החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

איך מתים

מאת:
מצרפתית: אביבה ברק-הומי | הוצאה: | 2014-05 | 96 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

מה משותף בין בן-אצולה, בורגנית עשירה, חנוונית זעירה, ילד במשפחת פועלים ואיכר זקן? שכולם עומדים למות בכל רגע. אבל מאותו רגע, הכול שונה.

אמיל זולה מתאר בעט מושחזת ומדויקת את היחס למוות ומשרטט דרכי התנהגות בחמש משפחות שכל אחת מהן משתייכת למעמד חברתי אחר.

יצירת מופת קטנה זו רואה אור לראשונה בעברית בתרגומה היפה של אביבה ברק-הומי.

מקט: 4-644-1025
מסת"ב: 978-965-7303-98-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1.

הרוזן דֶה וֵרְטֵיי בן חמישים וחמש. הוא נמנה עם אחת המשפחות הנודעות של צרפת, ויש לו רכוש רב. בזעמו על הממשלה העסיק עצמו ככל שיכול: פרסם מאמרים בכתבי עת רציניים שהביאוהו אל האקדמיה למדעי מוסר ופוליטיקה, שקע ראשו ורובו בעסקים, התלהב בזה אחר זה מחקלאות, מגידול בעלי חיים, מאמנויות. הוא אף כיהן כחבר פרלמנט במשך זמן מה והתייחד באלימות דעותיו המתנגדות.

הרוזנת מַטילד דה ורטיי בת ארבעים ושש ועדיין נחשבת לזהובת השיער הנערצת והמקסימה ביותר בפריז. דומה כי הגיל אך מלבין את עורה. אם קודם הייתה כחושה במקצת, עכשיו, עם התבגרה, נעשו כתפיה מעוגלות כפרי מִשיי. מעולם לא הייתה יפה יותר. כשהיא נכנסת לסלון, עם שערה הזהוב וחזָהּ החלק והענוג, כמוה ככוכב בזריחתו, ונשים בנות עשרים מתקנאות בה.

נישואיהם של הרוזן והרוזנת הם מן הסוג שאין אומרים עליו דבר. נישאו כמו שנישאים לעתים קרובות אנשים במעמדם. מובטח לנו גם שהם חיו טוב מאוד יחדיו במשך שש שנים. באותה תקופה נולדו להם בן אחד, רוֹזֶ'ה, סֶגן בצבא, ובת, בְּלַנְש, שבשנה שעברה חיתנו אותה עם מר דה בּוּסאק, הממונה על התביעות במועצת המדינה. כיום הם חוברים יחד באמצעות ילדיהם. זה שנים רבות הם חיים בנפרד, אך נותרו ידידים טובים עם תשתית עמוקה של אנוכיוּת. הם נועצים זה בזה, נוהגים זה בזה להפליא בציבור, אבל לאחר מכן מסתגרים בחדריהם ושם הם מארחים את ידידיהם הקרובים כראות עיניהם.

לילה אחד חוזרת מטילד מנשף בשעה שתיים בבוקר בקירוב. החדרנית שלה מפשיטה אותה מבגדיה; אחר כך, בטרם תפרוש, היא אומרת:

"האדון הרוזן חש מעט ברע הערב."

הרוזנת, רדומה למחצה, מסבה ראשה בעצלתיים.

"אה!" היא ממלמלת.

היא נשכבת במיטה ומוסיפה:

"העירי אותי מחר בעשר. אני מחכה לכובענית."

למחרת, בארוחת הבוקר, כיוון שהרוזן אינו מופיע, שואלת הרוזנת תחילה על אודותיו; אחר כך היא מחליטה לעלות אליו. היא מוצאת אותו במיטתו, חיוור מאוד, מנומס מאוד. שלושה רופאים כבר באו, דיברו בקול מלחֵש והותירו מִרשמים; הם אמורים לשוב בערב. שני משרתים מטפלים בחולה, נעים הנה ושוב, חמוּרי פנים ואילמים, כובשים בשטיחים את רעש עקביהם. החדר הגדול מנומנם, שרוי בחומרה קרה; אף בגד אינו מתגולל בלי סדר, אף רהיט אינו מוזז ממקומו. זו מחלה יאה ומעוררת כבוד, מחלה מדקדקת בגינונים ומצפה לביקורים.

"אתה לא מרגיש טוב, ידידי?" שואלת הרוזנת בהיכנסה.

הרוזן מתאמץ לחייך.

"אה! מעט עייפות," הוא משיב. "אני רק זקוק למנוחה… אני מודה לך על שהטרחת את עצמך."

חולפים יומיים. החדר עדיין אומר כבוד; כל חֵפץ מונח במקומו, השיקויים נעלמים בלי להכתים אף רהיט. פניהם המגולחים של המשרתים אינם מרשים לעצמם להביע ולוּ שמץ של דאגה. אבל הרוזן יודע שסכנת מוות מרחפת על חייו; הוא דרש מן הרופאים לדעת את האמת והוא מניח להם לפעול בלא תלונה. עיניו עצומות לעתים תכופות, או שהוא מביט היישר לפניו כמהרהר בבדידותו.

בחֶברה הרוזנת מספרת שבעלה חש ברע. היא לא שינתה דבר בהתנהלותה, היא אוכלת וישֵנה, מטיילת בשעות הקבועות. כל בוקר וכל ערב היא באה בעצמה לשאול את הרוזן איך הוא מרגיש.

"ומה, אתה מרגיש טוב יותר, ידידי?"

"כן, כן, הרבה יותר טוב, אני מודה לך, מטילד יקירתי."

"אם תרצה, אשאר לידך."

"לא, אין צורך. די לי בז'וּלְיַאן ובפרַנסוּאָה… לא כדאי שתתעייפי."

ביניהם, הם מבינים זה את זה. הם חיים בנפרד ויש בדעתם למות בנפרד. הרוזן רווי בתענוג המר של האדם האנוכי המשתוקק להסתלק לבדו, בלא שתתחולל סביב משכבו הטרחנות של קומדיות הייסורים. הוא מקצר כמידת יכולתו, למענו ולמען הרוזנת, את האי־נעימות שבפגישת פנים אל פנים אחרונה. רצונו האחרון הוא להיעלם כיאות (פשוטו כמשמעו), כאיש העולם שאין בכוונתו להפריע לאיש או לזעזע מישהו.

עם זאת, ערב אחד הוא מתקשה לנשום ויודע שלא ישרוד עד סוף הלילה.

וכאשר הרוזנת עולה לביקורה הרגיל, הוא מתאמץ לחייך חיוך אחרון ואומר לה:

"אל תלכי… אני לא מרגיש טוב."

הוא רוצה לחסוך ממנה את הדיבורים בחֶברה. היא, מצדה, חיכתה להודעה זו. והיא מתיישבת בחדר. הרופאים אינם נוטשים עוד את הנוטה למות. שני המשרתים מסיימים את עבודתם באותה נכונות דוממת. שלחו לקרוא לילדים, רוז'ה ובלנש, ואלה ניצבים ליד המיטה, לצד אמם. קרובי משפחה נוספים נמצאים בחדר הסמוך. כך חולף הלילה, בציפייה חמורת סבר. בבוקר הכומר אומר את הברכות האחרונות, הרוזן מיטהר בנוכחות כולם, כסיוע אחרון לדת. הטקס הושלם, הוא יכול למות.

אך הוא אינו ממהר, נדמה שכוחותיו שָבו אליו כדי להימנע ממוות אחוז פרפורים וקולני. בחדר רחב הידיים והמחמיר משמיעה נשימתו רק קול רצוץ של אורלוגין מקולקל. הוא אדם מחונך היטב הנוטה למות. ולאחר שחיבק את אשתו ואת ילדיו, הוא מרחיק אותם בתנועת יד, צונח בפניו אל הקיר ומת לבדו.

אזי נרכן אחד הרופאים ועוצם את עיני המת. אחר כך הוא אומר בקול כבוש:

"זה נגמר."

אנחות ובכי נשמעים בלב הדומייה. הרוזנת, רוז'ה ובלנש כרעו על ברכיהם. הם בוכים בין ידיהם המשולבות; לא רואים את פניהם. אחר כך מוליכים שני הילדים את אמם והיא, ליד הדלת, ברצותה להראות את ייאושה, מניעה את גופה ביִפחה אחרונה. ומאותו רגע ואילך שייך המת להדרת הלווייתו.

הרופאים הלכו לדרכם, מעגלים את גבם ולובשים ארשת עצובה במקצת. ביקשו מכומר של הקהילה שיֵשב ליד הגופה. שני המשרתים נשארים עם הכומר, יושבים על כסאות, חמורי סבר ואומרי כבוד; זה הסוף הצפוי של תפקידם. אחד מהם מבחין בכפית שנשכחה על אחד הרהיטים; הוא קם ממקומו ומחליק אותה בזריזות אל כיסו, כדי שהסֵדר הנכון של החדר לא ייפרע.

למטה, בסלון הגדול, נשמע הולם פטישים: אלה הם הרפדים המכשירים את החדר לכדי חדר אשכבה. כל היום כולו מוקדש לחניטת הגופה; הדלתות סגורות, הקברן נמצא שם לבדו בחברת עוזריו. כאשר מורידים את הרוזן למחרת היום ומציגים אותו לקהל, הוא לבוש חליפה, יש לו רעננות נעורים.

החל מהשעה תשע, בבוקר ההלוויה, הבית נמלא קולות מלחשים. בטרקלין שבקומת הקרקע בנו וחתנו של המת מקבלים את פני ההמון; הם קדים קידה, בנימוסיות אילמת של אנשים אבלים. כל הנכבדים נמצאים שם, האצולה, הצבא, השופטים; יש בהם אפילו סנטורים וחברי אקדמיה.

לבסוף, בשעה עשר, שָׂמה השיירה פעמיה אל הכנסייה. עגלת המתים היא כרכרה מן המובחרות, מקושטת, מכוסה בד ששוליו כסופים. את שׂרוכי הכסוּת מחזיק מרשאל של צרפת, דוכס וידיד ותיק של המת, שׂר בדימוס וחבר האקדמיה. רוז'ה דה ורטיי ומר דה בוסאק מובילים את האבלים. אחריהם באה השיירה, זרם של אנשים בכפפות ובעניבות שחורות, כולם אישים חשובים הנושמים בתוך האבק ופוסעים בצעדים עצורים של עדר ללא רועה.

תושבי השכונה מתגודדים בחלונות; הבריות יוצרות גדר על המדרכות, מסירות את כובעיהן ומביטות במנוד ראש בעבוֹר השיירה החגיגית. את התנועה מעכבת שורה אינסופית של רכבי האֵבל, כמעט כולם ריקים; האוֹמְניבּוּסים[1] והכרכרות מתקבצים בצומתי הרחובות; שומעים את קללות העגלונים ואת צליפות השוטים. וכל הזמן הזה הרוזנת דה ורטיי, שנשארה בביתה, מסתגרת בחדריה בטענה שהדמעות שברו אותה. שרועה בכורסה נוחה, משתעשעת בגדיל של חגורתה, היא מביטה בתקרה, רגועה וחולמנית.

הטקס בכנסייה נמשך שעתיים בקירוב. כל אנשי הכמורה שוקדים על המלאכה; מאז הבוקר אין רואים אלא כמרים טרודים מתרוצצים לבושי אפוד, נותנים הוראות, מוחים את מצחם ומוחטים את חוטמם בקול רעש מהדהד. במרכז אולם התָווך בוהקת בימת אשכבה מחופה בבד שחור. לבסוף השיירה מתמקמת, הנשים משמאל, הגברים מימין; העוגב מגלגל את קינותיו, המקהלה מייבבת בקול עצור, ילדי המקהלה משמיעים יפחות חדות; ובכַנֵי הנרות בוערות להבות ירוקות וגבוהות המוסיפות את חיוורונן העגום להדרו של הטקס.

"האין פוֹר אמוּר לשיר?" שואל איש את שכנו.

"אני חושב שכן," עונה השכן, מפכ"ל משטרה בדימוס, גבר מרשים המחייך מרחוק אל הגבירות.

וכאשר עולה קולו של בעל התפילה באולם ההומה, הוא מוסיף בקול מהוסה:

"איזו שיטה, איזה עושר!" ומניד את ראשו בהתפעמות.

הקהל כולו מוקסם. הגבירות, בחיוך קלוש על שפתותיהן, מהרהרות בביקוריהן באופרה. פור זה אכן מוכשר מאוד! ידיד של המת אף מוסיף ואומר:

"הוא מעולם לא שר טוב יותר!… חבל שוורטיי המסכן אינו יכול לשמוע אותו, הוא הרי אהב אותו כל כך!"

הזמרים, בגלימות שחורות, מתהלכים סביב הבימה. הכמרים, כעשרים במספר, מסבכים את נוהלי הטקס, מברכים, שבים ומשמיעים משפטים בלטינית, מפזרים קטורת. לבסוף הקהל עצמו עובר לפני הארון, כלי הקטורת מסתחררים. והכול יוצאים לאחר שלחצו את ידיהם של בני המשפחה. בחוץ היום במילואו, מסנוור את ההמון.

יום נאה של חודש יוני. באוויר החם מרחפים פתילים קלילים. לפני הכנסייה, על הרחבה הקטנה, נוצר דוחק. השיירה מתמהמהת להתארגן מחדש. מי שאינם רוצים ללכת הלאה, נעלמים. במרחק מאתיים מטר, בקצהו של רחוב, מבחינים כבר בציצית הנוצות של הארון המתנודדת ונעלמת בשעה שהרחבה עדיין עמוסה בכרכרות. שומעים את טריקת דלתותיהן ואת טפיפתם המהירה של הסוסים על הכביש. העגלונים מצטרפים לשורה, השיירה פונה אל בית הקברות.

בכרכרות הכול יושבים בנינוחות, אפשר לחשוב שהם יוצאים לאטם לטיול ביער בּוּלוֹן בלב פריז האביבית. כיוון שאין רואים עוד את הארון, שוכחים קל מהרה את הקבורה ופותחים בשיחה; הגבירות מדברות על עונת הקיץ, הגברים מדברים על עסקיהם.

"אמרי, יקירתי, את נוסעת שוב השנה לדִייֵפּ?"

"כן, אולי. אבל רק בחודש אוגוסט… אנחנו נוסעים בשבת אל אחוזתנו בלוּאָר."

"ובכן, יקירי, הוא גילה את המכתב, והם נאבקו, הו! בנועם רב, שריטה קלה… בערב סעדתי איתו במועדון. הוא אפילו הרוויח ממני עשרים וחמישה לואי."

"נכון? אסֵפת בעלי המניות נקבעה למחרתיים… רוצים למַנות אותי למועצה. אני עסוק כל כך, איני יודע אם אוּכל."

השיירה פוסעת עתה בשדרה. צל רענן מוטל מן העצים, ושעשועי השמש מתרוננים בין העלים. לפתע פתאום גבירה נרכנת מעל דַלתית, אומרת בפיזור דעת:

"תראו, מקסים כאן!"

ואמנם, השיירה נכנסת אל בית הקברות של מוֹנְפַּרנָס. הקולות משתתקים, אין שומעים עוד אלא את חריקת הגלגלים על החול בשבילים. יש להגיע עד הקצה, ביתן הקבורה של משפחת ורטיי נמצא בסוף השביל, משמאל: מצבה גדולה משַיש לבן, מעין בית תפילה מעוטר בפסלים לרוב. מניחים את הארון לפני דלת בית התפילה הזה, ופותחים בנאומים.

יש ארבעה נואמים. השר בדימוס משחזר את חייו הפוליטיים של המת ומתאר אותו כגאון צנוע שהיה מציל את צרפת אלמלא בז לתככים. אחריו מונה ידיד את המעלות האישיות של האיש שהכול מבכים אותו. ואז אדון לא מוּכר נוטל את רשות הדיבור כנציג חברת תעשייה שהרוזן דה ורטיי היה נשיא הכבוד שלה. לבסוף, גבר נמוך קומה, שפניו אפורות, מביע את צערה של האקדמיה למדעי מוסר ופוליטיקה.

בזמן הזה מגלים הנוכחים עניין במצבות הסמוכות, קוראים את הכיתובים על לוחות השיש. מי שכורה אוזן, קולט רק מילים. גבר זקן, שפתיו קמוצות, קלט בדל משפט: "…תכונות הלב, הנדיבוּת וטוב הלב של אנשים דגולים…" ואז מניד ראשו וממלמל:

"אכן! הכרתי אותו, הוא היה כלב מושלם!"

ברכת הפרידה האחרונה מתנדפת באוויר. לאחר שהכמרים בירכו את הגופה, הכול פורשים, ושוב אין בפינה רחוקה זו אלא חופרי קברים המורידים את הארון. החבלים משמיעים קול חיכוך עמום; ארון המתים, העשוי עץ אלון, חורק. האדון הרוזן דה ורטיי הגיע למקום מנוחתו.

והרוזנת, על כורסתה הנוחה, לא זעה. היא עדיין משתעשעת עם הגדיל של חגורתה, עיניה נעוצות בתקרה, אבודה בהזייתה שמעט מעט מעלה סומק על לחייה, לחיי אישה יפה וזהובת שיער.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “איך מתים”