החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המשפחה בקומה העליונה

מאת:
מאנגלית: סיון מדר | הוצאה: | 2022 | 320 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

היזהרו לפני שאתם מכניסים אנשים הביתה!

בגיל 25 ליבי ג'ונס חוזרת הביתה מהעבודה ומוצאת מכתב: מכתב שמספר לה לא רק מי היו הוריה הביולוגיים, אלא גם שהיא היורשת הבלעדית של בית האחוזה הנטוש שלהם, בית ששווה מיליונים בשכונת צ'לסי בלונדון. חייה של ליבי עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה, אבל אין לה מושג שיש גם אחרים שמחכים ליום הזה — ושמסלול ההתנגשות ביניהם בלתי נמנע.

עשרים וחמש שנים קודם כן הוזעקה המשטרה לרחוב צֵ'ייני ווֹק 16 בעקבות דיווח על בכי של תינוק. כשהשוטרים הגיעו הם מצאו תינוקת בריאה וחייכנית, בת עשרה חודשים, בעריסה בחדר השינה. במטבח למטה היו שלוש גופות בנות כמה ימים, לבושות שחורים, ולידן פתק ששורבט במהירות.

ארבעת הילדים האחרים שגרו בצ'ייני ווק נעלמו כלא היו.

ליסה ג'ואל, ילידת לונדון, כתבה את ספרה הראשון, "המסיבה של רלף", בעקבות התערבות, והוא היה לספר הביכורים הנמכר ביותר ב־1999. מאז כתבה עוד 16 ספרים שתורגמו ל־26 שפות. היא מתגוררת בצפון לונדון עם בעלה, שתי בנותיה, שני חתולים, שני שרקנים והכלב הכי נפלא עלי אדמות.

"קריפּי, אפל ומורכב… מותחן שבולע אותך. חוויית קריאה מצמררת!"

הגרדיאן

"תידרשו לרצון ברזל כדי לעצור את קריאת הספר לפני שתגיעו לסופו."

הדיילי מירור

מקט: 15101533
היזהרו לפני שאתם מכניסים אנשים הביתה! בגיל 25 ליבי ג'ונס חוזרת הביתה מהעבודה ומוצאת מכתב: מכתב שמספר לה לא רק […]

1

ליבי מרימה את המכתב משטיח הכניסה. היא הופכת אותו בידיה. הוא נראה רשמי מאוד; מעטפה בצבע שמנת עשויה נייר באיכות גבוהה, ולפי המגע ייתכן שאפילו מרופדת. מופיעה עליה חותמת דואר בזו הלשון: ‘סְמיתקין ראד ורוֹיל עורכי דין רחוב צ’לסי מנוֹר SW3′.

היא לוקחת את המכתב למטבח ומניחה אותו על השולחן, ואז ממלאת את הקומקום ומכניסה שקית תה לספל. ליבי די בטוחה שהיא יודעת מה יש במעטפה. בחודש שעבר מלאו לה עשרים וחמש. היא חיכתה למעטפה הזאת, שלא במודע. אבל עכשיו כשהיא כאן, לא בטוח שהיא מסוגלת לפתוח אותה.

היא מרימה את הטלפון ומתקשרת לאמהּ.

‘אמא,’ היא אומרת. ‘היא הגיעה. המעטפה מהנאמנים.’

דממה מעבר לקו. היא מדמיינת את אמה במטבח ביתה שלה, מאות קילומטרים משם, בדֶנייה שבספרד: ארונות צחורים כשלג, אביזרי מטבח בגוונים מתואמים של ירוק־לַיים, דלתות הזזה מזכוכית שמובילות למרפסת קטנה עם נוף רחוק של הים התיכון, הטלפון מוצמד לאוזנה בנרתיק משובץ אבני בדולח — ה בְּלינג שלה, כך היא קוראת לו.

‘אוה,’ היא אומרת. ‘או־קיי. וואו. פתחת אותה?’

‘לא. עדיין לא. אני רק רוצה לשתות קודם כוס תה.’

‘או־קיי,’ היא חוזרת. ואז אומרת, ‘שאני אשאר על הקו? כשאת פותחת אותה?’

‘כן,’ אומרת ליבי. ‘בבקשה.’

היא מרגישה קצת קצרת נשימה, כמו שקורה לפעמים כשעליה לקום ולהעביר מצגת מכירות בעבודה, כאילו שתתה קפה חזק. היא מוציאה את שקית התה מהספל ומתיישבת. אצבעותיה מלטפות את פינת המעטפה, והיא שואפת אוויר.

‘או־קיי,’ היא אומרת לאמה, ‘אני עושה את זה. ברגע זה.’

אמה יודעת מה יש במעטפה. בכל אופן, יש לה מושג כלשהו, אם כי מעולם לא אמרו לה רשמית מה מכיל הסכם הנאמנות. יכול להיות, כפי שנהגה לומר תמיד, שהוא מכיל קומקום תה ושטר של עשרה פאונד.

ליבי מכחכחת בגרונה ומחליקה אצבע מתחת לדש המעטפה. היא שולפת גיליון נייר עבה בצבע שמנת וסורקת אותו בזריזות.

לכבוד הגברת ליבי ג’ונס

אנוכי, הנאמן המופקד על הסכם הנאמנות של מרטינה והנרי לַאמבּ, שנחתם ב־12 ביולי 1977, מציע בזאת להעביר לידייך את תוכנו, על פי המתואר בלוח הזמנים המצורף…

היא מניחה מידה את המכתב הנלווה ושולפת את הטפסים המצורפים.

‘נו?’ אומרת אמה בנשימה עצורה.

‘עדיין קוראת,’ היא עונה.

היא ממשיכה לסרוק. עיניה נתקלות בשם של נכס. צֵ’ייני ווֹק 16, SW3. היא מניחה שזה הנכס שבו גרו הוריה הביולוגיים בעת מותם. היא יודעת שהבית היה בצ’לסי. היא יודעת שהוא היה גדול. היא הניחה שהוא מזמן כבר איננו. שסגרו אותו בקרשים. שמכרו אותו. נשימתה נעתקת מגרונה כשמתחוור לה מה היא קראה.

‘הממ,’ היא אומרת.

‘מה?’

‘נראה לי ש… לא, זה לא יכול להיות.’

‘מה!’

‘הבית. הם הורישו לי את הבית.’

‘את הבית בצ’לסי?’

‘כן,’ היא אומרת.

‘את כל הבית?’

‘נראה לי.’ יש מכתב נלווה, משהו לגבי זה שאף אחד מהמוטבים האחרים המצוינים בהסכם לא התייצב במועד הדרוש. היא לא מסוגלת לעכל את כל זה.

‘אלוהים. כאילו, הוא בטח שווה…’

ליבי נושמת עמוק ונושאת את מבטה לתקרה. ‘זה לא יכול להיות,’ היא אומרת. ‘זאת בטח טעות.’

‘לכי לדבר עם עורכי הדין,’ אומרת אמה. ‘תתקשרי אליהם. תקבעי פגישה. תוודאי שלא מדובר בטעות.’

‘ומה אם זאת לא טעות? מה אם זה נכון?’

‘אם כך, חמודה שלי,’ אומרת אמה — וליבי שומעת אותה מחייכת ממרחק של מאות קילומטרים, ‘את עומדת להיות אישה עשירה מאוד.’

ליבי מסיימת את השיחה ובוהה ברחבי המטבח שלה. לפני חמש דקות זה היה המטבח היחיד שיכלה להרשות לעצמה, בדירה היחידה שיכלה להרשות לעצמה, כאן ברחוב השקט הזה, עם הבתים הטוריים הקטנים באזור נידח בסנט אַלבַּנס. היא זוכרת את הדירות והבתים שראתה במהלך חיפושיה באינטרנט, היא זוכרת איך נשימתה נעתקה כשנתקלה במָקום המושלם; מרפסת שמשית, מטבח עם פינת אוכל, חמש דקות הליכה מהתחנה, חלונות עופרת עתיקים, צליל קלוש של פעמוני קתדרלה מעבר למדשאה. ואז ראתה את המחיר ונתקפה מבוכה על שבכלל עלה בדעתה, שמקום כזה יכול להיות שלה.

בסופו של דבר היא התפשרה על הכול כדי למצוא דירה קרוב למקום העבודה שלה ולא רחוק מדי מתחנת הרכבת. לא הייתה לה שום תחושת בטן ברגע שחצתה את המפתן; ליבה לא אמר לה דבר בשעה שסוכן הנדל’ן הראה לה את הדירה. אבל היא הפכה אותה לבית שאפשר להתגאות בו, בררה בקפידה את המוצרים הכי טובים שאפשר למצוא בטי־קֵיי־מקס — ועכשיו הדירה שלה, דירה שהוסבה באופן גרוע לדירת חדר מגושמת, מסיבה לה הנאה. היא קנתה אותה, היא קישטה אותה. הדירה שייכת לה.

אבל כעת מסתבר שהיא הבעלים של בית ברחוב היוקרתי ביותר בצ’לסי, ופתאום הדירה שלה נראית כמו בדיחה גרועה, כמו כל שאר הדברים שנראו לה חשובים לפני חמש דקות — העלאת השכר השנתי שלה לאחרונה ב־1,500 פאונד, סוף־שבוע הרווקות בברצלונה שייערך בחודש הבא ונדרשו לה חודשים לחסוך בשבילו, צללית העיניים של מַאק שהרשתה לעצמה לקנות בסוף השבוע האחרון כפינוק לכבוד ההעלאה בשכר — התענוג הקליל שבהפרת התקציב החודשי הנוקשה שלה עבור רגע אחד מבריק ומבושם בניחוח מתוק בהָאוּס אוף פרֵייזֶר, תחושת השקית הקלילה כנוצה של מאק מתנדנדת בידה, צמרמורת ההתרגשות כשהכניסה את הדיסקית השחורה הקטנה לתיק האיפור שלה, הידיעה שצללית העיניים הזו שייכת לה, שאולי אפילו תשתמש בה בברצלונה, ואולי אפילו תלבש את השמלה שאמה קנתה לה לחג המולד, השמלה מפרֶנץ’ קוֹנֶקשֶן עם רצועות התחרה שהשתוקקה לה זה מכבר. לפני חמש דקות הנאות החיים שלה היו קטנות, צפויות, נחשקות, מושגות בעמל רב ובזכות חיסכון ממושך, פינוקים קטנים חסרי חשיבות שלא השפיעו כלל על התמונה הגדולה אבל העניקו לחייה החדגוניים די זוהר, כך שהיה שווה לה לקום מהמיטה בכל בוקר וללכת לעבודה שהיא מחבבת אבל לא באמת אוהבת.

ועכשיו יש בבעלותה בית בצ’לסי, וכל הפרופורציות של חייה התנפצו לרסיסים.

היא מחליקה את המכתב בחזרה למעטפה היוקרתית וגומרת את התה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.