החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

רחוק מן האמת

מאת:
מאנגלית: מיכל כהן | הוצאה: | 2018-08 | 468 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

העיירה הקטנה פרומיס פולס רועשת וגועשת. אם לא היה די בכך ששלוש מבנות הקולג' המקומי נרצחו לפני זמן לא רב ושתינוק נחטף מאימו, הרי שכעת אסון נוסף פוקד את המקום. ימים ספורים לפני סגירתו ופירוקו של קולנוע הדרייב־אין של העיירה, מסך הקולנוע הענק שלו קורס על הצופים והורג ארבעה בני אדם. שניים מן

ההרוגים הם מר וגברת צ'אלמרס, סופר מפורסם בעל עבר מפוקפק ואשתו השלישית. בתו של הסופר, לוסי, מגיעה לביתו של אביה מייד לאחר האסון ומגלה שהבית נפרץ. היא פונה לבלש הפרטי קאל ויבר כדי שיעזור לה לגלות מה נלקח ומיהו הפורץ. תוך זמן קצר הם מגלים חדר נסתר בבית ומבינים שמה שנלקח היה חומר נפיץ בעל אופי מיני שעלול להביך ואולי אף להפליל את הזוג צ'אלמרס ואחרים נוספים. בעוד קאל מנסה לאסוף מידע נוסף, בלש המשטרה בארי דאקוורת' החוקר את קריסת מסך הקולנוע מתחיל לקשר בין

המקרה לבין הרציחות של הסטודנטיות. גם חקירתו של דאקוורת' וזו של קאל ויבר, יתברר, קשורות זו לזו. שניהם פורמים בהדרגה את השקרים המסתירים את האמת האפלה על מה שבאמת מתרחש בפרומיס פולס.

הספר השני בסדרת המתח המצליחה "פרומיס פולס" הוא שילוב של עלילה מפתיעה ומותחת, ודמויות ססגוניות ומרתקות. סוחף וממכר.

מקט: 4-20-534783
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אחת

הם עוד לא ראו שום דבר.

שתיים

הם החליטו שדרק יהיה זה שייכנס לתא המטען.

לפני שיצאו לדרך חשבו ארבעתם – לרבות דרק קאטר – שיהיה מגניב להבריח מישהו פנימה. לא משום שלא יכלו להרשות לעצמם לקנות כרטיס רביעי. לא זה היה העניין. הם פשוט הרגישו שהסיטואציה ממש דורשת את זה. זה היה מסוג הדברים שאמורים לעשות.

זאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם לעשות את זה. כמו בתי עסק רבים כל כך בפרומיס פולס עמד הדרייב־אין ׳קונסטליישן׳ להיסגר. טוב, כשיש מתחמים ענקיים של בתי קולנוע, הקרנות תלת־ממד, די־וי־די וסרטים שאפשר להוריד בבית בתוך שניות ולצפות בהם – למה צריך לנסוע לדרייב־אין? אולי רק בשביל להתמזמז. ובהתחשב בעובדה שהמכוניות קטנו מאוד מאז הומצא הדרייב־אין – אפילו זאת כבר לא הייתה סיבה של ממש לצפות בסרט תחת כיפת השמיים.

ובכל זאת, אפילו בשביל בני דורו של דרק, הייתה בדרייב־אין איזו נוסטלגיה. הוא זכר שההורים שלו הביאו אותו הנה בפעם הראשונה כשהיה בן שמונה או תשע, וכמה התרגש אז. זו הייתה הקרנה משולשת, שככל שהתקדמה היו הסרטים בה מיועדים לקהל בוגר יותר. הסרט הראשון היה משהו מסדרת ׳צעצוע של סיפור׳ – דרק הביא איתו את דמויות ׳באז שנות־אור׳ ו׳וודי׳ שלו – אחר כך איזו קומדיה רומנטית עם מתיו מקונוהיי, כשעוד עשה רק סרטים גרועים, ואז איזה סרט מסדרת ׳ג׳ייסון בורן׳. דרק בקושי הצליח להישאר ער עד הסוף של ׳צעצוע של סיפור׳. ההורים שלו הציעו לו מיטה במושב האחורי כדי שיוכל לחרופ בזמן שהם צופים בשאר הסרטים של הערב.

דרק התגעגע לתקופה הזאת. כשההורים שלו עדיין היו יחד.

הערב הקרינו ב׳קונסטליישן׳ את אחד מסרטי ה׳רובוטריקים׳ המטומטמים האלה, שבהם רובוטים חייזרים ששוכנים בכדור הארץ מסווים את עצמם כמכוניות – לרוב שברולט, תודה לך באמת, פרסומת סמויה – וכמשאיות. שינוי הצורה ממכונית לרובוט היה כרוך בהמון אפקטים מיוחדים. הרבה דברים התפוצצו; בניינים קרסו. זה היה מסוג הסרטים שאף בחורה שהם הכירו לא הייתה מעוניינת לצפות בו, ואף על פי שהבחורים ניסו לגרום להן להבין שהסרט עצמו לא חשוב, שזה יהיה מאורע היסטורי, שהלילה הזה בדרייב־אין הוא היסטוריה – לא עלה בידם לשכנע אותן.

אפילו הבחורים ידעו שזה סרט מטומטם. למעשה השתררה ביניהם הסכמה שהדרך היחידה לראות סרט כזה – בדרייב־אין, בבית קולנוע רגיל או בבית – היא כשהם שיכורים. ולכן החליטו לנסות להגניב לתוך הדרייב־אין לא רק אחד מהם, אלא גם כמה בירות.

הייתה שם ערימה של ציוני דרך. זה היה הלילה האחרון של ה׳קונסטליישן׳ וזה היה גם סוף שנת הלימודים בתאקרי קולג׳, שדרק למד בו בארבע השנים האחרונות ושאותו עמד עכשיו לעזוב. לטובת מה? לא היה לו מושג. לא הייתה לו שום עבודה באופק, למעט אולי אם יחזור לעבוד אצל אביו בכיסוח מדשאות, נטיעת שיחים וגיזום גדרות חיות. האם למד בקולג׳ ארבע שנים בשביל להפעיל מפוח עלים? אפילו אבא שלו לא התלהב מזה. ובכל זאת, היו דברים גרועים יותר מאשר לעבוד עם אבא שלו.

הלילה, רק הלילה, הוא לא יחשוב על עתידו התעסוקתי, וגם לא על כמה דברים אחרים שהכבידו עליו מאוד.

הראשון היה מוות של חבר – פחות או יותר הדבר הכי חסר היגיון בעולם. הבחור הזה, הוא מגיע לקולג׳, משתתף בקורסים, כותב עבודות, מנסה להתקבל לכמה מחזות שמעלה בית־הספר – הוא פשוט עושה את מה שהוא עושה, כמו כולם – ואז, ערב אחד, אבטחת הקמפוס יורה לו בראש כשהוא לכאורה מנסה לאנוס מישהי.

דרק עדיין לא הצליח לעכל את הסיפור הזה.

והיה גם העניין השני. אפילו עוד יותר גדול.

דרק הוא אבא.

אשכרה יש לו ילד.

בן ששמו מתיו.

לא רק הוא היה המום מהדבר הזה. אפילו האימא הייתה מופתעת. זה נשמע אולי טיפה מוזר, אבל זה היה סיפור די מוזר ודפוק, וגם עכשיו דרק עדיין לא ידע את כל הפרטים. הוא ידע שהיא הייתה בהיריון, אבל האמין שזו הייתה תינוקת ושהיא מתה בלידה. התברר שלא. הוא שוחח איתה – מרלה, קוראים לה – כמה פעמים מאז גילו שזה תינוק ושהוא בחיים, קפץ לבקר שם עם אביו, ועדיין ניסה להבין מה הוא מרגיש לגבי כל הסיפור הזה ומה תחומי האחריות שלו פה.

״הלו?״

״הא?״ אמר דרק.

זה היה קנטון שולץ. הוא ניצב לצד הניסאן בעלת ארבע הדלתות שלו. הדלת של הנהג הייתה פתוחה. מאחוריו עמדו שני חבריו האחרים של דרק מהקולג׳, ג׳ורג׳ ליידקר וטיילר גרוס.

״הרגע הצבענו,״ אמר טיילר.

״מה?״

״בזמן שאתה ריחפת לך ללה־לה־לנד וחלמת לך בהקיץ, אנחנו הצבענו,״ אמר ג׳ורג׳. ״נבחרת.״

״נבחרתי?״

״אתה תיכנס לתא המטען.״

״אין מצב. אני לא רוצה להיכנס לתא המטען.״

״נו, באמת חבל מאוד,״ אמר קנטון. ״אנחנו עמדנו פה ודיברנו על זה, ולך לא היה שום דבר להגיד, אז החלטנו. העניין הוא שזה תפקיד מאוד חשוב להיות זה שנכנס לתא המטען, כי אתה זה ששומר על הבירה.״

״לעזאזל, בסדר,״ אמר דרק. ״אבל אני לא נכנס עכשיו. זאת נסיעה של עשר דקות עד שם. נעצור בצד כשכמעט נגיע – ואז אני אכנס לשם לכמה דקות, עד שנהיה בפנים.״

העניין הוא שהוא ממש לא רצה להיות במקום כמו תא המטען. הוא לא רצה להיות מכונס לו שם לכמה דקות, בטח לא עשר. כשדרק היה בן שבע־עשרה, הוא הסתתר במרתף בבית של חבר ונאלץ לשמוע רצח של שלושה אנשים.

ולעצור את נשימתו כדי שהרוצח לא ימצא גם אותו.

בזמנו זה היה סיפור גדול בפרומיס פולס. עורך דין ידוע, אשתו ובנו – כולם הוצאו להורג. לזמן־מה המשטרה אפילו חשדה שדרק עשה את זה, אבל בסופו של דבר הם תפסו את הרוצח, והכול הסתדר – אם לא מחשיבים את העובדה שהסיפור הזה צילק את דרק פחות או יותר לכל החיים.

אוקיי, אולי לא לכל החיים. הוא התגבר, התאפס על החיים שלו, הלך ללמוד, רכש חברים. האמת היא שהפרידה של ההורים שלו הייתה לו קשה יותר. אבל זה לא אומר שיזנק בשמחה לתוך תא מטען של מכונית.

דרק לא היה חסיד גדול של חללים קטנים.

אבל הוא גם לא היה חסיד של להיראות כמו נמושה, ולכן הציע שייכנס ממש לפני שיגיעו לדרייב־אין. כולם הסכימו שזה הגיוני, אז אחרי שהכניסו את שישיית הבירות לתא המטען, הם נכנסו לאוטו. קנטון מאחורי ההגה, ג׳ורג׳ לידו ודרק וטיילר במושב האחורי.

כבר היה חשוך, ועד שיגיעו ל׳קונסטליישן׳ השעה כבר תהיה אחרי אחת־עשרה בלילה. הסרט הראשון כבר בטח נגמר, אבל הוא ממילא לא עניין אותם, כי זה תמיד משהו לילדים. לא ש׳רובוטריקים׳ זה לא לילדים, אבל הסרט הפותח בטח יהיה איזה סרט מצויר לא מפחיד בכלל. וגם אם יאחרו ל׳רובוטריקים׳, כמה קשה כבר יהיה להשלים פערים? וקצת אחר כך הם ממילא יהיו שיכורים מכדי שמשהו יעניין אותם.

דרק אומנם לא התנדב להיכנס לתא המטען, אבל הוא כן לקח על עצמו להיות הנהג התורן בדרך חזרה הביתה, וזה היה מקובל על כולם. הוא ישתה בירה או שתיים, וזהו. הוא יחזיר את כולם הביתה בריאים ושלמים.

דרק לא ידע מתי יראה שוב מישהו מהם. קנטון וטיילר אמורים לחזור הביתה, לפיטסבורג ולבֶּנְגוֹר בהתאמה. ג׳ורג׳ ליידקר היה מקומי כמו דרק, אבל דרק לא ראה את עצמו מסתובב איתו. דרק נזכר במשפט שסבו נהג לומר על אנשים כמו ג׳ורג׳. ״הברגים שלו לא לגמרי מהודקים.״

המילים שעלו בראשו של דרק היו ״פצצה מתקתקת״. ג׳ורג׳ היה תמיד בן אדם שקודם עושה ורק אחר כך חושב. כמו להפוך מכונית סמארט של אחד המרצים על הגג ולהשאיר אותה ככה. או להבריח תנין צעיר מחנות חיות לבריכת הנוי הקטנה בתאקרי. (עדיין לא מצאו את הקטנצ׳יק ההוא.) ג׳ורג׳ אפילו התפאר בכך שפרץ לחניות של אנשים בשעת לילה מאוחרת – לא רק כדי לקחת לעצמו כלי עבודה או אופניים, אלא סתם בשביל הכיף.

וכאילו שג׳ורג׳ היה מסוגל לקרוא את מחשבותיו של דרק באותו רגע באוטו, הוא החליט לעשות משהו ממש אידיוטי.

הוא פתח את חלון הנוסע שלו והניח לאוויר הלילה הקריר לנשוב פנימה, בשעה שהם האיצו במורד דרך כפרית שהקיפה את צידה הדרומי של פרומיס פולס. ולפני שדרק בכלל קלט מה קורה, ג׳ורג׳ הוציא את ידו מהחלון.

קול רעם חזק נשמע. ומייד אחריו צליל מחריש אוזניים.

״אלוהים!״ אמר דרק. ״מה לעזאזל זה היה?״

ג׳ורג׳ שב והכניס את ידו פנימה, הסתובב במושבו וחייך חיוך רחב. הוא הראה את האקדח שהחזיק בידו.

״סתם יורה בשלטים,״ אמר. ״לגמרי הכנסתי לתמרור הגבלת־מהירות ההוא.״

״אתה השתגעת לגמרי?״ צעק קנטון, שהציץ לאחור. ״מה לעזאזל!״

״תזיז את זה!״ צרח דרק. ״דפוק אחד!״

ג׳ורג׳ העווה את פניו. ״די, נו, תרגיעו. אני יודע מה אני עושה.״

״איפה השגת את זה?״ שאל טיילר. ״אתה גנבת את זה מהחניה של מישהו?״

״הוא שלי, בסדר?״ אמר. ״וזה לא סיפור גדול. חשבתי לירות ירייה–שתיים לעבר המסך. זאת אומרת, ממילא יהרסו אותו בעוד איזה שבוע–שבועיים. למי אכפת אם יהיו בו כמה חורים?״

״אתה באמת עד כדי כך מטומטם?״ שאל קנטון. ״נראה לך שתוכל לירות בדבר הזה כשיש סביבך מאות אנשים, עם ילדים קטנים, ושלא יזמינו איזה צוות יס״מ שיזרוק את התחת המפגר שלך לתא מעצר?״

״יש לפרומיס פולס צוות יס״מ?״

״זאת לא הנקודה. הנקודה היא –״

״הנחתי שכשהרובוטריקים יפילו כמה גורדי שחקים, אף אחד לא ישים לב. במילא יהיה רועש מדי.״

״אתה לא נורמלי,״ אמר טיילר.

״בסדר, בסדר, בסדר,״ אמר ג׳ורג׳, הוריד את האקדח והניח אותו בחיקו. ״לא באמת הייתי עושה את זה. סתם רציתי לירות בכמה שלטים, מקסימום באיזו תיבת דואר.״

שלושת האחרים נדו בראשיהם.

״אידיוט,״ הפטיר דרק.

״אמרתי בסדר,״ אמר ג׳ורג׳. ״אלוהים, איזה חבורת כוסיות אתם. אני שמח שאני הולך לעוף מפה.״ ג׳ורג׳ כבר סיפר להם שבעוד יומיים הוא נוסע לוונקובר.

את עשר הדקות הבאות של הנסיעה העבירו בדממה. מי שהפר אותה היה קנטון. ״אולי פה?״

״הא?״ אמר טיילר.

״זה מקום טוב. אין פה אף אחד בסביבה. דרק, פה אתה נכנס מאחורה.״

״אנחנו עדיין עושים את זה?״ שאל. ״זה מטופש.״

״מסורת – זה מה שזה. כשהולכים לדרייב־אין, מבריחים מישהו פנימה. מצפים ממך לזה. אם לא עושים את זה, ההנהלה אשכרה מאוכזבת.״

דרק השלים עם גורלו. ״טוב.״

המכונית עצרה בשול הדרך והחצץ נמחץ תחת הגלגלים. דרק יצא מהמכונית, העיף מבט עגום בג׳ורג׳ ואז ניגש לחלקה האחורי של המכונית. קנטון פתח את תא המטען מבפנים, משך ידית קטנה לצד מושב הנהג ויצא מהמכונית כדי לסגור את מכסה תא המטען ברגע שדרק יהיה בתוכו.

״לא בדיוק עצום פה בפנים,״ אמר דרק כשניצב שם ובהה אל תוך החור הנפער.

״אתה נכנס או מה?״ שאל קנטון.

דרק הנהן, הסתובב, ודבר ראשון הכניס את התחת שלו פנימה.

״אז זאת לא ׳אולדסמוביל׳,״ אמר קנטון. ״תפסיק לקטר. איך שניכנס, אתה יוצא החוצה. זה יהיה איזה חמש דקות כזה.״

״אני שונא את זה.״ אמר דרק.

״מה הסיפור הג –״ קנטון עצר את עצמו באמצע המשפט. ״אוי, שיט, זה קשור לדבר ההוא שקרה, נכון? כשהתחבאת בבית ההוא?״

״זה בסדר.״

״לא, אני אעשה את זה. אני אכנס, ואתה תחזור לאוטו.״

״אמרתי שאני אעשה את זה.״

דרק הבחין, בהקלה מסוימת, שידית החירום בתוך תא המטען מאפשרת לפתוח אותו מבפנים. הוא הכניס פנימה את ראשו, ואז הרים את רגליו. הוא שכב על צידו כששישיית הבירה תחובה מאחורי ברכיו.

״טוב, אז אל תתחיל לצרוח או משהו,״ אמר קנטון וטרק את מכסה תא המטען.

בפנים השתררה עלטה כמעט מוחלטת, למעט זוהר אדמומי מסוים מצידם האחורי של הפנסים האחוריים. דרק הרגיש שהמכונית נוסעת לאחור אל המדרכה, ואז מאיצה קדימה.

חרף העובדה שהמושב האחורי חצץ בינו לבין חבריו, הוא הצליח לשמוע אותם מדברים.

״שכולם פשוט יהיו רגועים,״ אמר קנטון.

״כן,״ אמר טיילר. ״כאילו שאני אגיד, ׳אין לנו כלום בתא המטען!׳ אני לא דביל. לא כמו ג׳ורג׳.״

״לך תזדיין,״ אמר ג׳ורג׳.

״טוב, מתחילים,״ אמר קנטון. ״אלוהים, עוד יש תור.״

״רק עשר מכוניות. זה לא ייקח הרבה זמן.״

דרק התאמץ למצוא תנוחה נוחה. הוא קיווה שלא ייקח להם הרבה זמן לקנות כרטיסים ולחנות. הוא ידע שהוא רק מדמיין, אבל הוא הרגיש כאילו נגמר לו האוויר, כאילו קשה לו לנשום. הדופק שלו העלה הילוך.

הוא הרגיש שהניסאן פונה. קנטון בטח עוצר מול השער, שם ניצבים שני דוכני מכירת כרטיסים. ממש מאחוריהם – מתנשא מעליהם, למעשה – אמור להיות צידו האחורי של המסך, שגובהו כבניין בן ארבע קומות. ברגע שיקנו את הכרטיסים ויעברו את השער, המכונית תחלוף בפתח בגדר עץ היקפית בגובה שלושה מטרים, שנועדה למנוע מאנשים להתגנב פנימה.

המכונית תתקדם בשביל הגישה לעבר הקצה המרוחק של האזור, שבו ממוקמים דוכני האוכל, כדי לבצע פניית פרסה ולהתייצב ישירות מול המסך. דרק הניח שברגע שיתמקמו בנקודה טובה לצפייה, הם יוציאו אותו מתא המטען.

אבל קודם היה עליהם להצליח לעבור בשער.

המכונית נעצרה והזדחלה קדימה. נעצרה והזדחלה.

נו כבר נו כבר נו כבר.

לבסוף שמע דרק את קנטון צועק: ״שלושה כרטיסים.״

ואז שמע קול גבר מעומעם שואל, ״רק שלושה?״

״כן, רק אנחנו.״

״עשרה דולר לכל אחד.״

״בבקשה.״

לרגע קל השתרר שקט, ואז שוב נשמע קולו של הגבר, ״בטוח שאתם רק שלושה?״

קנטון: ״כן.״

טיילר: ״רק אנחנו.״

ג׳ורג׳: ״אתה לא יודע לספור?״

שיט, חשב דרק. מה לעזאזל הסיפור שלו הערב?

האיש שמכר את הכרטיסים אמר, ״ואתם יודעים שאסור להכניס פנימה אלכוהול. אתם לא יכולים להביא הנה משהו כזה.״

״ברור,״ אמר קנטון.

שתיקה נוספת השתררה ואז אמר הקול, ״אני מבקש ממך לפתוח את תא המטען.״

״סליחה?״ אמר קנטון.

״תא המטען. תפתח אותו.״

שיט שיט שיט שיט.

נו, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? דרק חשב לעצמו שברגע שהבחור הזה ימצא אותו בתא המטען, עם הבירה, הוא יוכל לעשות אחד משלושה דברים. הוא יוכל למנוע מהם להיכנס. או שהוא יוכל לחייב את דרק בעשרה דולר, להחרים את הבירה ולהגיד להם שיוכלו לקבל אותה בחזרה בדרכם החוצה. או שהמניאק יכול להתקשר למשטרה.

דרק הניח שלא סביר שיקרא למשטרה. האם השוטרים של פרומיס פולס באמת רוצים שיטרידו אותם במישהו שמנסה להתגנב לדרייב־אין?

בשלב זה לדרק לא ממש היה אכפת. כרגע הוא ישמח לעבור חיפוש נקבים־גופני מלא, אם זה רק אומר שכבר יוכל לצאת מתא המטען.

״אה, לא נראה לי שיש לך זכות לעשות את זה.״ אמר קנטון.

״כן?״ אמר האיש.

״כן. לא נראה לי שיש לך סמכות לזה. אתה סתם איזה שמוק שמוכר כרטיסים.״

״מה אתה אומר. טוב, קוראים לי ליונל גרייסון, ואני הבעלים והמנהל של המקום, ואם לא תפתח את תא המטען, אני אתקשר למשטרה.״

אולי זה היה יותר סביר מכפי שדרק הניח. טוב, שיהיה.

״אז בסדר,״ אמר קנטון.

דרק שמע את דלת הנהג נפתחת. אבל אז עוד דלת, בצד השני של המכונית. טיילר ישב מאחורי קנטון, זאת אומרת שג׳ורג׳ יוצא מהאוטו.

טיילר אמר, ״לעזאזל, ג׳ורג׳, מה אתה –״

דרק לא שמע את השאר, כי שתי הדלתות נטרקו בעוצמה.

״אתה יודע, זה הערב האחרון שאתם פתוחים, ואנחנו סתם רצינו קצת להשתעשע ו –״ אמר קנטון.

האיש, הגרייסון ההוא, נשמע עכשיו קרוב יותר, ״פשוט תפתח אותו.״

״בסדר, הבנתי, הבנתי.״

ואז אמר ג׳ורג׳, ״אתה יודע, בנאדם, פה זה אמריקה. אתה חושב שזה שאתה חתיכת מוכר כרטיסים מחורבן נותן לך זכות להפר את הזכויות החוקתיות שלנו?״

״ג׳ורג׳, פשוט תעזוב את זה.״

כל שלושת הקולות היו עכשיו בצידה האחורי של המכונית. דרק עדיין היה די בטוח שליונל גרייסון לא יתקשר למשטרה. הוא פשוט יגיד להם לעוף משם. הוא יגיד להם לסובב את האוטו וישלח אותם לדרכם. לדרק כבר הייתה תוכנית. הם יחזרו אליו הביתה, יורידו איזה סרט רובוטריקים למסך שטוח וישתכרו על הספה שלו.

הוא כבר לא צריך להיות הנהג התו –

בום.

לא, זה היה יותר מזה. הרבה יותר מסתם ׳בום׳. מתוך תא המטען נשמע הקול לדרק כמו בום על־קולי. היה נדמה שהמכונית כולה רועדת.

זה לא היה יכול להיות משהו על המסך. נגיד, איזה רובוטריק שמתפוצץ. כדי לשמוע את הסרט צריך להיות בתוך המכונית ולכוון את הרדיו לתדר הנכון.

וגם אם זה היה סרט רגיל, באולם קולנוע, ה׳בום׳ הזה היה חזק מדי.

זה נשמע קרוב מאוד.

ג׳ורג׳.

יכול להיות שהוא באמת כזה מטומטם? יכול להיות שהוא יצא מהאוטו עם האקדח? יכול להיות שהוא התחיל לנופף בו מול המנהל? יכול להיות שהוא לחץ על ההדק?

חתיכת בן זונה טיפש־טיפש־טיפש שכמוהו. הרי הוא בטח לא חשב שלהיתפס על משהו כזה זו סיבה לירות בבחור.

נשמעו צרחות. המון צרחות. אבל הן נשמעו אי־שם, במרחק.

״אלוהים אדירים!״ צעק מישהו. דרק היה די בטוח שזה היה קנטון.

ואז שמע גם, ״אלוהים ישמור!״ זה נשמע כמו ג׳ורג׳.

דרק טפח בטירוף על הדופן האחורית של תא המטען, בחיפוש אחר ידית החירום. ליבו הלם בקרבו. בתוך רגע הוא הזיע כולו. הוא מצא את הידית, אחז בה ומשך.

מכסה תא המטען נפתח באחת.

קנטון היה שם וג׳ורג׳ היה שם. וכך גם אדם שלישי. גבר שחור, שדרק הניח שהוא ליונל גרייסון, המנהל. אף אחד מהם לא הביט לתוך תא המטען. למעשה, כל השלושה עמדו בגבם לדרק, ותשומת ליבם הקולקטיבית ממוקדת במשהו אחר.

דרק התיישב מהר כל כך עד שהטיח את ראשו בקצה הפתח. הוא הניח באינסטינקטיביות את ידו על מקום הפציעה, אבל היה מהופנט מכדי לחוש כאב.

הוא בקושי היה מסוגל להאמין למראה עיניו.

המסך בגובה בניין בן ארבע קומות של הדרייב־אין קרס תחתיו.

עשן כהה היתמר מרוחב בסיס המסך, וזה האחרון נטה קדימה באיטיות, בכיוון מגרש החניה, כאילו הוא מתכופף במשב רוח חזק.

אבל לא נשבה שום רוח.

הקיר האדיר התמוטט ברעש עז והרעיד את האדמה תחת רגליהם. ענני עשן ואבק התרוממו מאחורי הגדר לעבר השמיים.

לרגע אחד השתררה דממת הלם. ואז נשמעה סימפוניה חנוקה של צופרי מכוניות, ששאגו וצווחו במקהלת היסטריה צורמנית.

ועוד צרחות. עוד הרבה־הרבה יותר צרחות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רחוק מן האמת”