החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

צ'ילי

מאת:
הוצאה: | 2023 | 194 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

20.00

רכשו ספר זה:

שתי נשים נפגשות בדירה בניו דלהי. קאלי עוזבת את הכפר העני ואת ילדיה הצעירים בתקווה לפרנסה טובה יותר בעיר הגדולה, שתשנה את עתיד משפחתה. דנה עוזבת את ילדיה הבוגרים כדי להצטרף לבן זוגה שעובד בהודו. רצח מסתורי מטלטל את חיי שתיהן. המסע לפתרון התעלומה מאלץ אותן להתמודד עם שאלות של מעמד, שייכות, תעסוקה ומגדר, מזרח ומערב.

על רקע הנופים המרהיבים של הודו מתאר צ'ילי את סיפורן של שתי נשים שחשבו שהן דמות משנית בסיפור חייהן וגילו, כל אחת בדרכה, את זכות הבחירה לטוות את העלילה לפי ראות עיניהן.

 

צ'ילי הוא ספר הביכורים של טל פישר. הספר המתובל בהומור, בדמיון ובשנינות נכתב בהשראת מגוריה של הסופרת בהודו במשך מספר שנים.

מקט: 4-1272-2009
שתי נשים נפגשות בדירה בניו דלהי. קאלי עוזבת את הכפר העני ואת ילדיה הצעירים בתקווה לפרנסה טובה יותר בעיר הגדולה, […]

 

היעלמות

 

דנה

 

ביום שבו קאלי נעלמה ירדו גשמים עזים בניו דלהי. עונת המונסונים טרם הסתיימה אף על פי שאוקטובר עמד בפתח, וסוחרי דלהי התכוננו לפתוח את הירידים הגדולים לקראת חג הדיוואלי, ניצחון האור על החושך. למעשה, דנה הייתה בטוחה שקאלי לא הגיעה לעבודה עקב הגשמים וההצפות.

גיל חשד בקאלי כבר לפני שנתיים. הוא תמיד אמר, “יום אחד היא תיעלם כמו כל עוזרות הבית בדלהי. ביום שמשהו לא מוצא חן בעיניהן, או כשפשוט נמאס להן, הן מודיעות על מחלה ומוצאות עבודה במשק בית אצל מישהו אחר”, הוא הזהיר את עצמו ואותה, “אל תיקשרי אליה, היא בסך הכל עוזרת בית”.

אבל דנה ידעה שלגיל לא באמת אכפת מקאלי. העבודה שלו, שאליה הוא קשור בכל נימי נפשו, המשרד, זה היה הדבר החשוב לו ביותר. וורקוהוליק טיפוסי. לצוות שלו היה מקום חם בליבו ובמוחו העמוס. עבור דנה קאלי הייתה ‘צוות העובדים’. איך אפשר שלא להיקשר לצוות עובדים גם אם הוא מונה אדם אחד? ובמיוחד כשאת בודדה כל כך בעיר גדולה כמו ניו דלהי.

בכל מקרה, באותו יום גשום קאלי לא הגיעה, וזה היה חריג מאוד משום שהיא לא החסירה אפילו יום אחד של עבודה מתוך השנתיים שעבדה אצלם. למעט כמובן ימי ראשון, שבהם היה לה ‘יום חופשי’, ובימים שבהם דנה הכריחה אותה לקחת יום חופש כי רצתה את הדירה קצת לעצמה מבלי שמישהי תהיה נוכחת כל הזמן בעוד היא, דנה, יושבת מול המחשב. פשוט כדי להיות לבד. הלבד, כשחשקה בו, היה רצוי, אבל כשלא תכננה אותו, העיק מאוד.

דירת הפאר הענקית הייתה מקום מפלט ישראלי בלב הודו. היא וגיל היו מחוברים באמצעות מיטב הטכנולוגיה לתרבות ולחדשות בישראל. גלגלצ התנגן באופן תמידי ברקע, ומהדורות החדשות הושמעו כל יום באיחור של שלוש שעות וחצי. אולם הדירה הגדולה גם יכלה להיות ריקה מאוד מאוד. רק דנה וקאלי מילאו את החללים מחופי אריחי השיש מקיר לקיר. בהיעדרה של קאלי השקט הלך והתגבר, חדר לראשה של דנה בפראות.

למען האמת, כשנעלמה קאלי החלה דנה לחפש אחריה מטעמים אנוכיים: היא לא רצתה שהשקט ישתלט עליה, היא רצתה שהדירה תהיה נקייה, שהבישולים ‘ייעשו מעצמם’. המחשבה ששוב תיאלץ להיכנס למטבח לבשל הייתה בשביל דנה שקולה להידרדרות במדרון, חזרה לאחור בזמן, “התפלשות בריחות טיגון והרתחה” כפי שהגדירה את התפקיד מול גיל. לרגע לא חשבה דנה שהחיפושים אחר קאלי יביאו אותה לגלות את מה שבסופו של דבר הוציא אותה מהמסלול הצפוי בחייה. האם ההחלטה להתחיל בחיפושים הייתה נכונה עבורה? כעבור חודשיים, כשכבר הכול היה גלוי וחשוף, קשה היה לחשוב מה היה קורה אילו דנה הייתה פשוט מחפשת עוזרת בית אחרת ומשאירה לקאלי להיעלם ברחבי תת־היבשת ההודית העצומה.

והיה אולי עוד משהו שזירז את תחילת החיפוש. היה עוד דבר שנעלם יחד עם קאלי, הלפטופ של דנה.

“נו, אז היא גנבה את הלפטופ שלך כדי למכור אותו ולשלוח עוד קצת כסף למשפחה שלה”, אמר גיל, “מה את כל כך מופתעת? מה כבר יש לה לחפש בתוך הלפטופ שלך”, גיחך, “חומרים מסווגים, הא? מתכונים לעוגת בננה?”

דנה התעלמה. המחשבות לא הרפו ממנה: זה פשוט לא התאים לקאלי לקחת מאחרים. כל אמונתה התבססה על הרעיון של לקבל את מה שיש לך. קאלי בהחלט לא הייתה גנבת. נוסף לכך היא לא האמינה שקאלי עזבה אותה באופן מפתיע וגם לקחה ממנה את החבר הכי טוב שליווה אותה בהודו – הלפטופ, ובתוכו יומן ההתרשמויות שלה מהודו וסתם מחשבות שעברו לה בראש ושהעבירה באופן שרירותי וסכמתי לדף המסך הלבן.

דנה התקשרה מספר פעמים לטלפון הנייד של קאלי. צליל של ניתוק ענה לה. לאחר מכן דיברה עם השומרים שישבו בבוטקה הקטנטן שלרגלי הבניין המפואר. “איפה קאלי?” שאלה את דאג’יט השומר שעשה קרחת כאות אבל על דודתו שנפטרה. דאג’יט גירד את הזיפים הקצרצרים של פדחתו, “מי דונט נו מאם”, אמר במבוכה, “מי דונט סי הר”, והוסיף: “מאאם, יש לי בת דודה שמחפשת עבודה כעוזרת, אני אקרא לה והיא תבוא מייד לעבוד אצלך”.

“דאג’יט, אני מחפשת את קאלי. תעזור לי למצוא אותה. אולי היא חולה, אולי קרה לה משהו”, הסבירה.

דאג’יט ליטף את פדחתו החדשה ונהם, “אוקיי, אוקיי מאאם”.

עדנן הנהג גם לא ממש שיתף פעולה. “אני לא יודע איפה היא”, אמר באדישות.

“אתה יודע איפה היא גרה?” שאלה.

“כן, אבל זו לא שכונה בשבילך לבקר בה, מאאם”, ענה עדנן בהסתייגות.

האם יש שכונות שאסור לנו הזרים לדרוך בהן? חשבה דנה. מה כבר יכול להיות כל כך נורא בשכונת מגורים. “גם אם זו שכונת עוני, עדיין גרים שם אנשים, לא?” התעקשה מול עדנן.

באי רצון רב, שלא לומר כמעט בסירוב, הסיע אותה עדנן הנהג השתקן לשכונת העוני הקרובה. מספר רחובות משם, אחרי בתי הפאר המתנשאים, אחרי בית הספר הפרטי, בפנייה שמאלה לעבר פארק לודי הירוק, החלו גושי הבניינים להפוך למעופשים וורודים. בתים של עובדי מדינה זוטרים מוקפים אשפה שלא פונתה כבר עשרות שנים. עוד שני רחובות והבתים הפכו לפחונים על גדות תעלה, עטורי שכבות זבל ושקיות ניילון מתעופפות ברוח. פרות גיששו אחר מזונן. ילדים לבושי סחבות חיפשו מציאות בערמות המסריחות.

עדנן נאלץ להיכנס עימה לתוך הגיבוב הבלתי אפשרי של הררי הזבל, הפחונים ויריעות הפלסטיק הכחולות והבלויות שפרוסות בין קירות בלוקים העשויים מבוץ חמרה אדומה.

הרכב החום הגדול עצר מחוץ לשערי השכונה המוקפת גדר בטון הצבועה בצבעים עליזים מאוד שבאו כמו פרדוקס עצוב לעליבות החיים הטמונים מאחוריהם. עדנן יצא ופתח לה את הדלת.

דנה הרימה ראשה לעבר המבנים הרעועים.

אישה עבת בשר, כהת עור ובעלת עיניים שחורות בהתה בהם מהחלון, כאילו ציפתה לבואה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צ'ילי”