, לא שוב.
‘מואה מגישה למיסיֶה את הקפה שלו.’
‘אין מצב שאת כבר יכולה לעשות את זה. ותפסיקי לקרוא לעצמך מואה.’
‘מואה תגיש אותו.’
‘מספיק. ברגע זה!’
מיקי הקטנה, המגש המתנדנד ומשקשק עדיין בידיה הלא יציבות, ניפחה את לחייה והרימה את עיניה אל נאגארה הענקי.
עיני השקד הצרות של נאגארה הצטמצמו, וזוויות פיו השתפלו למבט זועף שעה שהשפיל את מבטו אל מיקי.
היה נדמה שהשניים הגיעו למבוי סתום, כאילו הראשון שידבר יפסיד.
קאזו, שהופיעה בלי שאיש יבחין בכך, צצה מאחורי נאגארה וכרעה לפני מיקי.
‘מוּאה…’
כשקאזו הישירה מבט אל עיניה, העיניים של מיקי השתנו בהדרגה מכועסות לדומעות. היה נדמה כי ברגע הזה מיקי קלטה שהפסידה.
קאזו חייכה אליה בחמימות.
‘זמנך יגיע,’ היא אמרה בשקט ולקחה ממנה את המגש.
מיקי הרימה את מבטה אל נאגארה בעיניים דומעות. ‘אהה,’ הוא אמר בפשטות והושיט בעדינות את ידו. סבר פניו היה הרבה פחות חמור עכשיו.
‘כרצונך,’ אמרה מיקי שעה שאחזה ביד המושטת אליה ונעמדה לצדו. ההבעה המתריסה שעטתה עד לפני רגעים אחדים התפוגגה. כשמיקי התרגזה ונסערה כך, היה ביכולתה לשנות במהירות את מצב רוחה במקום להניח לו להיגרר. נאגארה, שצפה בהשתנותה, חשב בחיוך מלנכולי עד כמה היא דומה לאמהּ.
על בסיס התייחסותה של קאזו למיקי הסיק גוהטארו, המלצרית הזאת אינה אמה של הילדה. הוא גם היה יכול להזדהות עם האופן שבו נאבק נאגארה להתמודד עם ילדה בגיל הזה — בהתחשב בניסיונו, אחרי הכול, בגידול בתו הארוקה כהורה יחיד.
‘בוא נעבור על הכללים,’ אמרה קאזו חרש לצד גוהטארו, שעדיין ישב על הכיסא הנכון.
בית הקפה היה דומם כתמיד. גוהטארו שמע את הכללים משויצ’י לפני כעשרים ושתיים שנה, אבל בקושי זכר אותם עכשיו.
מה שזכר היה זה: שאתה חוזר בזמן, שהמציאות לא תשתנה ולא חשוב מה תעשה, ושרוח רפאים יושבת על הכיסא. הוא לא זכר פרטים נוספים בבירור. לכן קידם בברכה את הבשורה, שקאזו עומדת להסביר אותם.
‘הכלל הראשון הוא שאף על פי שאתה יכול לחזור לעבר, אתה יכול לפגוש רק אנשים שביקרו בבית הקפה הזה.’
הכלל הזה לא הפתיע אותו. שויצ’י הוא שהזמין אותו לבית הקפה. לא היה שום ספק שביקר בו.
כשפניו של גוהטארו לא הסגירו כל סימן דאגה, קאזו הזדרזה להמשיך. היא אמרה לו שכשיחזור לעבר, לא יוכל לשנות את המציאות, עד כמה שינסה; שהדרך היחידה לחזור לעבר היא לשבת במקום שהוא יושב בו; שהוא אינו יכול לקום מהכיסא, מפני שאם יקום, יוחזר בכוח להווה.
על הפרט בדבר עזיבת הכיסא הגיב גוהטארו ב’אה, באמת?’ אבל הכללים היו ברובם כפי שציפה, ושום דבר לא רוקן את הצבע מפניו.
‘בסדר, אני מבין,’ הוא אמר.
‘תמתין בבקשה בזמן שאכין מחדש את הקפה,’ הורתה לו קאזו כשסיימה את הסברה והלכה למטבח.
היא השאירה אותו יושב שם, כשנאגארה עומד מולו.
‘סלח לי על החטטנות, אבל היא לא אשתך, נכון?’ הוא שאל את נאגארה.
לא היה לו צורך של ממש לדעת את התשובה; הוא פשוט ניסה לקשור שיחה.
‘היא? לא, היא בת דוד שלי,’ ענה נאגארה והשפיל מבט אל מיקי.
‘אמא של מיקי… ובכן, כשהיא ילדה אותה…’
נאגארה לא המשיך — לא מפני שהשתנק מרגש, אלא פשוט מפני שחשב שכבר העביר את המסר.
‘אני מבין…’ אמר גוהטארו והפסיק לשאול שאלות. הוא הביט בנאגארה על עיניו הצרות, ואחר במיקי על עיניה העגולות, והסיק שהיא ודאי דומה לאמה. הוא ישב שקוע במחשבה הזאת והמתין לקאזו.
קאזו חזרה עד מהרה. על המגש שנשאה נחו אותו הקומקום הכסוף וספל הקפה הלבן שלקחה איתה בחזרה אל המטבח. ארומת הקפה הטרי ריחפה ברחבי בית הקפה וכמו פיעפעה אל עומק חזהו של גוהטארו.
היא ניצבה ליד השולחן שגוהטארו ישב אליו והמשיכה בהסבר.
‘אני אגיש לך עכשיו את הקפה,’ אמרה כשהניחה לפניו את הספל הלבן.
‘טוב.’
גוהטארו השפיל עיניים אל הספל הנקי ללא רבב והרגיש מאובן נוכח לובנו השקוף כמעט. קאזו המשיכה.
‘הזמן שעומד לרשותך בעבר יהיה רק מרגע שאמזוג לך את הקפה ועד שהקפה יתקרר.’
‘טוב.’
ייתכן שמאחר שגוהטארו שמע את הכללים משויצ’י, היה נדמה שהבשורה שיוכל לחזור לעבר רק לפרק זמן קצר כל כך לא הפתיעה אותו.
קאזו הינהנה הנהון קל.
‘זה אומר שאתה מוכרח לשתות את הקפה לפני שהוא יתקרר. אם לא תשתה אותו…’ היא המשיכה.
עכשיו היה עליה להסביר, תהפוך לרוח רפאים ותמשיך לשבת על הכיסא הזה. זה הכלל שבגללו החֲזרה לעבר היתה מסוכנת להפליא. לעומת הסיכון הגבוה של היהפכות לרוח רפאים, האפשרות שלא תפגוש את מי שרצית לפגוש, או העובדה שלא תוכל לשנות את המציאות, לא היו אלא זוטות מעצבנות.
אף על פי כן, אילו התרשלה קאזו בהסברה, דבריה היו עשויים להיות מובנים שלא כהלכה כסתם בדיחה. כדי להבטיח שדבריה יובנו במלוא רצינותם כמו שנחוץ, היא השתתקה רגע לפני שהמשיכה.
‘אתה נהיה זומבּי, נכון?’ קטע אותה גוהטארו במילים שנשמעו מטורפות.
‘אה?’ שאל נאגארה, שהקשיב מרחוק.
‘זומבּי,’ חזר גוהטארו ללא היסוס.
‘כששויצ’י סיפר לי על הכללים, הכלל הזה נשמע כל כך מטורף… אה, סליחה… היה קשה מאוד להאמין לזה, אני זוכר את זה בבירור.’
מניסיון העבר, כשלקוח לא ציית לכלל הזה, הנזק היה חמור מאוד, ובמקום לחשוב על הלקוח שהפך לרוח רפאים, נאגארה חשב עכשיו על האנשים שנשארים מאחור. אם זה יקרה לגוהטארו, זה יכה בהלם הרסני את בתו הארוקה.
אבל משום־מה היה נדמה שגוהטארו אינו מכיר ברצינות הכלל, והעובדה שהפריח מילים כמו זומבי רמזה שהוא אינו מתייחס אליו ברצינות. אלא שעיניו נראו רציניות, אז במקום להגיד לו פשוט שהוא טועה, תשובתו של נאגארה היתה מעורפלת יותר.
‘אה… לאא…’ הוא נאבק לענות.
אך תשובתה של קאזו היתה פשוטה.
‘נכון מאוד,’ היא אישרה בקור רוח.
‘אֶה?’ פלט נאגארה המופתע מתשובתה. עיניו דמויות השקד נפערו לרווחה ופיו נשמט. מיקי שעמדה לידו, שמן הסתם לא ידעה מה זה זומבי, הסתכלה על נאגארה, ועיניה העגולות התגלגלו.
אבל קאזו — לא מוטרדת מסערת רוחו של נאגארה — המשיכה להסביר את הכללים.
‘אסור לך לשכוח. אם לא תגמור לשתות את הקפה לפני שהוא יתקרר, יהיה תורך להיות הזומבי שתקוע פה לנצח על הכיסא.’
העובדה שקאזו השתמשה במילה של גוהטארו, זומבי, עלתה בקנה אחד עם אופייה השלֵו והנדיב, אבל היא בטח פשוט זרמה עם המונח מפני שהיה קל יותר לעשות זאת. מכל מקום, היה ברור לְמה היא מתכוונת: בין שתקרא לזה זומבי ובין שרוח רפאים, זה אותו הדבר.
‘אז, האישה שישבה על הכיסא עד עכשיו?’ שאל גוהטארו, כרומז, היא לא חזרה מהעבר?
‘…כן,’ אישרה קאזו.
‘מעניין למה היא לא גמרה את הקפה שלה?’ שאל גוהטארו. הוא שאל מתוך עניין טהור. אבל שאלתו הפכה את פניה של קאזו למסכת נוֹ, ולראשונה הוא התקשה לקרוא את הבעתה.
שאלתי משהו שלא הייתי אמור לשאול, חשב גוהטארו, אבל קאזו עטתה את ההבעה לרגע אחד בלבד והמשיכה.
‘היא חזרה לפגוש את בעלה שמת, אבל כנראה איבדה את תחושת הזמן וקלטה את זה רק כשהקפה כבר התקרר,’ היא אמרה בהבעה שרמזה, שאין צורך לומר מה קרה לאחר מכן.
‘אה, אני מבין,’ ענה גוהטארו בהבעה אוהדת למדי. הוא העיף מבט לכניסה שדרכה נעלמה האישה בשמלה.
הוא לא שאל שאלות נוספות, אז קאזו שאלה, ‘שאגיש לך?’
‘כן, בבקשה,’ הוא ענה ונאנח.
קאזו נטלה את קומקום הכסף שעוד היה מונח על המגש. גוהטארו לא הבין דבר בכלי שולחן, אבל די היה לו במבט אחד לראות שקומקום הכסף המבהיק הזה ודאי שווה סכום הגון. קאזו הודיעה, ‘אז נתחיל.’
בזמן שאמרה את המילים, הרגיש גוהטארו שההילה שלה משתנה.
הטמפרטורה בבית הקפה כמו צנחה פתאום, והיה אפשר לחתוך את האוויר בסכין.
קאזו הגביהה את קומקום הכסף קצת יותר ואמרה את המילים, ‘שתֵה את הקפה לפני שיתקרר,’ ואחר החלה להנמיך לאיטה את הזרבובית לעבר הספל. היא התנועעה ביופי תקיף, כאילו היא מבצעת טקס חגיגי.
כשהיתה הזרבובית במרחק סנטימטרים ספורים בלבד מהספל, הופיע עמוד דמוי חוט של קפה שחור. הוא היה נטול קול, ונראה כאילו איננו זז; רק פני הנוזל בספל הלכו וגאו. הקפה שמילא את הכלי הזכיר צל שחור כזפת.
גוהטארו המרותק לרצף התנועות היפה ראה נוצת אדים עולה מן הספל.
בזמן שהביט באדים אפפה אותו תחושה מוזרה, מעין סחרחורת, וכל מה שמסביב לשולחן החל להעלות אדוות ולרצד.
בחשש שגל שינה נוסף הולך ומשתלט עליו, הוא ניסה לשפשף את עיניו.
‘אחח…’ הוא פלט בלא משים.
ידיו, גופו, התמזגו והיו לאחד עם האדים העולים מהקפה. לא היתה זו סביבתו שהעלתה אדוות וריצדה; אלא הוא. פתאום החלה הסביבה להתנועע כך, שהכול מעליו נשמט אל מעבר לו במהירות מדהימה.
משחווה את כל זאת, הוא צעק, ‘די… די!’
הוא לא אהב מתקנים מפחידים — כמעט היה די במראם כדי שיתעלף — אבל לרוע מזלו היה נדמה כי הסביבה חולפת על פניו מהר יותר ויותר, שעה שהזמן נע עשרים ושתיים שנה לאחור.
הוא נתקף סחרחורת גדלה והולכת. כשקלט שהוא חוזר עתה לעבר, מוּדעוּתו הלכה ונסוגה בהדרגה.
אחרי מות שויצ’י ואשתו, גוהטארו ניהל את המסעדה לבדו בזמן שגידל את הארוקה. עוד כשהיה שויצ’י בחיים קלט גוהטארו החרוץ ורב־הכישרונות כיצד לנהל את המסעדה לבדו, החל בבישול וכלה בהנהלת החשבונות.
אבל גוהטארו, רווק, גילה שגידולה של ילדה קטנה הוא משימה קשה מעבר לכל דמיון. להארוקה מלאה זה עתה שנה — ופירושו של דבר היה שעשתה עכשיו את צעדיה הזהירים הראשונים — והיה צורך במישהו שישגיח עליה כל העת. לא פעם גם היתה בוכה בלילה, עובדה ששללה ממנו שינה. כשנכנסה לגן, הוא חשב שהחיים יֵעשו קלים יותר, אבל היא נמלאה חרדה ליד זרים ושנאה ללכת אליו. מדי יום היתה פורצת בבכי כשהגיעה השעה לעזוב.
בבית הספר היסודי לא פעם הודיעה שהיא הולכת לעזור במסעדה, אך בסופו של דבר רק הפריעה. היה קשה לדעת מן המילים שהשתמשה בהן לְמה בדיוק היא מתכוונת, ואם לא תמיד הקשיב לְמה שיש לה להגיד, היתה מזעיפה פנים. וכמובן, לילדים יש גם לוח שנה חברתי הכולל ימי הולדת, חג מולד, יום האהבה וכו’. בחג הציק לו כשביקשה שייקח אותה ליריד, או אמרה שהיא רוצה את זה וזה.
בחטיבת הביניים היא נכנסה לשלב המרדני בחייה, שרק הלך והחמיר עם הגיל. פעם, בהיותה בתיכון, הוא קיבל טלפון מהמשטרה אחרי שנתפסה גונבת מוצרים מחנות.
הארוקה של גיל הנעורים הסתבכה בכל מיני צרות, אבל עד כמה שהנסיבות היו לחוצות, נחישותו של גוהטארו לספק לה ילדות מאושרת לא נסדקה אף לרגע; לה, שנותרה לבדה בעולם הזה.
לפני שלושה חודשים בלבד הביאה הביתה גבר ששמו סאטוֹשי אוֹבּי והודיעה שהם יוצאים ויש אפשרות שהקשר יוביל לחתונה.
בביקורו השלישי פנה סאטושי לגוהטארו, ‘תן לי בבקשה את ברכתך להינשא להארוקה.’
‘ברכתי נתונה לך,’ הוא ענה בפשטות.
כל שרצה הוא שתהיה מאושרת; הוא לא יעמוד בדרכה לשם.
בתום לימודיה בתיכון נעשתה הארוקה הגיונית הרבה יותר. היא החליטה ללכת לבית ספר לקולינריה וללמוד להיות שפית, ושם פגשה את אובּי. במהלך לימודי הקולינריה אובי מצא עבודה במלון ברובע איקֶבּוּקוּרוֹ, והארוקה התחילה לעזור לגוהטארו במסעדה.
אחרי שהוכרז על חתונתה של הארוקה, החל גוהטארו להרגיש אשמה נוראית על כך ששיקר לה.
במשך עשרים ושתיים שנה הוא גידל אותה כבתו האמיתית. כדי להסתיר מפניה את האמת שאין לה קרובי משפחה חיים, מעולם לא הראה לה את תכולתו של הפנקס המשפחתי. אבל עכשיו כשעמדה להתחתן, הכול היה שונה. כשתלך למשרד הרשם להגיש בקשה להינשא, יתברר לה שהתייתמה מהוריה, וייחשף השקר שגוהטארו דבק בו כל השנים.
לאחר שהתייסר בשל כך, הוא החליט לבסוף לספר לה את האמת לפני החתונה. או־אז יגיד לה שאביה האמיתי נועד להיות שם בטקס החתונה.
האמת ודאי תכאיב לה, אבל אין מוצא אחר.
ואולם, לא היה שום דבר שאפשר לעשות עכשיו.
‘אה, סליחה… אדוני?’
גוהטארו התעורר לתחושה שמטלטלים את כתפו. אדם גדל־גוף ניצב מולו. הוא לבש מכנסי בית ספר שחורים כזפת וסינר חום כהה מעל חולצה לבנה, ששרווליה מקופלים עד המרפקים. גוהטארו זיהה את הענק כבעל בית הקפה נאגארה. אך זה היה נאגארה צעיר בהרבה.
זֵכר אותו היום החל להגיח מנקיקי מוחו.
הוא היה בטוח שהגרסה הצעירה הזאת של הבעלים, נאגארה, היתה שם לפני עשרים ושתיים שנה.
אבל שאר בית הקפה — מאוורר התקרה המסתובב לאיטו, העמודים והקורות החומים כהים והקירות הצבועים בחום־אדמדם ושלושת שעוני הקיר שכל אחד מהם מורה שעה אחרת — נותרו ללא שינוי. אפילו עשרים ושתיים שנים לאחור היה לבית הקפה גוון ספיה, כתוצאה מכך שהתאורה היחידה בו בקעה מבעד לאהילי המנורות. אלמלא ניצב מולו נאגארה הצעיר, לא היה מבחין בכך שחזר בזמן.
עם זאת, ככל שהאריך להסתכל על בית הקפה סביבו, כך לבו הלך והאיץ את דפיקותיו.
הוא לא כאן.
אילו חזר ליום הנכון, שויצ’י היה אמור להיות שם, אבל הוא לא היה.
הוא שב וחשב על הכללים השונים שנמנו באוזניו וקלט שבשום שלב לא נאמר לו כיצד לחזור ליום הנכון. יתר על כן, זמנו בעבר כלל רק את הפרק הקצר לפני שהקפה יתקרר. ייתכן שהגיע לרגע שקדם להגעתם, או שאולי כבר יצאו מבית הקפה.
‘שויצ’י!’ קרא גוהטארו ובלי לחשוב החל לקום. אבל לפני שקם, חש בידו הגדולה של נאגארה נחה על כתפו, להחזירו לכיסאו.
‘הוא בשירותים,’ הוא מילמל.
גוהטארו היה בן חמישים ואחת וגבר גדול ומוצק, אך נאגארה שם יד קלילה על כתפו כאילו ליטף את ראשו של ילד.
‘הבחור שבאת לפגוש נמצא בשירותים. הוא תיכף יחזור, אז במקום לקום ככה, מוטב שתחכה.’
גוהטארו נרגע קצת. לפי הכללים, קימה מהכיסא מחזירה אותך מיד להווה; אלמלא נאגארה, הוא כבר בטח היה שם עכשיו.
‘אה, תודה.’
‘אין בעיה,’ ענה נאגארה בנימה מרוחקת משהו, והתרחק לעמוד בזרועות שלובות מאחורי הבר. בעומדו שם הוא נראה פחות כמו מלצר ויותר כמו זקיף השומר על טירה.
לא היה איש מלבדם בבית הקפה.
אבל היו אנשים בבית הקפה. ביום ההוא לפני עשרים ושתיים שנה היה זוג שישב לשולחן הקרוב ביותר לכניסה ואדם אחד שישב על הבר.
ובמָקום שגוהטארו יושב בו כעת, על הכיסא שמחזיר אנשים לעבר, ישב גבר כמעט זקן, לבוש טוקסידו ומתהדר בשפם מטופח.
מראהו של הג’נטלמן נראה מיושן מאוד. גוהטארו זכר אותו בבירור מפני שחשב אז, הבחור הזה נראה כאילו בא במנהרת הזמן משנות העשרים.
עם זאת, שלושת הלקוחות האחרים עזבו במהירות, אולי מפני שלא היו מסוגלים לשאת את מצבו המטונף של גוהטארו או את הצחנה המוזרה שהדיף.
ואז הוא נזכר. ברגע שנכנסו, שויצ’י הכריז בהתלהבות שזהו בית קפה מסתורי שאפשר לחזור בו בזמן. ואז, לאחר שהקשיב לו מתאר באוזניו את מה שקרה לו, הוא קם ללכת לשירותים.
גוהטארו קינח זיעה ממצחו בכף ידו ונשם נשימה עמוקה דרך האף. ואז, מן החדר האחורי, צצה ילדה בגיל בית הספר היסודי עם תרמיל ‘רנדוסרו’ חדש לגמרי על גבה.
‘בואי, אמא, תזדרזי!’ צעקה הילדה שעה שדילגה והתרוצצה ברחבי בית הקפה.
‘את בטח מאושרת עכשיו, מה?’ אמר נאגארה הצעיר לילדה שחגה במעגלים באמצע בית הקפה, כשזרועותיו עדיין שלובות.
‘כן,’ ענתה הילדה בפנים מחייכות ויצאה מבית הקפה בריצה.
קלאנג־דונג
היה לגוהטארו זיכרון מעורפל של ההתרחשות. בזמנו לא הקדיש לכך מחשבה רבה, אך הוא היה די בטוח שאישה שנראתה כאמהּ של הילדה תצא בתוך זמן קצר, ונפנה להביט לעבר החדר האחורי.
‘רגע, חכי לי, בבקשה!’
אישה הופיעה. היו לה שיער יפה שחור כזפת ועור חיוור כל כך, עד שהיה כמעט שקוף. היא היתה ודאי בשנות העשרים המאוחרות לחייה, ולבשה טוניקה בצבע אפרסק חיוור וחצאית מצויצת בצבע בז’.
‘אוי, מה לעשות עם הילדה הזאת. טקס קבלת התלמידים החדשים יתקיים רק מחר,’ היא מילמלה והניפה את ידיה באוויר, אך לא מתוך ייאוש. הבעת פניה שידרה שמחה יותר מכל דבר אחר כשנאנחה.
גוהטארו ראה את פני האישה והשתומם.
יכול להיות?
הוא ראה את הפנים בעבר. היא דמתה להפליא לאישה בשמלה הלבנה שישבה על הכיסא הזה ממש וקראה ספר לפני שחזר לעבר.
אולי אלה שתי נשים שונות שרק במקרה נראו דומות. אחרי הכול, הזיכרון האנושי הוא דבר מעורפל. אמנם היה מדובר במישהי שרק עכשיו הסתכל עליה, אבל ראשו היה מבולבל.
‘את בטוחה שתהיי בסדר?’ שאל נאגארה הצעיר את האישה תוך שהוא פורש את זרועותיו ומצמצם עיניים. היה קשה לקרוא את הבעתו, אבל נימת הקול גילתה כי הוא דואג לה.
‘בטח, אני אהיה בסדר. אנחנו רק יוצאות לראות את פריחת הדובדבנים בשכונה,’ היא אמרה בקול מרגיע בלוויית חיוך והנהון.
על בסיס השיחה היה אפשר לחשוב שבריאותה של האישה רופפת, אבל עד כמה שגוהטארו היה יכול לראות, היא לא נראתה סובלת מאי־נוחות כלשהי. כמי שגידל את הארוקה לבדו, הוא ידע טוב מאוד מה פירוש הדבר להקריב קורבנות כדי לשמח ילד.
‘אז, תודה שאתה דואג לבית הקפה, נאגארה, זאת עזרה אמיתית,’ אמרה האישה שעה שקרבה אל הכניסה. היא הסתובבה להביט סביבה פעם אחת אחרונה, הינהנה אל גוהטארו ויצאה.
קלאנג־דונג
שויצ’י קאמיה חזר מהשירותים כאילו החליף מקומות עם האישה.
אה…
כל מחשבה על האישה נמוגה מראשו של גוהטארו ברגע ששויצ’י הופיע. זכר משימתו המקורית שב ועלה בו.
שויצ’י נראה כמו האיש הצעיר שזכר. או במילים אחרות, הוא עצמו ודאי נראה לשויצ’י זקן להבהיל.
‘מה?’
הגוהטארו ששויצ’י דיבר איתו זה עתה הזדקן פתאום בזמן שיצא לשירותים. הוא לטש בגוהטארו מבט מבולבל.
‘שויצ’י.’
שעה שגוהטארו דיבר, שויצ’י הרים את שתי ידיו.
‘רגע, רגע, רגע!’ הוא אמר וקטע אותו. הוא נעץ בגוהטארו מבט מלא עוינות וקפא ללא ניע כדמות בסטוֹפּ מוֹשֶן.
זה לא נראה טוב…
עוד קודם לכן סבר גוהטארו ששויצ’י בלי ספק יקלוט מיד את המצב, אם יופיע לפניו פתאום בדמות עצמו מבוגר יותר — אחרי הכול, שויצ’י הוא שסיפר לו שאפשר לחזור אחורה בזמן בבית הקפה הזה.
היה גם ביסוס לאמונתו בשויצ’י.
מאז ומעולם, תפיסה טובה היתה הצד החזק של שויצ’י. בכל הקשור בכישורי תצפית, יכולת ניתוח וחוש שיפוט הפגין שויצ’י כישרון העולה על הממוצע. במקרים רבים היה גוהטארו עֵד לשימוש שעשה בהם במהלכיו של שויצ’י החפים מכל פגם על מגרש הרוגבי. שויצ’י למד את אופיו של יריב והרגליו לפני המשחק ואיחסן הכול בראשו. כאחראי למשחק הוא הוציא לפועל ניסיונות מושלמים בעודו מציג את שחקני היריב ככסילים גמורים. עד כמה שהמצב היה עשוי להיות מאיים, הוא מעולם לא שגה בניתוחו או בשיפוטו.
אבל היה נדמה שהנסיבות הנוכחיות מוזרות ובלתי אפשריות מדי וקשה מאוד להאמין להן, אפילו עבורו.
גוהטארו כרך את שתי ידיו סביב הספל לבדוק את מידת חומו, ודיבר.
‘שויצ’י, האמת היא…’
הוא התכוון להסביר את המצב הנוכחי, אבל הספל הלך והתקרר מהר משציפה. פשוט לא עמד לרשותו די זמן להסביר את הדברים בפירוט רב מספיק שיבהיר את הכול. אגלי זיעה החלו להיקוות על מצחו.
מה אני יכול להגיד לו?
הוא היה בצרות. אם יסביר הכול, הקפה בלי ספק יתקרר. אם שויצ’י לא יאמין שהוא בא מהעתיד, הכול יהיה לחינם.
אני יכול להסביר את זה טוב מספיק? לא, לא נראה לי שאני יכול.
גוהטארו ידע שכישורי ההסבר שלו נמוכים מאוד. אולי אם היה לו המון זמן, אבל לא היה לו מושג כמה זמן נשאר לו עד שהקפה יתקרר. שויצ’י הוסיף ללטוש בו עיניים חשדניות — מבט נוקב אפילו, כאילו הוא חורך חור בלבו של גוהטארו.
‘עד כמה שאנסה להסביר לך, אני לא מצפה שתאמין לי, אבל…’ גוהטארו החל להתיז את המילים בידיעה שהוא מוכרח להגיד משהו.
‘באת מהעתיד, נכון?’ דיבר אליו שויצ’י בזהירות רבה מאוד, כאילו היה זר שאינו דובר את השפה המקומית.
‘כן!’ ענה גוהטארו בקול רם, נרגש בן רגע מכושר התפיסה המצוין של שויצ’י.
שויצ’י חיכך אגרוף בראשו, מילמל משהו לא מובן והמשיך בשאלותיו.
‘מכמה שנים?’
‘אה?’
‘מכמה שנים בעתיד באת?’
שויצ’י, פתוח לאפשרות אך ספקן בה בעת, התחיל לאסוף מידע. כך בדיוק היה נוהג לעשות לפני משחק רוגבי — להרכיב את המידע הנחוץ, פיסה אחר פיסה.
הוא לא השתנה.
גוהטארו מצא את עצמו אל מול שאלותיו של שויצ’י והחליט לענות עליהן. זאת תהיה הדרך המהירה ביותר להשיג את הבנתו.
‘עשרים ושתיים שנה.’
‘עשרים ושתיים שנה?’
עיניו של שויצ’י נפערו לרווחה. גוהטארו מעולם לא ראה אותו מופתע כל כך, גם כשמצא אותו גר בסמרטוטים ברחוב.
שויצ’י אמנם סיפר לגוהטארו על השמועה הסובבת את בית הקפה, אך מעולם לא ציפה למצוא את עצמו פנים אל פנים עם מישהו מהעתיד. לכן, בהתחשב בעובדה שגוהטארו הזדקן איכשהו בעשרים ושתיים שנה בזמן שהיה בשירותים, אין ממש פלא שהופתע.
‘בהחלט הזדקנת,’ מילמל שויצ’י. הבעת פניו התרככה קצת. זה היה סימן לכך שהוא מרפה מהגנותיו.
‘מן הסתם,’ ענה גוהטארו מתוך מודעות־יתר קלה לדבריו.
הנה הוא יושב פה, גבר בגיל העמידה בן חמישים ואחת, ומתנהג כילד ביישן מול בן העשרים ותשע הזה העומד מולו. לגוהטארו היתה זאת פגישה מחודשת עם המלאך השומר שלו, שעזר לו לקבל את חייו בחזרה.
‘אבל אתה נראה בכושר ובריא, כן?’ אמר שויצ’י, שעיניו היו אדומות מאוד. ‘הֵיי… מה קורה?’
גוהטארו כמעט קם מכיסאו, מופתע מן המבט על פניו של שויצ’י. הוא דימה לעצמו ששויצ’י יהיה המום לראות אותו זקן פתאום, אבל לא ציפה לתגובה כזאת.
שויצ’י התקרב, ובלי להסיר את עיניו מעיניו של גוהאטרו התיישב מולו.
‘שויצ’י?’
דמעות נשרו ונחבטו בטיפ־טיפ־טף.
בחשש ובהיסוס גוהטארו החל לדבר, כששויצ’י אמר בקול רועד, ‘חליפה מטופחת אתה לובש…’
שוב, הטיפ־טיפ־טף נמשך.
‘נראית טוב עליך.’
גוהטארו הופיע כאן מול שויצ’י, דמותו העתידית של חברו הקרוב שאת חייו הוא עומד לשנות מן היסוד. הגוהטארו שפגש זה עתה ברחוב היה לבוש סמרטוטים ואומלל. משום כך נמלא עכשיו שויצ’י שמחה עמוקה וכנה למראה גוהטארו היושב לפניו.
‘עשרים ושתיים שנה? בטח היו גם תקופות קשות לאורך הדרך?’
‘לא ממש, השנים עברו די מהר…’
‘באמת?’
‘כן…’
שויצ’י, עיניו עדיין אדומות, קרן בחיוך רחב.
‘הודות לך,’ אמר גוהטארו חרש לפנים המחייכות שלפניו.
‘אני מבין, אה.’ שויצ’י צחק במבוכה ושלף ממחטה מן הז’קט וקינח את אפו. אבל הטיפ־טיפ־טף של הדמעות הנושרות על השולחן נמשך.
‘אז, מה העניין?’
שויצ’י נעץ מבט חקרני בגוהטארו כשואֵל, למה באת? הוא לא התכוון להישמע כאילו הוא חוקר אותו. אך הוא הכיר את הכללים של בית הקפה הזה, במיוחד את מגבלת הזמן על פגישתם המחודשת. הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו שגוהטארו בא לראותו בלי סיבה. אז במקום להתפלש ברגשנות, הוא הרגיש שאין לו ברירה אלא לגשת ישר לנקודה.
אבל לגוהטארו לא היתה תשובה ישירה ומיידית מן המוכן.
‘אתה בסדר?’ שאל שויצ’י באותה הנימה שהיה עשוי לדבר בה עם ילד בוכה.
‘האמת היא…’
הוא הושיט יד איטית לבדוק את חומו של הקפה והתחיל להסביר בהיסוס.
‘הארוקה החליטה להתחתן.’
‘…אה?’
המשפט של גוהטארו ודאי הכה בהלם אפילו את שויצ’י חד־התפיסה תמיד. החיוך נעלם מפניו בן רגע. מובן לגמרי. מבחינתו של שויצ’י באותם ימים, הארוקה זה עתה נולדה.
‘מה… מה? מה זאת אומרת?’
‘אה, אל תדאג, הכול בסדר,’ אמר גוהטארו בנימה רגועה. הוא שיער ששויצ’י עשוי להזדעזע במהלך השיחה.
הוא קירב את הקפה לשפתיו ולגם לגימה. הוא לא ידע בדיוק איזו טמפרטורה נחשבת קרה, אך הקפה עדיין היה חמים בבירור מטמפרטורת העור.
זה בטח עוד בסדר.
הוא השיב את הספל לתחתית. הוא סיפר את הסיפור שהכין מראש. הוא עשה כמיטב יכולתו להימנע מכל פרט שעלול להסעיר את רוחו של שויצ’י. חשוב מכול, היה עליו לדאוג לא להגיד שום דבר שיוביל את שויצ’י הפיקח לחשוד שהוא מֵת.
‘האמת היא, שאתה העתידי ביקש ממני לחזור בזמן כדי לבקש ממך לשאת נאום לרגל החתונה של הארוקה.’
‘אני רציתי להשיג אותי?’
‘כן, כמין הפתעה.’
‘הפתעה?…’
‘שויצ’י מן העתיד ושויצ’י מן העבר אינם יכולים להיפגש, אתה מבין…’
‘אז אתה באת?’
‘כן, בדיוק,’ המשיך גוהטארו, והתרשמותו מכושר התפיסה של שויצ’י הלכה וגדלה.
‘טוב, נראה לי שקלטתי את הרעיון…’
‘אז, מה אתה אומר? מאוד יוצא דופן, לא?’
‘ועוד איך, זה מוזר מאוד.’
‘כן, ממש.’ גוהטארו שלף מצלמת וידיאו דיגיטלית דקה להפליא וחדשה לגמרי. שום דבר מהסוג הזה לא היה קיים עשרים ושתיים שנה קודם לכן.
‘וזה מה?’
‘זאת מצלמה.’
‘הדבר הקטנטן הזה?’
‘כן. היא מקליטה גם וידיאו.’
‘גם וידיאו?’
‘כן.’
‘מדהים.’
שויצ’י נעץ מבט עז בפניו של גוהטארו בזמן שחיפש את כפתור ההדלקה של המצלמה, שעדיין לא השתמש בה.
‘נראה כאילו רק קנית אותה.’
‘אה? אה, כן, זה נכון.’ גוהטארו ענה על שאלתו של שויצ’י בלי הרבה מחשבה.
‘אתה עדיין צריך לעבוד על המהלך האחרון, אתה יודע,’ מילמל שויצ’י בפנים רציניות.
‘כן, מצטער, הייתי צריך לפענח איך להשתמש בדבר הארור הזה לפני שבאתי,’ ענה גוהטארו ואוזניו הסמיקו.
‘אני לא מדבר על המצלמה,’ אמר שויצ’י ושמר על נימה קולו החמורה.
‘אה?’
‘אחח, לא חשוב.’
שויצ’י הושיט את ידו ונגע בספל. בהכירו את כללי בית הקפה, ודאי חשש בנוגע לזמן שנותר להם.
‘טוב, בוא נעשה את זה!’ הוא קרא. הוא קם בפרץ התלהבות והסתובב בגבו אל גוהטארו.
‘יש לנו רק הזדמנות אחת, נכון?’ הוא שאל.
בהתחשב בחומו של הקפה, גם גוהטארו לא חשב שיהיה זמן להקליט פעם נוספת.
‘כן. זה יהיה מעולה,’ הוא ענה. ‘אז בסדר, אני מקליט.’ הוא לחץ על כפתור ההקלטה.
‘אתה יודע… מאז ומעולם היית שקרן נוראי,’ מילמל שויצ’י.
דבריו ודאי לא הגיעו אל גוהטארו, כי הוא לא הגיב בשום צורה. הוא פשוט המשיך לכוון את המצלמה אל שויצ’י.
‘להארוקה, עשרים ושתיים שנה מהיום. מזל טוב לרגל חתונתך.’ אחר כך הוא אחז במצלמה ומיהר להתרחק מחוץ להישג ידו של גוהטארו.
‘היי!’ צווח גוהטארו ומתח את ידו להחזירה אליו.
‘אל תזוז!’ אמר שויצ’י.
גוהטארו לא זז. נימת קולו העזה של שויצ’י העבירה צמרמורת בגבו. אילו איחרה האזהרה להגיע בשבריר שנייה, הוא היה מזנק מכיסאו. למזלו, הוא נזכר בדיוק בזמן. אילו קם, היה חוזר בן רגע להווה.
‘למה עשית את זה?’ הוא שאל.
קולו הידהד בחוזקה בחדר, אך למרבה המזל הם היו שני הלקוחות היחידים. פרט להם היה רק נאגארה מאחורי הבר, ולא נראה כאילו חילופי הדברים ביניהם מעסיקים אותו. הוא עמד ללא ניע בזרועות שלובות ולא הפגין ולו שמץ של פליאה.
שויצ’י פלט נשיפה עמוקה, סובב את המצלמה אליו והתחיל לדבר.
‘הארוקה. מזל טוב לרגל החתונה.’
גוהטארו עדיין לא הבין את מניעיו של שויצ’י לקחת את המצלמה, אבל הוקל לו כשראה שהוא ממשיך ומקליט הודעה.
‘ביום שנולדת עמדו הסאקוּרָה בשיא פריחתם… אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שהחזקתי אותך בזרועותיי, כמה אדומה ומבריקה היית, יצור קטן ומצונף כל כך.’
גוהטארו הודה למזלו הטוב על שיתוף הפעולה מצד שויצ’י והושיט את ידו אל ספל הקפה, מתוך כוונה לשוב להווה מיד ברגע שהמסר של שויצ’י יגיע לקצו.
‘הייתי כל כך מאושר פשוט להביט בפנייך המחייכות. לצפות בך ישֵנה נתן לי את כל המוטיבציה הנחוצה לי. תחושת הברכה בלידתך היא האושר הגדול בחיי. אַת יקרה לי יותר מכל אחד בעולם. בשבילך אני יכול לעשות הכול…’
הכול הלך לפי התוכנית. עליו רק להשיג בחזרה את המצלמה ולחזור אל ההווה.
‘אני מאחל לך חיים מאושרים כל עוד…’ קולו של שויצ’י החל להיסדק פתאום ברגש. ‘כל עוד תחיי.’
טיפ־טיפ־טף, טיפ־טיפ־טף.
‘שויצ’י?’
‘אולי מספיק עם ההצגה הזאת?’
‘מה?’
‘תפסיק לשקר לי, גוהטארו!’
‘לשקר? מה זאת אומרת?’
שויצ’י הרים את עיניו לתקרה ונאנח בכבדות. עיניו לא היו יכולות להיות אדומות יותר.
‘שויצ’י?’
שויצ’י נשך את גב ידו. נראה כאילו הוא מנסה לכבוש את רגשותיו בכאב.
‘שויצ’י!’
‘אני…’
טיפ־טיפ־טף.
‘לא אהיה…’
טיפ־טיפ־טף. טיפ־טיפ־טף.
בחריקת שיניים יצאו המילים בזו אחר זו.
‘בחתונה של הארוקה, נכון?’
‘מה זאת אומרת? אמרתי לך שזה היה רעיון שלך, לא?’ טווה גוהטארו את המילים בבהילות.
‘לא באמת ציפית שהשקרים האלה יעבדו עלי, נכון?’ השיב שוי’צי.
‘אלה לא שקרים!’
לשמע הדברים הוא הסתובב והביט בגוהטארו בעיניו האדומות הבוהקות.
‘אם אתה מספר את האמת, למה אתה בוכה כל הזמן הזה?’
‘אה?’
טיפ־טיפ־טף. טיפ־טיפ־טף.
מה? נראה לי שהייתי שם לב אם הייתי בוכה, חשב גוהטארו, אבל המצב היה כפי ששויצ’י תיאר. דמעות ענקיות זלגו מעיניו, והתנפצותן העלתה קולות טיפ־טיפ־טף שהידהדו ברחבי בית הקפה.
‘אוי, זה מוזר. מתי התחלתי לעשות את זה?’
‘לא שמת לב? אתה בוכה כל הזמן.’
‘כל הזמן?’
‘מרגע שיצאתי מהשירותים, אתה בוכה.’
גוהאטרו השפיל את מבטו וראה ששלולית של דמעותיו נקוותה על השולחן.
‘א־אלה סת־סתם…’
‘וזה גם לא הכול.’
‘אה?’
‘איך שהכרזת ‘הארוקה מתחתנת’, פשוט ככה. דיברת עליה כמו שאב היה מדבר על בתו. לא יכולתי שלא לחשוב, שאתה גידלת את הארוקה כבתך במקומי!’
‘שויצ’י…’
‘מה שאומר…’
‘לא, לא הבנת נכון.’
‘קדימה, תגיד לי את זה בפנים.’
‘…’
‘אז, אני…’
‘לא… שויצ’י, רגע…’
‘…אז אני מת?’
טיפ־טיפ־טף, טיפ־טיפ־טף.
במקום לענות גאה שטף דמעותיו של גוהטארו.
‘זה כבד,’ מילמל שויצ’י.
גוהטארו הניד את ראשו בתנועות מוגזמות כפי שילד היה עשוי להניד אותו, אבל הוא לא היה יכול להוליך אותו שולל עוד. הדמעות קלחו על פניו בעל כורחו.
כתפיו רעדו שעה שכבש את יפחותיו. כדי להסתיר את הדמעות, הוא נשך בחוזקה את שפתיו והרכין את ראשו.
שויצ’י הקיף את החדר ושמט את עצמו על הכיסא הקרוב ביותר לכניסה.
‘מתי?’
שויצ’י שאל מתי ימות.
גוהטארו רצה פשוט לרוקן את הקפה ולחזור להווה, אך הוא ישב באגרופים קפוצים בחוזקה על ברכיו, קפוא לגמרי, בלי יכולת להניע ולו שריר.
‘בלי שקרים יותר… טוב. תגיד לי את זה בפָּנים,’ התחנן שויצ’י והישיר מבט אל עיניו של גוהאטרו.
גוהטארו הסיט את מבטו והצמיד את ידיו זו לזו כמו בתפילה. הוא פלט אנחה כבדה.
‘בעוד שנה…’
‘…יש לי רק שנה אחת?’
‘זאת היתה תאונת דרכים.’
‘אוי אלוהים, באמת?’
‘היית עם יוקו…’
‘אוי אלוהים, לא. גם יוקו?’
‘אז גידלתי אותה. אני גידלתי את… הארוקה.’
גוהטארו נאבק להגיד את שמה של הארוקה בלי להישמע כמו אביה, והיה ברור ששויצ’י הבחין בכך.
‘אני מבין…’ הוא מילמל בחיוך קלוש.
‘אבל אני מתכנן להביא את זה לידי גמר… היום,’ אמר גוהטארו וקולו דעך.
מעולם לא עלה בידי גוהטארו להיפטר מן המחשבה, שמערכת היחסים של אב־ובת שכונן עם הארוקה במשך עשרים ושתיים השנים האחרונות הושגה באמצעות מותו של שויצ’י. אף על פי כן, לא היה שום ספק כי העובדה שימיו עברו עליו עם הארוקה מילאה אותו באושר.
אבל ככל שחש מאושר יותר, כך התחזק חשדו שכל עוד שויצ’י נותר זרוק בצד הדרך, האושר הזה אינו שייך לו…
אילו היה מסוגל לספר להארוקה שהוא אינו אביה האמיתי בשלב מוקדם יותר, אולי מערכת היחסים שהתפתחה ביניהם היתה אחרת. אבל לא היה טעם לדמיין מה היה עשוי להיות אילו.
יום חתונתה של הארוקה יגיע בקרוב. העובדה שדחה את הדבר עד שייחשף בידי רשם המשפחות רק העצימה את רגשות האשמה שלו.
חייתי את חיי בלי יכולת לספר את האמת מחשש לאבד את אושרי שלי.
זאת היתה בגידה בשויצ’י, המלאך השומר שלו, ובהארוקה.
אני כל כך פתטי, לא מגיע לי לנכוח במשהו מיוחד כל כך כחתונתה של הארוקה.
ועל כן הוא תיכנן לסלק את עצמו מחייה של הארוקה לאחר שיחשוף בפניה את האמת.
שויצ’י קם לאיטו, עדיין עם המצלמה בידו. הוא ניגש לעמוד ליד גוהטארו, שנשאר שמוט על כיסאו. הוא כיוון את המצלמה כך ששניהם ייכללו בתמונה וכרך את זרועו סביב כתפו של גוהטארו.
‘אתה לא מתכנן ללכת לחתונה, נכון?’ שאל שויצ’י וטילטל את כתפו של גוהטארו.
עיניו של שויצ’י ראו הכול.
״אתה… אף פעם לא הצלחתי לספר לה עליך, אביה האמיתי. אתה היית זה שעזר לי… ואני יודע שהייתי צריך… אבל חשבתי שאם הארוקה תהיה ה… בת האמיתית שלי, אז…’ גוהטארו המשיך וכשל במילותיו. ‘ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מהרהר במה שאינו אמור לעלות על הדעת.’
הוא קירב את שתי ידיו לכסות על פניו והתחיל להתייפח בצורה בלתי נשלטת.
זה היה סבלו הבלתי נגמר.
מן המחשבה מה היה אילו היתה הארוקה בתי האמיתית, נגזר כאילו שויצ’י לא היה ולא נברא. גוהטארו, שחש כלפיו הכרת טובה אדירה מכול, תיעב את עצמו על שחשב דבר שכזה.
‘טוב, תוציא את זה… וכל כך מתאים לך לעשות את זה לעצמך… אתה סובל את זה בתוך הראש כל הזמן, מה?’
שויצ’י משך בחוזקה באפו הנוזל.
‘טוב, בסדר… בוא נגמור עם זה היום,’ הוא הוסיף ומשך בתנוך אוזנו של גוהטארו.
‘אני מצטער, אני כל כך מצטער…’ חזר גוהטארו, ודמעות נשרו מבעד לסדק בין ידיו שעדיין כיסו את פניו ונחתו טיפ־טיפ־טף על השולחן.
‘טוב!’ אמר שויצ’י וכיוון את המצלמה לעצמו.
‘הארוקה, תקשיבי! יש לי הצעה בשבילך,’ הוא הכריז. קולו הרועם הידהד בביטחון בבית הקפה.
‘החל מהיום,’ הוא פתח ומשך את גוהאטרו אליו בכתפו, ‘אבא שלךְ יהיה גם אני וגם גוהטארו. זה נשמע לך בסדר?’ הוא הציע ישר למצלמה.
כתפו של גוהטארו חדלה לרעוד מיפחות. שויצ’י לא הפסיק לדבר.
‘החל מהיום את מקבלת עוד אבא. זאת ממש מציאה. מה דעתך?’
גוהטארו הרים לאיטו את פניו הדומעות.
‘חכה שנייה, מה אתה אומר?’ הוא מילמל בבלבול.
שויצ’י נפנה אל גוהטארו.
‘מגיע לך להיות מאושר!’ הוא שינן בשכנוע עמוק. ‘תפסיק כבר לייסר את עצמך במחשבות עלי,’ הוא דחק.
גוהטארו נזכר.
שויצ’י תמיד היה ככה. לא חשוב כמה קשה היה, הוא היה אופטימיסט נצחי. להמשיך הלאה תמיד היתה הדרך היחידה. וכמו תמיד, הוא האיש שאפילו אחרי שנודע לו על מותו שלו, היה יכול לחשוב על אושרם של אחרים.
‘תהיה מאושר! גוהטארו…’
בפינת בית הקפה הקטן התחברו שני גברים גדולי גוף ובכו.
מאוורר התקרה מעליהם הוסיף להסתובב לאיטו.
שויצ’י היה הראשון להפסיק לבכות. הוא אחז בכתפו של גוהטארו.
‘היי! תסתכל למצלמה. אנחנו מקליטים הודעה לחתונה של הארוקה, לא?’
גוהטארו, נתמך בזרועו של שויצ’י, היה מסוגל להסתכל למצלמה סוף־סוף, אך פניו היו נפוחות ושטופות דמעות.
‘נו, תחייך,’ דחק שויצ’י. ‘קדימה, שנינו הולכים לחייך עכשיו ולאחל להארוקה חתונה מאושרת, כן?’
גוהטארו ניסה לחייך אך הדבר לא עלה בידו.
שויצ’י ראה את ניסיונו של גוהטארו וצחק בקולניות. ‘הא הא, יפה מאוד,’ והניח את המצלמה בידו של גוהטארו.
‘אתה בוודאות הולך להראות את זה להארוקה, כן?’
שויצ’י סיים לדבר וקם.
‘אני מצטער, שויצ’י.’
גוהטארו עדיין בכה.
‘משהו לא בסדר עם הקפה?’ חקר נאגארה בקול שקט מאחורי הבר. זאת היתה דרכו להביע דאגה. הקפה הלך והתקרר.
אתה לא שוכח את הזמן נכון? הוא מה שהתכוון אליו.
‘כן, אתה צריך ללכת,’ אמר שויצ’י. גוהטארו נעץ מבט בעיניו של שויצ’י.
‘שויצ’י!’ הוא צעק.
‘זה בסדר. אל תדאג, אני בסדר,’ הוא ענה, אך לא היה בכך כדי להפיג את הבעתו הקודרת של גוהטארו. הוא חייך חיוך עקום. ‘היי! אתה מתכנן ללכת לחתונה של הארוקה כזומבי?’ הוא שאל וטפח לגוהטארו על כתפו.
גוהטארו הפנה את פניו שטופות הדמע אל שויצ’י.
‘מצטער,’ הוא מילמל.
‘היי, זה בסדר, תשתה!’ ענה שויצ’י ונופף בכפות ידיו.
גוהטארו לקח את הספל בידיו, ובתחושה שהתקרר מאוד רוקן אותו בבת אחת לגרונו.
‘אה…’
פעם נוספת אפפה אותו תחושה דומה מאוד לסחרחורת.
‘שויצ’י —!’ זעק גוהטארו, אבל הוא כבר התחיל להתפוגג. היה נדמה שקולו לא מגיע אל שויצ’י. אבל בדיוק כשחשב שסביבתו המרצדת תתחיל להעלות שוב אדוות, הוא שמע בבירור את שויצ’י אומר גם מתוך מצבו המעורפל:
‘תטפל בשבילי בהארוקה.’
אלה היו אותן המילים ששמע גוהטארו הצעיר בעשרים ושתיים שנה בעוד שנה מהרגע הזה, ביום שבו רקדו עלי כותרת דמויי שלג של סאקורה בשמיים הצלולים.
גוהטארו גילה פתאום, שבדיוק כמו בדרכו בחזרה בזמן, המהירות שבה הושב עכשיו לעתיד הלכה וגברה, והוא נגרר בכוח עז. הוא איבד את הכרתו.
‘מיסיה?’
גוהטארו התעשת למשמע קולה של מיקי. חלל בית הקפה נראה בדיוק אותו הדבר. אבל לפניו ניצבו מיקי, נאגארה וקאזו.
ההיה זה חלום?
עיניו ניתזו פתאום אל ידיו והמצלמה שבהן. הוא ניסה ללחוץ בחופזה על הכפתור ‘נגֵן’.
שעה שהביט במסך, חזרה האישה בשמלה מהשירותים ונעמדה מול השולחן.
‘זוז!’ היא התיזה בקול גרוני עמוק ומפחיד.
‘אה, סליחה,’ אמר גוהטארו והזדרז לקום לפנות לה את המקום.
האישה בשמלה התיישבה בהבעה נונשלנטית והדפה מעליה את הספל שנותר על השולחן, בפקודה ברורה לפנותו משם.
הספל הלא רצוי נאסף במהירות בידי מיקי. ללא סיועו של מגש, היא נשאה את הספל בשתי ידיה. היא עברה על פני גוהטארו ושבה אל צדו של נאגארה מאחורי הבר.
היא העבירה את הספל אל נאגארה.
‘מיסיה בוכה, מתוקים. מוּאה תוהה אם הוא בסדר?’ היא שאלה, מאמצת שוב את סגנונה התיאטרלי. נאגארה העיף מבט בגוהטארו המביט במסך המצלמה בעודו בוכה חזק כל כך, שכתפיו רעדו. המראה ודאי הדאיג גם אותו. ‘אתה בסדר שם?’ הוא שאל.
‘אני בסדר,’ ענה גוהטארו הדבוק למסך.
‘אז בסדר… טוב,’ אמר נאגארה והשפיל עיניים אל מיקי. ‘הוא אומר שהוא בסדר,’ הוא לחש. קאזו יצאה מהמטבח עם ספל קפה חדש לאישה בשמלה.
‘איך הלך?’ היא שאלה את גוהטארו שעה שעמדה ליד הכיסא המיוחד, ניקתה את השולחן והגישה את הקפה.
‘תהיה מאושר…’ אמר גוהטארו חרש והביט לעבר הכיסא ‘…זה מה שהוא אמר.’ הוא חשק שיניים.
‘אה, באמת?’ ענתה קאזו בשקט.
המסך הראה את שויצ’י כשידו כרוכה סביב כתפו של גוהטארו, והוא מפציר בו, ‘תחייך, תחייך.’
‘אז טוב, מתוקים, מתי מוּאה תוכל לעשות את זה?’
גוהטארו עשה את דרכו לקופה והתכונן לשלם. מיקי המשיכה למשוך בשרוול חולצתו של נאגארה.
‘דבר ראשון, את יכולה להפסיק עם המוּאה!’
‘אבל מוּאה רוצה לעשות את ז־ה.’
‘אני לא אתן לאדם שאומר מואה לעשות את זה.’
‘אז אתה סתם שפן.’
‘אני סתם מה?’
שעה שנאגארה ומיקי המשיכו בוויכוחם העקר, גוהטארו עמד לעזוב אך נעצר באמצע הצעד.
‘אם יותר לי לשאול…’ הוא אמר לקאזו, מביט בשניהם.
‘כן?’ ענתה קאזו.
‘היא היתה אמא שלך, נכון?’ שאל גוהטארו והעיף מבט באישה בשמלה.
קאזו עקבה אחר מבטו של גוהטארו.
‘כן,’ היא ענתה.
גוהטארו רצה לשאול מדוע לא חזרה האם מן העבר. אך משהו שקאזו שידרה מנע כל דיון נוסף שעה שפניה נטולות ההבעה הוסיפו להביט באישה בשמלה.
כשגוהטארו שאל את אותה השאלה לפני שחזר לעבר, קאזו אמרה שהאישה חזרה לפגוש את בעלה המת.
הבחורה הזאת ודאי סבלה הרבה יותר מכפי שסבלתי בחיי, חשב גוהטארו.
מבלי יכולת למצוא מילים להביע דבר מכל זה, הוא אמר, ‘תודה רבה לכם…’
ובזאת יצא מבית הקפה.
קלאנג־דונג
‘לפני עשרים ושתיים שנה,’ מילמל נאגארה ונאנח.
‘בטח היית רק בת שבע אז, נכון?’ הוא שאל מאחורי הבר, מדבר אל קאזו שהביטה בקאנאמה.
‘כן…’
‘אני מקווה שגם את תמצאי אושר…’ מילמל נאגארה חרש לעצמו.
‘תראה, אני —״
קאזו נראתה כאילו היא עומדת להגיד משהו, אבל מיקי לא חיכתה לה.
‘היי מתוקים… עוד כמה זמן יעבור לפני שירשו למואה לעשות את זה?’ היא שאלה ושזרה את עצמה בין רגליו של נאגארה.
קאזו הביטה במיקי וחייכה בחמימות.
‘את אף פעם לא מוותרת, מה?’ שאל נאגארה ושאף שאיפה עמוקה. ‘זמנך יגיע!’ הוא אמר בניסיון להתיר את עצמו ממיקי הכרוכה סביבו.
‘מתי זה יהיה? באיזו שעה, באיזה יום?’
‘זמנך יגיע כשזמנך יגיע!’
‘אני לא מבינה,’ אמרה מיקי, נצמדה לרגלו של נאגארה וסירבה להיפרד. ‘מתי, מתי, מת־י?’
בדיוק כשסבלנותו של נאגארה כבר כמעט פקעה…
‘מיקי, גם תורך יגיע…’ אמרה קאזו שהצטרפה לשיחה. היא התקרבה אל מיקי וכרעה כך שעיניהן יהיו באותו הגובה.
‘כשתהיי בת שבע…’ היא לחשה בעדינות.
‘באמת?’ שאלה מיקי ובהתה היישר אל תוך עיניה של קאזו.
‘כן, באמת,’ אישרה קאזו.
מיקי הביטה בנאגארה וחיכתה לתשובתו.
הבעת פניו של נאגארה שידרה כי הרעיון אינו מוצא חן בעיניו, אך בסופו של דבר הוא פלט אנחת השלמה.
‘בסדר,’ הוא ענה והינהן פעמיים.
‘יש! יייייש!’ היא היתה בן רגע ברקיע השביעי מרוב שמחה. היא דילגה וקיפצה עם כל מה שהיה לה, ומיהרה לחזור לחדר האחורי.
נאגארה הניד את ראשו ומילמל ‘מה אמרתי עכשיו’ ורדף אחריה.
קאזו, שנותרה מאחור, נעמדה בשקט והביטה באישה בשמלה קוראת את ספרה.
‘מצטערת, אמא, אני עדיין…’ היא לחשה פתאום.
תקתוק שלושת שעוני הקיר הידהד בקול רם כמו בהתאמה לקאזו.
תמיד…
תמיד…
אין עדיין תגובות