החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

על בארני נוריס

בארני נוריס הוא מחזאי, משורר וסופר מוערך ועטור פרסים. חמישה נהרות נפגשו במישור מיוער היה רב מכר, זכה בפרס בטי טאסק לרומן ביכורים והיה מועמד לפרסי אונדנטייה ומועדון הסופרים לשנת 2017. ... עוד >>

חמישה נהרות נפגשו במישור מיוער

מאת:
מאנגלית: שי סנדיק | הוצאה: | 2020 | 240 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

29.00

רכשו ספר זה:

"בכל אחד ואחת מאיתנו קיים שיר המבקש להישמע, שיר מחסיר פעימה ומסחרר כמו העיר השקטה הזאת, שבה הצריח נוסק אל הכחול, שבה הנהרות והסיפורים נשזרים אלה באלה, שבה חיים מתמזגים."
בערב שקט אחד בסולסברי, תאונת דרכים קשה מפירה את השלווה. באותו רגע מתנגשים חייהן של חמש דמויות – מוכרת פרחים, תלמיד תיכון, רעיית איש צבא, מאבטח ואיכר שהתאלמן זה עתה. כל אחד מהם מתמודד עם אסון משלו. בשעה שחייה של אחת הדמויות תלויים על בלימה, נפרש סיפורן של כל החמש ומשורטט ברשת של חיבורים ושל צירופי מקרים הטוויה מחוטים של אהבה, אבל, ניכור ותקווה.

 

מקט: 4-1494-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


החץ הבוער של הצריח

זמן רב לפני שהקילוח הדקיק בתעלה המשופעת החל לשצוף והפך את אנגליה לאי, לפני שראשוני המתיישבים הגיעו והחלו לכבוש את האדמות שמסביב, להניח גזעי עצים כדי ליצור מעברים דרך הביצות מרכס להר ומהר לגבעה, קרה משהו יוצא דופן בדרום הירוק של וילטשייר. בעקבות תכסיס של האדמה, הנהרות המוכרים לנו כיום בשמות ויילי ואֶבֶּל ונאדֶר ובּוֹרן – שכולם זרמו בנוף הזה – הגיעו לאֵייבון באותה רצועת שדות מועדת להצפות, מסתערים זה לתוך זה על פני השיפועים הערמומיים של המחוז הפרוש לפניי הערב. חמישה נהרות נפגשו במישור מיוער, ותחת משקלם של אותם מים, התרחש דבר מופלא. העולם המבוהל, שנסער בעקבות הזרימה המשותפת של דרכי הנהרות, החל לשיר צלילים בוהקים אל תוך האוויר הכחול. אקורד אדיר הדהד בעומק ליבה של אנגליה, ורגש נבע מקרום המים כמו עמוד אור שפורץ מענן. האדמה הייתה ערה וחיה ונדהמת בזכות כל תחושה שחוותה.

מאות שנים חלפו, ואנשים גילו – בין שבמקרה עברו שם ובין שנמשכו אל צליליו – שהנס הזה בדרום הירוק של האי, זרימת המים המשותפת והנדירה, מעניק קול לָשיר שהושר על ידי העולם. לא משנה איך קרה הדבר, ללא ספק אנשים הגיעו, ואנחנו יודעים שהם שמעו את השיר. הם המשיכו לנסות לנסח אותו במילים, לגבש את צורתו.

הניסיון הראשון היה וודהֶנג'. עדיין אפשר לבקר שם. תמצאו במקום שרידים למעגל עץ שמישהו הקים באמצע קרחת יער, נענה לקריאה, מרגיש את הצורך לסגוד. המקום מוקף עצים וגבעות. יש מעגלי אבן שמצטלבים בו. יש חדר תה למבקרים. לאחר כמה אלפי שנים המשיכו המתיישבים הלאה, חיפשו ביטוי קבוע יותר לתחושה בנוף משהצליח העץ לספק.

סטונהֶנג' היה הדבר הבא שהקימו, כמה קילומטרים מדרום לשם. הוא היה נס בקנה מידה מצרי. לוחות אבן עצומים שנחצבו עמוק באבני הצור ובגשם של גבעות ויילס והושטו על פני מחצית הארץ כדי לעמוד אטומות באמצע שום מקום, אי פסחא שננטש על מרבד ירוק ורך של גבעה. אנשים תוהים למה הוא שימש. התעלומה היא ודאי חלק מכל הסיפור. כל העניין באבן הוא שאי אפשר להגיע לעומק ליבה. היא משיבה אליך מבט, סודה שלם ואינו מחוּלל. מעגל האבן הפיח חיים במיליוני סיפורים המתחברים זה לזה בקווים דמיוניים ועדיין צומחים מהאדמות המקיפות את המקום הזה. הוא ברא עולם שלם של דמיונות, חירויות, פולחנים. אבל הסיפורים ומִפְנֵי השמש שמהווים חלק מהמיתוס של סטונהנג' הם רק פסוקיות בתופעה גדולה יותר. הם רק בתים חדשים בשיר שנולד בנהרות, בעודו מחפש ומוצא מפלטים אחרים, נשפך לכלים חדשים, מתבטא עכשיו בסיפור, מתנהג כמו נהר המבקש לו נתיב נוח יותר בעודו מפלס את דרכו אל פיותיהם של נשים וגברים.

המופע הבא של השיר באבן היה בקתדרלה שהוקמה באמצע מבצר גבעה. הגברים והנשים שסגדו בסטונהנג' נעלמו זמן רב לפני שאוֹלד סארוּם נבנתה קילומטרים ספורים מדרום לשם. מאזין אחר ודאי שמע את הנהרות, הבין שיש חיים שיכולים להתקיים כאן והניח אבן פינה. אולד סארום, העיר הראשונה שנבנתה מתוך הדחף הזה, הייתה מבצר לחיל מצב, מצודה שחומותיה הקיפו מאגר של גברים, מיטות שישנו בהן, מדורות שבזכותן שרדו – ובליבה קתדרלה. כפי שקרה בעבר, המקום היה לאתר פולחן שביטא היטב את השיר שבאוויר ואת התשוקה האנושית המתחרזת לשאת את המבט אל על, לדמיין הלאה, לראות את ענקיוּתו של העולם שמסביב ואת הרעיונות הסמויים בנוף. סביב הקתדרלה ותנופת המגדל אורגנה אותה חברה חדשה על טיעוניה.

הקתדרלה הראשונה קרסה והוחלפה באחרת, שהוקמה באותו מקום, בנויה מתוך רבות מאותן האבנים. אבל האמונה והצבא אינם משתלבים יפה, ותוך זמן קצר הסתכסכה הכנסייה עם החיילים. מתחים גברו והחיים המשותפים בגבעה נעשו בלתי נסבלים, ולכן הוחלט שהקתדרלה תעבור מקום. וכעת התהליך שתיארתי, הבנוי מבְּית שיר ועוד בְּית שיר, מגיע אל חרוז השיא, אל אבן הראשה. כמו ההנצה בגבעוליהם של פרח ועוד פרח באביב מדי שנה בשנה, ההתהוות של צורה ועוד צורה בגחלים הלוחשות, כך גם הקתדרלות בוודהנג' ובסטונהנג' ובאולד סארום, שניסו לחקות את שירת האדמה שסביבן, מובילות עכשיו אל פסגת סיפורנו, בשעה שקתדרלת סוֹלְסְבֶּרי מגיחה משלל הטיוטות הזנוחות, והביטוי המיטבי של האדמה הסובבת עולה ונוסק סוף־סוף אל האוויר.

הפרוטוקול המתעד את הפגישה שבה התקבלה ההחלטה להעתיק את מקום הקתדרלה אבד, אבל מישהו, שזיהה את חוסרו כפגם בתיעוד ההיסטורי, המציא סיפור שיחליף את מקומו. לפי הסיפור, ביום שבו הוחלט שהכנסייה תנטוש את הגבעה, ההגמון של הקתדרלה השנייה באוֹלד סארוּם נטל חץ וקשת ועמד והשקיף על האדמה סביב. הוא הכריז שהוא יירה חץ אל הנוף שמתחתיו והמקום שבו יינעץ החץ, יהיה האתר למבנה החדש. אך הוא סבל, כמובן, מאותו שוביניזם הנמצא בעוכריהם של רוב הגברים. בעת שירה ההגמון את חיצו – כאילו ביקשו להזכיר לו שאין, לא הייתה ולא תהיה לו שליטה בעולם הפרוש תחת רגליו – חצץ אייל לבן בין להב החץ לאדמה, וההגמון צפה, ספק במפח נפש, לבטח בתדהמה, בחץ ננעץ באחוריו. האייל המבוהל המשיך לרוץ לאורך חמישה קילומטרים לפני שקרס באמצע מישור ההצפה מדרום לאולד סארום, שם נפגשו חמשת הנהרות.

לא היה מקום קשה יותר לבנייה מאשר אותו מקום. היסודות הצליחו להגיע לעומק חמישים סנטימטרים ותו לא. אבל עבודת הבנייה החלה בכל זאת, ולאורך חמשת אלפים שנים בלבד – הרף עין במושגים גיאולוגיים – שירת האדמה פיתתה את האנשים שבנו את גרסת הכיסוי שלהם להגיע אל פני הקרקע שבמרחק עשרים ושניים קילומטרים מדרום לוודהנג', אל סטונהנג', אל אולד סארום, אל מקור השירה עצמה. היא שידלה אותנו להיכנס. ועוד אומרים שישוע ידע לדוג אנשים.

קתדרלת סולסברי נבנתה ביגיעה, באהבה. היא ניצבת על יסודות שלא היו אמורים להחזיק מעמד. צריח הוּסף, אף שהיה אמור לקרוס, ועמודי התווך בלב מרכז הכנסייה הרכינו ראש וזימרו כמו עץ לאחר הגשם, בעוד הגשם ממשיך לרדת מכיפת המבנה שעה ארוכה לאחר שהתבהרו השמים.

חיים נקוו בצל הקתדרלה, עיר שנקראה ניו סארום, אף שלבסוף נודעה בשם סולסברי. אירועים בעלי חשיבות היסטורית התלקחו ברחובות, זוגות נפגשו ונישאו והזדקנו יחד, יבולים עלו יפה או הכזיבו, בזים קיננו על הצריח והמצאת המטוסים הצריכה נורת אור בראשו, ולפעמים נאלץ מישהו לעלות ולהחליף אותה. מחירי הבתים עלו והמשיכו לעלות ונסקו, הטיפה המרה הרגה רבים מדי, וצעירים וצעירות התאהבו, וחלק מהסקס היה מוצלח וחלקו נשכח. השיר המשיך להתנגן. חמישה נהרות זרמו יחד והאדמה שרה בחגיגיות ובקולי קולות, זֶמר מוסתר בפרטי השגרה, בפסיעותיהם של אלפי מקומיים, בצלצולי קופות רושמות, בחלום האדיר ומרקיע השחקים של הצריח.

והשיר ממשיך להתנגן, מוצא נתיב חדש ונוח יותר לים ולשמים.

קתדרלת סולסברי היא המבנה היפהפה ביותר שראיתי מעודי. אני לא מתכוון בהכרח למראה המקום. מבנים אינם יפהפיים בזכות הצורות או התבניות, הלבנים או האבנים שמרכיבים אותם. המפעים הוא הרעיונות והחלומות והכמיהה שהם אוצרים בתוכם. הם עומדים כאנדרטאות לחיי האנשים שהקימו אותם, שגייסו את הכסף לבנות את הכתלים, שקברו את האנשים שנפלו מהפיגומים. מה שאני רואה כשאני צופה בקתדרלת סולסברי מפלחת את האוויר הוא תרשים תפילה, התקווה שבמרכז חיי, הבאה לידי ביטוי בחץ הבוער של הצריח אשר נורה אל השמים, מבקש מאיתנו להביט אל מעבר לשגרה, לראות את הגודל ואת האפשרות ואת השקט שבמרחב, ולדמיין משהו גדול יותר מאיתנו. הוא מבקש מאיתנו להפסיק ללכת, ולחשוב. הוא מבקש מאיתנו להביט אל מחוץ לעצמנו.

אני מביט בצריח הזה מדי ערב כבר שנה, ואני חושב שזו התמונה הזכה ביותר של לב האדם שראיתי מימיי. מנקודת המבט הזאת, נראה לי שהעיר הוקמה כהמחשה לכך שמעשינו הפשוטים, ספלי התה וההליכות לתיבת הדואר וחשבונות הטלפון וקילופי תפוחי האדמה נשלחים לדרכם בשיברון לב ובאהבה יוצאת דופן; כהמחשה לכך שבכל אחד ואחת מאיתנו קיים שיר המבקש להישמע, שיר מחסיר פעימה ומסחרר כמו העיר השקטה הזאת, שבה הצריח נוסק אל הכחול, שבה הנהרות והסיפורים נשזרים אלה באלה, שבה חיים מתמזגים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.