החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ממלא המקום

מאת:
הוצאה: | 2021 | 330 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

״לא מדובר בטילים… בחצות הלילה פתחה המחתרת בסדרה של התקפות מתואמות על מרכזי ממשל ושליטה עיקריים ועל מגורי השרים…"

 

מדינת ישראל נתונה למתקפה רצחנית. ראש הממשלה הנערץ נהרג, ובשעת החירום הלאומית מוטלת ההנהגה מחוסר ברירה על כתפיו של האדם האחרון שהיה אפשר לצפות לבחירתו.

ממלא המקום הוא מותחן דיסטופי, קטסטרופה ספק דמיונית, שמספר את סיפורו של אדם אנונימי, מחוץ לזרם המרכזי, שמתמודד עם שדיו האישיים על רקע אתגרים של חיים ומוות במדינת ישראל. האירועים הולכים ומסתבכים כשבתוך מערבולת של אהבה, שנאה, סכינאות פוליטית, גבורה ומסתורין מתמודדת ישראל עם התקפה איראנית מבחוץ ועם מרד פנימי.

 

ממלא המקום הוא רומן שמשאיר את הקורא מתוח וערני עם רצון לעוד. האם דמות עלומה יכולה לחלץ את המדינה, כנגד כל הסיכויים, מגלישה לתהום? האם העלילה כה רחוקה מהמציאות המתהווה בימינו?

 

זאב כהן נולד בירושלים, העביר את שנות נעוריו בקנדה ולאחר שובו לארץ השלים לימודי תיכון בתל-אביב. בתום שירותו הסדיר חתם קבע והשתחרר לאחר כעשר שנות שירות. בוגר תואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב. במשך למעלה משלושים שנה פעל בשירות המדינה, יצא לשליחויות ברחבי תבל וצבר חוויות והרפתקאות מלוא החופן. בשנת 2018 פרסם אסופת סיפורים קצרים בשם "שלגיה מהנמל

הריחני". ממלא המקום הוא ספרו השני.

מקט: 4-1272-973
״לא מדובר בטילים… בחצות הלילה פתחה המחתרת בסדרה של התקפות מתואמות על מרכזי ממשל ושליטה עיקריים ועל מגורי השרים…"   […]

 

פרק א’

הוא רץ ומתנשף. כבר אין לו אוויר והם מתקרבים. הוא מנסה לא ליפול לתוך הסבך. הם צועקים אליו והוא לא מבין אף מילה. כלבים נובחים בטירוף. אורות מרצדים סביבו. מישהו מתופף… הסטקטו התובעני שהקיש על דלת החדר שלף אותו ממעמקי חלום הבלהות. הוא התעורר מבולבל. לרגע לא ידע היכן הוא נמצא. הוא הושיט יד הצידה והיא, כמעט כרגיל בזמן האחרון, לא הייתה שם במיטה, לידו.

המילים מעבר לדלת החדר כבר נשמעו ברורות, “אדוני, פתח בבקשה את הדלת, אני חייב לדבר איתך בדחיפות,” ושוב דפיקות טורדניות. את קולו של שמעון דותן הוא זיהה. איך לא? האיש נצמד אליו כצל, ואף על פי שהתאמץ להיות חביב ואדיב, הקרבה המתמדת העיקה. מה חשוב עד כדי כך שצריך להעיר בן אדם בצעקות באמצע הלילה?

הוא הרכיב משקפיים והציץ בשעון. המחוגים הזוהרים הראו שלוש ועשרים לפנות בוקר.

“רק שנייה, שמעון, אני פותח. סבלנות.”

הוא נתקף סחרחורת קלה בגלל הקימה המהירה ונשען על הדלת לפני ששחרר את שרשרת הביטחון וסובב את הידית. המראה של דותן, מגונדר בחליפה כהה, גדולה ממידותיו, אוחז בתת-מקלע קצר קנה ולצידו שני צעירים מגודלים, גם הם חמושים, היה קומי עד הזוי. הוא נרתע אינסטינקטיבית לאחור וניסה לטרוק את הדלת בפניהם. ידו של דותן בלמה אותה.

“שמעון, יצאתם מדעתכם? מה קורה כאן?”

“אדוני, אני מצטער ומתנצל. קיבלנו הנחיה בהולה להפעיל את נוהל ‘טירת פלדה’. זה לא תרגיל. אנחנו חייבים להעביר אותך למתקן התת-קרקעי בשורש. כל מי שנמצא בארץ וניתן להגיע אליו נקרא להגיע לשם. נחכה בחוץ כשתתלבש אבל הזדרז בבקשה.”

“תיכנס, שמעון. תן לי כמה דקות להתארגן.”

תוך כדי חיפוש בגדיו הוא כיוון אל דותן שיטפון של מילים. “אבל מה קרה? מהי ההנחיה הזאת? מי בכלל הוציא אותה? אף אחד לא התקשר אליי. יש התרעת טילים על ירושלים? איפה ראש הממשלה?”

“לא מדובר בטילים, אדוני. קיבלתי עדכון כללי והנחיות מאגף האבטחה. אין לי מידע מספיק אבל, ככל הנראה, בחצות הלילה פתחה המחתרת בסדרה של התקפות מתואמות על מרכזי ממשל ושליטה עיקריים ועל מגורי השרים. אני לא יודע מי נפגע ומה קורה כרגע. נאמר לי רק שראש הממשלה נמצא בחוות לכיש, ושהקשר עם החווה נפל כבר בתחילת ההתקפה. אף אחד לא יכול להתקשר אליך, כי גם מערכות הסלולר וגם המערכת הקווית קרסו, בגלל חבלות במרכזי מיתוג עיקריים. הונחיתי להביא אותך לשורש במהירות האפשרית.”

בעודו מתלבש הוא ניסה, בלי הצלחה רבה, להכניס סדר כלשהו בדברים. דותן הפקיע ממנו את הצורך להחליט. המאבטח הושיט לו אפוד לבן, חסין קליעים, וכמעט דחף אותו, “אנחנו חייבים לזוז ומייד. התקיפו גם את הבית שלך, ועוד מעט הם יגלו שעברת למלון ויתקפו גם כאן.”

הריצה המבוהלת במורד מדרגות החירום, כל עשרים הקומות עד למרתף החניה, לא אפשרה לעכל את ממדי הזוועה. שאלות היו לו בלי סוף ותשובות אין. ראשו נחבל קלות כשנדחף לתוך רכב שטח שחור, שפרץ מהמרתף לרחוב בדהרה מסוכנת. שני רכבים נוספים הצטרפו והשיירה נעה בלי אורות. דותן אמר שזה מקשה על מפגעים פוטנציאליים.

הוא הסיט מעט את הווילון, ומחוץ לחלונות הכהים חלפו רחובות של עיר במלחמה. עלטה מוחלטת. פה ושם נעו צלליות בודדות שגיששו את דרכן לאורם החיוור של פנסי יד. תנועת המכוניות הייתה דלילה מאוד בשל השעה המוקדמת והעוצר. הוא ידע שמצב התנועה לא שונה בהרבה גם בשעות האור בגלל המחסור החריף וקיצוב הדלק. לאחר שאזל המלאי של טילי חץ 2 וקלע דוד, הרסו טילים איראניים את בתי הזיקוק בחיפה ויחד איתם גם חלק גדול מהעיר התחתית ומהנמל. כשגם תל אביב נפגעה אנושות החלה הבריחה הגדולה מערי החוף.

מושבת הפליטים בגן העצמאות הייתה שקטה בשעה הזאת. כמה משכימי קום נראו בין האוהלים, מבעירים מדורות להכנת ארוחות בוקר דלות משאריות מנות הקרב שליקטו. מערכת השיווק הקמעונאי קרסה מזמן, וכל המכולות והסופרמרקטים נבזזו. המשטרה איבדה שליטה, ויתרה כמעט לגמרי על נוכחות ואכיפה, וחנויות רבות הועלו באש. צה”ל חילק פה ושם מנות מזון ומי שתייה. ציפורי הפארקים וחיות המחמד נפלו קורבן לצרכיה של אוכלוסייה רעבה.

לאלה שבהו ברכבי השרד החולפים הוא החזיר מבט אטום. אחרים, שנאחזו בשאריות האמונה, התקבצו למניינים עטויי טליתות והתפללו לרחמי שמיים. הוא נזכר בריב הקולני עם אורן, שר הפנים, זמן קצר לאחר הקמת הממשלה, על תקנות החירום שסגרו את מחוז ירושלים בפני ערבים וזרים. הנמושה התחבא כרגיל מאחורי התירוץ השחוק של “הנחיות מערכת הביטחון” וגם מִחזר כהרגלו את הטיעון של המומחים מטעם עצמם, שלפיו האיראנים לא יורים טילים לעבר יישובי מיעוטים ומקומות שקדושים למוסלמים, ולכן לא ראוי שערבים ימצאו ביטחון וחסינות בחסותם של מסגדי הר הבית. ההגנה הזאת צריכה להישמר ליהודים בלבד.

הוא נזכר בה. “שמעון, מה עם אשתי? אתה יודע איפה היא?”

דותן העמיד פנים שלא שמע והתעסק במכשיר הקשר המטרטר. משאלות מסוג זה תמיד ניסה להתחמק. היו ביחידה לאבטחת אישים כאלה שהרשו לעצמם להתקרב למאובטחים ולמשפחותיהם. הרגישו כחלק מהמשפחה. הוא, מצידו, העדיף לשמור מרחק מעניינים בין-אישיים ורגשיים ולדבוק בספר ההנחיות. לראות הכול ולסתום את הפה.

לפי הנוהל הוא עודכן תמיד וידע היכן היא בכל רגע. גם היא שיחקה לפי כל הכללים. בימים ולאור זרקורים ומצלמות היא עמדה לצד בעלה ומילאה את תפקידה עד אחרון החיוכים והחיבוקים. עיתונאים ורכילאים חשדו שמשהו לא תקין ביחסיהם, אבל לא יכלו להוכיח דבר. גם הקולגות במפלגה ובממשלה הושארו באפלה. רק המאבטחים ראו וידעו אבל גוננו על הזוג ומילאו את פיותיהם מים. בלילות ובהסתר היא נפגשה עם ידיד הנפש והשותף הוותיק לדרך, ראש הממשלה האלמן.

“דותן, אל תעשה את עצמך. אני לא טיפש. אתם יודעים תמיד איפה היא. חנה צמודה אליה תמיד. ואל תחשוב ששתיקה תחסוך ממני בושה. אני ילד גדול, שיכול להתמודד. אני יודע שבשלוש לפנות בוקר היא לא בלימודי ערב בגבעת רם.”

“אדוני…”

“תפסיק כבר עם האדוני,” הגיב בכעס, “יש מלחמה בחוץ. אשתי, יש להניח, עם גבר אחר ולי אין זמן לגינוני סרק! דבר, אני מקשיב.”

 

“אתה מקשה עליי מאוד.”

“אתה אמור להתמודד עם קשיים רציניים הרבה יותר. משלמים לך כל מיני תוספות סיכון, לא? קדימה, איפה היא?”

שלא כמנהגו נמנע דותן מלהסתכל לו בעיניים, והוא כחכח עד שבסופו של דבר מלמל לעבר התקרה, “לפי יומן המבצעים בשעה 19 אפס אפס היא הגיעה לחוות לכיש ואין דיווח על יציאתה משם.”

הרכב שעט קדימה. דותן לא חדל לדבר עם מישהו בנייד אבל תגובותיו הקצרות, “כן”, “לא”, ו”אני מבין”, לא הסגירו דבר. ג’ורג’ הצמיד את פניו לחלון הקריר. הם חצו את צומת גינות סחרוב הריק. פעם, בתקופת חיים אחרת, דיווחו ברדיו בכל יום על “עומס בגינות סחרוב”. זה היה לפני מבצע כורש, שהשאיר אתרים הרוסים ועשנים ברחבי איראן. רבים צהלו, “עשינו זאת, לבדנו!” ואז החל מטר הטילים. לא עוד עומס בגינות סחרוב. טילים חלפו אלה על פני אלה במעופם לשני הכיוונים. ערים התרוקנו מתושביהן, שם וכאן. הממשלה נפלה וקמה חדשה, בראשותו של יערי, והבטיחה להשיג שלום. ג’ורג’ התמנה לשר זוטר על רקע גישושים ראשונים לעבר איראן והצהרות, שכרגיל לא מומשו, בדבר חידוש המגעים עם הפלסטינים.

מחתרת אלימה וחמושה היטב, בהנהגת קצינים בדימוס וקנאים משיחיים למיניהם, כאילו צצה פתאום בברכת רבנים והחלה לפעול נגד “פושעי השלום שתקעו סכין בגב האומה”. חיילים וקצינים ערקו מיחידותיהם עם נשקם ותגברו את חוליות המורדים ברחבי המדינה. ניסיונות לחסל פוליטיקאים, פקידי ממשל וקציני משטרה הגבירו את הפרנויה ונענו בתגובות פראיות אך לא יעילות של מערכת הביטחון. העולם צקצק בלשונו, והידידה הגדולה חזרה והשמיעה הצהרות נבובות על תמיכה בממשל הלגיטימי. בוושינגטון קיוו בסתר שהצדדים יתישו את עצמם עד שייאלצו להגיע להסדר כלשהו. מועצת הביטחון של האו”ם קיללה פה אחד בהצהרה שייקספירית את כל המעורבים בשחיטה ונחה ממלאכתה. ובעיצומו של כל זה היא וראש הממשלה מצאו להם זמן להזדווג בסתר.

الدنيا عم تولع وهو بألف خير (העולם בוער והוא מתעלם), חשב לעצמו.

ההפתעה לא באמת הפתיעה. הוא ידע מזמן שאיבד אותה. אבל בחירתה דווקא בחברו הקרוב והוותיק מימי אגודת הסטודנטים הכאיבה. מצד שני, למה לא? הוא הרי לקח אותה מבין זרועותיו של יערי. למי תלך בייאושה אם לא אליו? זה אפילו ליברלי מצידה. הרי שלושתם חרטו על דגלם הפוליטי את החופש והשוויון. מה לו להלין על שנהגה כאישה חופשייה ושוות מעמד, ובחרה במי שיֵדע לחבק ולנחם אותה בתוך התופת הזאת? הרי הוא, שעסק כל השנים בטיפוס בסולם הפוליטי תוך כדי הקרנת מיצגי חום ואהבה כלפי כל האחרים, לא נתן לה שום סיבה להישאר איתו. רגשותיו אליה הלכו ודעכו והוא הניח שגם שלה כלפיו. קהות החושים הזאת דווקא התאימה לו מאוד.

“שמעון, קיבלת עדכון כלשהו? מה קורה עם ראש הממשלה? יש דיווח מהמטכ”ל או מאמ”ן?”

דותן שמח להיחלץ משדה המוקשים האישי. “מחוות לכיש אין חדש. המקום מוקף בכוח חטיבתי ו-269 בדרך לשם. קשר עם החווה עדיין אין, אבל יש דיווח על פגיעה בשרים במקומות אחרים. שר הפנים ושר הכלכלה נהרגו בבתיהם. שר הביטחון פצוע קשה והוטס במסוק להדסה עין כרם. הרמטכ”ל מנהל את הלחימה מהבור, במפקדת הפיקוד בבאר שבע. תכף נגיע לשורש ונוכל להתעדכן בחפ”ק המשותף של צה”ל והשב”כ.”

הרכב נכנס ללא עיכוב למנהרה במתקן שורש וירד לרחבת הכניסה למתחם הממשלה ומשרד ראש

הממשלה. מהרחבה הוביל אותו דותן דרך מסדרון והכניס אותו לחדר ישיבות רחב ממדים, מוצף באור יקרות. קהל קטן ודומם קיבל את פניו. מזכיר הממשלה, המזכיר הצבאי, כמה שרים ממפלגתו ואנשים שלא זיהה. יושב ראש הכנסת, אולג לבנדובסקי, ניגש אליו, ובלי להסתיר את רתיעתו חיבק אותו והצהיר, “אדוני ממלא מקום ראש הממשלה, טוב שהגעת בשלום. אנחנו זקוקים למנהיגותך בשעה קשה זו.”

הוא התעלם מתערובת ההתרפסות והתיעוב שאפיינה תמיד את היו”ר. “אולג, זה לא הזמן לנאומים פטריוטיים. מישהו יכול להגיד לי מה קורה בחוות לכיש? ראש הממשלה כבר חולץ? מתי נקבל דיווח מפורט?”

פניו של לבנדובסקי החווירו והוא הביט בנעליו. “אדוני, אני מצטער להיות מי שמביא בשורות איוב. לפי הידוע לנו עד עתה כוח של צה”ל הכניע את המורדים בחוות לכיש ולפני דקות ספורות נכנס למתחם. ההרס מוחלט. איש לא שרד את ההתקפה. גופתו של ראש הממשלה זוהתה ותוטס לירושלים בשעות הקרובות. בינתיים הלחימה נמשכת בזירות אחרות. הרמטכ”ל וראש אמ”ן אמורים להגיע לכאן ברגע שיתאפשר לתדרוך מקיף.”

הוא ניסה לא להסגיר את הבהלה, “ואשתי? מה עם אשתי?”

רק זמזום גנרטור רחוק נשמע בחדר. ענתבי, המזכיר הצבאי, התעשת ראשון. “אף אחד לא שרד, אדוני. טרם זוהו כל ההרוגים,” מסר ובתמימות לא אופיינית לו שאל, “איפה היא אמורה להיות? למה אתה חושב שהיא הייתה בחוות לכיש?”

הוא התעלם מהשאלה. מה יכול היה להגיד?

“אדוני,” המשיך לבנדובסקי כמי שמנסה לתפוס פיקוד, “המצב קשה, ועם מותו של ראש הממשלה נוצר חלל חוקתי. עלינו להשביע לתפקיד את ממלא מקומו, כפי שנקבע בחוק יסוד הממשלה. אם תואיל לבוא איתי למתחם הכנסת, נערוך שם את טקס ההשבעה. כמחצית מחברי הכנסת הצליחו להגיע למקום. אחר כך נוכל לכנס את הקבינט ולהחליט על צעדינו הבאים.”

איש לא העיר לו שהקבינט במתכונתו הקודמת כבר לא קיים.

דבר מכל אלה לא נקלט במוחו. קולו של לבנדובסקי נשמע כהמהום מעצבן, אבל הוא הלך אחריו כמי שכפאו שד. בחלל הגדול של מתחם הכנסת, המואר בזרקורים, התגודדו עשרות מחברי הבית. כניסתו התקבלה בשקט לא אופייני, מוזר ומחניק. בכי חרישי נשמע מכיוון לא מזוהה. בעיני הנוכחים ראה תערובת של חרדה, עצב, בלבול, חוסר אונים ובכמה מקרים גם שנאה. חמלה, שלה היה זקוק יותר מכול, לא הייתה שם. אילולא היה מוקף אנשים, היה בורח למקום אחר. לא נותר לו אלא לנסות להתכחש למציאות ולדחות את הקץ.

“אולג, אני לא בטוח שזה הדבר הנכון לעשות כרגע. אולי נחכה? אולי המידע לא מדויק? אולי נתייעץ לפני כן עם הנשיא או עם היועץ המשפטי לממשלה?”

לבנדובסקי העיר אותו מחלומותיו בהקיץ. “אדוני, בכל הכנות, בחלומותיי הגרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שנגיע לרגע הזה. הייתי עושה כל מה שביכולתי כדי למצוא פתרון אחר. אבל אין כזה. כידוע לך, הנשיא בארצות הברית ולא יוכל לחזור בזמן הקרוב. היועץ המשפטי הודיע לי טלפונית שהשבעתך חיונית להמשך התפקוד הסדיר של הממשלה ומערכות השלטון, במיוחד בשעת מלחמה והתקוממות לא חוקית. לא נסתר ממך שאני לא נמנה עם חסידיך, בלשון המעטה, אבל אני איש חוק ואפעל כפי שהחוק מחייב. נעמוד לצידך בימים הבאים, אבל אתה חייב למלא את חובותיך הממלכתיות. זו אינה השעה להתלבטות או למורך לב.”

הוא הניח להם להוביל ולהעמיד אותו יחד עם היו”ר על במה קטנה, לפני שני דגלי לאום דהויים ומקומטים. מישהו כיוון וסידר כוורת של מיקרופונים והבזקי המצלמות סנוורו אותו. המחשבה היחידה שהטרידה אותו אל מול פני ההיסטוריה הייתה שלא הספיק להתגלח. הוא רצה לחשוב עליה, לכאוב את האובדן, אבל משום מה לא הצליח להעלות אותה בבירור בדמיונו. המוות כבר מיהר לטשטש את עקבותיה.

קולו של לבנדובסקי חדר פתאום לתודעתו. יו”ר הכנסת הושיט לו דף נייר. “אדוני, אנא הקרא את שבועת האמונים של ראש הממשלה.”

כל העיניים הופנו אליו. הוא הביט בהם וקולו סירב לבקוע. הקהל נע באי-נוחות. לבסוף הוא הרכיב משקפי קריאה, השתעל, בלע את רוקו והחל לדקלם, כי זה כל מה שנשאר.