החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הקוסמים

מאת:
מאנגלית: גיא הרלינג | הוצאה: | 2015-05 | 378 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"קוונטין ידע שהוא לא מאושר. אבל למה לא? הוא ליקט בקפדנות את כל מרכיבי האושר. הוא ביצע את כל הטקסים הנדרשים, אמר את המילים, הדליק את הנרות, הקריב את הקורבנות. אבל האושר, כמו רוח סוררת, סירב לבוא".

קוונטין קולדווטר, תלמיד מחונן שעומד להירשם לאוניברסיטה, עדיין מכור בסתר לסדרת ספרי פנטזיה שקרא בילדותו, על הרפתקאותיהם של חמישה ילדים בארץ קסומה ששמה פילורי. בהשוואה לזה, החיים האמיתיים שלו נראים אפורים וחיוורים. ואז הוא מתקבל לפתע לאוניברסיטה יוקרתית וסודית מאוד ללימודי קוסמות בצפון מדינת ניו יורק, ושם רוכש השכלה שיטתית בכישוף מודרני מעשי.

אלא שהקסם לא מביא לקוונטין את האושר שציפה לו – עד שהוא וחבריו מגלים תגלית מפתיעה.

הקוסמים הוא הספר הראשון בטרילוגיית פנטזיה מפוכחת מאת לב גרוסמן.

לב גרוסמן, יליד 1969, הוא סופר ועיתונאי אמריקאי, כתב ומבקר ספרים בכיר במגזין טיים. הקוסמים הוא הרומן השלישי שלו.

"אם ספרי נרניה היו כמו קטניפ לילדים מסוג מסוים, הטרילוגיה של גרוסמן היא כמו קראק למבוגרים מסוג מסוים". ניו יורק טיימס

"להשוות בין הקוסמים להארי פוטר זה כמו להשוות בין שוט של וויסקי אירי לספל תה חלש… שלא תחשבו לרגע שזה ספר ילדים. גרוסמן כותב למבוגרים, העלילה שלו אפלה ומסוכנת ומלאה תפניות. הוגוורטס לא היתה כזאת אף פעם". ג'ורג' ר.ר. מרטין, משחקי הכס

"הקוסמים צריך להיות קריאת חובה לכל מי שהתאהב אי פעם בסדרת פנטזיה או חלם ללכת לבית ספר לקוסמים". קלי לינק, דברים מוזרים קורים, כישוף למתחילים

מקט: 4-31-5601
מסת"ב: 978-965-02-0757-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


ברוקלין

קוונטין עשה קסם. אף אחד לא שם לב.

הם התקדמו יחד בזהירות לאורך המדרכה הקרה והעקמומית: ג'יימס, ג'וליה וקוונטין. ג'יימס וג'וליה החזיקו ידיים. ככה זה היה עכשיו. המדרכה לא היתה רחבה מספיק, ולכן קוונטין השתרך אחריהם כמו ילד זעוף. הוא היה מעדיף להיות לבד עם ג'וליה, או פשוט לבד נקודה, אבל אי אפשר לקבל הכול. זאת לפחות היתה המסקנה שעליה הצביעו באופן גורף הראיות שעמדו לרשותו.

"טוב!" אמר ג'יימס מעבר לכתפו. "קיוּ. בוא נדבר על אסטרטגיה."

ג'יימס כמו ניחן בחוש שישי שאפשר לו להבחין מתי קוונטין מתחיל לרחם על עצמו. הראיון של קוונטין היה בעוד שבע דקות. ג'יימס היה הבא בתור אחריו.

"לחיצת יד חזקה. הרבה קשר עין. ואז כשהוא מתחיל להרגיש נוח, אתה מנחית עליו כיסא ואני פורץ את הסיסמה שלו ושולח אימייל לפרינסטון."

"פשוט תהיה מה שאתה, קיו," אמרה ג'וליה.

שערה הכהה והגלי היה אסוף בקוקו. איכשהו העובדה שהיא תמיד היתה נחמדה אליו רק החמירה את המצב.

"איך זה שונה ממה שאני אמרתי?"

קוונטין עשה שוב את הקסם. זה היה קסם קטן מאוד, פעלול בסיסי ביד אחת עם מטבע של עשרה סנט. הוא עשה אותו בכיס המעיל, בלי שאף אחד יראה. הוא עשה אותו שוב, ואז הוא עשה אותו מהסוף להתחלה.

"יש לי ניחוש אחד לסיסמה שלו," אמר ג'יימס. "סיסמה."

די מדהים לחשוב כמה זמן זה כבר נמשך, חשב קוונטין. הם היו רק בני שבע־עשרה, אבל הוא הרגיש כאילו הוא מכיר את ג'יימס וג'וליה מאז ומעולם. מערכת החינוך בברוקלין סיננה את המחוננים ודחפה אותם ביחד, ואז הפרידה את המבריקים־עד־גיחוך מהסתם־מחוננים ודחפה אותם ביחד, וכך יצא שהם נתקלו אלה באלה באותן תחרויות נאומים, בחינות אזוריות בלטינית וכיתות מתמטיקה קטנטנות, מיוחדות ואולטרא־מתקדמות מאז בית הספר היסודי. החְנונים שבחְנונים. עכשיו, בכיתה י"ב, קוונטין כבר הכיר את ג'יימס וג'וליה טוב יותר משהכיר כל אדם אחר בעולם, כולל הוריו, והם הכירו אותו. כל אחד מהם ידע מה האחר יגיד לפני שאמר זאת. כל מי שהיה עתיד לשכב עם מישהו אחר כבר עשה זאת. ג'וליה – ג'וליה החיוורת, המנומשת, החולמנית, שניגנה באבוב וידעה פיזיקה אפילו יותר טוב ממנו – לא היתה עתידה לשכב עם קוונטין לעולם.

קוונטין היה רזה וגבוה, אבל הוא קימר תמיד את כתפיו בניסיון־שווא להתגונן מפני כל מכה שתנחת משמים ושמכוח ההיגיון תפגע קודם באנשים הגבוהים. שערו, שהגיע עד הכתפיים, התפצל לקווצות סבוכות וקפואות. לא היה מזיק אם היה מתעכב קצת כדי לייבש אותו אחרי שיעור ספורט, בייחוד לאור העובדה שיש לו היום ראיון, אבל מאיזושהי סיבה – אולי תקף אותו דחף לשים לעצמו רגל – הוא לא עשה זאת. השמים הנמוכים והאפורים איימו בשלג. קוונטין הרגיש כאילו העולם מציג תמונות־חיות קטנות של עליבות במיוחד בשבילו: עורבים רובצים על חוטי חשמל, חרא של כלבים שמישהו דרך עליו, אשפה שנסחפה ברוח, גוויות של אינספור עלי אלון לחים שחוּללו באינספור דרכים על ידי אינספור כלי רכב והולכי רגל.

"אלוהים, אני מלא," אמר ג'יימס. "אכלתי יותר מדי. למה אני תמיד אוכל יותר מדי?"

"כי יש לך קיבה בלי תחתית?" אמרה ג'וליה בעליצות. "כי נמאס לך שאתה יכול לראות את כפות הרגליים שלך? כי אתה רוצה שהבטן תיגע לך בזין?"

ג'יימס שילב את ידיו מאחורי ראשו וטמן את אצבעותיו בשערו הערמוני והגלי. מעיל הקשמיר החום־צהבהב שלו נפתח לרווחה אל הקור של נובמבר, והוא פלט גיהוק אדיר. הקור אף פעם לא הטריד אותו. לקוונטין היה קר כל הזמן, כאילו הוא לכוד בתוך חורף אישי ופרטי משלו.

ג'יימס שר, ללחן שנע איפשהו בין מזמור חג המולד "המלך הטוב ונצסלאס" לשיר הילדים "בינגו":

זה הסיפור על דייויד,

צעיר וחזק ואמיץ־הוא,

את חרבו הוא חגר, על הסוס הוא דהר,

וכולם אותו העריצו…

"אוי אלוהים!" צווחה ג'וליה. "תפסיק כבר!"

ג'יימס כתב את השיר הזה לפני חמש שנים, לתחרות כשרונות צעירים בחטיבת הביניים. הוא עדיין אהב לשיר אותו; כל השלושה כבר ידעו אותו בעל־פה. הוא המשיך לשיר גם כשג'וליה דחפה אותו על פח אשפה, וכשזה לא עבד, היא חטפה את כובע הגרב שלו והתחילה להכות בו בראשו.

"השיער שלי! תסרוקת הראיונות היפהפיה שלי!"

המלך ג'יימס, חשב לעצמו קוונטין. Le roi s'amuse.

"לא בא לי להרוס את המסיבה," הוא אמר, "אבל יש לנו רק עוד איזה שתי דקות."

"אוי לא, אוי לא," צייצה ג'וליה. "הדוכסית! אנו עומדים לאחר!"

אני אמור להיות מאושר, חשב קוונטין. אני צעיר וחי ובריא. יש לי שני הורים במצב מתקבל על הדעת – רוצה לומר אבא, עורך של ספרי לימוד ברפואה, ואמא, מאיירת מסחרית עם שאיפות מתוסכלות להיות ציירת. אני חבר מן המניין במעמד הבינוני־הבינוני. ממוצע הבגרויות שלי גבוה בספרה שלמה מן הממוצע הכי גבוה שרוב האנשים חושבים שאפשר בכלל להגיע אליו.

ובכל זאת, כשצעד לאורך השדֵרה החמישית בברוקלין, במעילו השחור ובחליפת הראיונות האפורה שלו, קוונטין ידע שהוא לא מאושר. אבל למה לא? הוא ליקט בקפדנות את כל מרכיבי האושר. הוא ביצע את כל הטקסים הנדרשים, אמר את המילים, הדליק את הנרות, הקריב את הקורבנות. אבל האושר, כמו רוח סוררת, סירב לבוא. הוא לא הצליח להעלות בדעתו עוד משהו שאפשר לעשות.

הוא הלך אחרי ג'יימס וג'וליה כשחלפו על פני מכולות היספניות, מכבסות אוטומטיות, בוטיקים של היפסטרים, חנויות של טלפונים סלולריים ששמותיהן זרחו בצינורות ניאון, על פני בר שזקנים ישבו ושתו בו כבר בשעה שלוש ארבעים וחמש אחר הצהריים, על פני מועדון של ותיקי הלוחמים מעבר לים שגלש למדרכה עם רהיטי גינה מפלסטיק. כל זה רק אישש את אמונתו שחייו האמיתיים, החיים שהוא אמור לחיות, אבדו אי־שם בעקבות טעות פקידותית כלשהי של הביורוקרטיה הקוסמית. לא ייתכן שאלה החיים שלו. החיים שלו הוסטו ממסלולם לאיזשהו מקום אחר, אל מישהו אחר, ובמקומם הנפיקו לו כתחליף את חיי־הדמה הדפוקים האלה.

אולי חייו האמיתיים יופיעו בפרינסטון. הוא עשה שוב את הטריק עם המטבע בכיסו.

"משחק עם הקטנצ'יק שלך, קוונטין?" שאל ג'יימס.

קוונטין הסמיק.

"אני לא משחק עם הקטנצ'יק שלי."

"אין מה להתבייש בזה." ג'יימס טפח על כתפו. "מנקה את הראש."

הרוח דקרה את קוונטין דרך האריג הדק של חליפת הראיונות שלו, אבל הוא סירב לכפתר את מעילו. הוא הניח לקור לנשוב דרכו. זה לא משנה, ממילא הוא לא באמת היה שם.

הוא היה בפילוֹרי.

'פילורי שמאחורי השעון', מאת כריסטופר פּלוֹבֶר, היא סדרה של חמישה רומנים שראו אור באנגליה בשנות ה־30 של המאה ה־20. הם מגוללים את הרפתקאותיהם של חמשת ילדי משפחת צ'טווין בארץ קסומה שאותה הם מגלים במהלך חופשה בכפר אצל דודם ודודתם התמהונים. הם לא באמת בחופשה, כמובן – אבא שלהם שקוע עד מותניו בבוץ ובדם בקרב פָּשֶנדֶל ואמא שלהם אושפזה בשל מחלה מסתורית, על רקע נפשי כנראה, ולכן מיהרו לשלוח אותם להשגחה בכפר.

אבל כל האומללות הזאת היא רק סיפור רקע רחוק. קו העלילה הראשי מספר כיצד מדי קיץ, לאורך שלוש שנים, הילדים עוזבים את הפנימיות השונות שלהם וחוזרים לקורנוול, ובכל פעם הם מוצאים את דרכם אל העולם הסודי של פילורי, שם הם עוברים הרפתקאות ומגלים ארצות קסומות ומגנים על היצורים העדינים שחיים שם מפני הכוחות השונים שמאיימים עליהם. האויב המוזר והעיקש ביותר מכל אלה הוא דמות רעולת פנים הידועה רק בכינוי 'השָעָנית', שכשפיה האורלוגיניים מאיימים לעצור את הזמן עצמו ולגרום לפילורי כולה להיתקע בשעה חמש אחר הצהריים ביום קודר וגשום במיוחד של סוף ספטמבר.

כמו רוב האנשים, גם קוונטין קרא את ספרי פילורי כשהיה בבית הספר היסודי. בניגוד לרוב האנשים – בניגוד לג'יימס ולג'וליה – הוא מעולם לא השתחרר מהם. הם היו המקום שאליו הלך כשלא הצליח להתמודד עם העולם האמיתי, מה שקרה לעתים קרובות (ספרי פילורי היו נחמה על כך שג'וליה לא אהבה אותו, וכנראה גם אחת הסיבות המרכזיות לכך). ובאמת עלה מהם ניחוח עז של סיפורי לילה־טוב אנגליים, והוא חש מבוכה סמויה כאשר הגיע לקטעים על 'סוס־הנוח', יצור סוּסי ענקי וחביב שמטופף בלילה ברחבי פילורי על פרסות קטיפה, שגבו רחב כל כך עד שאפשר לישון עליו.

אבל היתה בפילורי גם איזו אמת מפתה יותר, מסוכנת יותר, שקוונטין לא הצליח לוותר עליה. זה היה כמעט כאילו ספרי פילורי – ובייחוד הספר הראשון, 'העולם שבקירות' – הם על הקריאה עצמה. כשהבכור לבית צ'טווין, מרטין המלנכולי, פתח את הארון בשעון האורלוגין שעומד במסדרון צדדי צר ואפל בבית דודתו וחמק דרכו אל תוך פילורי (קוונטין תמיד דמיין אותו דוחף הצידה בגמלוניות את המטוטלת, כמו ענבל של איזה גרון מפלצתי), זה היה כאילו הוא פתח את הכריכה של ספר, אלא שהספר הזה הצליח לעשות את מה שספרים תמיד מבטיחים לעשות ואף פעם לא ממש מקיימים: להוציא אותך החוצה, באמת החוצה, מהמקום שאתה נמצא בו אל מקום אחר, טוב יותר.

העולם שמרטין גילה בתוך הקירות של בית דודתו הוא עולם של דמדומים קסומים, נוף שהוא שחור ולבן ושומם כמו דף נייר מודפס, עם שדות שלף קוצניים וגבעות משתפלות שחומות אבן עתיקות חוצות אותן לאורכן ולרוחבן. בפילורי מתרחש ליקוי חמה בכל יום בצהריים, ועונות יכולות להימשך מאה שנה. עצים חשופים מגרדים את השמים. יַמּים בצבעי ירוק בהיר מלחכים חופים לבנים וצרים שעשויים משברי צדפים. בפילורי היתה לדברים חשיבות שלא היתה להם בעולם הזה. בפילורי הרגשת את הרגשות הנכונים והראויים כשקרו דברים. האושר היה אפשרות אמיתית, מוחשית, בת־השגה. הוא בא כשקראת לו. בעצם, הוא מעולם לא עזב אותך מלכתחילה.

הם עמדו על המדרכה שליד הבית. החלק הזה של השכונה היה יוקרתי יותר, עם מדרכות רחבות ועצים מצלים. הבית היה בית לבנים, הווילה היחידה בשכונה של קוטג'ים טוריים ובתים דו־משפחתיים. הוא זכה לתהילה מקומית בזכות תפקידו בקרב העקוב מדם על ברוקלין במלחמת העצמאות. נראה כאילו הוא גוער בעדינות במכוניות וברמזורים סביבו, מרביץ בהם זכרונות מעברו הקולוניאליסטי המפואר.

אם זה היה אחד מספרי פילורי – חשב לעצמו קוונטין, רק למען הפרוטוקול – הבית היה מכיל בתוכו מעבר סודי לעולם אחר. הזקן שחי שם היה לבבי ותמהוני ומפזר הערות חידתיות, ואז, כשהיה מפנה את גבו, קוונטין היה נתקל באיזה ארון מסתורי או מעלית מזון מכושפת או משהו כזה, ומשקיף דרכם בעיניים פעורות ובדמיון משתולל על הפסגות הצחות של עולם אחר.

אבל זה לא היה אחד מספרי פילורי.

"קדימה," אמרה ג'וליה. "תראו להם מאיפה משתין דיוניסוס."

היא לבשה מעיל כחול מבד סרג', עם צווארון עגול ששיווה לה מראה של תלמידת תיכון צרפתייה.

"נתראה בספרייה אולי."

"צ'או."

הם הצמידו אגרופים. היא השפילה מבט במבוכה. היא ידעה איך הוא מרגיש, והוא ידע שהיא יודעת, ולא היה עוד שום דבר לומר בנושא. הוא חיכה, העמיד פנים כאילו הוא מרותק לאיזו מכונית חונה, בזמן שנישקה את ג'יימס לפרידה – היא הניחה יד על חזהו והניפה למעלה את העקב כמו כוכבנית מן העבר – ואז הוא וג'יימס התחילו לפסוע לאט בשביל הבטון אל דלת הכניסה.

ג'יימס כרך את זרועו סביב כתפיו של קוונטין.

"אני יודע מה אתה חושב, קוונטין," הוא אמר בבוטות. קוונטין היה גבוה יותר, אבל ג'יימס היה רחב יותר, חסון יותר, והוא הוציא את קוונטין משיווי משקל. "אתה חושב שאף אחד לא מבין אותך. אבל אני מבין." הוא מעך את כתפו של קוונטין בתנועה כמעט אבהית. "אני היחיד שמבין."

קוונטין לא אמר דבר. אפשר היה לקנא בג'יימס, אבל אי אפשר היה לשנוא אותו, כי מעבר לכך שהיה נאה וחכם הוא גם היה, בתוך־תוכו, נחמד וטוב לב. יותר מכל אדם אחר שקוונטין פגש מעודו, ג'יימס הזכיר לו את מרטין צ'טווין. אבל אם ג'יימס הוא ממשפחת צ'טווין, מה זה אומר על קוונטין? הבעיה האמיתית כשמסתובבים עם ג'יימס היא שהוא תמיד הגיבור. ואם הוא הגיבור, אז מה אתה? נושא הכלים או הנבל.

קוונטין צלצל בפעמון. קרקוש מתכתי רך בקע ממקום כלשהו במעמקי הבית האפל. צלצול מיושן, אנלוגי. הוא שינן בראשו את רשימת העיסוקים שלו מחוץ לשעות הלימודים, היעדים האישיים שלו וכו'. הוא היה מוכן ומזומן לראיון הזה מכל בחינה אפשרית, למעט, אולי, שערו הלא־לגמרי־יבש, אבל עכשיו, כשהפרי הבשל של כל ההכנות האלה היה מונח לפניו, לפתע עבר לו כל החשק. הוא לא היה מופתע. הוא היה רגיל לתחושת האנטי־קליימקס הזאת, לכך שאחרי שעשית כל מה שצריך כדי להשיג משהו, אתה בכלל לא רוצה אותו יותר. זה קרה לו כל הזמן. זה היה אחד הדברים המעטים שהוא היה יכול לסמוך עליהם.

על פתח הבית הגנה דלת רשת רגילה ופרוורית עד כדי דכדוך. פרחי ציניה כתומים וסגולים עדיין לבלבו, בניגוד לכל היגיון גנני, בתפזורת אקראית בערוגות עפר שחורות משני צידי הדלת. כמה מוזר, חשב קוונטין, ללא שמץ של סקרנות, שהם עדיין בחיים בנובמבר. הוא משך את ידיו נטולות־הכפפות לתוך שרוולי מעילו ותחב את קצות השרוולים מתחת לבתי השחי. לכאורה היה קר מספיק לשלג, אבל משום מה התחיל לרדת גשם.

כעבור חמש דקות עדיין ירד גשם. קוונטין נקש שוב על הדלת, ואז דחף אותה קלות. היא נפתחה כדי חריץ, וגל של אוויר חמים התנחשל החוצה. ריחו החמים והפֵּרוֹתִי של בית זר.

"הלו?" קרא קוונטין. הוא וג'יימס החליפו מבטים. הוא פתח את הדלת לרווחה.

"עדיף לתת לו עוד דקה."

"מי בכלל עושה את זה בשעות הפנאי?" אמר קוונטין. "מתערב איתך שהוא פדופיל."

חדר הכניסה היה חשוך ושקט ומחופה שטיחים אוריינטליים. ג'יימס, שעדיין לא נכנס פנימה, נשען על פעמון הדלת. איש לא ענה.

"לא נראה לי שיש כאן מישהו," אמר קוונטין. העובדה שג'יימס נשאר בחוץ הגבירה בו לפתע את הרצון להעמיק עוד פנימה. אם יתברר בסופו של דבר שהמראיין הוא אכן שומר הסף של ארץ פילורי הקסומה, חשב לעצמו, אז חבל שהוא לא נועל נעליים נוחות יותר.

גרם מדרגות הוביל מעלה. משמאל היה חדר אוכל רשמי, שנראה לא בשימוש, ומימין חדר עבודה חמים עם כורסאות עור וארון עץ מגולף בגובה אדם שעמד לבדו בפינה. מעניין. מפת ימאים ישנה וגבוהה יותר ממנו, מעוטרת בשושנת רוחות משוננת, תפסה את מחציתו של אחד הקירות. הוא גישש לאורך הקירות בחיפוש אחר מפסק אור. בפינה עמד כיסא במבוק, אבל הוא לא התיישב.

כל התריסים היו מוגפים. החשכה ששררה בבית לא היתה אפֵלת וילונות אטומים אלא דמתה יותר ללילה של ממש, כאילו השמש שקעה ברגע שחצה את סף הדלת או שהתחולל ליקוי חמה. קוונטין נכנס בהילוך איטי אל תוך חדר העבודה. הוא יֵצא בחזרה החוצה ויקרא לבעל הבית מבחוץ. עוד דקה. הוא חייב לפחות להעיף מבט. האפלה היתה כמו ענן חשמלי מעקצץ שאפף אותו.

הארון היה אדיר־ממדים, גדול מספיק כדי להיכנס אליו. הוא הניח יד על ידית הפליז הקטנה והחבוטה. היא לא היתה נעולה. אצבעותיו רעדו. Le roi s'amuse. הוא לא היה מסוגל להתאפק. הוא הרגיש כאילו העולם מסתחרר סביבו, כאילו כל חייו הובילו לרגע הזה.

זה היה ארון משקאות. היה שם ממש בר שלם. קוונטין הושיט את ידו אל מעבר לשורות הבקבוקים המצטלצלים חרש, ומישש את הדיקט היבש והמחוספס בגב הארון רק כדי לוודא. מוצק. נטול כל קסם. הוא סגר את הדלת, מתנשם, פניו בוערות באפלה. ואז, כשהביט סביבו כדי לוודא מעבר לכל ספק שאף אחד לא מסתכל, ראה את הגופה על הרצפה.

רבע שעה אחר כך כבר שקק חדר הכניסה אנשים ופעילות. קוונטין ישב בפינה, בכיסא הבמבוק, כמו מישהו שנושא את הארון בלוויה של אדם שמעולם לא פגש. הוא הצמיד בחוזקה את אחורי גולגולתו לקיר הקריר והיציב, כאילו זו נקודת החיבור האחרונה שלו למציאות שפויה. ג'יימס עמד לצידו. נראה כאילו הוא לא יודע מה לעשות עם הידיים שלו. הם לא הסתכלו זה על זה.

הזקן שכב פרקדן על הרצפה. בטנו היתה גבנון עגול וגדול, ומחצית ראשו היתה מכוסה במין תסרוקת איינשטיינית אפורה ומטורפת. שלושה חובשים השתופפו סביבו, שני גברים ואישה. האישה היתה יפה במידה משתקת, כמעט לא הולמת – היא נראתה לא שייכת לתמונה הקודרת הזאת, כאילו לוהקה אליה בטעות. החובשים עשו את עבודתם, אבל זה לא היה הבליץ הרפואי המואץ של טיפול חירום להצלת חיים. זאת היתה עבודה מסוג אחר, החייאה כושלת כדי לצאת ידי חובה. הם מלמלו בשקט, ארזו ציוד, תלשו פלסטרים, השליכו מחטים מזוהמות למכל מיוחד.

אחד הגברים הוציא, בתנועה שרירית מיומנת, צינורית שהחדירו קודם לכן לתוך לוע הגופה. פיו של הזקן היה פתוח, וקוונטין ראה את לשונו האפורה והמתה. הוא הריח משהו שהיה, אף שלא רצה להודות בכך, ניחוח קלוש ומריר של חרא.

"זה רע," אמר ג'יימס, ולא בפעם הראשונה.

"כן," אמר קוונטין בקול חנוק. "ממש רע." התחושה בשפתיו ובשיניו קהתה.

אם לא יזוז, אף אחד לא יוכל לסבך אותו עוד יותר בעניין הזה. הוא ניסה לנשום לאט ולא לנוע. הוא הישיר מבט קדימה, סירב למקד את עיניו במה שקורה בחדר העבודה. הוא ידע שאם יביט בג'יימס יראה רק את המצב הנפשי שלו עצמו משתקף אליו בתוך מסדרון אינסופי של פניקה שלא מוביל לשום מקום. הוא תהה מתי יוכלו כבר ללכת. הוא לא הצליח להיפטר מתחושת הבושה על כך שנכנס אל הבית מבלי שהוזמן, כאילו הדבר גרם איכשהו למותו של האיש.

"לא הייתי צריך לקרוא לו פדופיל," אמר קוונטין בקול רם. "זה לא היה בסדר."

"ממש לא בסדר," הסכים ג'יימס. הם דיברו לאט, כאילו שניהם מנסים להשתמש בשפה בפעם הראשונה.

החובשת, שרכנה לצד הגופה, נעמדה. קוונטין צפה בה כשהתמתחה, עקבי כפות ידיה נלחצים אל אזור מותניה, ראשה מוטה לצד אחד, ואז לצד האחר. אחר כך ניגשה לעברם ובתוך כך פשטה את כפפות הגומי מעל ידיה.

"טוב," הכריזה בעליצות. "הוא מת!" לפי המבטא היא היתה מאנגליה.

קוונטין כחכח כדי לסלק את הגוש מגרונו. האישה זרקה את הכפפות בתנועה חדה לפח שבצידו האחר של החדר.

"מה קרה לו?"

"שטף דם במוח. יופי של דרך מהירה למות, אם חייבים למות. והוא היה חייב למות. הוא כנראה שתה הרבה."

היא עשתה תנועה של 'גלוּ־גלוּ־גלוּ'.

לחייה היו סמוקות מן ההשתופפות מעל הגופה. היא נראתה בת עשרים־וחמש לכל היותר, ולבשה חולצה קצרה מכופתרת בצבע כחול כהה, מגוהצת למשעי, עם כפתור אחד לא תואם: דיילת בטיסת ההמשך לגיהנום. קוונטין חשב לעצמו שהלוואי ולא היתה נאה כל כך. מבחינות מסוימות, הרבה יותר קל להתמודד עם נשים לא יפות – לא צריך לסבול את הכאב שבעובדה שכנראה לעולם לא תוכל להשיג אותן. אבל היא לא היתה לא יפה. היא היתה חיוורת ורזה ומקסימה במידה בלתי סבירה, והיה לה פה רחב וסקסי עד כדי אבסורד.

"טוב." קוונטין לא ידע מה לומר. "אני מצטער."

"למה אתה מצטער?" היא אמרה. "אתה הרגת אותו?"

"אני רק באתי לראיון. הוא ראיין בוגרי תיכון שנרשמו לפרינסטון."

"אז למה אכפת לך?"

קוונטין היסס. הוא תהה אם הבין נכון את הנחת היסוד של השיחה הזו. הוא נעמד, מה שממילא היה אמור לעשות כבר כשניגשה אליו. הוא היה גבוה ממנה בהרבה. אפילו בהתחשב בנסיבות, הוא חשב, האישה הזאת די עושה עניין מעצמה, בתור חובשת. זה לא שהיא רופאה אמיתית או משהו. הוא רצה לחפש תג שם על חזהּ אבל לא רצה שתתפוס אותו מסתכל לה בשדיים.

"זה לא שממש אכפת לי ממנו אישית," אמר קוונטין בזהירות. "אבל אני כן מייחס ערך מסוים לחיי אדם באופן מופשט. אז למרות שלא הכרתי אותו, נראה לי שאני יכול לומר שאני מצטער שהוא מת."

"ומה אם הוא היה מפלצת? אולי הוא באמת היה פדופיל."

היא שמעה אותו קודם.

"אולי. אולי הוא היה בחור נחמד. אולי הוא היה ממש צדיק."

"אולי."

"בטח יוצא לך להסתובב לא מעט ליד אנשים מתים." מזווית עינו הוא היה מודע במעומעם לכך שג'יימס צופה בשיחתם, מבולבל.

"טוב, אנחנו אמורים לדאוג שהם יישארו בחיים. לפחות זה מה שאומרים לנו."

"זה בטח קשה."

"עם המתים יש הרבה פחות בלגן."

"הם שקטים יותר."

"בדיוק."

המבט בעיניה לא תאם כל כך את דבריה. היא בחנה אותו.

"תקשיב," התערב ג'יימס. "נראה לי שאנחנו צריכים לזוז."

"לאן אתם ממהרים?" היא אמרה. עיניה לא סרו מקוונטין. בניגוד לכל אדם אחר, פחות או יותר, נראה שהיא מתעניינת בו יותר מאשר בג'יימס. "תקשיבו, נראה לי שהבחור הזה השאיר משהו בשבילכם."

היא הרימה שתי מעטפות חומות גדולות משולחן צד מצופה שיש. קוונטין קימט את מצחו.

"לא נראה לי."

"נראה לי שאנחנו צריכים לזוז," אמר ג'יימס.

"כבר אמרת את זה," אמרה החובשת.

ג'יימס פתח את הדלת. האוויר הקר היה הלם נעים. היה בו משהו מציאותי. זה מה שהיה דרוש לקוונטין: יותר מציאות. פחות מהדבר הזה, מה שלא יהיה.

"ברצינות," אמרה האישה. "נראה לי שכדאי שתקחו את זה. אולי זה חשוב."

עיניה לא משו מפניו של קוונטין. היום הפך דומם מסביבם. בחוץ ליד הדלת שררה צינה, ונעשה גם קצת לח, ורק עשרה מטרים הפרידו בינו לבין גווייה.

"תקשיבי, אנחנו נזוז," אמר ג'יימס. "תודה. אני בטוח שעשית כל מה שיכולת."

שערה הכהה של החובשת היפה נקלע לשתי צמות כבדות כחבלים. היא ענדה טבעת אמייל צהובה ומבהיקה ומין שעון יד עתיק ומהודר מכסף. אפה וסנטרה היו קטנטנים ומחודדים. היא היתה מלאך מוות יפה, חיוור וצנום, והיא החזיקה שתי מעטפות גדולות ששמותיהם נכתבו עליהן באותיות גדולות בטוש עבה. מן הסתם גליונות ציונים, המלצות חסויות. מסיבה כלשהי, אולי רק משום שידע שג'יימס לא יעשה זאת, קוונטין לקח את המעטפה שנשאה את שמו.

"אוקיי! להתראות!" זימרה החובשת. היא הסתובבה על צירה בחזרה אל תוך הבית וסגרה את הדלת. הם נותרו לבדם על מדרגות הכניסה.

"טוב," אמר ג'יימס. הוא שאף אוויר דרך האף ואז נשף בחוזקה.

קוונטין הנהן, כאילו הוא מסכים עם משהו שג'יימס אמר. הם החלו לצעוד לאט על השביל לעבר המדרכה. הוא עדיין חש מטושטש. הוא לא רצה כל כך לדבר עם ג'יימס.

"תקשיב," אמר ג'יימס. "אולי לא כדאי שזה יהיה אצלך."

"אני יודע," אמר קוונטין.

"אתה עדיין יכול להחזיר את זה, אתה יודע. כאילו, מה אם הם יגלו?"

"איך הם יגלו?"

"אני לא יודע."

"מי יודע מה יש שם? אולי זה יהיה שימושי."

"כן, טוב, אז איזה מזל שהטיפוס הזה מת!" אמר ג'יימס ברוגז.

הם צעדו עד פינת הרחוב בלי לדבר, מעוצבנים זה על זה אך לא מוכנים להודות בכך. המדרכה היתה רטובה, והשמים היו לבנים מגשם. קוונטין ידע שכנראה עשה טעות כשלקח את המעטפה. הוא כעס על עצמו שלקח אותה וכעס על ג'יימס שלא לקח את שלו.

"תקשיב, נתראה בהמשך," אמר ג'יימס. "אני חייב ללכת לפגוש את ג'ולס בספרייה."

"ברור."

הם לחצו ידיים ברשמיות. היתה מין תחושה משונה של סוף. קוונטין החל להתרחק לאט במורד רחוב מס' 1. אדם מת בבית שיצא ממנו זה עתה. הוא היה עדיין בחלום. הוא קלט – בושה נוספת – שמתחת לכל זה הוקל לו שבסופו של דבר לא נאלץ להתראיין היום לפרינסטון.

היום הלך והחשיך. השמש כבר החלה לשקוע מאחורי קליפת הענן האפורה שכיסתה את ברוקלין. לראשונה בשעה האחרונה הוא חשב על כל הדברים שדחה להיום: מבחן בית בפיזיקה, עבודה בהיסטוריה, אי־מיילים, כלים, כביסה. משקלם גרר אותו שוב במורד בור הכבידה של עולם היומיום. הוא יצטרך להסביר להוריו מה קרה, והם, בדרך כלשהי שמעולם לא הצליח לפענח ולפיכך מעולם גם לא הצליח להפריך, יגרמו לו להרגיש כאילו זו אשמתו. הכול יחזור לשגרה. הוא חשב על הפגישה בין ג'וליה וג'יימס בספרייה. היא בטח כותבת את העבודה ב'תרבות המערב' למר קאראס, פרויקט של שישה שבועות שהיא תשלים בשתי יממות ללא שינה. למרות שרצה בלהט שתהיה שלו, ולא של ג'יימס, הוא מעולם לא הצליח לדמיין כיצד בדיוק יזכה בה. בפנטזיה הסבירה ביותר מבין רבות שפקדו אותו, ג'יימס מת, באופן בלתי צפוי וללא כאבים, וג'וליה, שנותרה מאחור, צונחת בבכי חרישי אל בין זרועותיו.

תוך כדי הליכה התיר קוונטין את התפש האדום הקטן שבו נסגרה המעטפה. הוא ראה מיד שלא מדובר בגליון הציונים שלו וגם לא במסמך רשמי מסוג אחר. בתוך המעטפה היתה מחברת. היא נראתה ישנה, פינותיה היו חלקות ועגולות מרוב מעיכות ושפשופים, וכריכתה מוכתמת.

בעמוד הראשון נכתב בדיו:

הקוסמים

ספר שישי בסדרה 'פילורי שמאחורי השעון'

הדיו הפך חוּם עם השנים. קוונטין לא הכיר אף ספר של כריסטופר פלובר שנקרא 'הקוסמים'. וכל חנון שמכבד את עצמו ידע שבסדרת פילורי היו רק חמישה ספרים.

כשהפך עמוד, דף לבן שנתלש מדפדפת וקופל פעם אחת נשר מתוך המחברת והתעופף עם הרוח. לשנייה אחת הוא נצמד אל גדר ציבורית מברזל, ואז חטפה אותו הרוח פעם נוספת.

בקטע זה של הרחוב היתה גינה קהילתית, פיסת אדמה משולשת שבשל ממדיה הצרים וצורתה המשונה לא נחטפה על ידי יזמי נדל"ן. הבעלות עליה היתה חור שחור של עמימות משפטית, ולכן השתלט עליה כבר לפני שנים קולקטיב של שכנים חדורי יוזמה שהעמיסו על משאיות את החול החומצי יליד־ברוקלין והחליפו אותו בטיט עשיר ופורה מצפון המדינה. במשך זמן מה הם גידלו דלועים, עגבניות ופקעות אביב והכשירו גינות שלווה יפניות קטנות, אבל לאחרונה הזניחו את המקום ועשביית עיר קשוחה הכתה בו שורש, השתוללה בגינה וחנקה את מתחריה השבריריים והאקזוטיים. לתוך המעבה הסבוך הזה התעופף הפתק עד שנעלם.

בתקופה זו של סוף השנה כל הצמחים כבר מתו או גססו, אפילו העשבים השוטים, וקוונטין בוסס בתוכם עד גובה המותניים. גבעולים יבשים נתפסו במכנסיו ונעלי העור שלו גרסו שברי זכוכית חומה. מי יודע, אולי רשום בפתק מספר הטלפון של החובשת השווה. הגינה היתה צרה, אבל מפתיעה באורכה ובעומקה. היו בה שלושה או ארבעה עצים גדולים למדי, וככל שהעמיק פנימה נעשה חשוך יותר והצמחייה היתה פראית יותר.

הוא ראה לרגע את הפתק, גבוה מעליו, דבוק לסבכה מכוסה בזמורות מתות. הוא עלול להתנדף דרך הגדר האחורית לפני שישיג אותו. הטלפון שלו צלצל: אבא שלו. קוונטין התעלם. מזווית עינו היה נדמה לו שראה משהו חולף במהירות מאחורי השרכים, גדול וחיוור, אבל כשהפנה ראש הדבר כבר נעלם. הוא פילס את דרכו דרך גוויות של גלדיולות, פטוניות, חמניות בגובה הכתפיים, שיחי ורדים – גבעולים ופרחים פריכים שקפאו למוות והפכו לרקמת מלמלה יבשה ונוקשה.

נדמה היה לו שכבר היה צריך להגיע עד השדֵרה השביעית. הוא פילס את דרכו עוד יותר פנימה, מנסה לא לחשוב באיזו צמחייה רעילה הוא מתחכך. הרעלת קיסוס מזדיינת, רק זה חסר לו עכשיו. היה מוזר לראות שפה ושם, בין הצמחים המתים, עדיין בצבצו כמה גבעולים ירוקים וחיוניים, מי יודע מהיכן ניזונו. אפו קלט ניחוח מתוק באוויר.

הוא נעצר. לפתע אפף אותו שקט. בלי צופרי מכוניות, בלי מערכות סטריאו, בלי סירנות. הטלפון שלו הפסיק לצלצל. הקור היה צורב, והוא איבד תחושה באצבעותיו. להסתובב אחורה או להמשיך? הוא נדחף עוד הלאה דרך גדר חיה, עוצם את עיניו ומכווץ את פניו מפני הזרדים השורטים. הוא נתקל במשהו ומעד, אבן עתיקה. בחילה פתאומית תקפה אותו. הוא הזיע.

כשפקח שוב את עיניו גילה שהוא עומד בקצה מדשאה ענקית, רחבה, מכוסחת להפליא וירוקה, מוקפת עצים. ריח הדשא הבשל הציף אותו. שמש חמה הכתה בפניו.

השמש היתה בזווית לא נכונה. ואיפה לעזאזל היו העננים? השמים בהקו בכחול מסנוור. אוזנו התיכונה הסתחררה עד בחילה. הוא עצר את נשימתו לכמה שניות, ואז פלט מריאותיו אוויר חורפי קפוא ושאף פנימה אוויר קיץ חמים במקומו. האוויר היה גדוש באבקנים מעופפים. הוא התעטש.

במרחק לא רב ממנו, מעבר למדשאה הרחבה, עמד בית גדול, בנוי כולו לבנים בצבע דבש וצפחה אפורה, מעוטר בארובות וגמלונים וצריחים וגגות וגגונים. במרכז, מעל המבנה הראשי, התנשא מגדל שעון גבוה ומפואר, שאפילו בעיניו של קוונטין נראה כמו תוספת מוזרה למבנה שמלבד זאת נראה כמו משכן פרטי. זה היה שעון בסגנון ונציאני: מחוג משונן בודד שמקיף לוח ובו עשרים וארבע שעות המסומנות בספרות רומיות. מעל אחד האגפים היתמר משהו שנראה כמו כיפת נחושת מחומצנת וירקרקה של מצפה כוכבים. בין הבית למדשאה השתרעה שורה של טראסות וחורשות וגדרות חיות ומזרקות, כולן מטופחות ומזמינות.

קוונטין היה די בטוח שאם יעמוד ללא ניע למשך כמה שניות הכול יחזור בהרף עין לסדרו. הוא תהה אם הוא חוֹוֶה איזה אירוע נוירולוגי חמור. הוא הציץ בזהירות אחורה מעבר לכתפו. לא היה כל זכר לגינה מאחוריו, רק כמה עצי אלון גדולים וצפופי־עלים, כוח החלוץ של משהו שנראה כמו יער רציני למדי. פלג זיעה ניגר במורד כלוב הצלעות שלו, מבית השחי השמאלי. היה חם.

קוונטין שמט את תיקו על הדשא ונחלץ ממעילו. ציפור צייצה בעצלתיים בתוך הדממה. במרחק חמישה־עשר מטר ממנו, שעון על עץ, עמד נער רזה וגבוה שעישן סיגריה וצפה בו.

הוא נראה בערך בגילו של קוונטין. הוא לבש חולצה מכופתרת עם צווארון זקור, מעוטרת בפסים ורודים דקים מאוד ובהירים מאוד. הוא לא הביט בקוונטין, רק לקח שאיפה מהסיגריה שלו ונשף את העשן אל תוך אוויר הקיץ. לא נראה כאילו החום מפריע לו.

"היי," קרא קוונטין.

עכשיו הוא הביט אליו. הוא זקף את סנטרו לעומת קוונטין, פעם אחת, אבל לא ענה.

קוונטין ניגש אליו, מנסה להיראות אדיש ככל האפשר. הוא ממש לא רצה להיראות כמו מישהו שאין לו מושג מה קורה. אפילו בלי המעיל הוא הזיע כמו נבלה. הוא הרגיש כמו מגלה ארצות אנגלי מגונדר שמנסה להרשים את אחד הילידים החשדנים באיזו ארץ טרופית. אבל את השאלה הזאת הוא היה חייב לשאול.

"פה זה – ?" קוונטין כחכח בגרונו. "אז פה זה פילורי?" הוא צמצם את עיניו מול השמש הבוהקת.

הצעיר הביט בקוונטין ברצינות רבה. הוא לקח עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו, ואז נד בראשו לאט, נושף את העשן.

"לא," הוא אמר. "צפון מדינת ניו יורק."

  1. :

    איזה כיף לראות את הספר הזה בעברית ועוד בגרסה אלקטרונית!!! ספר נפלא ומומלץ ביותר לכל מי שאהב את הארי פוטר, עליזה בארץ הפלאות, הקוסם מארץ עוץ, ואת הסדרה האלמוותית של אורסולה לה גווין 'הקוסם מארץ ים' (שרק שלושת הספרים הראשונים שלה תרגמו לעברית רמז לכל מי שיכול להשפיע על המתרגמים למיניהם). הספר פשוט מרתק ומעניין וקסום לגמרי. רק אזהרה אחת – לפני שמתחילים לקרוא רצוי לוודא שיש הרבה זמן ואפשר להתיישב ולקרוא בלי הפסקה כי זה ספר שקשה לשים על המדף.

הוסיפו תגובה