החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לאבריס

מאת:
הוצאה: | 2009 | 183 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

לאבריס הוא מותחן פעולה בן זמננו, המשלב מציאות עכשווית ואירועי עבר.

יחידת עילית של ה-CIA נקלעת למזימה שטנית תוך ניסיונה לחשוף רשת של משתפי פעולה עם הנאצים מתקופת מלחמת העולם השניה.

ציר עלילה מרכזי זה משתלב בסיפורם האישי של חברי היחידה ובקשרים שנוצרים בין אנשיה: מפקד היחידה, ת'ור, מגלה סיפור משפחתי מטלטל; לוקי, חבר ביחידה, יהודי ובן לניצולי שואה, נחשף לגילוי מצמרר מעברו; סיפור אהבה נרקם ונאמנויות מחושלות בדם.

יניב עברון מצליח לבנות עלילה מלוכדת, מותחת ואמינה. הוא פורס לפנינו פיסות היסטוריה למן מלחמת העולם השנייה ועד למציאות דמיונית-דמונית של ימינו. יניב עברון שולט בסוגה הספרותית ויוצר כאן ספר מתח מהיר ומרתק.

מקט: 9-62590-184-2
מסת"ב: 978-1-62590-184-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ראשון בסדרה מתוך: לאבריס, טריסקל, קיאמה, שלום עולמי


1 – היה זה בוקר אפרורי למראה, שמי מנהטן טעונים היו בענני עופרת ואף לא קרע אחד במסך העגום. שרוע הייתי על מיטה באיזה מלון מוזנח שמצאתי בלילה הקודם וכבר אז אפפו אותי ענני האלכוהול.

לא, אינני שתיין כרוני אבל המשימה האחרונה, כל כך הרבה גופות, כל כך הרבה דם. עוד חור נידח של העולם זכה ב”ביקור נימוסין” של נוכחות אמריקאית.

נראה לי שהגרתי לתוכי כמות מכובדת של וויסקי, כי הסימנים היו מוכרים, כאב ראש נוראי,עיניים צורבות וגרון צחיח.

צלצול הסלולארי, התעלמתי.

אבל הצלצול המשיך והמשיך, מנסר בראשי כמו צפירת רכבת במסלול התנגשות.

“כן”.

“סטיב?”

“מה?”

“אודין”

“להתראות בעוד שבועיים” וניתקתי.

שוב הניסור הזה

“מה?”

“מתי תוכל להגיע? לא משהו דחוף אבל מטריד.”

“מתי אתה צריך?”

“מחר?”

“שכח מזה.”

“מתי תוכל?”

הוא נשמע מוטרד

“מה לגבי פיטלוכרי?”

“זה יכול לחכות”

“או. קיי. השבוע מתי שהוא”

“בוא אלי לביתי, או.קיי?”

“או.קיי”

התעוררתי בבת אחת.

“להגיע לביתו” אמרתי לעצמי “משהו רגיש”. אודין מעולם לא נפגש עם איש מהצוות בביתו.

לא ידענו כמעט דבר על אודין, גם לא את שמו האמיתי אבל מעמדו ב”קומפני[1]” היה מאוד בכיר ואיש לא זלזל בו.

הדבר היחיד שידענו שהוא יבוא אנגלי מתקופת המלחמה הקרה, גאון, טקטיקן מבריק, אנליסט מחונן, קר רוח והנאמנות של אלו ששרתו תחתיו (ואני בין המעטים שזכו), הייתה בלתי מוסברת.

היינו סך הכול חמישה סוכנים, שאודין היה מפקדנו. כולנו יוצאי יחידות עילית .

אודין , שהיה חסיד “מטורף” של מידור, כמעט מעולם לא הפגיש בינינו ורק את הכינויים הכרנו.

כל הפעולות שנעשו תחת פיקודו, היו בדרך כלל, פעולות של אדם בודד בשטח. וכישלון לא היה באוצר המילים שלו.

שמי סטיב, כינויי חסוי וההכשרה שלי היא [2]Navy Seal

הרמתי טלפון לקבלה.

“כן” ענה לי קול משועמם.

“ארגן לי קנקן קפה שחור ועיתון” אמרתי.

צחוק לא נעים היה התשובה.

“מה אתה חושב שאתה בהילטון?” גיחך.

“תקשיב טוב זבל” סיננתי “אני נכנס להתקלח, כשאני יוצא מהמקלחת, אני פותח את הדלת של החדר ושם אתה מחכה עם קנקן קפה שחור ועיתון, ברור?”

“ואם לא?” ענה

“מכיר את המספר 911[3]?” וניתקתי

כבר הרגשתי יותר טוב

כיבדתי את עצמי במקלחת בריאה, החלטתי לא להתגלח, הזיפים תמיד היו מעין טשטוש זהות, לבשתי גולף שחור, מכנסי ג’ינס וניגשתי לדלת.

ה”זיג” בימיני ובידי השמאלית פתחתי את הדלת כדי חריץ בעוד רגלי השמאלית מהווה מעצור ואכן הוא עמד שם, חיוור, מחזיק בידיו מגש ועליו קנקן קפה מהביל ועיתון אבל לא רק, היו שם גם צלחת מכובדת של ביצים וקדלי חזיר, לחמניות, מיץ תפוזים שנראה טבעי ושני קרואסונים.

הנהנתי בראשי בשביעות רצון, תחבתי את האקדח לחגורתי מאחור, פתחתי את הדלת לרווחה ולקחתי ממנו את המגש.

“חכה פה” פלטתי בעת שטרקתי את הדלת ברגלי.

הנחתי את המגש על שולחן, הוצאתי מארנקי שטר של מאה דולר וחזרתי לדלת.

הוא עדיין עמד שם חיוור ורעד קל בלחיו הימנית.

הושטתי לו את השטר.

הוא הביט בשטר, לא מבין, “אבל אדון” גמגם “זה לא עלה כל כך הרבה” מביט בי, בשטר ובי שוב.

“זה עבור השירות, ידידי” וחייכתי אליו חיוך קפוץ.

פניו זהרו “תודה אדון, תודה”. הוא קיפל את השטר בזהירות והכניסו לכיס מכנסיו.

“תצטרך עוד משהו אדון?” שאל בלהיטות

“כן” עניתי “שכח שראית אותי ואם יש רישום על שהייתי, מחוק אותו או.קיי?”

“יבוצע” אמר והתמתח.

“מה יש לנו כאן?”שאלתי את עצמי, הסגנון שלו היה צבאי למדי.

“שרתת בצבא?” שאלתי

“המוטסת 101 אדוני, שלוש תקופות שירות בוויאטנם ושנה וחצי POW[4] . הם ריסקו את גופי אבל כלום לא הוציאו ממני, סמל מגיי לשירותך” והוא הצדיע לי.

הכנסתי אותו לחדר.

“שמע, מידי פעם אזדקק לחדר כאן, תוכל לדאוג לכך?”

“ראה זאת כסגור, גם ככה אף פעם אין פה תפוסה מלאה, אסגור חדר עבורך”

נגשתי לארנק ושלפתי חמישה שטרות של מאה דולר והושטתי לו.

“לא” אמר “אתה מעליב אותי”

נראה שבאמת שנפגע.

“תראה” אמרתי “אני לא יכול לספר לך במה אני עוסק, בא נאמר שאני שייך לענף של ה”קומפני”, מקום כמו שלך מתאים לי וייתכן שאזדקק לשירותים נוספים. שירותים כאלה עולים כסף ואני יודע שהקצבה שאתה מקבל היא לא משהו לכתוב עליו הביתה”.

מגיי חייך חיוך עגום.

“קח את הכסף, זה בין חברים”

הוא חייך אלי “אוקי, אני פה בשבילך, מה שמך?”

“עדיף שלא תדע אבל אשתמש עבורך בשם מר ג’ונס, מתאים לך? תזכור?”

“איי איי סיר” הוא הזדקף והושיט לי יד.

לחצתי את ידו בחוזקה וידעתי שרכשתי כאן עמית.

“עכשיו, אם תוכל לסלוח לי, אני מת מרעב וגם הקפה מתחיל להתקרר”

“בוודאי, להתראות”

והתנפלתי על האוכל

התענגתי על הקפה

ולסיום הצתתי סיגריה

הרגשתי הרבה יותר טוב.

ארזתי בזריזות.

העלמתי כל סימן לנוכחותי שם, שטפתי את הכיור והמקלחת, ניגבתי את כל מה שידי נגעו בו, בדקתי אם יש אי אלו סימנים.

את כלי המיטה ארזתי בשקית ניילון ועם הטרולי ירדתי לקבלה.

הושטתי למגיי את השקית.

“שרוף אותם” אמרתי לו

הוא הנהן בהבנה

ויצאתי מהמלון

אכן שכונה לא סימפטית במיוחד, מתאים לי.

על המדרכה עמד אדם שנראה חסר בית ונעץ בי את מבטו וכשהחזרתי מבט, השפיל את ראשו סב והתרחק מהמקום.

לא ייחסתי לכך חשיבות ושרקתי למונית.

“שדה התעופה JFK “

במונית סבתי לאחור , אותו חסר בית, נראה היה כמביט במונית ורושם דבר מה.

זה היה חשוד בעיני אך דברים חשובים יותר עמדו על הפרק.

בשדה עצמו ניגשתי למשרד שעליו שלט “תחזוקת רכב חירום”, על לוח המקשים הקשתי את הקוד היומי והדלת נפתחה.

אדם מבוגר חמור סבר ישב מאחורי שולחן וביני לבינו מחיצת זכוכית חסינת כדורים.

הוא הביט בי ללא עניין.

ניגשתי למרכז המחיצה, הנחתי את ידי הימנית על הזכוכית במקום הראוי והבטתי היישר קדימה.

חשתי חום קל בידי והבהוב הבזיק מול עיני

המחיצה נפתחה

“יעד?”

“סאן אנטוניו, טקסס”

הוא החל לתקתק במחשב ולאחר מספר דקות שלף כרטיס בהתאם.

“הטיסה הקרובה יוצאת בעוד עשר דקות, תזדרז”

“צא מכאן” מצביע על דלת צדדית, “שער 23 “

יצאתי.

למזלי השדה לא היה עמוס ביותר כך שהגעתי לטיסה ברגע האחרון, הדייל החמיץ לי פנים וקיבל בתגובה אצבע משולשת שהותירה אותו די נדהם.

הופניתי למחלקה הראשונה (עוד אחת מההטבות שאודין דאג לנו), התיישבתי, התכסיתי ותוך דקות, נרדמתי.

משהו העיר אותי.

ניסיתי להיזכר היכן אני

אה, במטוס

מה העיר אותי ?

התכווצויות קלות בבטן

סימן רע

פי התעקם במורת רוח

דחיפות

אודין בסכנה.

יישרתי את משענת המושב, קראתי לדיילת וביקשתי כוס קפה שחור ווויסקי.

“לא תרצה לאכול דבר מה ?” שאלה, “החמצת את הארוחה”

“לא, תודה” עניתי, מנסה להיות אדיב “רק זה”.

“מייד אדוני” ונעלמה לה.

הרמתי את שפופרת הטלפון הצמוד לכורסתי.

עם ענות המרכזנית, ביקשתי לקשר אותי עם שדה התעופה בסונורה.

תוך שניות נוצר הקשר

“שדה תעופה סונורה בוקר טוב, מדבר טוני, מנהל השדה”

“בוקר טוב “,זכרתי שהיה זה שדה תעופה קטן עם מסלול לא ארוך במיוחד, בעיקר למטוסים קלים.

“רציתי לדעת אם ליר[5] יכול לנחות אצלכם, האם המסלול ארוך דיו”

“איזו שאלה” ענה ואני שומע את ההתלהבות בקולו,” אני מבין שלא היית אצלנו לפחות שנתיים”

“יופי, תפסתי ברברן” אמרתי לעצמי, אבל זה היה חשוב אז התאפקתי.

“המסלול הוארך ונסלל מחדש, עכשיו גם ניתן לנחות בלילה ואפילו יש לנו בית קפה קטן בטרמינל”.

“טרמינל, הא” צחקתי לעצמי “סככת שירות”

“מתי אדוני מתכוון להגיע ?” שאל

“במשך היום” עניתי “ניתן לארגן רכב שכור מהשדה ?”

“בהחלט ניתן” ענה באדיבות, “רק אמור לי איזה סוג ונארגן זאת”

“אוקי” עניתי, “אחזור אליך, יום טוב” וניתקתי

התקשרתי שוב וביקשתי את שדה תעופה סאן אנטוניו.

קול נעים ענה לי

“שדה תעופה סאן אנטוניו, בוקר טוב”

לא בזבזתי זמן

“אבקש לדבר עם מחלקת השכרת המטוסים בשדה”

“מייד אדוני” והועברתי

“שדה תעופה סאן אנטוניו, השכרת מטוסים שלום” ענתה פקידה

“אבקש לשכור ליר עם טייס ליום שלם”

“ליר ? אדוני”, ענתה, “זה מאוד יקר, אוכל להציע לך מטוס אחר”

“לא” עניתי, “ליר. יש לכם ?”

“בודאי אדוני, אבל…”

“בלי אבל” חתכתי ” אני מגיע בטיסת American air lines . מספר טיסה 512 מ JFK תדאגו שימתין לי נהג בשדה שייקח אותי ישירות למטוס, רשמי את פרטי כרטיס האשראי” מסרתי לה את הפרטים.

“ברור? יש שאלות ?”

“לא, לא אדוני, הכול יבוצע לשביעות רצונך”

שמעתי רעד קל בקולה

“רצוי שכך” סיננתי בקול קר וניתקתי.

עוד שעה לנחיתה

ניסיתי להתקשר לאודין

מענה קולי

“המספר איננו מחובר”

קיללתי בשקט

“בטח שוב החליף את המספר”

ניסיתי שוב

קידומת 325 והקוד היומי

שוב אותה תשובה

ניסיתי שוב עם היפוך של הקוד

זילץ[6]

הקפה והוויסקי הגיעו סוף סוף ושניהם היו מעולים.

הרפיתי את שרירי ושקעתי לתוך מדיטציה קלה.

צפצוף סמן חגורות הבטיחות העיר אותי.

נחיתה

יצאתי בין הראשונים לשרוול ובהליכה מהירה , כמעט בריצה יצאתי לטרמינל.

אדם במדים לא ברורים נשא שלט עם השם שמסרתי

“אני מר ג’ונס” פלטתי לעברו, “קדימה”.

כנראה קיבל כבר התראה מהפקידה שדיברתי עמה כי הבן אדם ממש רץ.

הגענו במהירות למנחת והנהג עצר בדיוק מול דלת הליר.

תחבתי לידו שטר של מאה דולר וכמעט בקפיצה נכנסתי למטוס שמנועיו כבר היו מונעים.

“יעילות” אהבתי את זה

הליר שעט על המסלול ותוך שניות היינו באוויר.

“ערב טוב מר ג’ונס, כאן הטייס דון גרימסבי”, הקול בקע מרמקול קטן מעלי

“לאן אנו טסים אדוני ?” והמשיך ” במסעד הכורסה ישנו כפתור ירוק, נא לחץ עליו לתשובה”

לחצתי ועניתי “סונורה טקסס”

“אי אי סיר”

[7]ETA שלושים וחמש דקות.

לחצתי שוב ” תודה”.

התקשרתי שוב לשדה.

תיאמתי עם טוני את מועד ההגעה ואת הרכב ושקעתי בתרדמה קצרה.

“אדוני, אנו לפני נחיתה, נא להדק את חגורת המושב”

לחצתי על הכפתור הירוק “כשאתה נוחת, תסיע את המטוס קרוב ככל האפשר לטרמינל”

“אי אי סיר” ענה

נחתנו וכשהליר עצר, כנפו כמעט ונגעה בקיר הטרמינל.

“עבודה יפה” פלטתי לטיס והוא חייך במבוכה, “חכה לי כאן ואני אעדכן אותך מתי אנחנו ממשיכים”

“ממשיכים?” שאל הטיס בדאגה, “לא חוזרים ?”

“תלוי” עניתי ואצתי לטרמינל

בכניסה עמד מישהו ולפי החיוך שלו הבנתי שאני הולך לפגוש את טוני

“מר ג’ונס, איך הייתה הטיסה ? ומה דעתך על השיפורים שהכנסנו ? אפשר להציע לך כוס קפה ? מכאן, מכאן”

“טוני” עניתי, ” אני מצטער אבל אני מאוד ממהר” ראיתי את האכזבה על פניו.

“בהזדמנות אחרת או קי ? אני מבטיח” אמרתי במהירות

“בודאי, בודאי” ענה, מנסה בחוסר הצלחה להסתיר את מורת רוחו.

“מה לגבי הרכב ?” שאלתי

“אה, כן, הנה המפתחות, השגתי לך שברולט חדש לגמרי, כמעט ולא נסעו בו”

“יופי טוני” טפחתי לו על שכמו, “הקפה עלי” והוא כבר חייך אבל אני כבר הנעתי את הרכב ובחריקת צמיגים השארתי את שדה התעופה מאחורי.

חלפתי במהירות על מגרשי הגולף, כבר היה די חשוך ומעט מכוניות הפריחו את שממת הכבישים, פניתי ימינה ב I-10w התחברתי ל 277 ושמאלה ל n. Crocket Ave ימינה ל W. Oak St , חציתי את Tom Green Ave. וגלשתי ימינה

ל Menard Ave..

חשוך, נסעתי באיטיות, סוקר את הרחוב, עוד צומת ועוד אחת והנה ביתו של אודין.

אור דולק באחד החדרים, כאילו מהבהב, האהיל מתנודד ברוח.

מול הבית, בצידו השני של הכביש חונה מכונית

מכונית לא אופיינית לסביבה

אני מתקרב

מרצדס

לוחות זיהוי דיפלומטיות, דגל קטן מוטבע עליהן, שחור אדום כתום, גרמניה

אני פונה ימינה, מכבה את הרכב, יוצא, לא טורק, שולף את הזיג, דורך אותו ונע בצללים לעבר ביתו של אודין.

אני קרוב מאוד

מישהו במרצדס מדליק סיגריה, הבלח האור, פנים נוקשים, לסת רבועה, שער בהיר קצר, קיפודי.

אני מנצל את העיוורון הקצר של ה”צופה” ונכנס לגינת הבית.

הדלת פתוחה קמעה ואני מחליק פנימה

מבואה, נקייה

מבט מהיר לחדר המגורים, נקי

רעש קל מחדר נוסף

מתקדם באיטיות

הדלת פתוחה, חדר העבודה

התריסים מוגפים

הוילונות הכבדים

מנורת הקריאה דולקת

על הרצפה, גופה

אודין, אני מזהה

אנחנו לא לבד

מישהו משחק עם הכספת

אני משחרר את הנצרה, הטיפוס מסתובב במהירות בידו אקדח ואני יורה, פוגע בו בכתף והוא מוטח אל הקיר. יש תועלת במשתיק מובנה באקדח.

אני ניגש אליו במהירות וחובט בצווארו בכף יד פתוחה ואם עוד היה בהכרה לאחר הירייה, עכשיו איבד אותה לחלוטין.

אני ניגש במהירות לאודין, הדופק לא קיים, חולצתו רווית דם, ברכיו מרוסקות, עיניו פקוחות.

אני מעביר את ידי על פניו, לעצום את עיניו.

“סטיב” חרחור

אני לא מאמין, הוא חי, בקושי, אבל חי.

אני מקרב את אזני אל פיו

“ה… הגרמנים… שלא ייחשף… המלחמה השנייה…. בכספת… הקק…. היומי “

הוא החל לחרחר

הכרתי את הצליל

הוא גסס

“סס…סססטיב”

התקרבתי שוב

“אקססס…” פלט ועזב אותנו.

ישבתי ליד גופתו מספר דקות.

רחשושים הגיעו מהבחור, הוא מתעורר.

ניגשתי אליו. הוא לא נראה טוב במיוחד, כדור דום דום אכן עושה את העבודה, לא רחוק ממנו היה מונח אקדח, לוגר פראבלום עם משתיק קול.

ניגשתי אליו ובשתי סטירות חזקות הערתי אותו.

“תתחיל לדבר, זבל”

אבל הוא, מעין עותק של הטיפוס במרצדס, חייך אלי ואז כאילו סבל מכאב שיניים, הידק בחוזקה את לסתותיו, קול פיצוח חלש נשמע, ריח קל של שקדים, והבחור התעוות, פרפר מספר שניות והתפגר.

“שיט” קיללתי “ציאניד”.

לא היה לי מה לעשות יותר.

ניגשתי לכספת, פתחתי אותה עם הקוד היומי. את כל תכולתה רוקנתי לתיק עור רך, ריק, שגם הוא היה בה, העלמתי ראיות לנוכחותי שם ויצאתי אל הלילה.

המרצדס כבר לא הייתה שם.

נכנסתי לרכבי, הנעתי וצלצלתי ל”אנוביס”, קוד חירום ביחידה

הזדהיתי

הסברתי במהירות מה קרה ועדכנתי אותם שאני ממשיך בחקירה.

הגעתי לשדה, שרפתי כחצי שעה עם טוני עליתי למטוס וכשהיינו באוויר, עדכנתי את הטיס.

היעד החדש JFK

התקשרתי למגיי מהנייד והודעתי לו שאגיע למחרת, מוקדם בבוקר.

הטיסה עברה ללא אירועים

נחתנו בחמש בבוקר בניו יורק ונפרדתי מהטייס, לא לפני שהענקתי לו טיפ שמן.

“חכה רגע” אמר לי “תראה, הליר הוא שלי פרטי, כלומר הוא שייך לחברה שלי ושל אחי, אם אתה צריך, אני יכול להעמיד אותו ואותי לשרותך.”

“גם טיסות טרנס אטלנטיות?” שאלתי

“בהחלט” ענה

“או קי, תן לי הצעת מחיר לשירות של חודש ואחשוב על זה”

קבענו לדבר למחרת, תפסתי מונית ותוך שעה הגעתי למלון.

חסר הבית לא נראה בסביבה

מגיי חיכה לי ונתן לי את המפתח לחדרי החדש.

“אני מקווה שתהיה מרוצה, הוספתי כמה דברים שם” .

“הכול בסדר” עניתי לו, “אם אזדקק לדברים נוספים, אודיע לך”

“רק שתדע, הטלפון והאינטרנט לא ניתנים לאיתור וחיברתי מוניטור למצלמה נסתרת בקבלה כך שתדע מראש על אורחים לא רצויים ויש לך זמזם לאותו הצורך”

“סיבה מיוחדת?” שאלתי

“אני לא בטוח, אבל מאז אמש, מסתובב פה איזה טיפוס. הוא נראה חסר בית אבל כשיצאתי לשאול אותו למעשיו, הוא הסתלק במהירות וראיתי אותו נכנס למכונית שחנתה בסמוך” ענה

“רשמת את המספר?” שאלתי

“לא הספקתי, הם נעלמו מהר מהמקום”.

זה היה מדאיג. זהותי לא הייתה אמורה להיות נחלת כל.

“או. קיי, ייתכן וזה כלום אבל תודה בכל אופן על העירנות ועל התוספות בחדר, אבל איך הספקת?” שאלתי

“קשרים” חייך “לפעמים זה משתלם להיות חייל לשעבר”

“תודה לך” אמרתי ועליתי לחדרי.

למען האמת, לא ציפיתי להרבה אחרי שהותי שם שני לילות קודם אבל מגיי עשה עבודה לא רעה

החדר היה ממוקם בקומה העליונה, בסוף המסדרון, מרוחק מהמעלית וקרוב למדי למדרגות החירום העולות לגג והיורדות לרחוב אחורי מוזנח.

בחדר עדיין עמד ריח של צבע טרי.

זה לא היה בדיוק חדר אלא מעיין דירונת של שני חדרים שחוברו. חדר שינה עם מיטה כפולה, ארון, שידות וזהו.

בחדר המגורים הייתה ספת עור ישנה ומהוהה, כורסה תואמת, שולחן נמוך, שטיח שראה שנים טובות יותר, טלוויזיה, פינת קפה מקרר, ותנור קטן.

בפינת החדר, צמוד לקיר המפריד בין שני החדרים, עמד שולחן כתיבה מוצק, מגירות משני צידיו מכשיר טלפון דפדפת נייר ועיתון מונחים עליו.

חלון אחד מסורג בחדר שינה ושניים בחדר המגורים.

דלת הכניסה לחדר הייתה חדשה ומסיבית ונראה שהמשקופים פורזלו מחדש.

הייתי מרוצה, רעב ועייף.

לפני הכול, למרות אמוני במגיי, יש פעולות שהן חלק בלתי נפרד ממהותך, מאימוניך.

הוצאתי מכשיר קטן מתיקי והפעלתיו, נורה ירוקה זעירה, הבהבה.

עברתי איתו על פני החדר, המנורות, הרהיטים, בארון, המכשור החשמלי ולאחר כחמש דקות שוכנעתי שהחדרים נקיים ממיקרופונים חבויים או כל אמצעי האזנה נסתרים אחרים.

המקרר היה מתודלק, כך שהכנתי לעצמי שני המבורגרים שנשטפו עם בקבוק בירה, מקלחת מהירה ונפלתי שדוד למיטה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לאבריס”