החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ילדה א

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ | הוצאה: | 2022 | 320 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

רכשו ספר זה:

לקס גרייסי לא רוצה לחשוב על המשפחה שלה.

היא לא רוצה לחשוב על בית הזוועות שבו גדלה. והיא לא רוצה לחשוב על זהותה כילדה א': הילדה שנמלטה, האחות ששיחררה את אחֶיה מהגיהינום. אבל כשאִמה נפטרת בכלא ומשאירה את לקס ואחֶיה עם בית המשפחה, היא לא יכולה עוד לברוח מעברהּ. יחד עם אחותה, איווי, לקס מבקשת להפוך את הבית למרכז קהילתי לעשיית הטוב. אך תחילה עליה להשלים עם אחֶיה — ועם הילדוּת שחלקו.

מה שמתחיל כסיפור בריחה והישרדות הופך למארג משפחתי פסיכולוגי מרתק על הבריתות והבגידות ביחסי אחים. אט־אט מתברר עד כמה עוצמתי הכישוף של המיתולוגיה המשפחתית המשותפת שלהם, מי מהם נותר משועבד ומי אכן יצא לחופשי.

אביגייל דין, עורכת דין בריטית ומוכרת ספרים לשעבר, כתבה את

ילדה א' במהלך חופשת קיץ לפני יום הולדתה השלושים, כהפוגה מעבודתה הקשה וכדי לשמח את עצמה. עם פרסומו הפך הספר לרב־מכר. הוא תורגם ב־36 מדינות ומעובד לסדרת טלוויזיה.

"הופעת בכורה מחשמלת שלא תיאמן!"   וושינגטון פוסט

"לא פחות ממדהים… לעתים רחוקות נתקלים בעלילה צורבת ייחודית כזו, דרמה פסיכולוגית על דינמיקה משפחתית שלא מרפה ממך, מהיפות שקראתי… קלאסיקה של ימינו."   הניו יורק טיימס

"ספר עוצמתי שבלבו ניצבת התעלומה — לא מי ביצע פשע, אלא איך ממשיכים את החיים אחריו… רוגטקה שמניעה סיפור גדוש ניואנסים אנושיים מרעידי לב."   הטיימס

"אביגייל דין לא מבזבזת זמן בצלילה אל הריסות שבט גרייסי, אלא בגיחה מהן… דיוקן של הישרדות, אנושיות, אינטליגנציה ואהבה."   הגרדיאן

מקט: 15101474
לקס גרייסי לא רוצה לחשוב על המשפחה שלה. היא לא רוצה לחשוב על בית הזוועות שבו גדלה. והיא לא רוצה […]

1.
לֶקס (ילדה א’)

אתם לא מכירים אותי, אבל ראיתם את פניי. בתמונות המוקדמות טישטשו אותנו בפיקסלים עד קו המותניים; אפילו את השיער המפליל הסתירו מחשש שיזהו אותנו. אבל הסיפור ואלה שהגנו עליו התעייפו, ובפינות האפלות של האינטרנט הצליחו למצוא אותנו בקלות. התמונה הפופולרית ביותר צולמה בחזית הבית במוּר ווּדס רוֹד, בשעת ערב מאוחרת של חודש ספטמבר. יצאנו, שישה במספר, ונעמדנו על פי ההוראות של אבא: בשורה מהגבוה לנמוך, נוֹאה בזרועותיו של אית’ן. רוחות רפאים קטנות ולבנות מתפתלות מהלם השמש. מאחורינו נח הבית בשאריות האור האחרונות, וצללים התפשטו מהחלונות והדלת. שתקנו והבטנו למצלמה. זה היה אמור להיות מושלם. אבל רגע לפני שאבא לחץ על הכפתור, אִיווי מעכה את ידי והרימה את ראשה לעברי; בתצלום היא עומדת לדבר, והשפתיים שלי מעוקלות בתחילת חיוך. אני לא זוכרת מה היא אמרה, אבל אני די בטוחה ששילמנו ביוקר אחר כך.

הגעתי לבית הסוהר בשעת אחר צהריים. בזמן הנסיעה הקשבתי לפלייליסט ישן של ג’יי־פי, ‘שיהיה יום נפלא’, וכשצלילי המנוע והמוזיקה נעלמו, המכונית השתתקה פתאום. פתחתי את הדלת. התנועה בכביש המהיר גברה, והרעש נשמע כמו אוקיינוס.

בית הסוהר פירסם הצהרה קצרה ואישר שאמא מתה. בערב הקודם קראתי את הכתבות ברשת, שהיו תמציתיות והסתיימו כולן בכי טוב. מצבם של ילדי משפחת גרייסי, שאחדים מהם ויתרו על זכותם לאנונימיות, ככל הנראה טוב. ישבתי על מיטת המלון, עטופה במגבת ומוקפת שירות חדרים, וצחקתי. בארוחת הבוקר הייתה ערימה של עיתונים מקומיים ליד הקפה; אמא הופיעה בעמוד הראשון, מתחת לידיעה על דקירה בסניף של ‘וימפי ברגר’. יום שקט.

הזמנתי חדר עם ארוחת בוקר של בופה חם, ואכלתי ממנו עד שהמלצרית אמרה שהמטבח צריך להתכונן לארוחת צהריים.

‘אנשים אוכלים פה צהריים?’ שאלתי.

‘תתפלאי,’ היא אמרה בהתנצלות. ‘אבל זה לא כלול במחיר.’

‘זה בסדר,’ אמרתי. ‘תודה. היה ממש טעים.’

כשהתחלתי לעבוד המנטורית שלי, ג’וליה דֶוולין, אמרה שיום יבוא ואתעייף מכל האוכל והאלכוהול החופשי; שהסיפוק שאני שואבת ממגשים מלאים מתאבנים מושלמים ילך וידעך; שבשלב מסוים אפסיק לכוון את השעון המעורר כדי שאספיק להגיע לארוחת הבוקר. דוולין צדקה בדברים רבים, אבל לא בזה.

מעולם לא הייתי בבית סוהר, אבל הוא דמה למה שדמיינתי. בקצה החניון היו חומות לבנות מכותרות בחוטי תיל, כמו אתגר לאבירים באגדת ילדים. מאחוריו התנשאו ארבעה מגדלים מעל תעלת בטון, ובמרכזם רבץ מבצר אפור. חייה הקטנים של אמא. חניתי רחוק מדי ונאלצתי לחצות ים של מקומות חניה ריקים. עקבתי אחרי הפסים הלבנים העבים כמיטב יכולתי. הייתה רק מכונית אחת נוספת בחניון, וישבה בה אישה זקנה שלפתה את ההגה. כשראתה אותי היא הרימה את ידה כאילו אנחנו מכירות, ונופפתי לה בחזרה.

האספלט נדבק לסוליות שלי. כשהגעתי לכניסה, החזייה ושֹער העורף שלי היו ספוגים מים. בגדי הקיץ שלי נחו בארון בניו יורק. זכרתי את הקיץ האנגלי כמבויש, ובכל פעם שיצאתי הופתעתי מהשמיים הכחולים הנועזים. באותו בוקר התלבטתי מה ללבוש ונתקעתי עירומה למחצה מול מראת הארון; הרי אין מלתחה מתאימה לאירוע כזה. בסופו של דבר הסתפקתי בחולצה לבנה, מכנסי ג’ינס רפויים, נעלי התעמלות מצוחצחות מהחנות ומשקפי שמש מגעילים. עליז מדי? שאלתי את אוליביה אחרי ששלחתי לה תמונה בטלפון הנייד, כי היא השתתפה בחתונה על חומות ווֹלטֶרה באיטליה, אבל היא לא ענתה.

הייתה שם פקידת קבלה, כמו בכל משרד. ‘קבעת פגישה?’ היא שאלה.

‘כן,’ אמרתי. ‘עם המנהלת.’

‘המפקדת?’

‘בדיוק. המפקדת.’

‘אלכסנדרה?’

‘זאת אני.’

המפקדת הסכימה לפגוש אותי באולם הכניסה. ‘ביום ראשון אחר הצהריים הצוות מצומצם,’ היא אמרה כשדיברנו בטלפון. ‘ואין ביקורים אחרי שלוש. אמור להיות שקט.’

‘טוב לדעת,’ אמרתי. ‘תודה.’

‘אסור לי להגיד את זה,’ היא אמרה, ‘אבל זה הזמן המתאים לברוח.’

עכשיו היא התקדמה לעברי במסדרון, ונוכחותה מילאה אותו. קראתי עליה ברשת. היא הייתה המפקדת הראשונה במדינה שמונתה לפקד על בית סוהר ברמת אבטחה גבוהה, והתראיינה כמה פעמים בעקבות המינוי. היא רצתה להיות קצינה בתקופה שבה המגבלות עדיין היו חמורות, והייתה נמוכה בחמישה סנטימטרים מהסף התחתון. אבל אז גילתה שתוכל לשרת כקצינה בבית סוהר — לא הגיוני, אבל זה לא הפריע לה. היא לבשה חליפה בצבע כחול מזעזע — זכרתי אותה מהתמונות שנלוו לריאיון — ונעלה נעליים מוזרות, עדינות, כאילו מישהו אמר לה שהן ירככו את הרושם שהיא יוצרת. היא האמינה — בכל לבה — בכוחו של השיקום. ונראתה עייפה יותר מאשר בתמונות.

‘אלכסנדרה,’ היא אמרה ולחצה את ידי. ‘אני משתתפת בצערך.’

‘אני לא מצטערת,’ אמרתי. ‘אז אל תדאגי.’

היא הצביעה לאחור. ‘המשרד שלי נמצא ליד אולם הביקורים,’ אמרה. ‘בבקשה.’

המסדרון היה צהוב מלוכלך, הפאנלים משופשפים, ועל הקירות היו תלויות כרזות על היריון ומדיטציה. בקצה עמד סורק גוף, ולידו מתקן בידוק לתיקים. ארוניות פלדה התנשאו מרצפה עד תקרה. ‘נהלים,’ היא אמרה. ‘לפחות לא עמוס היום.’

‘כמו בשדה תעופה,’ אמרתי. חשבתי על השירות שקיבלתי יומיים קודם לכן בניו יורק: המחשב הנייד והטלפון במגש האפור, תיק האיפור השקוף המסודר שהנחתי לצידו. היו תורים מיוחדים לנוסעים מתמידים, ולא נאלצתי לחכות אפילו באחד מהם.

‘ממש ככה,’ היא אמרה. ‘את צודקת.’

היא רוקנה את הכיסים על הסרט הנע ועברה בסורק. על הסרט נחו אישור מעבר, מניפה ורודה וקרם הגנה לילדים. ‘משפחה של ג’ינג’ים,’ אמרה. ‘אנחנו לא בנויים לימים כאלה.’ בתצלום על תג הזיהוי היא נראתה כמו נערה, להוטה לקראת היום הראשון בעבודה. הכיסים שלי היו ריקים. חלפתי בסורק מיד אחריה.

גם בפנים לא היה אף אחד. חצינו את אולם הביקורים, ששולחנות פלסטיק וכיסאות מאובטחים חיכו שם לסבב המפגשים הבא. בקצה האולם הייתה דלת ברזל ללא חלונות; הנחתי שאמא נמצאת מאחוריה, והתא שבו העבירה את ימיה הקטנים. נגעתי באחד הכיסאות וחשבתי על האחים שלי, מחכים בחדר המעופש הזה עד שאמא תוצג בפניהם. דליילה בטח התרווחה כאן פעמים רבות, ואית’ן ביקר פעם אחת אבל רק מתוך אצילות. אחר כך הוא כתב על זה טור לסאנדיי טיימס תחת הכותרת ‘הבעיות הכרוכות בסליחה’, שהיו רבות וצפויות.

משרד המפקדת נמצא מאחורי דלת נוספת. היא הצמידה את התג שלה לקיר וטפחה על כיסיה. היא מצאה את המפתח האחרון בכיס שמעל הלב, מחובר לתמונה מנוילנת של ילדים ג’ינג’ים. ‘טוב,’ אמרה. ‘הגענו.’

המשרד היה פשוט, עם קירות מצולקים ונוף לכביש הראשי. היא כנראה הבינה איך זה נראה והחליטה שזה לא מספק. לכן ריהטה אותו בשולחן עץ כבד וכיסא משרדי, ואף מצאה תקציב לשתי ספות עור, בשביל שיחות רגישות. על הקירות היו תלויות תעודות ומפת בריטניה.

‘אני יודעת שאנחנו לא מכירות,’ אמרה המפקדת, ‘אבל אני רוצה להגיד לך משהו לפני שעורך הדין יצטרף.’

היא החוותה בידה לעבר הספות. אני שונאת פגישות רשמיות שמתקיימות על רהיטים נוחים; אף פעם אי־אפשר לדעת איך לשבת. על השולחן היו קופסת קרטון ומעטפה חומה דקה ששְמה של אמא התנוסס עליה.

‘אני מקווה שלא תחשבי שזה לא מקצועי,’ אמרה המפקדת, ‘אבל אני זוכרת אותך ואת המשפחה שלך מהחדשות. הילדים שלי היו תינוקות. חשבתי הרבה על הכותרות ההן, עוד לפני שנכנסתי לתפקיד. בתחום שלי רואים כל מיני דברים, כאלה שמגיעים לעיתונים וכאלה שלא. אפילו עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן, יש דברים — מעטים מאוד — שעדיין מפתיעים אותי. אנשים שואלים, איך יכול להיות שאת עדיין מופתעת? התשובה היא שאני מסרבת להפסיק להיות מופתעת.’

היא הוציאה את המניפה מכיס החליפה. מקרוב נראה שילד הכין אותה, או אסיר. ‘ההורים שלך הפתיעו אותי,’ היא אמרה.

הסתכלתי מעבר לה. השמש התנודדה על סף החלון ועמדה ליפול לתוך החדר.

‘קרה לכם דבר נורא,’ היא אמרה. ‘כולנו מקווים שתמצאו קצת שלווה.’

‘אולי נדבר על הסיבה שבגללה הזמנת אותי?’ אמרתי.

עורך הדין כבר עמד מחוץ למשרד, כמו שחקן שמחכה לסימן לעלות לבמה. הוא לבש חליפה אפורה עם עניבה עליזה, והזיע. ריפוד העור חרק כשהוא התיישב. ‘ביל,’ הוא אמר וקם ללחוץ את ידי. החלק העליון של הצווארון שלו היה מוכתם, וגם הוא היה אפור. ‘אני מבין,’ הוא אמר מיד, ‘שגם את עורכת דין.’ הוא היה צעיר משציפיתי, אולי צעיר ממני; סביר להניח שלמדנו באותה תקופה.

‘דיני חברוֹת,’ אמרתי כדי לשפר את הרגשתו. ‘אין לי מושג בצוואות.’

‘בשביל זה אני כאן,’ אמר ביל.

חייכתי בעידוד.

‘או־קיי!’ אמר ביל והקיש על קופסת הקרטון. ‘אלה החפצים האישיים,’ אמר. ‘וזה המסמך.’

הוא החליק את המעטפה על פני השולחן, ואני פתחתי אותה בתנועה חדה. בכתב ידה הרועד של אמא נכתב כי דֶבּרה גרייסי ממַנָה את בתה, אלכסנדרה גרייסי, למוציאה לפועל של הצוואה; ששארית רכושה של דברה גרייסי כוללת, ראשית, את הרכוש שהוחזק בבית הסוהר המלכותי נורת’ווד; שנית, כעשרים אלף פאונד שירשה מבעלה, צ’רלס גרייסי, עם מותו; ושלישית, את הנכס שנמצא במור וודס רוד, הולופילד. את הנכס יש לחלק שווה בשווה בין ילדיה החיים של דברה גרייסי.

‘מוציאה לפועל,’ אמרתי.

‘היא הייתה בטוחה שאת הכי מתאימה לתפקיד,’ אמר ביל. צחקתי.

תראו את אמא בתאה, משחקת בשערה הבלונדי, המגיע עד ברכיה; היא יכלה לשבת עליו ולשעשע אורחים במסיבה. היא בוחנת את הצוואה בהשגחתו של ביל, שמרחם עליה, ששמח לעזור, ושמזיע גם אז. הוא רוצה לשאול כל כך הרבה שאלות. אמא מחזיקה את העט בידה ורועדת בייאוש מוקפד. מוציא לפועל של הצוואה, מסביר ביל, הוא מעין אות כבוד. אבל זה גם נטל אדמיניסטרטיבי, וצריך לעמוד בקשר עם כל המוטבים. אמא, שהסרטן מבעבע בבטנה ונותרו לה חודשים ספורים בלבד לדפוק אותנו, יודעת בדיוק את מי למַנות.

‘את לא חייבת לקבל עלייך את התפקיד,’ אמר ביל, ‘אם את לא רוצה.’

‘אני יודעת,’ אמרתי, וכתפיו של ביל זזו.

‘אוכל להנחות אותך בשלבים ההתחלתיים,’ הוא אמר. ‘תיק ההשקעות שלה קטן מאוד. זה לא יגזול ממך הרבה זמן. הדבר המרכזי — הדבר שהכי חשוב לזכור — הוא לערב את המוטבים. לא משנה איך תחליטי לנהל את הנכסים, את חייבת לקבל אישור מהאחים שלך.’

היה לי כרטיס טיסה חזרה לניו יורק אחר הצהריים. חשבתי על האוויר הקר במטוס, על התפריטים היפים שמחלקים אחרי ההמראה. ראיתי את עצמי מתמקמת לקראתה, שלושת הימים הקודמים מטושטשים בזכות משקאות ששתיתי בטרקלין, ומתעוררת אל ערב חמים ומכונית שחורה שמחכה לקחת אותי הביתה.

‘אני צריכה לחשוב על זה,’ אמרתי. ‘זה לא זמן טוב.’

ביל הושיט לי פיסת נייר ששמו ומספרו נכתבו עליה ביד על שורות אפורות בהירות. לבית הסוהר אין תקציב לכרטיסי ביקור. ‘אחכה לשמוע ממך,’ הוא אמר. ‘ואם לא תהיי מעוניינת בתפקיד, אשמח לשמוע הצעות. אולי אחד המוטבים האחרים.’

שקלתי להציע את אית’ן או גבריאל או דליילה. ‘אולי,’ אמרתי.

‘קודם כול,’ אמר ביל, שהחזיק את הקופסה בידו, ‘אלה החפצים האישיים שלה מנורת’ווד. אני יכול לתת לך אותם כבר עכשיו.’

הקופסה הייתה קלה.

‘הערך שלהם זניח, אני חושש,’ הוא אמר. ‘היא קיבלה כמה נקודות זכות — על התנהגות טובה וכדומה — אבל הם לא שווים הרבה בחוץ.’

‘חבל,’ אמרתי.

‘ועוד דבר אחד,’ אמרה המפקדת. ‘הגופה.’

היא ניגשה לשולחן ושלפה קלסר מלא שקיות ניילון, שבכל אחת מהן מודעה או קטלוג. היא פתחה אותו לפניי כמו מלצרית, והבטתי בפונטים הקודרים ובפרצופים המתנצלים.

‘אלה האפשרויות,’ היא אמרה והפכה דף. ‘אם תרצי. בתי לוויות. חלקם מספקים כל מיני שירותים, ארונות וכולי. וכולם מקומיים — ברדיוס של שמונים קילומטר.’

‘נראה לי שהייתה אי־הבנה,’ אמרתי. המפקדת סגרה את הקלסר על פרסומת למכונית לוויות מנומרת.

‘אנחנו לא לוקחים את הגופה,’ אמרתי.

‘אה,’ אמר ביל. אם המפקדת הייתה נבוכה, היא הסתירה זאת היטב.

‘אם ככה,’ אמרה, ‘נקבור את אמא שלך בקבר לא מסומן, בהתאם לנהלים. יש לך התנגדות?’

‘לא,’ אמרתי. ‘אין לי שום התנגדות.’

הפגישה השנייה שלי הייתה עם הכומרה, שרצתה לדבר איתי. היא ביקשה שאבוא לקפלת המבקרים בחניון. אחת העוזרות של המפקדת ליוותה אותי לבניין הנמוך הרחב. מישהו הציב צלב עץ מעל הדלת והדביק ממחטות נייר צבעוניות על החלון. ויטראז’ לילדים. שש שורות של ספסלים פנו אל בימה מאולתרת ועליה מאוורר, עמוד קריאה ופסל של ישו בעיצומה של הצליבה.

הכומרה חיכתה על הספסל השני מאחור. היא קמה לקראתי. הכול בה היה מעוגל ולח: הפנים המואפלות, הגלימה הלבנה, שתי הידיים שאחזו בידיי.

‘אלכסנדרה,’ היא אמרה.

‘שלום.’

‘את בטח תוהה,’ היא אמרה, ‘למה ביקשתי לראות אותך.’

העדינות שלה הייתה מתורגלת. דמיינתי אותה בחדר ישיבות של בית מלון זול, נושאת תג־שם וצופה במצגת על חשיבות השתיקה — לתת לאנשים מרחב לדבר.

חיכיתי.

‘ישבתי הרבה עם אמא שלך בשנותיה האחרונות,’ היא אמרה. ‘עבדתי איתה עוד קודם לכן, אבל בשנים האחרונות ראיתי את השינויים שחלו בה, וקיוויתי שתוכלי להתנחם בהם היום.’

‘שינויים?’ אמרתי. הרגשתי שאני מתחילה לחייך.

‘היא כתבה לך הרבה בשנים האלה,’ אמרה. ‘לך ולאית’ן ולדליילה. שמעתי על כולכם. גם על גבריאל ונואה. לפעמים היא כתבה לדניאל ואיווי. אמא שמאבדת ילד, ולא משנה כמה חטאים היא חטאה — מאבדת המון. היא הייתה מביאה לי את המכתבים האלה, כדי שאחפש שגיאות כתיב ואוודא את הכתובות. היא חשבה שהן שגויות כי לא עניתם.’

הממחטות הטילו אור בשרני על המעבר. הנחתי שהאסירים קישטו את החלונות במסגרת פעילויות הפנאי שלהם, אבל עכשיו דמיינתי את הכומרה עומדת בזהירות על כיסא ומעטרת את ממלכתה במשך שעות.

‘רציתי לראות אותך,’ היא אמרה, ‘בגלל המחילה. אם את מוחלת לזולת כשהוא חוטא נגדך, אלוהים מוחל גם לך.’

היא הניחה את כף ידה על ברכי. החמימות חילחלה היישר מבעד לג’ינס שלי, כמו נוזל חם שנשפך. ‘אם את לא מוחלת לזולת על חטאיו,’ היא אמרה, ‘האל לא מוחל לך.’

‘מחילה,’ אמרתי, וצורת המילה נתקעה בגרוני. החיוך לא מש משפתיי.

‘קיבלת אותם?’ שאלה הכומרה. ‘את המכתבים?’

קיבלתי אותם. ביקשתי מאבא — אבי האמיתי כמובן, לא הרקב החקוק בעצמותי — שישמיד כל אחד ואחד מהם כשהוא הגיע. היה קל לזהות אותם; הם הגיעו אטומים, עם חותמת שהזהירה שמדובר במכתב מבית הסוהר נורת’ווד. זמן קצר אחרי יום הולדתי העשרים ואחד, כשחזרתי מהאוניברסיטה, אבא התוודה בפניי ונתן לי את הקופסה המלאה במכתבים המזוינים שלה. ‘חשבתי,’ הוא אמר, ‘שבעתיד אולי תהיי סקרנית —’ זה כנראה היה בחופשת החורף, כי הגריל היה במחסן; הוא עזר לי לגלגל אותו החוצה, לגינה, ועמדנו במעילים, הוא עם מקטרת ואני עם כוס תה, ושילחנו אותם לאש.

‘נראה לי שאת לא בסיפור הנכון,’ אמרתי לכומרה. ‘יש נרטיב קבוע — נתקלים בו הרבה — שנבנה לקראת ביקור בבית סוהר. מישהו יושב בפנים ומחכה שמישהו אחר יבוא לבקר אותו, שיסלח לו. המבקר מתלבט במשך שנים ולא מצליח להחליט אם לבוא או לא לבוא. בסופו של דבר הוא בא. בדרך כלל זה הורה וילד, או פושע וקורבן — תלוי. בכל אופן, הוא בא. הם מנהלים שיחה. וגם אם האורח לא בדיוק סולח, לפחות הוא לוקח משהו מכל העסק הזה. אבל את צריכה להבין — אמא שלי מתה, ומעולם לא ביקרתי אותה.’

פתאום נחרדתי למחשבה שאני עלולה לפרוץ בבכי והורדתי את משקפי השמש מהמצח חזרה לאף. הכומרה הפכה לרוח רפאים גבשושית בעלטה. ‘אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור לך,’ אמרתי למרבה האבסורד, וכשלתי חזרה במעבר. השמש סוף־סוף התחילה להתרכך, והגיע הזמן לשתות. חשבתי על בר המלון ועל הכוס הראשונה, משקלה הלך והתפשט בגופי. עוזרת המפקדת חיכתה לי.

‘גמרנו?’ היא שאלה. הצללים שלנו היו ארוכים ושחורים על האספלט, וכשהושטתי לה את היד, הם הפכו למין חיה אחת מוזרה. המשמרת שלה כנראה נגמרה.

‘כן,’ אמרתי. ‘אני צריכה לזוז.’

במכונית בדקתי את הטלפון. יש דבר כזה, כתבה אוליביה, עליז מדי?

החזקתי את הקופסה של אמא בחיקי ופתחתי את המכסה. ערב־רב של חפצים. ספר תנ’ך, כצפוי. מברשת שיער. שני דפים עם שאריות נייר דבק שנתלשו ממגזינים: פרסומת לחופשה בחוף מקסיקני ופרסומת לחיתולים, ובה שורה של תינוקות נקיים ומאושרים פרושים על שמיכה לבנה. היה קטע מכּתבה על עבודת הצדקה של אית’ן באוקספורד. היו שלושה חטיפי שוקולד ושפתון כמעט גמור. כרגיל, היא לא חילקה דבר.

ראיתי את אמא בפעם האחרונה ביום הבריחה. התעוררתי בבוקר במיטה המוכתמת וידעתי שימיי אזלו, ושאם לא אפעל מיד אני אמות שם.

לפעמים, בדמיון, אני מבקרת בחדר הקטן שלנו. שתי מיטות יחיד צמודות לפינות הנגדיות, רחוקות ככל האפשר זו מזו. המיטה שלי והמיטה של איווי. הנורה החשופה תלויה ביניהן, מתנדנדת כשמישהו צועד בחוץ. בדרך כלל שוררת אפלולית, אבל לפעמים כשאבא מחליט, היא דולקת במשך ימים שלמים. הוא פרשׂ ארגז קרטון והצמיד אותו לחלון כדי לשלוט בזמן, אבל אור חום עמום מחלחל פנימה ומעניק לנו ימים ולילות. מאחורי הקרטון הייתה פעם גינה, ומאחוריה משתרעת הביצה. קשה יותר ויותר להאמין שהמקומות האלה, על פראותם ומזג האוויר השורר בהם, עדיין קיימים. באפלולית הספוגה ריח כבול אפשר לראות את הטריטוריה, שני המטרים המפרידים בין המיטות, שאיווי ואני מכירות אותם טוב יותר מכל אחד אחר. הקדשנו חודשים רבים לניווט ממיטתי למיטתה: אנחנו יודעות איך לחצות את גבעות הפלסטיק המשתפלות של שקיות מתפקעות מפריטים שכוחים; אנחנו יודעות שכדאי להשתמש במזלג פלסטיק כדי לחצות את ביצת הקערות, המושחרות וקרושות, כמעט יבשות; דנו בדרכים הטובות ביותר לחצות את פסגות הפוליאסטר, כדי להימנע משיא הזוהמה: האם מוטב לחצות את המעברים הגבוהים ולהסתכן בפגיעתם של איתני הטבע, או שמא עדיף לחצות את מנהרות הריקבון שמתחתם, ולהתייצב מול מה שנמצא בסופן, יהיה אשר יהיה.

שוב השתנתי על עצמי בלילה. כיווצתי את הבהונות וסובבתי את הקרסוליים בתנועות שחייה, כמנהגי מדי בוקר בחודשים האחרונים. חודשיים, אולי שלושה. אמרתי לחדר את מה שאומַר לאדם הראשון שאפגוש אחרי שאשתחרר: קוראים לי אלכסנדרה גרייסי ואני בת חמש־עשרה. אני צריכה להתקשר למשטרה. ואז, כמנהגי מדי בוקר, פניתי אל איווי.

פעם היינו כבולות בכיוון אחד, כך שיכולתי לראות אותה כל הזמן. עכשיו היא נאזקה הרחק ממני, ונאלצנו להתפתל כדי שמבטינו יצטלבו. הבוקר ראיתי רק את כפות הרגליים ואת עצמות השוקיים שלה. העור התחפר בכל שקע, כאילו חיפש חמימות.

איווי דיברה פחות ופחות. דירבנתי אותה וצעקתי עליה; הרגעתי אותה ושרתי לה שירים ששמענו כשעוד הלכנו לבית ספר. ‘עכשיו החלק שלך,’ אמרתי. ‘את מוכנה?’ אבל כלום לא עזר. עכשיו, במקום ללמד אותה מספרים, דיקלמתי אותם לעצמי. סיפרתי לה סיפורים בחושך ולא שמעתי שום צחוק או שאלה או הפתעה; היה רק המרחב השקט של הטריטוריה והנשימות הרדודות המהירות שלה מעבר לו.

‘איווי,’ אמרתי. ‘איב. היום זה קורה.’

נסעתי חזרה העירה בתחילת הדמדומים. אור זהוב סמיך התפשט בין העצים ועל פני השדות הפתוחים, אבל בצללי הכפרים ובין בתי החווה כבר החשיך. שקלתי לנסוע כל הלילה ולהגיע ללונדון לפני הזריחה. הג’ט־לג שיווה לנוף בוהק מוזר. סביר להניח שבסופו של דבר אישן בצד הדרך בלב המידלֶנדס — רעיון לא מוצלח במיוחד. עצרתי במפרץ חניה והזמנתי חדר במלון במנצ’סטר, שהיו בו חדרים פנויים ומיזוג אוויר.

בשנה הרעה הראשונה דיברנו אך ורק על בריחה. זה היה בימי הקשירה, שבהם ריסנו אותנו רק בלילה, בעדינות, בבדים לבנים ורכים. איווי ואני ישנו במיטה אחת, מפרק כף היד קשור למסגרת, והידיים הפנויות אוחזות זו בזו. אמא ואבא היו איתנו כל היום, אבל היו לימודים (הרבה תנ’ך, קצת היסטוריה עולמית מפוקפקת), והתעמלות (הקפות בחצר, באפודות ומכנסיים; פעם כמה ילדים מהולופילד התגנבו בין הסרפדים שבקצה הגינה ונעצו בנו מבטים משתוממים), וארוחות (לחם ומים, בימים טובים), בלי שום מגבלות. התמונה המשפחתית המפורסמת שלנו צולמה בסופה של התקופה הזאת, לפני תחילת האזיקה, כשכבר לא היינו ראויים לצילום אפילו בקנה המידה של ההורים שלי.

דיברנו על כך שנקרע את הרצועות בשיניים, או שנסחב סכין משולחן המטבח ונכניס אותו לכיס החלוק. שקלנו לצבור תאוצה בזמן ההקפות ולהמשיך לרוץ דרך שער הגן ולאורך מור וודס רוד. אבא תמיד הסתובב עם טלפון נייד בכיס; יהיה קל לחטוף אותו. כשאני חושבת על התקופה ההיא תוקף אותי בלבול נוראי, שד’ר קיי מעולם לא הצליחה לפענח אותו, למרות תבונתה. ראינו את השאלה הזאת על פני השוטרים והעיתונאים והאחיות, אף שאיש מהם לא העז לשאול אותה. למה לא ברחתם כשעוד יכולתם?

האמת היא שלא היה כל כך נורא. נהנינו זה מחברתו של זה. היינו עייפים, ולפעמים גם רעבים, ומדי פעם אבא הִכה אותנו חזק כל כך שאיזו עין האדימה למשך שבוע (גבריאל), או שנשמע קול פיצוח מתחת ללב (דניאל). אבל לא היה לנו מושג מה עומד לקרות. במשך לילות רבים סרקתי את הזיכרונות האלה כמו סטודנטית בספרייה, ניגבתי את האבק מעל כרכים ישנים ובחנתי כל מדף, חיפשתי את הרגע שבו הייתי צריכה לדעת שזהו — כאן הייתי צריכה לפעול. אבל הספר המסוים הזה חומק ממני. מישהו שאל אותו לפני שנים רבות ולא החזיר. אבא לימד אותנו סביב שולחן המטבח — הוא טעה וחשב שהכניעה שלנו היא דבקוּת, ואמא ביקרה אותנו רגע לפני השינה כדי לוודא שאנחנו קשורים היטב. בשעות הבוקר המוקדמות התעוררתי לצידה של איווי, וחום גופה קרן לעבר גופי. עדיין דיברנו על העתיד.

זה לא היה כל כך נורא.

קודם כול דיברתי עם דוולין, וביקשתי לעבוד מלונדון במשך שבוע. אולי יותר.

‘דרמת ירושה,’ היא אמרה. ‘כמה מסעיר.’ בניו יורק הייתה שעת אחר צהריים מוקדמת אבל היא ענתה מיד, כבר חצי שיכורה. סביבה שמעתי המיה של ארוחת צהריים מתורבתת או של בר.

‘אני לא בטוחה שזאת ההגדרה הנכונה,’ אמרתי.

‘טוב, אל תמהרי. נמצא לך שולחן בלונדון. וגם עבודה, אני בטוחה.’

הנחתי שאמא ואבא אוכלים ארוחת צהריים ויכולים לחכות. הארוסה של אית’ן ענתה לטלפון; הוא השתתף בפתיחה של גלריה והתעתד לחזור מאוחר בלילה. היא שמעה שהגעתי — אני חייבת לבוא לבקר — והם ישמחו לארח אותי. השארתי הודעה קולית לדליילה, אבל לא האמנתי שהיא תחזור אליי. לבסוף התקשרתי לאיווי. שמעתי שהיא בחוץ ושמישהו צוחק לידה.

‘אז נראה שהמכשפה מתה,’ אמרתי.

‘ראית את הגופה?’

‘חס וחלילה. לא ביקשתי.’

‘אז איך נהיה בטוחות?’

‘אני די בטוחה.’

סיפרתי לה על הבית במור וודס רוד. על הירושה הגדולה שלנו.

‘היו להם רק עשרים אלף? חדשות מעניינות.’

‘באמת? אחרי כל השפע שהם הרעיפו עלינו בילדוּת?’

‘אני יכולה לראות את אבא מחביא את הכסף. ‘וֶאֱלֹהַי יְמַלֵּא אֶת כָּל צָרְכְּכֶם’ — או איך שלא אומרים את זה.’

‘אבל הבית,’ אמרתי. ‘קשה להאמין שהוא עדיין עומד.’

‘יש אנשים שאוהבים דברים כאלה, לא? יש סיורים — בלוס אנג’לס, נדמה לי — אתרי רצח, מיתות של ידוענים, דברים כאלה. די מורבידי.’

‘הולופילד קצת מבודד בשביל סיורים, לא? חוץ מזה, זאת לא בדיוק ‘הדליה השחורה’.’

‘כן, אנחנו פחות איכותיים.’

‘אנשים יבקשו שנחזיר את הכסף.’

‘טוב,’ אמרה איווי. ‘אם יהיה סיור, אנחנו חייבות להשתתף בו. נתרום כמה פנינים. אני רואה אפשרות לקריירה מזהירה, אם יימאס לך ממשפטים.’

‘נדמה לי שאית’ן כבר סגר את הפינה הזאת,’ אמרתי. ‘אבל ברצינות, מה אנחנו אמורים לעשות עם הבית?’

ושוב מישהו צחק, הפעם מקרוב. ‘איפה את?’ שאלתי.

‘בים. יש איזה קונצרט אחר הצהריים.’

‘את משוחררת.’

‘טוב. אני מתגעגעת אלייך. והבית —’

הרוח גברה על החוף והצליפה בשמש על פני האוקיינוס.

‘משהו שמח,’ אמרה איווי. ‘זה צריך להיות משהו שמח. זה היה הכי מעצבן את אבא.’

‘אהבתי את הרעיון.’

‘טוב. אני הולכת.’

‘תיהני מההופעה.’

‘שיחקת אותה היום.’

זאת הייתה התוכנית:

עקבנו אחרי צעדיו של אבא כמו סוכנים חשאיים. בימי הקשירה תיעדנו הכול בספר התנ’ך שלנו, בגדם של עיפרון (בראשית יט, יז: אז עוד הייתה לנו חיבה למלודרמה). כשהספר כבר לא היה בהישג ידינו, חקקתי את סדר היום של אבא בזיכרון, כפי שמיס גלייד לימדה אותי כשעוד הלכתי לבית ספר. ‘תחשבי על בית,’ היא אמרה. ‘בכל חדר נמצא הפריט הבא שאת רוצה לזכור. פרנץ פרדיננד שרוע בחדר הכניסה — ירו בו. את נכנסת לסלון וחולפת על פני סרביה בריצה, בדרך החוצה. התושבים מבועתים: המלחמה מתקרבת. את מוצאת את אוסטרו־הונגריה במטבח, יושבת ליד השולחן עם שאר בעלות הברית. מי נמצא שם?’

חוץ מזה, אבא כבש את כל הבית; זה הקל עלינו לפצח את ימיו. אחרי חודשים רבים כל כך בחדר אחד הכרתי כל צליל של קורת רצפה או מתג אור. ראיתי בעיני רוחי את גופו הכבד נע בין החדרים.

ביצענו כמה מארבים ליליים מהמיטות, וידענו שהוא מתעורר מאוחר. אפילו בחורף, האור כבר עלה כששמענו את הצעדים האיטיים הראשונים שלו בבית. חדר השינה שלנו היה בקצה המסדרון, והוא ישן במרחק שתי דלתות משם, כך שלא היה טעם לנסות לברוח בלילה; השינה שלו הייתה קלה והוא היה עולה עלינו תוך שניות. לפעמים התעוררתי ומצאתי אותו ליד הדלת שלנו או שפוף לצידי, מהורהר. אין לי מושג על מה הוא חשב, אבל הוא תמיד נראה נחוש, ועד מהרה הסתובב אל העלטה.

הוא בילה כל בוקר עם אמא ועם נואה למטה. ריח הארוחות שלהם אפף את הבית, ושמענו אותם מתפללים או צוחקים ממשהו שלא היינו שותפים לו. כשנואה בכה, אבא יצא איתו לגינה. דלת המטבח נטרקה. הוא התעמל: הנהמות שלו נישאו אל החלונות שלנו. לפעמים, רגע לפני ארוחת הצהריים, הוא ביקר אותנו, קורן כולו, העור שלו לח ואדום, כמו ברברי שזה עתה חזר משדה הקרב, נושא את המגבת כמו ראש של אויב. לא, גם בבוקר אי־אפשר היה לברוח: דלת הכניסה הייתה נעולה כל הזמן, ואם היינו יורדים ויוצאים מהמטבח או אפילו מהחלון, אבא היה תופס אותנו.

זה היה סלע מחלוקת בין איווי לביני. ‘חייבים לצאת דרך הבית,’ היא אמרה. ‘החלון גבוה מדי. שכחת כמה הוא גבוה.’

‘נצטרך לפרוץ את המנעול שלנו. נצטרך לחצות את כל הבית, לעבור ליד החדר של אית’ן, של אמא ואבא, של גייב ודִי למטה. נואה ישן שם — לפעמים גם אמא. אין לנו סיכוי.’

‘למה גבריאל ודליילה לא ברחו?’ שאלה איווי. ולחשה: ‘להם היה יותר קל.’

‘לא יודעת,’ אמרתי. לילה אחד, חודשים רבים קודם לכן, שמעתי משהו שקט ונורא בקצה המסדרון. ניסיון שסוכל. איווי ישנה ולא סיפרתי לה. עכשיו, כשהתקווה הייתה תלויה בינינו על בלימה, הרגשתי שאני לא מסוגלת.

אחרי ארוחת הצהריים אבא ישב ושתק בסלון. חשבתי שזאת ההזדמנות שלנו. כשאבא שתק, כל הבית נשם לרווחה. הלחישות של דליילה חמקו במסדרון. לפעמים אית’ן הקיש על הקיר, כפי שעשה כשהיינו קטנים מאוד והחלטנו ללמוד קוד מורס. בהזדמנויות אחרות אמא ביקרה אותנו. פעם עוד התחננתי בפניה שתעשה משהו, אבל עכשיו עניתי לווידויים שלה בראשי והפניתי לה עורף.

‘זאת האפשרות היחידה,’ אמרתי לאיווי. ‘ברגע שהוא יתעורר, זה לא בא בחשבון.’

‘טוב,’ היא אמרה, אבל ידעתי שהיא מתייחסת לזה כאל משחק דמיון, כמו שאר הסיפורים שסיפרתי לה כדי להעביר את היום.

כבר דיברנו על החלון. בגלל כיסוי הקרטון הוא נמצא מחוץ לטווח המעקב שלנו. ‘הוא בטח נפתח,’ אמרתי, ‘לא?’ לא הצלחתי לדמיין את המנעול, או אם יש מתחתיו בטון או עשב. ‘אולי אני שוכחת,’ אמרתי.

‘לא נראה לי שהוא נפתח,’ אמרה איווי. ‘ולא פתחו אותו שנים.’

התאמצנו לראות זו את זו מעבר לטריטוריה.

‘אם נצטרך לשבור את החלון,’ אמרה איווי, ‘כמה זמן יישאר לנו?’

‘ייקח לו כמה שניות להבין מה קורה,’ אמרתי. ‘ועוד כמה שניות להגיע למעלה. נניח עשר שניות עד הדלת. ואז הוא יצטרך לפתוח את המנעול.’

הצוואר שלי כאב. נשכבתי. ‘עשרים שניות בסך הכול,’ אמרתי. המספר הקלוש עמד באוויר. איווי אמרה משהו אבל לא הצלחתי לשמוע.

‘מה?’

‘בסדר,’ היא אמרה.

‘בסדר.’

מכשול נוסף היה האזיקים, שפעם הטרידו אותי יותר מכול. אבל אבא התרשל. אחרי הגילוי של המיתוסים וכל מה שקרה בעקבותיו, הוא הפסיק להדליק את האור כשנכנס לחדר. רציתי לחשוב שהוא לא מסוגל להסתכל עליי, אבל סביר להניח שהוא פשוט היה שיכור מדי ולא מצא את המתג; כך או כך, התחלתי לפרוש את האצבעות ככל יכולתי, והוא נעל את האזיקים על צידי האגודלים והזרתות במקום על שורש היד. הבנתי מיד שאני אהיה זאת שתצטרך לפעול, ובהקדם. ‘הוא פישל,’ לחשתי לאיווי כשהייתי בטוחה שכולם ישנים. הנשימה שלה נשבה על פני החדר, אבל היא לא ענתה. חיכיתי יותר מדי זמן. גם היא נרדמה.

בחנתי את שמי הערב. היה חשוך, אבל עדיין חם בחוץ. התקשרתי לשירות חדרים, הזמנתי שני ג’ין וטוניק ושתיתי אותם עירומה במיטה. רציתי לצאת לריצה, אבל המלון היה מוקף כבישים ראשיים ולא רציתי להסתבך ביניהם. החלטתי לשתות ולחפש לי חברה. לבשתי שמלה שחורה צמודה, נעלתי מגפי עור, וביקשתי מהקבלה משקה נוסף ושיזמינו לי מונית.

במונית חשבתי שזאת דווקא התפתחות חיובית: שלושה משקאות, לבד, אמא מתה, עיר זרה מעליי ומסביבי. פתחתי את החלון עד הסוף. אנשים עמדו בתורים בכניסות חשוכות או ישבו על מדרכות ושתו. ‘מתקרבת סערה,’ אמר הנהג. הוא אמר עוד משהו, אבל עמדנו בצומת וקולו טבע בגל של פטפוטים.

‘סליחה?’

‘מטרייה,’ הוא אמר. ‘יש לך מטרייה?’

‘אתה יודע,’ אמרתי, ‘חייתי כאן פעם.’

הוא צד את עיני במראה וצחק.

‘אז התשובה היא כן?’

‘התשובה היא כן.’

ביקשתי שיוריד אותי במועדון מקומי עמוס. הוא עצר מחוץ למלון אחר, זול יותר, והינהן. המועדון נמצא בקרביו, בסופן של מדרגות צרות, ובקצהו הייתה רחבת ריקודים עם במה ריקה. היה עמוס בהחלט. התיישבתי ליד הבר, הזמנתי וודקה טוניק וחיפשתי מישהו שישמח לדבר איתי.

לפעמים דוולין ואני טסנו כל כך הרבה, ששכחתי באיזו יבשת אני נמצאת. הייתי מתעוררת בחדר מלון והולכת בכיוון הלא נכון לשירותים, כי חשבתי שאני בדירה שלי בניו יורק. הייתי נכנסת לטרקלין של נמל תעופה ונאלצת לקרוא מה כתוב בכרטיס העלייה למטוס — ממש לקרוא אותו — כדי להיזכר לאן אני טסה. אבל תמיד התנחמתי בבר; כל הברים דומים. יש בהם גברים בודדים עם סיפורים דומים, ואנשים שנראים עייפים יותר ממני.

שלחתי כוסית ג’ין לגבר שישב במרחק שישה כיסאות ממני, בחולצה עם סיכת זהב בצורת כנפיים, וחיפש את הארנק שלו. הוא נראה מאושר ומופתע כשקיבל את הכוס; כעבור כמה רגעים הוא נגע בכתפי וחייך. הוא היה מבוגר מכפי שחשבתי. וטוב שכך.

‘שלום. תודה על הכוסית.’

‘אין בעד מה. אתה בדרכים?’

‘הגעתי מלוס אנג’לס.’

‘דרמטי.’

‘לא ממש. זה מסלול קבוע. גם את לא מכאן?’

‘כבר לא. אתה טייס?’

‘כן.’

‘ראשי או משנה?’

הוא צחק. ‘ראשי,’ הוא אמר.

הוא סיפר לי על העבודה שלו. בדרך כלל מייגע להקשיב לאנשים מדברים על הקריירה שלהם, אבל איתו זה היה שונה. הוא דיבר בכנות. הוא דיבר על ההכשרה שעבר באירופה, ועל הפעם הראשונה שטס לבדו מכורח הנסיבות. ידיו הושטו אל לוח הבקרה ברווח שבינינו, וכשאורות הדיסקו פגעו בהן, ראיתי שרירים קטנים זזים מתחת לעור. חיים של נווד, הוא אמר, אבל נווד עשיר. בשנים הראשונות הוא סבל מחרדה בלתי פוסקת, תמיד חשב על הנחיתה הבאה, והאדרנלין פעם בגופו כששכב במיטה במלון. עכשיו הוא כבר יהיר דיו לישון היטב.

‘טייס ראשי,’ הוא אמר ושוב צחק. ‘אז מה היעד שלך?’

רקדנו זמן קצר, אבל היינו מבוגרים יותר מכל הגופים סביבנו, ולא שיכורים מספיק. הייתי מרותקת לקבוצת בחורות שרקדו לצידי, וכל הגפיים שלהן התנופפו בעת ובעונה אחת. הן לבשו כמה וריאציות של אותה שמלה צמודה וחלקה וצחקו כמו יצור רב־ראשי. בזמן שצפיתי בהן נגעתי בעור הצוואר העייף שלי ובזוויות העיניים. הטייס היה מאחוריי, והאצבעות שלו נחו במרווחים שבין הצלעות שלי.

‘אתה מוזמן למלון שלי,’ אמרתי.

‘אני טס חזרה מחר. אני לא יכול להישאר לישון.’

‘זה בסדר.’

‘אני לא רוצה שתתאכזבי. לפעמים —’

‘אני לא אתאכזב.’

ירד גשם, כפי שהבטיח הנהג. הרחובות היו נוצצים ושקטים יותר, ואורות ניאון צפו בשלוליות. רק מוניות נסעו בכבישים, אבל אף אחת מהן לא עצרה; נאלצנו לחפש צומת עמוס יותר. צפיתי באורות העיר שגלשו על פניו ואחזתי בידו. ‘אני צריכה כמה דברים,’ אמרתי, ‘כדי שזה ישתלם לי.’

‘מה את אומרת,’ הוא אמר. הוא הסב את פניו וחיפש מונית, אבל ראיתי שהלסת שלו מתרוממת וידעתי שהוא מחייך.

בחדר שלי פתחתי את המיניבר כדי להוציא משקאות, אבל הוא עצר אותי והתיישב על המיטה. הורדתי את השמלה וקילפתי את התחתונים, ואחר כך כרעתי ברך לפניו. הוא סקר אותי באגביות, כפי שקיוויתי.

‘אני רוצה שתשפיל אותי,’ אמרתי.

הוא בלע רוק.

‘אתה מבין?’ אמרתי. ‘זה צריך לכאוב.’

האצבעות שלו התנועעו. הרגשתי את הצביטה המוכרת בכּוּס, כעין דופק חדש. התארגנתי על המיטה לצידו, עם הבטן למטה והראש בין הזרועות. הוא קם והתקרב אליי, וראיתי את התוכניות שלו על הפנים. ראיתי שהמצעים הוחלפו, והיו לי שוקולדים על הכרית.

כשהוא הסתלק הזמנתי שירות חדרים וחשבתי על ג’יי־פי. הרגשתי כאילו הוא חיכה בסבלנות כל היום שאתייחס אליו, ממש מחוץ לשדה הראייה שלי. עוד משקה אחד, ויכול להיות שהייתי מתקשרת אליו. היה לי המספר שלו בעבודה, והוא תמיד ענה שם. יכולתי להיות בודדה ואומללה במנצ’סטר, נסערת ממותה של אמא, ולא היה לי למי לפנות מלבדו. ‘אני אהיה בלונדון כל השבוע הבא,’ הייתי מפטירה כלאחר יד. ‘אולי אפילו יותר.’

שמעתי שהוא גר בפרברים עכשיו, עם חברה חדשה וכלב קטן. ‘או חברה קטנה וכלב חדש,’ אמרה אוליביה. ‘לא זוכרת.’ חשבתי על היום שבו הוא עזב את הדירה שלנו. ציפיתי שהוא ישכור מסחרית או יבקש עזרה מחבר, אבל הוא הכניס את כל הרכוש שלו לשתי מזוודות וכמה ארגזי קרטון וחיכה למונית ברחוב. ירד גשם אבל הוא סירב לעלות בחזרה, כאילו עצם הקִרבה אליי תגרום לו לשנות את דעתו. זה לא היה קורה. שום דבר שמישהו מאיתנו היה עושה לא היה משנה את פני הדברים. הצמדתי את הרגליים לחזה והרגשתי את הצלקות בברך, את העור הרך. אחר כך נגעתי בצלקות מהניתוחים האחרים. האצבעות שלי התקדמו במסלול הקבוע. הצלקות היו ללא רבב; באפלולית לא היה אפשר לראות אותן אפילו. כשהראיתי אותן לג’יי־פי, הוא הפגין אדישות. ‘לא שמתי לב בכלל,’ הוא אמר, ורק גרם לי לחבב אותו עוד יותר. לא, כלום לא היה עוזר. כדי לחשוב על משהו אחר תהיתי אם המסיבה של איווי נגמרה. היה מאוחר, ומאוחר עוד יותר אצלה. כיביתי את האור וכיוונתי את השעון המעורר לארוחת הבוקר.

‘איווי,’ אמרתי. ‘היום זה קורה.’

המרחבים העצומים של הבוקר השתרעו לפנינו שטוחים וחשופים. חייתי עם הכאב המוזר בתוכי כבר שבועות רבים, אבל היום הוא החמיר; לדם היה ריח שונה. אבל היה קשה להבחין בין הכאב הזה לבין הציפייה שהתפתלה במעיי כמו חיות פרא שבוקעות מביצים.

בדקתי את האזיקים, כפי שעשיתי מדי יום מאז הטעות הראשונה של אבא. יד שמאל החליקה בקלות דרך האזיק, אבל ימין נתקעה במפרקי האצבעות. ‘חם היום?’ שאלתי. ניסיתי שוב, אבל המצב רק החמיר. אצבעותיי התנפחו מרוב מאמץ. חשבתי על רעיון אחר: אית’ן, שאהב לקרוא על המערב הפרוע, היה קורא לזה ‘בר ההזדמנות האחרונה’. אבל הרעיון היה בלתי הפיך, והייתי חייבת להישאר אזוקה למקרה שאבא יעלה לבדוק אותנו אחרי ארוחת הצהריים. ידעתי שאיאלץ לחכות.

שמעתי את אבא מתעורר. צעדיו השתרכו אט־אט במורד המדרגות, ותהיתי אם עשינו טעות. אולי בכל זאת כדאי לפעול עכשיו. הוא נכנס למטבח ושמעתי את מלמולי השיחה, שנקטעו בצלילי הארוחה והגיגי הבוקר, וככל הנראה גם בתפילה דוממת. נטשתי זה מכבר את אלוהיו של אבא, אבל עצמתי את העיניים והתפללתי לאלוהויות עתיקות ופרועות יותר. התפללתי זמן־מה.

התעוררתי שוב לפני הצהריים. הייתי במקום חשוך ומחניק, ממש מתחת לסף התודעה. כלי אוכל קירקשו במטבח. ריח האפייה של אמא טופף במעלה המדרגות והסתלסל על רצפת החדר שלנו. חוטי ריר בודדים מילאו את הפה שלי. ‘הארוחה הראשונה בחוץ,’ אמרתי לאיווי; נושא השיחה הזה תמיד הסלים במהירות.

‘תה במלון ריץ?’ שאלתי. ‘או בטברנה?’

היא הצמידה עוד יותר את הרגליים לחזה, השתעלה ולא אמרה מילה. פתאום שמתי לב שכפות הרגליים שלה נראות מוזר, גדולות מדי בקצה השוקיים השלדיות, כמו נעליים של ליצן.

למדתי לא לדמיין את ההורים שלי אוכלים, אבל ידעתי שזה היום האחרון אז הרשיתי לעצמי. הם ישבו יד ביד ליד שולחן המטבח. נואה בחן אותם באטימות מכיסאו. אמא הכינה פאי תפוחים ועמדה לפרוס אותו. הציפוי היה זהוב, מוברש בסוכר, והיו גומות רכות בקרום, היכן שהפירות ביעבעו וניסו להיחלץ. הסכין ננעצה בחלק העליון ואמא לחצה עליה. הסכין חדרה, ואדים בריח פירות חמים התפשטו סביב השולחן. היא פרסה פרוסה לאבא והגישה אותה על צלחת חמה, היא צפתה בו אוכל לפני שהתכבדה בעצמה. המאפה הפריך והמילוי הצמיגי התערבבו בפה שלו. היא התענגה על ההנאה שלו.

ארוחת הצהריים התארכה ביום ההוא, ונואה לא נרגע. הנחתי שאמצע החורף, ועד שדלת הסלון נסגרה, האור שמעבר לקרטון התעמעם. הבית דמם.

‘טוב,’ אמרתי. ‘טוב.’

משכתי את ידיי בחוזקה לפני שאתחרט.

יד שמאל התעקמה ונחלצה מטבעת המתכת. יד ימין עדיין הייתה נפוחה מדי. לא הצלחתי לשחרר אותה גם כשמעכתי את האגודל בחוזקה בכף היד.

‘בר ההזדמנות האחרונה’.

‘תסובבי את הראש,’ אמרתי לאיווי; גם אחרי התקופה הארוכה הזאת היו כמה השפלות שלא רציתי לחלוק איתה.

כשדליילה הייתה בת תשע או עשר, היא ענדה בכוח את טבעת הנישואים של אמא על האגודל, וזו נתקעה. דליילה לא הסתבכה כמעט אף פעם, ויצאתי מגדרי מרוב שמחה. ישבתי במסדרון, בראש המדרגות, וצפיתי בהשתלשלות האירועים באמבטיה. דליילה ישבה דומעת על דופן האמבט, ואמא כרעה לפניה והעבירה פיסת סבון לחה בין אצבעותיה. הטבעת החליקה ביעילות מאכזבת מעל מפרק האצבע ונחתה בדנדון זעיר על רצפת האמבטיה.

משכתי את ידי בתוך האזיק עד לנקודת התקיעה, והתחלתי לסובב אותה מצד לצד. המאמצים שעשיתי בבוקר חרצו חריצים בעור, וכעת הוא היה קרוב להיחתך. נשכתי את הסדין והגברתי את קצב הסיבוב. בניגוד לדליילה, לא הייתה לי שום כוונה לבכות. העור נבקע והיד החליקה החוצה, שחורה־אדומה ורטובה.

צחקתי ועירסלתי את הזרוע על חזי. עיניה של איווי היו מבועתות, אבל גם היא חייכה וזקרה אגודל. השתופפתי על המיטה ושלחתי את היד הבריאה לעבר הטריטוריה. חיפשתי משהו חזק שיוכל לשבור זכוכית. האצבעות שלי חלפו בין טלאים חמימים ולחים, והיה נדמה לי שכל מיני דברים זזים ביניהם. נרתעתי ובלעתי רוק, אבל המשכתי לחפש. מזון ישן ונעליים קטנות ומרקיבות, טחב על דפי התנ’ך של ילדותנו. הכול היה רך וחסר תועלת.

פתאום איווי הצביעה וקפאתי, כי ציפיתי לראות את אבא בדלת. היא ניענעה בראשה ושוב הצביעה. עקבתי אחרי מבטה ושלחתי זרוע רועדת אל מתחת למיטה. אצבעותיי נסגרו סביב משהו נוקשה. זאת הייתה יתד עץ מחודדת, מטונפת מדם ומשהייה בטריטוריה. הבטתי בה רגע עד שנזכרתי איך היא הגיעה לשם.

‘כן,’ אמרתי. ‘מושלם.’

קמתי מתנודדת וצלעתי לעבר החלון. אבא לא השקיע מאמץ רב באבטחה, ונייר ההדבקה שאטם אותו התחיל להירקב. קילפתי את הפיסות האחרונות בזו אחר זו, עד שהחזקתי את הקרטון בידי. ‘אני מוכנה,’ אמרתי, והנחתי אותו על הרצפה. אור חדר ביללה לתוך החדר. איווי טמנה את פניה בידיה. לא יכולתי להסתובב ולראות את החדר באור יום. הגיע הזמן ללכת. חציתי את הטריטוריה; אחרי כל מסעות הניווט שלנו, הדרך למיטתה של איווי נמשכה שלושה צעדים קצרים. אחזתי בידה, כפי שעשיתי כשישנו במיטה אחת לפני שנים, כשהמצב היה פחות נורא. היא לא זזה: ראיתי את עמוד השדרה שלה ואת האזורים הקירחים בקרקפת, ואיך היא נאבקת על כל נשימה. ידעתי שברגע שאשבור את החלון, השניות — השניות הספורות שתיכננו במשך חודשים — יתחילו לנקוף.

‘אני אחזור לקחת אותך,’ אמרתי. ‘איווי?’

ידה ריפרפה בידי.

‘נתראה בקרוב,’ אמרתי.

הרמתי את היתד והנחתי אותה על כתפי. ‘תכסי את הפנים,’ לחשתי; ואז נגמר הזמן לשקט, והטחתי את היתד בפינה התחתונה של החלון. הוא נסדק אבל לא נשבר; הנפתי אותה שוב, הכיתי חזק יותר והשמשה התנפצה. נואה צרח למטה. שמעתי צעדים מתחת לחדר שלנו, ואת קולה של אמא. מישהו כבר עלה במדרגות. ניסיתי להבריש את השברים מאדן החלון, ואחד מהם ננעץ בכף ידי. הרסיסים היו רבים והזמן קצר. הנפתי רגל אחת מעל האדן, משכתי את השנייה בעקבותיה והתיישבתי על החלון עם הפנים החוצה. מישהו הגיע לדלת והתעסק במנעול. הכרחתי את עצמי לא להסתכל למטה. הסתובבתי, ולרגע הייתי תלויה כשגופי בתוך החדר ורגליי באוויר החורפי. ‘נצטרך לרדת,’ אמרתי לאיווי, ‘עד שניתלה על הידיים, כדי שהנפילה תהיה הכי קצרה.’ הדלת נפתחה וראיתי הבזק של אבא. דמותו על הסף. שמטתי את גופי, אבל הייתי חלשה מכדי להיתלות על הידיים, ועד מהרה זרועותיי ננעלו ונפלתי.

הדשא היה רטוב אבל האדמה שמתחתיו קפואה. כשנָחַתי על הרגליים, משהו התמוטט ברגלי הימנית, כמו בניין שהיסודות שלו התפוצצו והוא קורס לתוך עצמו. קול הפיצוח הידהד ברחבי הגן. צנחתי לפנים, וכשפגעתי בקרקע, רסיס הזכוכית ננעץ עמוק יותר בכף ידי. האוויר היה קר כל כך שלא יכולתי לשאוף, וידעתי שאני בוכה. ‘אלוהים אדירים, קומי,’ לחשתי. הזדקפתי לאט ומשכתי את הטישרט עד הברכיים. כשהרמתי את הראש ראיתי את אמא עומדת ליד דלת המטבח.

ציפיתי שהיא תרוץ אליי, אבל לא. הפה שלה נע אבל שמעתי רק את הדם באוזניי. הבטנו זו בזו עוד רגע ארוך, אחרון, ולבסוף הסתובבתי והתחלתי לרוץ.

שער הגן היה פתוח. צלעתי סביב הבית, נאחזת בקירות, יצאתי לכביש וצעדתי בעקבות הפסים הלבנים שבמרכזו. הערב היה כחול כהה וקר. זאת הייתה השכונה שזכרתי: מור וודס רוד, על בתיה השקטים, המרוחקים זה מזה. חלונות בהקו כמו מקדשים באור הדמדומים. ידעתי שאבא רודף אחריי. לא יכולתי לבזבז אנרגיה ולהתקרב לאחת הכניסות: הוא היה תופס אותי לפני שמישהו היה פותח את הדלת. דמיינתי את המשקל המדויק של ידיו על כתפיי. צרחתי בניסיון להזעיק אותם מהסלונים, מהספות, מחדשות הערב. שרשראות של אורות חגיגיים השתלשלו בין העצים ומעל הדלתות, קידמו את פני הדיירים, ואני חשבתי בטיפשות: חג המולד.

כשהכביש התחיל להתפתל במורד הגבעה רגליי כשלו, וסטיתי לעבר החומה הנמוכה שבצד הדרך. נאחזתי באבנים הקרות כדי להתייצב והמשכתי ללכת, בצללים. כפות רגליי טופפו על פני עלים קפואים ושלוליות של חורף שלם. הכאב היה במרחק שניות ממני, כאילו הקִיץ משינה; הייתי על סיפו, וידעתי שברגע שהוא יכה בי, לא אוכל עוד להתעלם ממנו.

ראיתי את הקצה של מור וודס רוד. מעבר לה התקרבו שני פנסים קדמיים. רצתי היישר לעברם והרמתי את ידיי לאות הרגעה. המכונית בלמה רגע לפני שפגעה בי. הנחתי את ידיי על מכסה המנוע החם, והותרתי טביעות חלודות. צללית הנהגת יצאה מהמכונית; היא התקרבה בחשש אליי ואל האור. היא לבשה חליפה והחזיקה טלפון נייד, ומשום־מה נראתה נוצצת ונקייה, כמו אורחת מעולם חדש ונועז.

‘אלוהים אדירים,’ היא אמרה.

‘קוראים לי,’ אמרתי, ‘אלכסנדרה גרייסי —’

לא הצלחתי להשלים את המשפט. הבטתי לאחור, למעלה הדרך: הרחוב היה דומם ואדיש. התיישבתי על הכביש והושטתי לה את זרועותיי. היא נתנה לי לאחוז בידה והתקשרה למשטרה.

התעוררתי בלילה מקור המזגן והידקתי את השמיכה לגופי. השמש כבר זרחה אבל לא שמעתי תנועה. היה נחמד להתעורר ככה, כשנותרו עוד שעות רבות עד הבוקר. ידעתי שאחר כך ארגיש יותר טוב.

רגע לפני ששקעתי בשינה, גופי זינק בבהלה. חשבתי על הנפילה מהחלון לפני חמש־עשרה שנים. רגע הפגיעה, ספק זיכרון ספק חלום. כאב פנטום פילח את ברכי. אמא ליד דלת המטבח. התגלגלתי על צידי. עמדתי בגינה באור הדמדומים החורפי בטישרט מוכתמת ותו לא. רגליי נגררו אחריי כמו כדור פלדה קשור בשרשרת. היא יכלה לעצור אותי בקלות. הפעם, בחלום, הקשבתי; שמעתי את קולה מעל הלמות לבי. ‘לכי,’ היא אמרה. צפונה מכאן חפרו את קברה, הניפו אתים באור הזריחה הוורוד החמים וקברו אותה לפני שתעלה השמש. היא אמרה, ‘לכי.’

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.