החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הילד במזוודה

מאת: ,
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2013 | 320 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

משהו רקוב בממלכת דנמרק

נינה בורג עובדת בארגון סיוע הומניטרי ואיננה מסוגלת לסרב כשמדובר בעזרה לחלשים. כשידידתה קארין מוסרת לה מפתח לתא שמירת חפצים, נינה נשאבת אל ההרפתקה המסוכנת של חייה. בתא היא מוצאת מזוודה ובתוכה ילד בן שלוש, מסומם, עירום ובקושי חי.

האם הוא קורבן לרשת סחר פדופילית? האם היא יכולה למסור אותו לשלטונות או שאלה יעבירו אותו למי שמכרו מלכתחילה? כשהיא מגלה את גופתה של קארין, נינה מבינה שחייה וחיי הילד מצויים בסכנה. היא יוצאת למסע נואש שבו תצטרך למצוא תשובות: מי הילד הזה? מי הוריו? ומי מנסה לצוד אותם?

הילד במזוודה שנמכר לעשרים ותשע ארצות הוא רב־המכר של ניו יורק טיימס, ספר השנה של ההוצאות העצמאיות, זוכה פרס בארי לספרות ביכורים, וזוכה פרס מורגנסן לספרות מתח.

"מרגע שהתחלתם לקרוא לא תוכלו לעצור – כאילו חייו של הילד תלויים בכך שתצליחו לקרוא מהר ככל האפשר…"

וושינגטון פוסט

"קוראי סטיג לארסן יאהבו את הילד במזוודה"

פבלישרס וויקלי

"כתוב בחמלה כובשת לב ומסופר מנקודת מבט נשית עם דמויות שאפשר להאמין ולהזדהות איתן… יד אלוהים שנותנת אגרוף בבטן." ניו יורק טיימס ריוויו

מקט: 15100178
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הבית עמד על קצה צוק, ונשקף ממנו נוף המפרץ. יַאן ידע היטב כיצד מכנים אותו המקומיים: המבצר. אבל לא זאת הסיבה שהוא הביט בחומות הלבנות בתחושה מעומעמת של אי־סיפוק. המקומיים יכולים לחשוב מה שהם רוצים; לא הם החשובים.

הבית תוכנן כמובן על ידי ארכיטקט נודע, והיה מודרני באופן פונקציונלי־קלאסי, גרסה מודרנית של הטרנד השוודי "פוֹנקיס". ניאו־פונקיס. ככה קראה לזה אן, והיא הראתה לו תצלומים של בתים אחרים עד שהוא הבין את הרעיון, לפחות בחלקו. קווים ישרים, ללא קישוטים. הנוף אמור לדבר בעד עצמו, מבעד לחלונות הענק שקולטים את האור ואת היופי הסביבתי לתוך החדר. ככה ניסח את זה הארכיטקט, ויאן הבין את החזון שלו, הכול חדש וטהור ונכון. יאן קנה את הקרקע ואת הקוטג' הקיצי הישן ההרוס; הוא נאבק בוועדה המוניציפלית עד שהם הבינו שהם היו רוצים אותו מאוד בתור משלם מסים במקום, והעניקו לו את ההיתרים הנחוצים; הוא אפילו כבש את הנציגה של האגודה המקומית להגנת הסביבה, באמצעות תרומה שכמעט גרמה לה להשתנק מתה הצמחים שלה. אבל למה שהוא לא יקים שמורת טבע? לא היה לו עניין שאנשים אחרים יבנו כאן, או שעדרי פיקניקאים מעצבנים ירמסו את השטח. אז הנה הוא, הבית שלו, מוגן על ידי חומות לבנות, מאוורר ובהיר, בקווים נקיים ומרווחים בסגנון ניאו־פונקיס. בדיוק כפי שהוא רצה את זה.

ועם זאת, זה לא היה מה שהוא רצה. לא כך זה היה אמור להיות. הוא עדיין חשב על המקום האחר בכמיהה משונה ולא ממוקדת. זה היה גיבוב ישן וגדול, תמהיל לא מושך של נובוריש נרקב מ־1912 ותוספות מזוויעות משנות השישים, ויקר באופן סנובי מפני שהוא נמצא בסְטרָנוָוין, המגורים חובקי החוף של האליטה הפיננסית של קופנהגן. אבל לא בגלל זה הוא רצה אותו — לאזורי מיקוד אין שום משמעות עבורו. היתרון שלו היה הקרבה לבית הילדות של אן, מהצד השני של גדר העוזרד הגבוהה המוזנחת. הוא לא הצליח להימנע מלדמיין את הכול: את המשפחה הגדולה מתאספת לברביקיו מתחת לעצי התפוח, אותו ואת אבא של אן בתוך ענן של טבק וירג'יניה, מחזיקים כוסות גוציות של ויסקי משובח. את האחים של אן מסיבים אל שולחן הפטיו הלבן עם ילדיהם. את אמא של אן בכיסא הנדנדה, עם שָל הודי יפהפה סביב כתפיה. את הילדים שלו ושל אן, בני ארבע או חמש, הוא דמיין כשהצעיר יותר ישן בחיקה של אן. ויותר מכול את אן שמחה, רגועה, מחייכת. נאספים לרגל פסטיבל אמצע הקיץ, אולי, עם מדורה משלהם, ועם זאת הם לא מעטים מדי, כך שהשירה נשמעת בסדר. או אולי סתם באיזה יום חמישי רגיל, רק בגלל שבא להם, ובגלל שמכרו שרימפס טריים במזח באותו בוקר.

הוא ינק ברעבתנות מהסיגריה שלו, והשקיף על המפרץ. המים היו בצבע כחול כהה עגום, מפוספסים בקצף, והרוח בידרה את שערו וגרמה לעיניו לדמוע. הוא אפילו הצליח לשכנע את הבעלים למכור. הניירת היתה מוכנה, הוא רק היה צריך לחתום. אבל היא אמרה לא.

הוא לא הבין את זה. זאת המשפחה שלה, לכל הרוחות. לנשים לא אמור להיות אכפת מדברים כאלה? הקִרבה, השורשים, היחסים ההדוקים? כל זה. ועם משפחה כמו של אן, כל כך… בסדר. בריאה. אוהבת. חזקה. קֶלְד ואינגָה, שעדיין ניכר שהם מאוהבים אחרי קרוב לארבעים שנה. האחים של אן, שהיו מגיעים לבית בקביעות, לפעמים עם הרעיות והילדים שלהם, ופעמים אחרות לבדם, רק קפצו לבקר מפני ששניהם עדיין שיחקו טניס במועדון הישן. להפוך לחלק מזה, באופן כל כך קל ויומיומי, בשכנות, מהצד השני של הגדר… איך היא יכלה לסרב לזה? אבל היא סירבה. בשקט, בעיקשות, בצורה מאוד אופיינית לה, ללא ויכוחים או סיבות. פשוט לא.

אז עכשיו הם פה. זה המקום שבו הם חיים, הוא והיא ואלכסנדר, על שפת צוק. הרוח מייללת סביב החומות הלבנות בכל פעם שהרוח צפונית־מערבית, והם לבדם. רחוקים מכדי שמישהו יקפוץ סתם ככה לבקר, לא במוקד ההתרחשויות, ללא כל חלק בקשר המשפחתי הנינוח והחמים, אלא רק בתיאום מראש פה ושם, ארבע או חמש פעמים בשנה.

הוא שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה, השליך אותה ודרך על הבדל כדי לוודא שהדשא היבש לא יתלקח. הוא עמד כמה דקות, הניח לרוח לאוורר את הריח משערו ומבגדיו. אן לא ידעה שהוא חזר לעשן.

הוא הוציא את התצלום מהארנק שלו. הוא שמר אותו שם כי ידע שאן חונכה טוב מכדי לחטט בכיסיו. מוטב היה לו להיפטר ממנו, אבל הוא פשוט נזקק להביט בו מדי פעם, היה צריך לחוש את תערובת התקווה והאימה שעורר בו.

הילד הישיר מבט למצלמה. כתפיו החשופות נטו קדימה, כאילו הוא השתופף כנגד איזו סכנה בלתי נראית. לא היו רמזים של ממש למקום שבו התמונה צולמה; הפרטים אבדו בחשכה שמאחוריו. בזווית הפה שלו היה אפשר לראות שרידים של משהו שהוא בדיוק אכל. אולי שוקולד.

יאן נגע בתצלום באצבע, בעדינות רבה. ואז החזיר אותו למקומו בקפידה. הם שלחו לו טלפון סלולרי, נוקיה ישן, שהוא לעולם לא היה קונה בעצמו. בטח גנוב, הוא חשב. הוא חייג את המספר וחיכה לתשובה.

"מר מַרְקָרְט." הקול היה מנומס, אבל הסגיר מבטא. "שלום. החלטת?"

למרות שהגיע להחלטה, הוא היסס. לבסוף נאלץ הקול לדרבן אותו.

"מר מרקרט?"

הוא כיחכח בגרונו.

"כן. אני מקבל את ההצעה."

"יפה. אלה ההוראות."

הוא הקשיב למשפטים הקצרים, המדויקים, רשם מספרים וסכומים. הוא היה מנומס, כמו האיש בטלפון. אבל אחרי שהשיחה הסתיימה הוא כבר לא היה מסוגל לאצור עוד את הגועל וההתנגדות שלו. הוא השליך את הטלפון בזעם; המכשיר התעופף מעל הגדר בקשת ואז ניתר ונעלם על מדרון האברשים שמתחתיו.

הוא חזר למכונית ונסע את שאר הדרך למעלה, אל הבית.

פחות משעה לאחר מכן, הוא הזדחל הלוך ושוב על המדרון וחיפש את המכשיר הארור. אן יצאה למרפסת בחזית הבית והתכופפה מעבר למעקה.

"מה אתה עושה?" היא צעקה.

"משהו נפל לי," הוא צעק בחזרה.

"שאני אבוא לעזור?"

"לא."

היא נשארה בחוץ עוד קצת. הרוח משכה בשמלת הכותנה שלה בצבע האפרסק, והמשב התחתי העיף למעלה את שערה הבהיר, המסופר באורך הכתפיים, וכרך אותו סביב פניה, כך שהיה נדמה שהיא נופלת. בצניחה חופשית ללא מצנח, הוא חשב, רק כדי לקטוע את קו המחשבה הזה לפני שהיה יכול להמשיך. יהיה בסדר. אן לא צריכה לדעת.

לקח לו כמעט שעה וחצי למצוא את הטלפון המטופש. ואז הוא היה צריך להתקשר לחברת התעופה. זאת היתה טיסה שלא רצה שהמזכירה שלו תארגן עבורו.

"לאן אתה נוסע?" שאלה אן.

"רק קפיצה קטנה לציריך."

"קרה משהו?"

"לא," הוא אמר בחופזה. פחד הציף מיד את עיניה, והניסיון שלו להרגיע אותו היה תגובה רפלקסיבית. "סתם משהו עסקי. ארגון קרנות הון. אני חוזר ביום שני."

איך הם הגיעו למצב הזה? לפתע הוא נזכר בעוצמה רבה ביום השבת ההוא בחודש מאי, לפני למעלה מעשר שנים, כשהוא הביט בקלד מוביל אותה לאורך המעבר בכנסייה. היא היתה יפה כמו באגדות, בשמלה לבנה פשוטה להדהים, עם שושנים ורודות ולבנות בשערה. הוא ידע מיד שהזֵר שהוא בחר היה גדול וצעקני מדי, אבל זה לא היה חשוב. הוא היה במרחק דקות ספורות מלשמוע אותה אומרת "כן". לרגע, מבטו פגש במבטו של קלד, והוא חשב שהוא מבחין שם בברכה ובהערכה. חותן. אני אשגיח עליה, הוא הבטיח בדממה לאיש הגבוה המחייך. ובמחשבתו הוא הוסיף שתי הבטחות שלא נכללו בשבועות הנישואים: הוא ייתן לה כל מה שתרצה, והוא יגן עליה מפני כל הדברים המרושעים בעולם.

זה עדיין מה שאני רוצה, הוא חשב כשהשליך את הדרכון לתוך המזוודה לציריך. יהיה המחיר אשר יהיה.

לפעמים, יוּצָ'ס חלם על משפחה. היו שם אמא ואבא ושני ילדים, בן ובת. בדרך כלל הם היו מתיישבים אל השולחן לאכול ארוחת ערב שהאמא בישלה להם. הם גרו בבית עם גינה, ובגינה היו עצי תפוח ופטל. כולם חייכו, כך שהיה אפשר לדעת שהם שמחים.

הוא עצמו היה מחוץ לבית, והביט פנימה. אבל תמיד היתה תחושה שבכל רגע הם יבחינו בו, והאבא יפתח את הדלת, חיוכו יתרחב עוד יותר, והוא יגיד: "אז הנה אתה! בוא, קדימה, תיכנס."
***

ליוצ'ס לא היה מושג מי הם היו. הוא גם לא תמיד זכר איך הם נראו. אבל כשהוא התעורר, זה היה בתחושות של נוסטלגיה וציפייה מעומעמות, שנשארו איתו לאורך היום כמו לחץ בחזה.

לאחרונה הוא חלם את החלום הזה פעמים רבות. הוא האשים בכך את ברברה. היא תמיד רצתה לדבר על איך זה יהיה — הוא והיא, והבית הקטן בפאתי קרקוב, קרוב דיו כדי שאמא שלה תצטרך לנסוע רק באוטובוס אחד, ועם זאת מספיק רחוק כדי שתהיה להם מידה של פרטיות. ויהיו שם ילדים. ברור. מפני שזה מה שברברה רצתה: ילדים.

ביום לפני שזה היה אמור לקרות, הם חגגו. הכול בוצע, הכול היה מוכן. המכונית היתה עמוסה, כל ההכנות נעשו. הדבר היחיד שהיה עשוי לעצור אותם היה אם הכלבה תשנה פתאום את ההרגלים שלה. וגם אם זה יקרה, כל מה שהם יצטרכו לעשות זה לחכות עוד שבוע.

"בוא נצא לטבע," אמרה ברברה. "בוא נמצא איזה מקום שנוכל לשכב שם בעשב ולהיות לבד יחד."

בתחילה הוא סירב, בטענה שעדיף לא לשנות הרגלים. אנשים זוכרים. רק כל עוד אתה עושה את מה שאתה עושה תמיד, אתה נשאר בלתי נראה באופן יחסי. אבל אז הוא הבין שאם הכול ילך כשורה, זה עשוי להיות היום האחרון שלו אי פעם בליטא. והוא לא באמת רצה להעביר את היום הזה במכירת מערכות אבטחה לאנשי עסקים בינוניים בווילנה.

הוא צילצל אל הלקוח שהיה אמור לפגוש וביטל, אמר לו שהחברה תשלח מישהו במקומו ביום שני או שלישי. ברברה צילצלה להודיע שהיא עם "שפעת". רק ביום שני מישהו ב"קְלימְקָה" יבין שהם השתמטו ביחד, ואז זה כבר לא ישנה.

הם נסעו לאגם דיג'וּליס. בעבר זה היה מחנה נופש לילדי חלוצים. עכשיו זה היה מחנה צופים, וביום לימודים רגיל בסוף אוגוסט, המקום כולו היה נטוש לחלוטין. יוצ'ס החנה את המיצובישי בצל מתחת לכמה אורנים, בתקווה שהמכונית לא תהפוך לכבשן כשהם יחזרו. ברברה יצאה, והתמתחה כך שהחולצה הלבנה שלה החליקה כלפי מעלה וחשפה מעט מהבטן השזופה. די היה בכך כדי לגרום לפין שלו להגיב. הוא מעולם לא הכיר מישהי שיכלה לעורר אותו באותה מהירות כמו ברברה. הוא מעולם לא הכיר מישהי כמוה, נקודה. הוא עדיין תמה למה לכל השדים היא בחרה באחד כמוהו.

הם התרחקו מבקתות העץ, שבכל מקרה נראו די עצובות ומטות לנפול. במקום זה הם חלפו בשביל על פני גבעת הדגל, אל תוך היער. הוא נשם את ריח השרף והעצים צרובי השמש, ולרגע חזר להיות עם סבתא אֶדִיטָה בחווה ליד העיר ויסָגינָס. הוא העביר שם את שבע השנים הראשונות לחייו. המקום היה קפוא ומבודד בחורף, אבל בקיץ רימַנְטָס עבר לגור עם סבתא שלו בחווה השכנה, ואז מעבה האורנים בין שני שטחי האדמה הקטנים הפך לג'ונגל האפריקאי של טרזן, או ליערות המוהיקנים האינסופיים של עין הנץ.

"נראה שאנחנו יכולים לשחות כאן." ברברה הצביעה על חוף האגם לפניהם. רציף שחייה קטן ביצבץ לתוך המים כמו אצבע מעט עקומה.

יוצ'ס דחף את ויסגינס בחזרה למקומה הראוי, לקופסה עם התווית "העבר". הוא לא פתח את הקופסה הזאת לעתים קרובות, ובהחלט לא היתה סיבה להתעסק איתה עכשיו.

"בטח יש פה עלוקות," הוא אמר כדי להקניט אותה.

היא עיוותה את פניה. "ברור שאין. אחרת לא היו נותנים לילדים לשחות כאן."

הוא הבין באיחור שהוא לא באמת רוצה למנוע ממנה לפשוט את בגדיה.

"את בטח צודקת," הוא מיהר להגיד.

היא שלחה אליו חיוך מהיר, כאילו ידעה בדיוק על מה הוא חושב. ובעוד הוא מביט, היא פתחה באיטיות את כפתורי החולצה שלה, חלצה את הסנדלים ויצאה מהחצאית בצבע החול, עד שעמדה יחפה על החוף כשהיא לבושה רק בתחתונים לבנים ובחזייה פשוטה ולבנה.

"צריכים לשחות קודם?" הוא שאל.

"לא," היא אמרה והתקרבה אליו. "אפשר לעשות את זה אחרי."

הוא כל כך חשק בה, שלפעמים זה הפך אותו למגושם כמו נער. אבל היום הוא אילץ את עצמו לחכות. שיחק איתה. נישק אותה. וידא שהיא מגורה בדיוק כמוהו. הוא גישש אחר הקונדום שתמיד החזיק בארנק, עניין שהתעקשה עליו. אבל הפעם היא עצרה אותו.

"זה כזה יום יפה," היא אמרה. "וכזה מקום יפה. בטוח נוכל לעשות ילד יפה, לא נראה לך?"

הוא ניסה לשווא לענות. אבל הוא עזב את הארנק ואחז בה כמה דקות ארוכות, לפני שדחף אותה למטה על העשב וניסה להעניק לה את מה שכל כך חשקה בו.

לאחר מכן הם שחו במים הקרירים והעמוקים של האגם. היא לא היתה שחיינית טובה, מעולם לא באמת למדה איך, כך שהיא בעיקר שחתה כמו כלב, התיזה מים ובעטה. בסוף היא שילבה את ידיה סביב צווארו והניחה לעצמה להיגרר איתו כשהוא שוחה שחיית גב, כך ששניהם יצופו. היא הביטה לתוך עיניו.

"אתה אוהב אותי?" היא שאלה.

"כן."

"למרות שאני אישה זקנה, ממש זקנה?" היא היתה מבוגרת ממנו בתשע שנים, וזה הטריד אותה. לו לא היה אכפת.

"בטירוף," הוא אמר. "ואת לא זקנה."

"תשגיח עלי," היא אמרה והניחה את ראשה על חזהו. הוא הופתע מעוצמת הרכות שהרגיש.

"תמיד לשירותך," הוא מילמל. והוא חשב שאולי המשפחה בחלום, הוא וברברה, אולי זה הרעיון — הוא וברברה בבית בפאתי קרקוב. בקרוב.

יש רק דבר אחד קטן שצריך לעשות לפני זה.

שבתות היו הימים הכי בודדים של סיגיטָה.

השבוע חלף די מהר; היתה העבודה, היה מיקאס, ומהרגע שהיא אספה אותו מהגן קצת לפני שש, הכול נעשה בשגרה קפדנית — בישול, אכילה, רחיצת הילד, הכנסתו למיטה, הכנת בגדיו לבוקר, סדר, כלים, קצת טלוויזיה. לפעמים היא נרדמה לצלילים המונוטוניים של החדשות.

אבל השבתות. השבתות שייכות לסבים. משעות הבוקר המוקדמות היתה החניה בחזית הבניין שלהם הומה בזמן שמכוניות הועמסו בילדים ובתיקים ובארגזי עץ ריקים. הם היו מוחזרים בערב יום ראשון עמוסים בתפוחי אדמה, חסה וכרוב, ולפעמים בביצים טריות ובדבש. כולם יצאו "לאזורי הכפר", בין שהיה מדובר בחלקה מוחכרת קטנה ובין שבחווה של הסבא.

סיגיטה לא הלכה לשום מקום. בימים אלה היא קנתה את כל הירקות שלה בסופר. וכשהיא ראתה את סופיה הקטנה בת הארבע ממספר 32 רצה על המדרכה וזורקת את עצמה לתוך זרועותיה של סבתה השזופה, ששערה משוח בחינה, לפעמים זה הכאיב לה כל כך עד שהיא חשה שאיבדה איבר מגופה.

בשבת הנוכחית, הפתרון שלה היה כרגיל — להכין תרמוס מלא בקפה ולארוז ארוחת צהריים קטנה, ואז לקחת את מיקאס למגרש המשחקים של גן הילדים. עצי התרזה ליד הגדר ריצדו בשמש בירוק ולבן. גשם ירד במשך הלילה, ושני זרזירים התרחצו בשלוליות החומות שמתחת לנדנדה.

"אמא תראי ציפורים אמבטיה!" אמר מיקאס, שהצביע בהתלהבות. לאחרונה הוא התחיל לדבר במהירות וכמעט ללא הרף, אבל עדיין לא בבהירות רבה. לא תמיד היה קל להבין מה הוא אומר.

"כן. נראה שהן רוצות להיות נקיות. אתה חושב שהן יודעות שמחר יום ראשון?"

היא קיוותה שיהיו ילד או שניים בגן המשחקים, אבל הבוקר הם היו לבדם, כמו בדרך כלל. היא נתנה למיקאס את המשאית שלו ואת דלי הפלסטיק והאת האדומים. הוא עדיין אהב את ארגז החול והיה יכול לבלות בו שעות, בהקמת פרויקטים שאפתניים שכללו תעלות מים וכבישים, וזרדים שייצגו עצים, או אולי ביצורים. היא ישבה על שולי הארגז, ועצמה את עיניה לרגע.

היא היתה עייפה מאוד.

מטח של חול רטוב עף על פניה. היא פקחה את העיניים.

"מיקאס!"

הוא עשה את זה בכוונה. היא יכלה לראות את הצחוק הכבוש על פניו. עיניו אורו.

"מיקאס, אל תעשה את זה!"

הוא תקע את קצה האת שלו לתוך החול והקפיץ אותו החוצה, כך שעוד ממטָר של חול פגע בה בחזה. היא הרגישה חלק מהחול מזרזף לתוך החולצה שלה.

"מיקאס!"

הוא כבר לא היה מסוגל לבלום את הצחקוק שלו. זה ביעבע ממנו, מידבק ומקסים מדי. היא ניתרה.

"אתה עוד תחטוף אצלי!"

הוא צרח בעונג ונמלט בכל המהירות שנשאו אותו רגליו בנות השלוש. היא האטה מעט את צעדיה כדי לתת לו יתרון התחלתי, ואז רדפה אחריו, תפסה אותו, הניפה אותו באוויר, ואז חיבקה אותו חזק. בהתחלה הוא התפתל מעט, ואז כרך את זרועותיו סביב צווארה וטמן את ראשו מתחת לסנטרה. לשיער הבהיר שלו היה ריח של שמפו ושל בן. היא נישקה אותו על קודקודו בקול רם ובמצמוץ שפתיים, מה שגרם לו להתפתל ושוב לצחקק.

"אמא, תפסיקי!"

רק אחר כך, כשהם שוב התמקמו ליד ארגז החול והיא מזגה לעצמה כוס ראשונה של קפה, שבה העייפות. היא הצמידה את כוס הפלסטיק אל פניה והסניפה אותה כאילו זה קוקאין. אבל זאת לא היתה עייפות שקפאין יכול לרפא.

האם זה תמיד יהיה ככה? היא חשבה. רק אני ומיקאס. לבדנו בעולם. לא ככה זה היה אמור להיות. ואולי כן?

לפתע מיקאס ניתר על רגליו ורץ אל הגדר. אישה עמדה שם, אישה גבוהה וצעירה במעיל קיצי בהיר, שכרכה מטפחת פרחונית סביב ראשה כאילו היא הולכת לכנסייה. מיקאס עשה את דרכו אליה בנחישות. האם זאת אחת מהמורות בגן? לא, לא נראה לה. סיגיטה נעמדה בהיסוס.

ואז היא ראתה שלאישה יש משהו בידה. העטיפה הנוצצת הבהיקה בשמש, ומיקאס הרים את עצמו לאמצע הגדר בלהיטות ובתשוקה. שוקולד.

סיגיטה הופתעה מעוצמת הכעס שלה. בעשרה או תריסר צעדים ארוכים היא הגיעה בעצמה לגדר. היא חטפה את מיקאס קצת יותר מדי בגסות, והוא נעץ בה מבט נעלב. כבר היה לו שוקולד מרוח על הפנים.

"מה את נותנת לו!"

האישה הלא מוכרת הביטה בה בהפתעה.

"זה בסך הכול קצת שוקולד…"

היה לה מבטא קל, רוסי אולי, וזה לא הפחית מהמרירות של סיגיטה.

"לבן שלי אסור לקחת ממתקים מזרים," היא אמרה.

"סליחה. הוא פשוט… כזה ילד מתוק."

"זאת היית את אתמול? ושלשום?" למיקאס היו שרידי שוקולד על החולצה, ולסיגיטה היה ויכוח לא נעים בנושא עם נשות הצוות. הן הכחישו בתוקף שנתנו לילדים ממתקים כלשהם. פעם בחודש, זאת המדיניות המוסכמת, והן לא היו חולמות לסטות ממנה, כך אמרו. עכשיו נראה שהן דיברו אמת.

"אני עוברת פה לעתים די קרובות. אני גרה שם," אמרה האישה, והחוותה על אחד מבנייני המגורים מבטון שהקיפו את מגרש המשחקים. "אני כל הזמן מביאה לילדים ממתקים."

"למה?"

האישה במעיל הבהיר הביטה במיקאס למשך רגע ארוך. עכשיו היא נראתה מתוחה, כאילו נתפסה במשהו שהיא לא אמורה לעשות.

"אין לי ילדים משלי," היא אמרה לבסוף.

מדקרת חמלה הפציעה בלב הכעס של סיגיטה.

"זה יקרה בקרוב," היא שמעה את עצמה אומרת. "את עדיין צעירה."

האישה נדה בראשה.

"שלושים ושש," היא אמרה, כאילו המספר עצמו מהווה טרגדיה.

רק עכשיו הבחינה סיגיטה באיפור הקפדני, שנועד להסוות את הסימנים הקלים של התבגרות סביב עיניה ופיה. מוכנית, היא הידקה מעט את אחיזתה בבנה. לפחות יש לי את מיקאס, היא חשבה לעצמה. לפחות את זה יש לי.

"בבקשה אל תעשי את זה שוב," היא אמרה, בפחות חומרה מכפי שהתכוונה. "זה לא בריא לו."

עיניה של האישה ריפרפו.

"אני מתנצלת," היא אמרה. "זה לא יקרה שוב." ואז היא הסתובבה בחטף והלכה לדרכה בצעדים מהירים.

מסכנה, חשבה סיגיטה. אני כנראה לא היחידה שהחיים שלה התנהלו אחרת ממה שציפתה.
***

היא מחתה את כתמי השוקולד בממחטה לחה. מיקאס התפתל כתולעת ונראה אומלל.

"עוד שוקולד," הוא אמר. "עוד!"

"לא," אמרה סיגיטה. "אין יותר."

היא ראתה שהוא שוקל פרץ זעם, והביטה סביבה מהר בחיפוש אחר הסחת דעת.

"הי," היא אמרה ותפסה את הדלי האדום. "למה שלא נבנה ארמון ביחד?"

היא שיחקה איתו עד שהוא שוב שקע במשחק, בקסם האינסופי שבמים ובחול ובמקלות, ובדברים שניתן לעשות איתם. הקפה התקרר, אבל היא שתתה אותו בכל זאת. גרגירי חול קטנים וחדים התחפרו בעורה מתחת לשולי החזייה, והיא ניסתה לסלק אותם בצנעה. צללי עלעלים מעצי התרזה הבליחו על החול האפור, ומיקאס זחל לו על ארבע כשהמשאית שלו לפותה ביד אחת, והשמיע קולות די אמינים של מנוע.

בדיעבד, זה היה הדבר האחרון שהיא זכרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הילד במזוודה”