החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

האישה בחלון

מאת:
מאנגלית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2018-03 | 496 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

ספר ביכורים היצ'קוקי שמתורגם ל־36 שפות, וכבר מעובד לקולנוע בפוקס 2000!

מותחן פתלתל ומרגש על אישה אגורפובית שראתה פשע מתרחש בבית סמוך.

זאת לא פרנויה אם זה באמת קרה…

אנה פוקס מתבודדת — היא גרה לבד בביתה בניו יורק סיטי ואינה מסוגלת לצאת החוצה עקב פחד חולני ממקומות ציבוריים פתוחים. היא מבלה את ימיה בשתיית יין (אולי יותר מדי), בצפייה בסרטים ישנים, בהיזכרות בימים יפים יותר… ובריגול אחר שכניה.

יום אחד עוברים הראסֶלים לבית ממול: אבא, אמא ובנם המתבגר. המשפחה המושלמת. אבל כשאנה מביטה מהחלון יום אחד ורואה משהו שלא היתה אמורה לראות, עולמה מתמוטט — וסודותיו המזעזעים נחשפים במערומיהם.

מה אמיתי? מה מדומיין? מי בסכנה? מי בשליטה? זהו מותחן לופת עד אימה. אף אחד — ושום דבר — אינם כפי שהם נראים.

א' ג' פין, יליד ניו יורק, כתב בכמה עיתונים, בהם הלוס אנג'לס טיימס, הוושינגטון פוסט והטיימס. ההשראה לספר זה מקורה בסיפור אהבתו המתמשך לספרות מתח, בתשוקה שלו לקולנוע קלאסי (במיוחד להיצ'קוק) ובמאבקו בדיכאון ובאגרופוביה.

מקט: 15100868
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

בעלה עוד רגע בבית. הפעם הוא יתפוס אותה.

בבית מספר 212 — בית לבנים אדומות שפעם היה ביתם של הזוג הטרי מוֹט, עד לאחרונה, עד שפירקו את נישואיהם, אין בדל וילון או רמז לתריס. מעולם לא פגשתי מי מבני הזוג מוט, אבל מדי פעם עשיתי עליהם חיפוש באינטרנט: פרופיל הלינקדין שלו, הפייסבוק שלה. רשימת מתנות החתונה שלהם עדיין חיה באתר של מֵייסי’ז. אני עדיין יכולה לקנות להם סרוויס.

כפי שאמרתי: אפילו לא עיטורי חלון. כך שבית מספר 212 בוהה בי מעבר לכביש, חשוף ואדמדם. אני בוהה בו בחזרה ורואה את בעלת האחוזה מובילה את הקבלן לחדר האורחים. מה הסיפור של הבית הזה? זה המקום שהאהבה באה לגווע בו.

היא מקסימה, ג’ינג’ית אמיתית, עיניים ירוקות כמו דשא וארכיפלג של שומות זעירות על הגב. הרבה יותר יפה מבעלה, ד’ר ג’ון מילר, פסיכותרפיסט — כן, גם טיפול זוגי — ואחד מ־436 אלף הג’ון מילרים שקיימים ברשת. הג’ון מילר הזה עובד קרוב לפארק גראמרסי ולא מקבל החזרי ביטוח. לפי הרשומות, הוא שילם 3.6 מיליון דולר על הבית. נראה שהעסק משגשג.

על אשתו אני יודעת יותר ופחות גם יחד. ברור שהיא לא מעצבת פנים דגולה; המילרים עברו לכאן לפני שמונה שבועות, והחלונות עדיין חשופים. היא מתרגלת יוגה שלוש פעמים בשבוע, יורדת במדרגות כשמזרן הקסמים מגולגל תחת זרועה, ורגליה ארוזות בלוּלוּלֶמוֹן. והיא כנראה מתנדבת איפשהו — בימי שני ושישי היא יוצאת מהבית קצת אחרי אחת־עשרה, פחות או יותר כשאני קמה, וחוזרת בין חמש לחמש וחצי, כשאני מתארגנת להקרנת הסרט הלילית שלי. (בחירת הערב: האיש שידע יותר מדי, בפעם המי יודע כמה. אני האישה שצופה יותר מדי.)

שמתי לב שהיא אוהבת לשתות כוסית אחר הצהריים, כמוני. האם היא אוהבת לשתות כוסית גם בבוקר? כמוני?

אבל גילה הוא תעלומה, למרות שהיא בהחלט צעירה מד’ר מילר, וצעירה ממני. (וגם יותר קלת רגליים.) את השם שלה אני יכולה רק לנחש. אני חושבת עליה כעל ריטה, כי היא נראית כמו הייוורת’ בסרט גילדה. ‘זה לא מעניין אותי כהוא זה’ — מתה על השורה הזאת.

אותי עצמי זה דווקא מעניין מאוד. לא הגוף שלה — הרכסים החיוורים של עמוד השדרה, השכמות שנראות כמו כנפיים בוסריות, החזייה התכולה החופנת את שדיה: בכל פעם שאלה, כל אחד מאלה, מופיעים בעדשה, אני מפנה את המבט — אלא החיים שהיא חיה. חיים ברבים. שניים יותר ממה שלי יש.

בעלה הקיף את הפינה לפני רגע, קצת אחרי שתים־עשרה בצהריים, זמן קצר אחרי שאשתו סגרה את הדלת הקדמית כשהקבלן לצדה. מדובר בסטייה: בימי ראשון ד’ר מילר חוזר הביתה בשלוש ורבע בלי יוצא מן הכלל.

אלא שעכשיו הרופא הטוב פוסע על המדרכה, מתנשף, תיק מסמכים מתנדנד בידו, טבעת נישואים מתנוצצת. אני עושה זום על כפות הרגליים: נעלי אוקספורד חומות, חלקלקות ממשחת נעליים, יונקות את קרני השמש הסתוויות, מתיזות אותן בכל צעד.

אני מרימה את העדשה אל ראשו. הניקון D5500 שלי לא מחמיצה הרבה בזכות עדשת האוֹפּטֶקה: שיער מדובלל סתור, משקפיים דקיקים זולים, איי זיפים בבריכות הרדודות של לחייו. נעליו מטופחות יותר מפניו.

בחזרה לבית מספר 212, לריטה ולקבלן המתפשטים בחיפזון. הייתי יכולה להתקשר למודיעין הטלפוני, להתקשר לבית, להזהיר אותה. אני לא אעשה את זה. צפייה היא כמו צילום טבע: אין להתערב בחיי הבר.

ד’ר מילר במרחק חצי דקה אולי מדלת הבית. פיה של אשתו מכתים את צוואר הקבלן בגלוס. החולצה שלה נוחתת על הרצפה.

עוד ארבעה צעדים. חמישה, שישה, שבעה. עשרים שניות עכשיו, לכל היותר.

היא תופסת את העניבה שלו בשיניים ומחייכת אליו. ידיה ממששות את חולצתו. הוא נושך בעדינות את אוזנה.

בעלה מדלג על סדק במדרכה. חמש־עשרה שניות.

אני יכולה כמעט לשמוע את העניבה מחליקה מהצווארון. היא מעיפה אותה לקצה החדר.

עשר שניות. אני שוב ממקדת את העדשה, חוטם המצלמה כמעט רוטט. היד שלו צוללת לכיס, מגיחה עם צרור מפתחות. שבע שניות.

היא מפזרת את הקוקו שלה, השיער נשמט על כתפיה.

שלוש שניות. הוא עולה במדרגות.

היא כורכת זרועות סביב גבו, מנשקת אותו נשיקה עמוקה.

הוא נועץ את המפתח בדלת. מסובב.

אני מתמקדת בפנים שלה, עיניה מתרחבות. היא שמעה.

אני מצלמת.

פתאום תיק המסמכים שלו נפתח.

להקת דפים מזנקת מהתיק, מתפזרת ברוח. אני מניפה את המצלמה בחזרה לד’ר מילר, ל’לעזאזל’ הברור ששפתיו מסמנות. הוא מניח את התיק על מישורת המדרגות, דורך בנעליו הנוצצות על כמה דפים ומרים אחרים. פיסת נייר אחת מתכרבלת בין אצבעות הגזע של עץ. הוא לא מבחין בכך.

שוב ריטה, היא תוקעת את זרועותיה בשרוולים, אוספת את השיער. יוצאת במהירות מהחדר. הקבלן הנזנח קופץ מהמיטה, מרים את העניבה ודוחף אותה לכיס.

אני נושפת, כמו שריקת אוויר שיוצא מבלון. לא שמתי לב שעצרתי את הנשימה.

הדלת הקדמית נפתחת: ריטה מזנקת במדרגות, קוראת לבעלה. הוא מסתובב. אני מניחה שהוא מחייך — אני לא יכולה לראות. היא רוכנת, מקלפת כמה דפים מהמדרכה.

הקבלן מופיע בדלת, יד אחת תחובה בכיס, השנייה מונפת לשלום. ד’ר מילר מנופף בחזרה. הוא עולה לכניסה, מרים את תיק המסמכים, ושני הגברים לוחצים ידיים. הם נכנסים פנימה וריטה מאחוריהם.

טוב. אולי בפעם הבאה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האישה בחלון”