אזרח בכחול

חיים, חייל משוחרר לאחר מלחמת יום הכיפורים, הולך ברחובות העיר בחופשת השחרור, נכנס לתחנת המשטרה העירונית ומחליט להתגייס למשטרה. הוא משרת כשוטר עד יציאתו לגמלאות לאחר עשרות שנים כקצין בכיר, בעל משפחה וזיכרונות מצלקים וטראומות מן הקרבות בסיני.
הספר מדגיש, בנוסף לעלילות ולאירועים, את יחסי האנוש בין השוטרים עצמם ובינם לבין האזרחים, לצד חיי משפחה, חברות והתנהלות בצל ההיררכיה הקשוחה והמשימות המשטרתיות.
הספר, שמלווה בקטעי שירה, המעצימים ומבארים את האירועים, הוא רומן דמיוני ברוח תקופת השירות ביחידות משטרה, שבהן שירת המחבר ניסן בר בראונשטיין כשוטר וכקצין בתפקידים מגוונים וכן שירת כקצין בשירות בתי הסוהר.

מקט: 4-575-727

חיים, חייל משוחרר לאחר מלחמת יום הכיפורים, הולך ברחובות העיר בחופשת השחרור, נכנס לתחנת המשטרה העירונית ומחליט להתגייס למשטרה. הוא […]

---

 

בָּטוּחַ בֵּין חָדָשׁ לְיָשָׁן,

מָקוֹם נֶהֱדָר לִהְיוֹת בָּדָד,

בֵּין שֶׁעָבַר וַעֲדַיִן קַיָּם,

סַקְרָנוּת לַבָּאוֹת וַאֲחִיזָה בְּנוֹתָר.

 

לִנְטֹשׁ קֵן לְטוֹבַת הָלְאָה,

מֵעֲרִיסָה חֲמִימָה לְמִּטָּה קָרָה,

לִלְטֹשׁ עֵינַיִים לְנָשִׁים בִּקְרִיצָה,

לְהָבִין גֹּדֶל אַהֲבַת רַעְיָה.

 

מָחָר אֵינוֹ בְּהוֹוֶה הַיּוֹם,

צֹמֶת לְעָתִיד מְשֻׁלָּט בַּחֲלוֹם,

יָמִינָה לַמַּדִּים שְׂמֹאלָה לְחָזוֹן,

כָּעֵת אֲנִי אֶזְרָח בְּכָחֹל.

 

השתקפות הנוף העידה על החיים שנמשכים מבלי שייכות לאיש המשקיף, המפנים את המחשבות והמראות המקננים בזיכרונו המתחדד מרגע לרגע לתמונת השיא – “תצליח בכל מעשיך. שמור על עצמך ובריאותך. תהיה בקשר”. חמישה חודשים חיים בוחן את הנוף המתגלה ממרפסת דירתו בקומה הרביעית והשדרה הפכה למראה מרתק ושוקק הממלא את הבקרים שבהם הוא צופה בה. הבדידות העסיקה אותו כאחד שנזרק לחלל ללא אחיזה וסובב סביב עצמו בתדירות קבועה.

רוחות סחררו וכופפו את צמרותיהם של הדקלים בשדרה ואובך קליל הקשה להבחין בנעשה. לחיים הערפול לא הפריע, הוא ידע מהתבוננויות ממושכות על המתרחש מתחת לחלונו, ודאג בליבו לאישה מבוגרת שיומיים נעדרה בטיול עם כלבה מסוג פודל.

חיים לא נזקק לשעון, התנועה האנושית הכתיבה את חלקי היום. בבוקר, נהירת התלמידים ללימודים, התקהלות הזקנים והמובטלים סביב השולחנות בפארק וטיולי הראווה של כלבים ססגוניים ובעליהם המיודדים בזמן הרחות וחיכוכים של ההולכים על ארבע.

יציאתו לגמלאות קיבעה את אורח חייו לתחושה לא מוכרת של חוסר שליטה במחשבותיו ואיבוד הרצון להשלים עם הקיים. השירות במשטרה, שלושים וחמש שנים, בנה את גופו ומוחו לזינוקים לגבהים ולמרחקים לצד רגיעה ומנוחה. היום הדף האחרון סוגר את ספר השירות בחייו, השעות האחרונות נוגסות בחופשת השחרור. הדריכות היחידה הינה לזמזם הדלת שיבשר את בוא השליח שיגיע לקחת את רכב השירות, את הטלפון הנייד ואת תעודת המינוי.

צלצול הנייד התריע על השינוי המודחק. “אדוני, מדבר חנוך הנהג, אני מתחת לבית ממתין ליד הרכב. רד בבקשה לרכב עם המפתחות. נתבקשתי לקחת את התעודה והנייד.”

“בסדר”, ענה חיים, “תמתין דקה”.

רווח לו שהגיע נהג ולא איש מפקודיו, כך ידלג על הרגשנות. הבחור היה עסוק בבדיקה חיצונית של הרכב, וכשהבחין בחיים העלה חיוך מבויש, כמתנצל על מעשיו, בירכו לשלום והושיט ידו למפתח. לאחר בדיקת הרכב והתנעתו לקח את תעודת המינוי והנייד. “אדוני, למחוק את הזיכרונות מהמכשיר?” שאל במבט תוהה.

“כבר מחקתי”, השיב חיים, “תודה”.

הנהג הוציא מעטפה מכיסו, “כמעט שכחתי, תלוש המשכורת”.

“תודה”, ענה חיים.

לפתע הבחור מיקד בחיים מבט משונה, התקרב ושתק. חיים חש ברגשותיו והנהן בראשו כממתין לבאות. הבחור הזדקף, יישר מבט ודיבר בלחש. “אדוני, אני רוצה שתדע שמישהו אחר היה צריך להגיע. כששמעתי שמדובר בך ביקשתי שאני אגיע ואני מקווה שלא הקשיתי עליך. אתה לא היית הבוס שלי אבל תמיד הערצתי אותך ואת היחידות שלך”. לאחר דקת דומייה הבחור לחץ את ידו של חיים באומרו, “אם תצטרך עזרה אשמח לכל בקשה, ותרשה לי לקרוא לך ‘המפקד’ בפעם האחרונה”.

“תודה, חנוך, דרך צלחה. תמסור ד”ש לחבר’ה”.

הנהג נפנף בידו מתוך הרכב ונעלם לתוך השדרה.

חיים עלה במדרגות לכיוון דירתו תוך תחושת מחנק וכיווצים בכל גופו. רגליו רעדו ואחיזתו במעקה התחזקה. הוא בירך על הרגע שאחז בידית הדלת. כאשר הוא רועד וליבו פועם בחוזקה מלמל לעצמו ההצגה הסתיימה והמסך ירד לעד. לא חלם שנהג מהתחבורה יכול לרגשו עד כמעט אובדן הנשימה. לאחר ששתה מספר כוסות מים נזרק על הספה בסלון ושקע בתרדמה.

נגיעה במצחו העירה וניערה אותו ליקיצה מיוזעת. אשתו, חיה, עמדה מולו, מתבוננת בו בהשתוממות מודאגת. “הבהלת אותי”, לחשה בצרידות, “היית בתנוחה מוזרה, מחרחר ומתנשף, חשבתי שאתה במצוקה, מאוד נחרדתי, קום, לך להתקלח, תתרענן. הבנתי שאתה כבר אזרח כשראיתי את החנייה ריקה, תתרגל שאתה בעל, אבא וסבא ואנחנו המונופול שלך”.

חיים מתח ויישר את גופו. “זהו…” מלמל בקול רם, ושוב התיישב בכורסתו, עוקב במבטו אחר אשתו שכבר פתחה את קרש הגיהוץ וכל כולה בערמת הכביסה. זריזותה תמיד הפליאה אותו. עד שהתקלחה, עבדה בבית כמו רובוט ללא לאות, ולאחר המקלחת המערכה מתהפכת לרוגע לאחר האמרה המחויכת, אתם חשים את העייפות וההשקעה בניקיון והסדר?… רק תשמרו על הקיים.

חיה עובדת כאחות בכירה במחלקה פנימית בבית חולים הקרוב למגוריה. היא התחילה בלימודי רפואה ולאחר שנת הלימודים הראשונה נרתעה מקבלת אחריות על חיי אדם והמשיכה בסיעוד ובלימודים לתפקיד אחות. דינה, חברתה מילדות ומן הלימודים בפקולטה לרפואה, עובדת כרופאה באותה המחלקה ודואגת ששתיהן תמלאנה אותה משמרת. חיה תמיד חזרה על המשפט שהיא מאושרת פעמיים: ממשפחתה ומחברותה עם דינה.

כשחיים עבד הוא לא חש בחלל שבין המשמרות של חיה. הבית היה מסודר, ארוחות מוכנות ונותרו מטלות ספורות עם הילדים, כשהיו עוללים, עד הלינה. כיום תחושתו מבולבלת כמי שחי בתערוכה וקולט לאט לאט את משמעות המקום. כולם עסוקים וטרודים, הילדים, הנכדים, חברים קרובים ואנשי היחידות שעליהן פיקד.

במלאות שבוע לחופשת הפרישה חגגו לו מסיבת פרידה מהיחידה עם כל משפחתו הקרובה והבלשים, מעין מסיבת הפתעה בביתו ביוזמת אשתו. הייתה התרגשות אדירה עם נשיקות, מתנות, דברי הלל, חיבוקי פרידה ועוד דקות ספורות עם המשפחה עד שנותר עם אשתו, מתבוננים בילדים המנקים את השולחנות מהשאריות שסערת הפרידה הותירה.

הם נותרו מחובקים כשגופו נוקשה, מכווץ ותחושה של זרמים עוברים לאורך גופו וכמעט משתקים את רגליו. אשתו שפשפה בחוזקה את עורפו וגבו בניסיון להרפות את ההתרגשות. לאחר שהתיישבו על הספה הוקל לו, הרכין ראשו על כתפה ואמר במלמול חנוק, “תמיד אהבתי אותך ומהיום אני גם המעריץ הגדול שלך, תודה על הכול יקירה”. חיבוקם ערבב את דמעותיהם כביום הצעת הנישואין.

חיים השתומם ושאל מדוע דינה הופיעה בחטף. “תמיד ליוותה אותנו במסיבות הקטנות שלנו, אפילו בסיום קורס הקצינים נסעה איתך עד שפרעם, קרה משהו?”

חיה הזדקפה בכורסה ונשמה עמוקות. “בעלה… צביקה נפגע… הוא פצוע במחלקת האורטופדית והיא לא רצתה, במיוחד היום, לשתף אותך ולצער אותך”.

חיים הרים קולו בנימת דאגה. “ממה נפגע כל כך קשה?… אני חייב לראות אותו”.

“תאונת דרכים”, ענתה בלחש. “אני לא בדיוק הבנתי את כל ההתרחשות… נהג שיכור פגע בו כשהלך על המדרכה. לא שאלתי יותר ודינה המעיטה בפרטים. מה שחשוב, הוא בהכרה וטובי הרופאים מטפלים בו”.

הסתלקותם של הילדים ומשפחותיהם הותירה אותם אפופי פיהוקים. חיה אצה לחדר האמבטיה בהצהירה בקול על עייפותה ועל השכמה מוקדמת. חיים צחק ואמר שצביקה אולי מחלים יפה אבל הוא כנראה נראה כמו קשיש בלי השיניים שנשברו. חיה הבהירה שצביקה פגוע בכל חלקי גופו וכל פצע פנימי כואב ומטופל לחוד וצביקה, למרות כאביו, צוחק על מראהו כשהוא מתבונן במראה ולא מגלה את שיניו. “צדקתי”, התהדר ופנה למקלחת אחר אשתו.

למוחרת חיים התעורר לקראת הצוהריים בהרגשת הקלה מרוממת. הבוקר – צוהריים והשינה הטובה מחקו את המועקות שאחזו בו מיום פרישתו. על השולחן במטבח היה פתק מאשתו עם ברכה ליום נחמד ושהרכב היום לרשותו. את יומו פתח בחנות לטלפונים ניידים וביקור אצל ידידו הפצוע.

דינה עמדה לידו. הוא נרדם לחשה, הביקורים הרבים של הילדים וחברים מהעבודה התישו אותו ומחר הוא מתחיל בטיפולי פיזיותרפיה לשיקום גופו. חלוקה הלבן והסטתוסקופ שעל צווארה העידו שהיא בתפקיד. “אתה נראה מצוין, תמשיך כך ויש לי רעיון ועצה עבורך שיעסיקו את מחשבותיך”.

חיים חש במתח זעיר בדבריה והתבונן לעברה במבט תמוה. “אני מקשיב”, ענה בחצי חיוך, “אבל בלי פילוסופיה ומילים גבוהות”. דינה מתחה את השמיכה וסידרה אותה מעל בעלה, בדקה את גיליון הטיפולים ותוך כדי כך שאלה את חיים אם הוא יודע להפעיל מחשב. “יודע כמו כולם”, השיב, “לא מומחה. אינטרנט ופעולות בסיסיות”.

הביפר בכיסה צפצף ודינה נחפזה לדלת היציאה. “נדבר מחר”, אמרה בחופזה ונעלמה מהחדר למחלקתה.

חיה, כהרגלה, נכנסה הביתה במהירות, טיפלה וסידרה את הבית, כביסה, גיהוץ, ארוחת ערב, שטיפת הרצפה ומקלחת. חיים עזר בהדחת הכלים בציפייה לשוחח עם אשתו, שאסור להפריעה מהגעתה הביתה ועד יציאתה מהאמבטיה. לבסוף הוא נאלץ גם לייבש את שערה, לצפות בכמה פיהוקים ולהבין מניסיונו שרעייתו בדרך ללינת הלילה. חיים נאחז בדקות הערניות האחרונות שנותרו ושאל אותה. “כשביקרתי את צביקה, דינה שאלה אם אני יודע לתפעל מחשב ונזעקה למחלקה ואינני מבין את כוונתה ואני בטוח שתפתרי לי את התעלומה”.

חיה שכחה את עייפותה, נעמדה עם חצי חיוך ואמרה בפשטות ובהירות. “דינה למדה פרק בפסיכולוגיה ויש לה ניסיון עם אנשים שמגיעים לצומת דרכים כמו נכים לאחר פציעה, אובדן נכסים, מפוטרים ויציאה לגמלאות. בכל אדם קיים פוטנציאל של כישורים חסויים שלא פרצו מתוכו בגלל שגרת חיים טרודה ועמוסה או חוסר תשומת לב שמחקה פעילות רובוטית. משותקים מציירים עם מכחול בפה יצירות נפלאות, עיוורים מנגנים ושרים ומחוסרי עבודה הפכו לממציאים גאונים. יכולות שנמנעו מהם בחייהם הבריאים ביום־יום”.

חיים המופתע מההרצאה של אשתו התעשת לאחר דקה. “מה למחשב ולצומת הדרכים שלכן?” השתומם בקול.

מתוך פיהוק, חיה המשיכה, “דינה חושבת שאין לך מצוקת פרנסה אלא ניוון רגשי, ומילוי הזמן העודף בכתיבת ספר על פעילותך במשטרה יעסיק אותך וימצה יכולת שאינך ער לה, לכן הזכירה את המחשב שישמש אותך בכתיבה ולא הספיקה להסביר. לא רציתי לשגע אותך לפני מסיבת ההפתעה אך הרעיון היה בקנה יותר מחודש ודינה חשבה שכבר דיברתי איתך ולכן שאלה על המחשב”.

“יפה, נהדר, מבריק, אני חייב לעכל את הרעיון”, ענה תוך צחוק ציני. חיים רצה להוסיף עוד תגובה אולם חיה כבר נרדמה והוא נותר לבדו עם כל סימני השאלה.

חיים המשיך להרהר בציפייה לאירועים ברחוב שבמיוחד בלילה שקק תנועה אין סופית. הבזקי האורות וריצודם של שלטי החוצות לצד אור הירח הפעילו את מוחו במחשבות על כתיבה וטפטוף רסיסי שאיפות לנסות, לממש ולספר כל עוד זיכרונו טרי וצלול. מה שעודד אותו הייתה העובדה שתמיד היה מוצלח בכתיבת דוחות וסיכומים על אירועים ופעילויות מבצעים ללא הערות מהממונים ומן התביעה. רבות התייעצו עימו בכתיבת מסמכים, במיוחד לפני החלטות משמעותיות בפרקליטות או ניסוח עמדות, נהלים ופקודות. אני לא מספיק בשל, שכנע את עצמו בפסיפס הרהורים משולבים בנצנוצי הנוף הלילי. העומס הקרבי על מוחו הספיק להתישו ופיהוק ארוך הובילו למיטה.

בבוקר כבר היה בודד, אשתו יצאה למשמרתה בעודו ישן. בלגימת הקפה הראשונה הבחין בפתק על השולחן שבישר על העוזרת שאמורה להגיע לניקוי הבית ושכדאי שיצא בזמן ניקיונה. לאחר דקה הופיעה המנקה. אישה עגלגלה ואנרגטית שהצהירה בקריצה מחויכת. “שהגנרל חייב לעזוב כשהגנרל הגדול, המנקה, הגיעה”.

“פתחת לי את היום במצב רוח טוב”, ענה בצחוק עליז ומילא פקודתה.

חיים שם פעמיו לבקר את צביקה בבית החולים, כחצי שעה הליכה. בדרך הרהר כיצד הפך למוקד ההתעניינות של הסובבים ושלו בעצמו. חש במין התרוממות רוח וחמימות נפשית, בסיפוק הממלא כל פינה בגופו הדוחף בעקשנות לנחישות ליישום כתיבת יצירה המגוללת את שירותו במשטרה, יחסיו עם מפקדיו ופקודיו, קבלת החלטות, פעילויות ומעללים דרמטיים ומבדחים, תיאור ידידות והתחבטויות בין אנשי היחידה שהיו יקרים לו ביותר והקשר עם משפחתם שהיו לחלק בנוף. ריח הקפטריה הסמוכה הוסיף ניחוח למחשבותיו והמאפה החמים השלים את ההרגשה העילאית ורעבונו.

צביקה היה חצי רדום ומלמל שהמורפיום מטשטש את כאבו ומוחו. חיים אחז קלות בידו ועודדו שבמהרה יקום על רגליו והפציעה תיזכר כאפיזודה רחוקה. קשה לו בלי שיניים, רטן צביקה, ונמאס לו ממזון נוזלי שמגביר את רעבונו וחשוב לו להשיב את שיניו ולהתחיל בפיזיותרפיה משום שהשכיבה מטריפה ומדכאת. צביקה אט אט נרדם וחיים יצא מבית החולים. כשהיה בחוץ במתחם החניות הבחין בין המכוניות בד”ר וולף, המכונה ומוכר כוולפי. וולפי היה הרופא המחוזי בשירות וחיים התיידד עימו והתייעץ איתו במהלך שירותו בנושאים שונים והתלבטויות רפואיות שלו ושל פקודיו. חיים החיש צעדיו לעברו והרופא זיהה אותו, בא לקראתו ושניהם התחבקו ונראו מרוגשים מהמפגש האקראי. “פרשתי ואני בחופשת שחרור”, הודיע הרופא, “אני מתמחה במחלקת הילדים, עברתי מהגדולים לקטנים. הציעו לי משרה של רופא תעשייתי ודחיתי, נמאס לי למלא טפסים הגיע הזמן לעסוק ברפואה אמיתית וילדים הם אהבתי”. חיים השתומם ושאל, “אבל כאן אין מחלקת ילדים? רק מבוגרים?”

“לפני כחמש שנים”, הסביר הרופא, “טיפלתי בשוטרת סיור צעירה שהתלוננה על חולשות, ורופא המשפחה, לאחר כל הבדיקות, לא אבחן כל גורם או מחלה שעלולים להחליש את גופה. השוטרת עמדה להינשא והייתה מאוד נואשת, לחוצה ומפוחדת וביקשה ממני עזרה, הנחיות לבדיקות נוספות והפניה לרופאים מומחים. סייעתי לה ככל שיכולתי בכל מה שידעתי, ולבסוף התגלה גידול שפיר בראשה שנותח בהצלחה. היום ילדה תאומים לאחר טיפולי הפריה, ביקרתי אותה וזכיתי גם לפגוש אותך”.

“לא השתנית, וולפי”, צחק חיים, “היית יותר פסיכולוג יחידתי מרופא פנימי. אהבת את כולנו ואנחנו אהבנו אותך”.

“ואיך אתה מעביר את הזמן?” שאל הרופא.

“הייתי באופוריה”, השיב חיים, “טיולים, ילדים, נכדים, ואשתי עזרה לי מאוד במילוי הזמן והמחשבות. אתה זוכר שהיא אחות בכירה וחברתה רופאה?”

“אני זוכר”, ענה הרופא, “הן חברות מילדות, הצמד בלבן,” חייך הרופא.

“בעלה של הרופאה”, הסביר חיים, “מאושפז כאן לאחר תאונת דרכים ואני מבקרו מדי פעם. לרופאה ולאשתי יש רעיון שאכתוב ספר על שירותי במשטרה ואני מתחיל לאהוב את המחשבה ומהרהר בטכניקת הכתיבה המתאימה לי”.

פניו של הרופא הרצינו והוא אחז בשתי ידיו של חיים. “זה רעיון נהדר… מצוין… תתחיל ותיווכח שאתה תזרום ליצירה נפלאה. אל תחשוש, תכתוב בגוף שלישי, כך תהיה לך שליטה בכל העלילה בלי מגבלות של ראייה חד צדדית אלא במבט מלמעלה. ריגשת אותי,” הוסיף הרופא ולא הרפה מידיו של חיים. “זו תהיה חוויה ומזכרת של פעילות ואנושיות ביחידות שתדהים במיוחד את השוטרים שיככבו בעלילה ואת קהל הקוראים שיקרא ויפנים שפיקוד על יחידות שיטור וקבוצות בלשים לא נופל מפיקוד על טייסת”.

“נסחפת, ד”ר”, גמגם חיים בקול חנוק, “אבל עודדת ושכנעת אותי לצאת למשימה”. הם נפרדו בחיבוק. הרופא הזכיר לו להקפיד על פעילות גופנית והם החליפו ביניהם את מספרי הטלפונים החדשים.

הרעב גרם לחיים להחיש צעדיו לביתו. בבית אשתו הייתה בשיא הגיהוץ וסידור הכביסה. “חיכיתי לך”, אמרה מבלי להרים ראשה, “בוא נשב לאכול, הכנתי גולש, שב אני כבר מצטרפת… עוד חולצה וסיימתי לגהץ”. בזמן הארוחה חיים סיפר על הביקור אצל צביקה שהיה מטושטש ורדום ורטן על שיניו החסרות. “הוא יבריא רק אחרי איחוי העצמות ופיזיותרפיה”, אמרה והוסיפה, “למזלו אין פגיעה עצבית, רק שברים ושטפי דם שנעלמים ולבסוף יהיו לו שיניים תותבות. “דינה דואגת שיקבל טיפול והשגחה מעולים”.

“את זוכרת את הרופא היחידתי שלנו?” שאל חיים.

“ודאי”, ענתה, “היית מתקשר אליו בלילה ומשגע אותו בבקשות ובהתייעצויות על כל מיני בעיות של הבלשים. ראיתי אותו במסיבות ובטיולים ביחידה, הוא איש מאוד עממי ונחמד, מקצוען אמיתי ופעמים הבחנתי בו בכנסים בבית החולים”.

“פגשתי אותו ביציאה מהמחלקה”, אמר חיים, “הופתעתי מהתרגשותו אליי, הוא יצא לגמלאות לפני חודש ולא הפסיק לחבק ולאחוז בידי כל הפגישה. סיפרתי על הרעיון לכתוב והוא אמר שהמחשבה ענקית וגאונית”.

תוך כדי הקשבה חיה אספה את כלי האוכל לכיור ובחיוך הביטה בבעלה ולחשה באוזנו, “אז קדימה… צא לדרך… חיבקה ראשו, נשקה מצחו והצביעה על המחשב. צלצול הטלפון הזקיף את שניהם. בתם הייתה מעבר לקו וחיים ענה.

“פפוש, מה שלומכם? איך המרגש? מה קורה?” התעניינה.

“אנחנו בסדר… אין חדש… מה איתכם? הילדים? יש חדש?” השיב חיים.

“אנחנו מרגישים מצוין”, ענתה, “אני מתרגשת עבורך, על הכתיבה והמחשבה שאבא שלי יהיה סופר. מתי תתחיל? אני ממליצה על מחשב נייד שילווה אותך ויגביר את המוזה בכל מקום”.

“חיים פרץ בצחוק. “תודה לכולכם, עד שאהיה רשום ברשימת הסופרים יהיו הרבה ימי הולדת. ביי… אנחנו אוהבים אתכם”. לאחר ניתוק השיחה חיים המשיך בצחוקו והביט לעבר אשתו. “גם לילדים הלשנת?… להמתין לעוד צלצולים…?” חיה עשתה פרצוף של פני תם וצפתה בחדשות בטלוויזיה. חיים הצטרף וחיבקה. “מה עוד אגלה שלא ידעתי עליך?” לחש באוזנה, “את עוצמה שלא נגמרת.”

בבוקר חיים חש קלילות יתר ולאחר שתיית הקפה יצא להליכה שבה הוא אוהב להרהר ולהתבונן בנעשה סביבו. לאחר ששב הכין כריך עם תה שעליהם התענג במחשבות על סדר יומו. הוא גמר אומר להתנסות כעת בהפעלת המחשב ולהופכו למכונת כתיבה, המכשיר נענה לו ואצבעותיו החלו לתרגל ולנוע על המקלדת בלמידה חוזרת של סדר האותיות שנשכח במעט לאחר חצי שנה של אופוריית הפרישה. ליבו הלם ודמעות מילאו את עיניו כאשר הזיכרון הראשון שהופיע היה יומו הראשון בגן הילדים אוחז באימו בחשש להישאר בגפו במקום זר והומה. החיזיון תמיד עולה לפני החלטה חשובה, הרופא, ד”ר וולפי, הסביר שהיום הראשון ללא אימו מסמל עמידה ברשות עצמו והתמודדות עם הסביבה תוך בנייתה של אישיות עצמאית ביחס לעבר. עם הקידום בחיים ובעבודה נטל ההחלטות גובר עם הרחבת האחריות, שתחילתה בבחירה העצמאית את כיוון הצעד הראשון בגן הילדים. המחשב נענה לפקודותיו והוכיח תקינות בכל המשימות ונותרה רק מלאכת החשיבה והכתיבה.

המחסום הראשון התגלה בשם הכותר. כשעה, שמות רבים מילאו והתערבבו במוחו בניסיון ללכוד את האחד שיאמר הכול, את האדם שבשוטר ואת השוטר כאדם, התלבט בין חובת התפקיד, הרגשות המופנמים בביצועו והחיים מחוץ למדים, שמחות ואכזבות, שאיפות וחברות ביחידה לצד עולמו האישי של הבלש. אנשי המשטרה הם אזרחים מהשורה עם תוספת מקצועית באכיפת חוקי המדינה על נתיניה. מאחר שהמשטרה מכונה כחולה, כצבע המדים, חיים קישר בין אזרח וכחול וקבע את השם אזרח בכחול.

זה היה קו הזינוק. הקלדת השם במרכז העמוד ושקיעה בנבכי העבר מגיוסו למשטרה ועד פרישתו.