החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יריד השעשועים

מאת:
מאנגלית: רוני בק | הוצאה: | 2015-05 | 229 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

דווין ג'ונס סיים זה עתה את שנתו הראשונה בקולג' והוא צריך נואשות להרוויח קצת כסף ולשכוח את הנערה ששברה את ליבו. הפתרון המושלם נמצא בעיירה קטנה: שם, על חוף הים, פועל יריד שעשועים. מקום עם שפה מיוחדת משלו, תלבושות ססגוניות ושפע מתקנים ודוכנים שכמו נלקחו מזמנים עברו.
יריד השעשועים מאפשר למבקרים בו לשקוע לכמה שעות לתוך עולם של אשליה, אך דווין מגלה במהרה שהיריד אינו מוכר רק הנאה. היסטוריה אפלה מקננת באחד המתקנים שלו. לפני שנים, נרצחה שם נערה באכזריות יוצאת דופן. מאז, כך מספרים, נרדף המקום על ידי הרוח שלה.
כמו כולם, גם דווין סקרן לדעת מה מסתתר מאחורי סיפור רוח הרפאים של היריד. אולם החקירה שלו עתידה ללמד אותו כמה אמיתות שהוא לא ישכח לעולם, למשל: שהחיים אינם תמיד יריד שעשועים. לפעמים המחיר שצריך לשלם בהם הוא אמיתי. לפעמים הוא יקר.

באחד משיאיו כמספר סיפורים, משרטט סטיבן קינג ביד אמן סיפור על אהבה ועל אובדן, ועל רגעים של חסד שנמצאים גם בלב האימה הגדולה ביותר.

סטיבן קינג הוא מחברם של רבי־מכר רבים, ביניהם 'קארי', 'דוקטור סליפ', 'המגדל האפל', 'מתחת לכיפה השקופה', 'בית־כברות לחיות שעשועים', 'זה', ועוד רבים אחרים, כולם יצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-53092
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


**

היתה לי מכונית, אבל כמעט כל יום בסתיו 1973 צעדתי לג׳וילנד מבית ההארחה של גברת שוֹפְּלוֹ על חוף העיירה הֶבֶנ׳ס בֶּיי. זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות. הדבר היחיד, למעשה. בתחילת ספטמבר החוף היה נטוש כמעט לגמרי, והלם את מצב רוחי. הסתיו ההוא היה היפה בחיי. כמעט ארבעים שנה לאחר מכן אני יכול לומר את זה. ומעולם לא הייתי כה אומלל, אני יכול לומר גם את זה. אנשים חושבים שאהבה ראשונה היא מתוקה, ואין דבר מתוק יותר מהפעם הראשונה שבה נקרע הקשר. שמעתם אלפי שירי פופ וקאנטרי שמוכיחים את הנקודה: לאיזה אידיוט נשבר הלב. אבל הלב השבור הראשון הוא תמיד הכי כואב, מחלים הכי לאט, זה שמותיר את הצלקת הכי בולטת. מה כל כך מתוק בזה?

**

לאורך כל ספטמבר ולתוך אוקטובר, שמֵי קרוליינה הצפונית היו בהירים והאוויר חמים אפילו בשבע בבוקר, כשירדתי במדרגות החיצוניות מהחדר שלי בקומה השנייה. אם התחלתי לצעוד עם מעיל קל, כבר הידקתי אותו חזק סביב מותניי לפני שגמאתי חצי מחמשת הקילומטרים שהפרידו בין העיירה ליריד השעשועים.

המאפייה של בטי היתה התחנה הראשונה שלי, שם קניתי שני קרואסונים עדיין חמים. הצל שלי היה הולך איתי על החול, אורכו שישה מטרים לפחות. שחפים מלאי תקווה, שהריחו את הקרואסונים בנייר השעווה, חגו מעל ראשי. וכשצעדתי בחזרה, לרוב בסביבות חמש (אם כי לעיתים נשארתי עד שעה מאוחרת יותר – דבר לא חיכה לי בהבנ׳ס ביי, עיירה שלרוב נרדמה ברגע שהקיץ נגמר), הצל שלי הלך איתי על המים. בשעת גאות הוא היה נע על פני המים, כמו רוקד עם הולה־הופ קטן.

אני לא בטוח לגמרי, אבל נדמה לי שהילד והאישה והכלב שלהם היו שם מהפעם הראשונה שצעדתי בדרך הזאת. החוף שהשתרע בין העיירה לעליבות הנוצצת, העולצת, של ג׳וילנד, היה מלא בתי קיץ, רבים מהם יוקרתיים, רובם אטומים אחרי חג יום־העבודה. אבל לא הבית הגדול ביותר, זה שנראה כמו טירת עץ ירוקה. שביל עץ הוביל מן המרפסת האחורית הרחבה אל המקום שבו העשבים פינו את מקומם לחול לבן ורך. בקצה השביל עמד שולחן פיקניק מוצל בשמשייה ירוקה בוהקת. בצילה ישב הילד בכיסא הגלגלים שלו, חובש כובע בייסבול, מכוסה מן המותניים ומטה בשמיכה – גם בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשהטמפרטורה ריחפה מעל עשרים מעלות. חשבתי שהוא בן חמש בערך, ודאי לא יותר משבע. הכלב, ג׳ק ראסל טרייר, שכב לידו או ישב לרגליו. האישה ישבה על אחד מספסלי הפיקניק, לעיתים קראה בספר, ורוב הזמן רק בהתה במים. היא היתה יפה מאוד.

בהלוך או בחזור תמיד נופפתי אליהם, והילד נופף בחזרה. היא לא, לא בהתחלה. 1973 היתה שנת חרם הנפט של אופ״ק, השנה שבה ריצ׳רד ניקסון הכריז שהוא אינו נוכל, השנה שבה מתו אדוארד ג׳י רובינסון ונואל קווארד. השנה האבודה של דווין ג׳ונס. הייתי בתול בן עשרים ואחת עם שאיפות ספרותיות. בחזקתי היו שלושה מכנסי ג׳ינס כחולים, ארבעה תחתונים, גרוטאת פורד (עם רדיו טוב), מחשבות תועות על התאבדות ולב שבור.

מתוק, אה?

**

שוברת הלב היתה ונדי קיגֶן, והיא לא היתה ראויה לחבר כמוני. מרבית שנות חיי כבר עברו עד שהגעתי למסקנה הזאת, אבל אתם מכירים את האמרה הישנה: עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. היא היתה מפורטסמאות, ניו־המפשייר. אני הייתי מסאות ברוויק, מיין. זה הפך אותה לשכנה ממול. התחלנו ״לצאת קבוע״ (כפי שנהגנו לומר) במהלך השנה הראשונה שלנו באוניברסיטת ניו־המפשייר – למעשה נפגשנו במסיבת ההיכרות של הסטודנטים החדשים, האין זה מתוק? כמו אחד משירי הפופ האלה.

במשך שנתיים לא היה ניתן להפריד בינינו. הלכנו לכל מקום ביחד, ועשינו הכול ביחד, הכול, כלומר, חוץ מאת ״זה״. שנינו היינו סטודנטים עובדים עם משרות בתוך האוניברסיטה. היא עבדה בספרייה, אני בקפיטריה. ניתנה לנו הזדמנות להמשיך לעבוד בעבודות שלנו בקיץ 1972, ומובן שניצלנו אותה. הכסף לא היה רב, אבל לתחושת היחד שלנו לא היה מחיר. הנחתי שכך נעשה גם בקיץ 1973, עד שוונדי הודיעה שחברה שלה רֶנֶה השיגה לשתיהן עבודות בכולבו פילנ׳ס בבוסטון.

״ומה אני אעשה?״ שאלתי.

״אתה תמיד יכול לבוא דרומה,״ היא אמרה. ״אני אתגעגע אליך המון, אבל באמת, דוו, כנראה לא יזיק לנו לבלות קצת זמן לחוד.״

משפט שכמעט תמיד מבשר רעות. אולי היא ראתה את המחשבה על פניי, כי היא נעמדה על קצות האצבעות ונישקה אותי. ״רחוק מהעין, קרוב אל הלב,״ היא אמרה. ״חוץ מזה, תהיה לי דירה משלי, ואולי תוכל להישאר.״ אבל היא לא ממש הביטה בי כשאמרה את זה. עד אז, מעולם לא נשארתי. יותר מדי שוּתפוֹת, היא אמרה. פחות מדי זמן. מובן שאפשר להתגבר על בעיות כאלה, אבל לא עשינו את זה, והייתי אמור להבין מכך משהו. בדיעבד, אני מבין המון. כמה פעמים היינו קרובים מאוד ל״זה״, אבל ״זה״ אף פעם לא קרה. היא תמיד נסוגה, ואני מעולם לא לחצתי עליה. שאלוהים יעזור לי, הייתי ג׳נטלמן. פעמים רבות מאז תהיתי מה היה קורה (לטוב או לרע) אם לא הייתי נוהג כך. היום אני יודע שג׳נטלמנים צעירים לא מזיינים. תרקמו את זה על מפית ותתלו במטבח שלכם.

**

הצֶפי לקיץ נוסף של שטיפת רצפות בקפיטריה והעמסת צלחות מלוכלכות על מדיחי הכלים הישנים לא קסם לי במיוחד, לא כשוונדי מאה קילומטרים דרומית משם, נהנית מהאורות הבוהקים של בוסטון, אבל זו היתה עבודה קבועה, והייתי זקוק לה, ולא חיכו לי אפשרויות נוספות. ואז, בסוף פברואר, אפשרות אחת התקרבה אלי לאורך מסוע הכלים.

מישהו קרא ב׳קרוליינה ליבינג׳ בזמן שניקה או ניקתה היטב מהצלחת הכחולה את מנת הספיישל של היום, שהיתה המבורגר מקסיקני וצ׳יפס קרמבה. הוא או היא השאירו את העיתון עם המגש, ואני הרמתי אותו יחד עם הכלים. כמעט השלכתי אותו לפח, אבל התחרטתי. חומרי קריאה בחינם היו חומרי קריאה בחינם (הייתי סטודנט עובד, זוכרים?). תחבתי אותו לכיס האחורי שלי ושכחתי ממנו עד שחזרתי לחדר שלי במעונות. כשהחלפתי שם מכנסיים הוא נפל על הרצפה ונפתח במדור המודעות מאחור.

מי שקרא את המגזין הקיף כמה מודעות דרושים… אם כי בסופו של דבר הוא או היא החליטו שאף אחת מהן לא מתאימה. אחרת ׳קרוליינה ליבינג׳ לא היה שט אלי לאורך המסוע. סמוך לתחתית הדף הופיעה מודעה שלכדה את תשומת ליבי, אף שלא הוקפה. באותיות שחורות ובולטות היה כתוב בשורה הראשונה: עבודה קרובה לגן העדן! איזה תלמיד בחוג לספרות לא יקרא את זה וייפול בפח? ואיזה בן עשרים ואחת מדוכדך, שהפחד ההולך וגדל שהוא עלול לאבד את החברה שלו סוגר עליו, לא יימשך לרעיון לעבוד במקום שנקרא ג׳וילנד?

למודעה צורף מספר טלפון, ובגחמה של רגע צילצלתי אליו. כעבור שבוע, טופס בקשת עבודה נחת בתיבת הדואר שלי במעונות. במכתב המצורף היה כתוב שאם ברצוני לקבל משרת קיץ מלאה (ואכן רציתי בה), במסגרתה אמלא עבודות שונות, רובן עבודות תחזוקה, אבל לא רק, עלי להתייצב לריאיון ולהציג רישיון נהיגה בתוקף. אוכל להגיע בחופשת האביב הקרובה במקום לנסוע הביתה למיין, לשבוע. אלא שתיכננתי לבלות חלק מאותו שבוע עם ונדי. אולי אפילו נגיע ל״זה״.

״סע לריאיון,״ אמרה לי ונדי כשסיפרתי לה. היא אפילו לא היססה. ״זו תהיה הרפתקה.״

״להיות איתך זו הרפתקה,״ אמרתי.

״יהיה לנו הרבה זמן ביחד בשנה הבאה.״ היא נעמדה על קצות אצבעותיה ונישקה אותי (היא תמיד עמדה על קצות אצבעותיה). האם היא פגשה את הבחור האחר כבר אז? כנראה לא, אבל אני בטוח שהיא הבחינה בו, כי הוא למד איתה בקורס סוציולוגיה למתקדמים. רֶנֶה סנט קלייר בטח ידעה, וכנראה היתה אומרת לי לו שאלתי – דיבורים היו המומחיות של רנה, אני בטוח שהיא עייפה את הכומר כשהלכה לווידוי המסורתי – אבל יש דברים שאתה לא רוצה לדעת. כמו למה הבחורה שאהבת בכל ליבך ממשיכה לסרב לך, אבל קופצת למיטה עם הבחור החדש כמעט בהזדמנות הראשונה. אני לא בטוח שמישהו הצליח אי פעם להתגבר לחלוטין על האהבה הראשונה שלו, היא עדיין ממשיכה לכרסם. חלק ממני עוד רוצה לדעת מה לא היה בסדר איתי. מה היה חסר בי. עכשיו אני בשנות השישים לחיי, יש לי שְׂער־שיבה והחלמתי מסרטן הערמונית, אבל אני עדיין רוצה לדעת למה לא הייתי טוב מספיק לוונדי קיגן.

**

עליתי על רכבת שנקראת ה׳סאותרנר׳ מבוסטון לקרוליינה הצפונית (לא הרפתקה גדולה, אבל זולה), ולאחר מכן נסעתי באוטובוס מווילמינגטון להבנ׳ס ביי. הריאיון שלי היה עם פרד דין, שבין תפקידיו השונים גם היה אחראי על כוח אדם בג׳וילנד. אחרי רבע שעה של שאלות והצצה ברישיון הנהיגה ובתעודת בוגר קורס עזרה ראשונה של הצלב האדום, הוא הושיט לי תג מפלסטיק, תלוי על שרוך. על התג היה כתוב ״מבקר״, התאריך של אותו יום, וציור של רועה גרמני כחול עיניים ומחייך שדמה קלושות לכלב הציד המפורסם, סקובי־דו.

״תסתובב בפארק,״ אמר דין. ״תעלה על ׳גלגל קרוליינה׳, אם אתה רוצה. רוב המתקנים עוד לא פועלים, אבל הוא כן. תאמר לליין שאני אישרתי. נתתי לך אישור כניסה ליום, אבל אני רוצה שתחזור לכאן עד…״ הוא הציץ בשעונו. ״בוא נאמר אחת בצהריים. ואז תגיד לי אם אתה רוצה לעבוד כאן. נשארו לי חמש משרות לאייש, אבל כולן פחות או יותר אותו הדבר – עוזרים־עולצים.״

״תודה, אדוני.״

הוא הינהן וחייך. ״אני לא יודע איך אתה מרגיש בקשר למקום הזה, אבל לי הוא מתאים. הוא קצת ישן וקצת רעוע, אבל זה מקסים בעיניי. ניסיתי לעבוד בדיסני תקופה מסוימת, אבל לא אהבתי את המקום. הוא יותר מדי… אני לא יודע…״

״יותר מדי תאגידי?״ הצעתי.

״בדיוק. יותר מדי תאגידי. יותר מדי נוצץ וזוהר. אז חזרתי לג׳וילנד לפני כמה שנים, ואני לא מתחרט. כאן אנחנו יותר מאלתרים – ג׳וילנד מזכיר ירידים מזמנים עברו. קדימה, תעשה סיבוב. תראה מה אתה חושב. ויותר חשוב, תראה מה אתה מרגיש.״

״אני יכול לשאול שאלה אחת קודם?״

״כמובן.״

הצבעתי על אישור הכניסה שלי. ״מי הכלב?״

החיוך שלו התרחב. ״זה האווי, הצייד־הצוהל, הקמיע של ג׳וילנד. ברדלי איסטרברוק בנה את ג׳וילנד, והאווי המקורי היה הכלב שלו. הוא מת כבר מזמן, אבל אתה תראה אותו הרבה אם תעבוד כאן בקיץ.״

וזה אכן מה שקרה… ולא קרה. תעלומה קלה, אבל ההסבר יחכה להמשך.

**

ג׳וילנד היה פארק קטן ועצמאי, לא גדול כמו פארק סיקס פלגס, וממש לא מתקרב לדיסני וורלד, אבל הוא היה גדול דיו כדי להרשים, במיוחד שדרת ג׳וילנד, הרחוב הראשי, ודרך הצייד־הצוהל, הרחוב המשני, שרוחבו כרוחב שמונה מסלולים והיה כמעט ריק. שמעתי יללות מנסרות וראיתי די והותר פועלים – הצוות הגדול ביותר נהר סביב ׳כדור הרעם׳, אחת משתי רכבות ההרים של ג׳וילנד – אבל לא היו מבקרים, כי הפארק היה אמור להיפתח רק בחמישה־עשר במאי. כמה עובדים טיפלו בארוחת הצהריים של הפועלים, ואישה מבוגרת שעמדה ליד דוכן העתידות עטור הכוכבים שלחה אלי מבט חשדני. הכול היה סגור ומושבת, למעט מתקן אחד.

המתקן הזה היה ׳גלגל קרוליינה׳. הוא היה בגובה חמישים מטר (כך גיליתי לאחר מכן), והסתובב לאט מאוד. בקדמתו עמד בחור שרירי למדי במכנסי ג׳ינס דהויים, מגפי זמש משופשפים, מוכתמים בשמן, וגופייה. לראשו חבש מגבעת שחורה עגולה. סיגריה נטולת פילטר היתה תחובה מאחורי אוזנו. הוא נראה כמו כרוז מצויר מקומיקס ישן. על ארגז תפוזים הפוך לצידו נחו רדיו נייד גדול וארגז כלים פתוח. הפייסז שרו ׳הישארי עימי׳. הבחור נע לקצב השיר, ידיו תחובות בכיסים האחוריים, ומותניו זזות מצד לצד. בראשי צצה מחשבה, אבסורדית אבל צלולה להפליא: כשאהיה גדול אני רוצה להיראות בדיוק כמו הבחור הזה.

הוא הצביע על התג. ״פרדי דין שלח אותך, נכון? אמר לך שכל השאר סגור, אבל כדאי לך לעלות על הגלגל הגדול.״

״כן, אדוני.״

״סיבוב על הגלגל אומר שאתה בפנים. הוא אוהב לתת לנבחרים המעטים תצפית אווירית. אתה תיקח את העבודה?״

״נראה לי שכן.״

הוא הושיט יד. ״אני ליין הארדי. ברוך הבא, ילד.״

לחצתי לו יד. ״דֵווין ג׳ונס.״

״נעים להכיר אותך.״

הוא טיפס בכֶּבֶשׁ המוביל אל המתקן שהסתובב קלות, אחז במוט נמוך שנראה כמו מוט הילוכים ומשך אותו לאחור. הגלגל נעצר אט־אט, ואחד התאים הצבועים בעליצות (על כולם ציור של האווי הצייד־הצוהל) התנודד ברציף העלאת הנוסעים.

״עלה על הסיפון, ג׳ונסי. אני אשלח אותך למעלה, אל המקום שבו האוויר נדיר והנוף אדיר.״

עליתי לתא וסגרתי את הדלת. ליין ניער אותה כדי לוודא שהיא נעולה, הוריד את מוט הבטיחות, ואז חזר להגאים הפשוטים שלו. ״מוכן להמראה, קפטן?״

״כנראה.״

״תתכונן להפתעה.״ הוא קרץ לי ומשך במוט ההילוכים. הגלגל התחיל להסתובב שוב ולפתע הוא הביט אלי למעלה. וכך גם האישה המבוגרת מדוכן העתידות. צווארה היה נטוי למעלה והיא הצלה על עיניה. נופפתי אליה. היא לא נופפה בחזרה.

ואז הייתי מעל לכול, למעט השקעים והפיתולים של ׳כדור הרעם׳, עליתי אל השמיים הקרירים של תחילת האביב, והרגשתי – טיפשי, אבל נכון – שאני משאיר את כל בעיותיי ודאגותיי למטה.

ג׳וילנד לא היה פארק שעשועים נושאי, כך שהיה בו קצת מהכול. היתה בו רכבת הרים נוספת שנקראה ׳מטוטלת הטירוף׳ ומגלשת מים (׳מפולת המים של קפטן נמו׳). בצד המערבי המרוחק של הפארק היה מתחם לילדים הקטנים שנקרא ׳כפר הכשכושים׳. היה גם אולם שבו התקיימו ההופעות, מרביתן – גם את זה גיליתי מאוחר יותר – היו של אמני קאנטרי מהשורה השנייה או של רוקרים שהגיעו לשיאם בשנות החמישים או השישים. אני זוכר שג׳וני אוטיס וביג ג׳ו טרנר הופיעו שם יחד. הייתי צריך לשאול את ברנדה רפרטי, מנהלת החשבונות הראשית ששימשה גם מעין אם אומנת לנערות־הוליווד, מי הם. ברן חשבה שאני מטומטם, אני חשבתי שהיא זקנה. שנינו צדקנו כנראה.

ליין הארדי העלה אותי עד לראש הגלגל ואז עצר אותו. ישבתי בתא המתנודד, אחזתי במוט הבטיחות והבטתי בעולם החדש והמופלא. ממערב נפרשו מישורי קרוליינה הצפונית, ירוקים להפליא בעיני ילד מניו־אינגלנד שרגיל לחשוב על חודש מרץ כעל מבשרו הקר והבוצי של האביב האמיתי. ממזרח השתרע האוקיינוס, כחול מתכתי שנשבר בפעימות לבנות־קרמיות על החוף, ולאורכו אסחב הלוך ושוב את ליבי האומלל בעוד כמה חודשים. ממש מתחתי שכנה הערבוביה הנעימה של ג׳וילנד – המתקנים הגדולים והקטנים, אולם המופעים ודוכני המזון, חנויות המזכרות והסעת הצייד־הצוהל, שלקחה את המבקרים למוטלים סמוכים, וכמובן לחוף הים. מצפון שכנה הבנ׳ס ביי. ממקומי הגבוה מעל הפארק (למעלה, שם האוויר נדיר), העיירה נראתה כמו קן הבנוי מקוביות של ילדים שממנו צמחו ארבעה צריחי כנסייה לארבע רוחות השמיים.

הגלגל החל לנוע שוב, ואני ירדתי למטה, מרגיש כמו ילד בסיפור של רודיארד קיפלינג, רוכב על חדק של פיל. ליין הארדי עצר אותי למטה, אבל לא טרח לפתוח עבורי את דלת התא. הרי הייתי כמעט עובד של הפארק.

״איך היה לך?״

״מעולה,״ אמרתי.

״כן, זה לא רע בשביל מתקן לסבתות.״ הוא סידר את המגבעת העגולה שלו כך שהיא נטתה לצד האחר ושלח לעברי מבט מעריך. ״מה הגובה שלך? מטר תשעים?״

״מטר תשעים ושלושה.״

״אהה. בוא נראה כמה תאהב לעלות על הגלגל באמצע יולי עם כל המטר תשעים ושלושה שלך בתוך פרווה ולשיר ׳יום הולדת שמח׳ לאיזה מנוזל קטן ומפונק עם צמר גפן מתוק ביד אחת וגביע גלידה נמסה ביד השנייה.״

״איזה פרווה?״

אבל הוא פנה להגאים שלו ולא ענה. אולי הוא לא שמע אותי בגלל המוזיקה מהרדיו, שהשמיע עכשיו את ׳קרוקודייל רוק׳. ואולי פשוט רצה שהמשימות העתידיות שלי בצוות הציידים־הצוהלים של ג׳וילנד יפתיעו אותי.

**

היתה לי יותר משעה להעביר לפני הפגישה השנייה עם פרד דין, אז טיילתי לי לאורך דרך הצייד־הצוהל אל דוכן מזון שנראה מצליח למדי. לא כל דבר בג׳וילנד היה קשור לכלבים, אבל דברים רבים כן, כולל הדוכן המסוים הזה, שנקרא ׳בְּתֵי־הָב־וֹן׳. התקציב שלי למסע חיפוש העבודה הקטן היה מוגבל להחריד, אבל חשבתי שאוכל להרשות לעצמי להשקיע כמה דולרים בנקניקיית צ׳ילי וצ׳יפס בגביע נייר.

כשהגעתי לדוכן העתידות, מדאם פורטונה חסמה את דרכי. אלא שזה לא לגמרי נכון, כי היא היתה פורטונה בין חמישה־עשר במאי עד יום־העבודה. במשך אותם שישה־עשר שבועות היא לבשה חצאיות ארוכות, חולצות שקופות בשכבות ושָלים צבעוניים עם סמלים קבליים. חישוקי זהב נתלו מאוזניה, כבדים כל כך עד שמשכו את התנוכים למטה, והיא דיברה במבטא רומני כבד שגרם לה להישמע כמו דמות מסרט אימה משנות השלושים, מאלה שיש בהם טירות אפופות ערפל וזאבים מייללים.

בשאר השנה היא היתה אלמנה ללא ילדים מברוקלין שאספה בובות פורצלן ואהבה סרטים (במיוחד המתבכיינים, שבהם איזו בחורה חוטפת סרטן ומתה מוות יפהפה). היום היא היתה לבושה בתחכום, בחליפת מכנסיים שחורה ועקבים נמוכים. צעיף בגוון ורוד כשושנה שעטף את צווארה הוסיף כתם צבע. כפורטונה היא הציגה תלתלים אפורים פרועים, אבל זו היתה פאה, שעדיין היתה מאוחסנת תחת מגן הזכוכית שלה בביתה הקטן בהבנ׳ס ביי. שערה האמיתי היה קצר וצבוע שחור. הדבר היחיד שקישר בין המעריצה של ׳סיפור אהבה׳ מברוקלין לפורטונה הנביאה היה ההערצה ששתיהן רחשו לעצמן.

״צל מרחף מעליך, בחור,״ היא הודיעה.

הבטתי למטה וראיתי שהיא צודקת לחלוטין. עמדתי בצילו של ׳גלגל קרוליינה׳. שנינו, למעשה.

״לא הצל הזה, טיפשוניק. על עתידך. אתה תסבול רעב.״

כבר סבלתי מרעב, אבל הנקניקייה של ׳בְּתֵי־הָב־וֹן׳ תטפל בו בקרוב. ״זה מעניין מאוד, גברת… המממ…״

״רוזלינד גולד,״ היא אמרה והושיטה את ידה ללחיצה. ״אבל אתה יכול לקרוא לי רוזי. כך כולם קוראים לי. אבל במהלך העונה…״ היא נכנסה לדמות, כלומר נשמעה כמו בלה לגוסי עם שדיים. ״במהלך העונה, אני… פורטונה!״

לחצתי לה יד. אם היא היתה לבושה בתחפושת שלה, חצי תריסר צמידי זהב היו משקשקים על מפרק ידה. ״נעים מאוד להכיר אותך.״ ניסיתי אותו מבטא. ״ואני… דווין!״

זה לא הצחיק אותה. ״שם אירי?״

״נכון.״

״האירים מלאים בצער, ולרבים מהם כישרון על־טבעי. אני לא יודעת אם אתה כזה, אבל אתה תפגוש מישהו שכן.״

למעשה, הייתי מלא שמחה… יחד עם רצון דוחק להכניס לפה שלי ברוב תֵי־הָב־וֹן נקניקיית צ׳ילי של ׳בְּתֵי־הָב־וֹן׳. הרגשתי שיצאתי להרפתקה. אמרתי לעצמי שכנראה לא ארגיש כך כשאקרצף שירותים בסוף יום עמוס מבקרים או אנקה קיא ממושבי ׳הספלים המסתובבים׳, אבל באותו רגע הכול נראה מושלם.

״את מתאמנת על ההופעה שלך?״

היא הזדקפה למלוא גובהה, שהיה אולי מטר חמישים ושבעה. ״זו אינה הופעה, נערי. יהודים הם העם הכי רגיש מבחינה רוחנית. כולם יודעים את זה.״ היא ויתרה על המבטא. ״חוץ מזה, עדיף להיות בג׳וילנד מאשר לקרוא בכפות ידיים בשדרה השנייה. אתה אולי מלא בצער, אבל אני מחבבת אותך. יש סביבך ויברציות טובות.״

״אחד השירים האהובים עלי של הביץ׳ בויז.״

״אבל אתה על סף צער גדול.״ היא השתתקה, והלכה על טריק ההדגשה הישן. ״ואולי גם סכנה.״

״את רואה בחורה יפהפייה עם שיער כהה בעתידי?״ ונדי היתה בחורה יפהפייה עם שיער כהה.

״לא,״ אמרה רוזי, ומה שהיא אמרה לאחר מכן הקפיא אותי. ״היא בעברך.״

טו־ב.

עקפתי אותה לעבר ׳בְּתֵי־הָב־וֹן׳, נזהר לא לנגוע בה. לא היה לי ספק שהיא שרלטנית, אבל לבוא איתה במגע נראה לי כמו רעיון גרוע.

לשווא. היא התחילה ללכת איתי. ״בעתידך אני רואה ילדה קטנה וילד קטן. לילד יש כלב.״

״צייד־צוהל, אני בטוח. כנראה קוראים לו האווי.״

היא התעלמה מניסיון ההתלוצצות האחרון שלי. ״הילדה חובשת כובע אדום ונושאת בובה. לאחד הילדים ניתנה יכולת על־טבעית. אני לא יודעת למי מהם. הדבר נסתר מעיניי.״

בקושי שמעתי את החלק הזה בנאומה. חשבתי על ההצהרה הקודמת שלה, שהושמעה במבטא ברוקליני שטוח: היא בעברך.

מדאם פורטונה טעתה בדברים רבים, כך גיליתי, אבל נראה שהיתה לה יכולת נבואית אמיתית, וביום שבו התראיינתי לעבודת קיץ בג׳וילנד, היא פגעה בול.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יריד השעשועים”