החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המרדף אחר הנביא

מאת:
הוצאה: | 2017-12 | 380 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

"אתה מבין, מקס," לחש דיוויד, "כששואלים אם זה צודק להקריב מאה אנשים בשביל להציל מיליונים, התשובה ברורה."

עיניו הנבונות של הכלב נצצו בחשיכה.

"ומה אם צריך להקריב בשביל זה רק אדם אחד? במקרה כזה התשובה ברורה עוד יותר."

דיוויד אחז בקולר בשתי ידיו, קירב אליו את פניו של הכלב ולחש, "ומה אם האדם האחד הזה הוא אתה?"

 

***

 

על סף מלחמת עולם שלישית מתעצם כוחו של הנביא, דמות מסתורית ומשפיעה הן במרחב הווירטואלי והן בעולם הגשמי.

פול מקברייד, בלש מובטל מקליפורניה, מגויס על ידי גורם אלמוני כדי לעקוב אחר דיוויד, נער המסתיר סוד אפל.

השניים ייאלצו לגלות אומץ והקרבה על מנת לנסות ולחלץ את עצמם, את קרוביהם ואת האנושות כולה ממה שנראה כסופה הבלתי נמנע: האפוקליפסה.

 

***

 

אור בן זאב הוא כותב ומנהל תוכן, איש סייבר ושיווק דיגיטלי, מעצב ומרצה. בעל תואר בעיצוב תקשורת חזותית, פעיל למען בעלי חיים וחובב קולנוע וכלבים. "המרדף אחר הנביא" הוא ספרו הראשון.

 

***

 

"מתח עוצר נשימה… לא יכולתי להניח את הספר עד לסיום המפתיע.

הלב יוצא אל דיוויד ומקס!"  – ריקי בצרי, יו"ר אס.או.אס חיות

מקט: 4-1272-166
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

ההידרדרות האיטית ביחסים בין המערב למזרח צברה תאוצה

בשנתיים האחרונות. ההתגרויות החוזרות ונשנות מצד צפון קוריאה

תרמו אף הן להגברת המתיחות, שהגיעה לשיאה לפני כחודש ימים

בעימות בלב ים, בין משחתת אמריקאית לצוללת רוסית.

מנהיגי המערב הציגו רפיסות וחוסר אונים, וניסיונותיהם ליצור

דיאלוג עם הצד השני לא הניבו תוצאות אלא רק התרסקו מול

חומת התעלמות עקשנית.

העולם כולו מצא עצמו מתנדנד על פי תהום בשל תרחיש האימה

הבלתי נתפס של עימות גרעיני בין ארצות הברית לרוסיה;

כזה שאחריו אין מחר.

דומה שחוסר האיזון על פני האדמה מצא ביטוי גם בשמיים,

כשמזג אוויר קיצוני היכה ללא רחם בחלקים נרחבים של כדור

הארץ. תושבי דרום קליפורניה החלו לחוות תופעות שאינן

אופייניות לעונת האביב. אירועי אקלים אלימים של סערות

ברקים בליווי רוחות, גלי קור ומתקפות גשם פתאומיות הופיעו

בקצב הולך ומתגבר. מומחי מזג האוויר לא ידעו להסביר את

המתרחש ורק הגיבו בדרכם המגומגמת כי מדובר בפועל יוצא

של אפקט החממה או זיהום האוויר.

וכך על רקע החשש המתעצם מפני מלחמה גלובלית, כשהמיתון

מעמיק, האבטלה מרימה ראש, ואפילו מזג האוויר קורא תיגר על

החוקים המוכרים, ובנהמות זעם חורץ מסלול בלתי ידוע – עיני

העולם כולו נישאו אל קול אחד יוצא דופן, יציב וצלול.

בשנים האחרונות הוא צבר עוצמה רבה. איש אינו יודע מי הוא,

ורבות ההשערות לגבי זהותו האמיתית.

מכנים אותו "הנביא".

 

פנייה מספר 203901 , נרשמה באתר הנביא

לנביא שלום רב,

שמי צ'ארלי סמית' ואני בן שמונה וחצי מאורגון, ארה"ב.

אחותי הגדולה ברנדה אומרת שאתה לא ממש מחליט מה יהיה,

אתה רק יודע מה הולך לקרות.

אבל בכל זאת אני פונה אליך כי זה ממש חשוב לי ואני מקווה

שתקרא את הבקשה שלי למרות שאתה בטח מאוד עסוק.

אז הבקשה שלי היא כזו:

אני מבקש שביום רביעי בשבוע הבא לא ירד גשם כי יש לנו את

ההצגה שאני משחק שם את המלך וההצגה בחוץ ואין גג ואם יהיה

גשם היא תתבטל ואני כל כך עבדתי קשה והתכוננתי לתפקיד אז

בבקשה תעשה שלא יהיה גשם!!!

או לפחות שיהיה רק טפטוף.

תודה רבה

שלך,

צ'ארלי סמית'

 

 

כדור נייר

"שיט," פלט הנער הבלונדיני כשכדור הנייר שזרק פגע בדופן

סל הניירות.

הכדור התגלגל על הרצפה לרגלי אישה כבת שישים. היא ישבה

על כיסא כשידיה כפותות ופיה חסום בנייר דבק. עיניה הפעורות

לרווחה עקבו אחרי תנועותיו.

צחקוקים נשמעו בשעה שעמד מאוכזב ובחן את הכדור שהאט

ונעצר.

"טוב, רק התחממתי," אמר בשקט, "עכשיו תראו מה זה צלף…"

הוא עצם עין אחת, הרים כדור נוסף, כיוון וזרק שוב. הפעם

הכדור נחת בדיוק במרכז הסל.

"ככה עושים את זה!" הכריז והשתחווה בתנועות מוגזמות

לתשואות שני חבריו.

בצעדים איטיים התקרב אל האישה.

"מסכימה איתי, גברת?" שאל. "אה, שכחתי. קשה לך לדבר."

הוא רכן לכיוונה, אפו כמעט נוגע באפה. פרצי הצחוק בחלל

החדר פינו את מקומם לשקט מתוח.

הוא קרץ לחבריו כשהשעין את ידו האחת על מצחה, ובידו

השנייה הסיר מפיה את נייר הדבק בתנועה מהירה, מושך כך את

ראשה קדימה.

היא פלטה צעקת כאב קצרה, ומיד השתתקה והוסיפה לשבת

ללא תנועה. עיניה מצמצו כלפיו בהתרסה.

הנער נראה מאוכזב. "את לא רוצה לומר משהו? לבכות אולי?"

הוא רכן שוב לכיוונה ולחש, "מה את אומרת, אולי הגיע הזמן

שתגלי לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת?"

האישה המשיכה לשתוק.

שני הנערים האחרים הביטו זה בזה בחשש. אחד מהם אזר

אומץ לדבר.

"תומאס, מה אתה עושה? ג'קי אמר בפירוש לא להתעסק איתה

עד שהוא מתקשר."

"ג'קי עכשיו לא כאן!" קרא תומאס בכעס. הוא הסתובב ושאל

באיום, "וכשג'קי לא כאן – מי קובע מה עושים?"

הנער הצעיר התקפל: "אתה קובע, ברור שאתה," מלמל.

"בדיוק!" אמר תומאס. "ואני קובע שהזקנה הזו תגלה לנו הכול,

כי פשוט אין לה ברירה."

הוא התכופף אל הרצפה, בחר כדור נייר והטביע אותו בסל

בצעקת התלהבות. "נכון, סבתא'לה?"

 

 

הנסיכה (ארבעה ימים קודם)

כולם הכירו את הנסיכה.

בעלי העסקים בצומת ידעו לספר שפעם הייתה עשירה וחיה בסן

פרנסיסקו עם בעלה, איל נדל"ן ידוע. הם ושלושת ילדיהם גרו

בבית מפואר בשכונת פסיפיק הייטס, כך לפחות אמרו השמועות.

כך גם העידה הנסיכה עצמה בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע. אם

מישהו העז לפקפק בדבריה, הייתה שולפת מעגלת הקניות הישנה

עותק דהוי של מגזין לייף סטייל, מצביעה על תמונת השער

ומכריזה: "זו אני!" ואז מחייכת את החיוך הידוע והקורן שלה,

"מה, לא רואים?"

הנסיכה לא זכרה מה בדיוק השתבש ואיך קרה שהיא חיה כיום

לבדה על ספסל ברחוב בוורלי דרייב. כולם ידעו שגם אם אכן

חייתה בעבר חיי זוהר נוצצים, הרי שנים רבות חלפו מאז וכיום

היא רק דיירת רחוב לא מזיקה שמפזרת חיוכים לכל עבר. תמיד

לבשה שמלות צבעוניות, ענדה תכשיטי פלסטיק מקרקשים ונעלה

נעלי עקב, כיאה לנסיכה.

היא הייתה מרוצה למדיי ממצבה. אהבה את הספסל שלה, את

הרחוב שוקק החיים ואת בית הקפה ממול.

עובדי "קפה בפינה" נהגו לכבד אותה בכוס קפה טרי בכל בוקר.

מעל הספסל נמתחו ענפיו של עץ רחב, שסיפקו לה הגנה הן

מפני השמש והן מהגשם. לפני כמה שבועות הצמידה לספסל את

הדגלון של קבוצת הפוטבול המקומית, ומאז החלו עוברי אורח

לסמן לנסיכה באגודלים למעלה: כל הכבוד. זה גרם לה להרגיש

כמו שגרירה פטריוטית של העיר.

היום הזה התחיל כרגיל, וכפי שתספר אחר כך לעיתונאים, שום

דבר לא הכין אותה למה שעומד להתרחש.

כדרכה מדי בוקר האזינה לתוכנית הרדיו האהובה "צלילים

שזוכרים". האוזניות רבות העוצמה שקיבלה במתנה, אפשרו לה

ליהנות מהמוזיקה האהובה למרות שמיעתה המידרדרת. וכך,

כשהשמש מלטפת ברכות את פניה וניחוח הקפה הטרי באפה,

היא עצמה עיניים והתמכרה לרגע.

לכן היא התרעמה כשהאיש הזר הפריע לה.

הוא פתאום נעמד מולה, חסם את השמש וסימן לה להסיר את

האוזניות כדי שתשמע מה יש לו לומר. הוא הזיע מתחת לכובע

הבייסבול ונראה עצבני. את עיניו הסתירו משקפי שמש כהים.

הנסיכה לא אהבה הפרעות כאלה. בטח לא באמצע שיר מהמחזמר

"צלילי המוזיקה". כשעצמה את עיניה נסחפה שנים רבות לאחור.

היא הייתה שוב בזרועות אהובה בערב שכולו קסם נעורים.

עד שהאיש המעצבן הופיע והרס לה את הרגע.

היא הסירה באחת את האוזניות ונשפה בהתרסה, "מה?"

"תודה. עכשיו ודאי תוכלי לשמוע אותי."

הוא דיבר בקול רם, לפחות זה. רוב האנשים דיברו בקול שקט

מדי, כאילו אינם יודעים שהנסיכה כבר לא שומעת היטב כמו פעם.

האיש חייך בנועם, אך עדיין נראה חשוד. היא אף פעם לא בטחה

באנשים שמסתירים את עיניהם. העיניים הן חלונות הנשמה. רק

לפושעים ולרמאים יש סיבה להסתיר את העיניים.

"מה אתה רוצה?" שאלה בחשד. היא סקרה אותו מלמעלה למטה.

"שמעתי שאת הנסיכה."

"אמת." היא התרככה מעט כשהתבוננה בפיו המחייך.

"סיפרו לי שאת מפורסמת," הוא התקרב עוד, והחווה על המקום

הפנוי בספסל.

היא הנהנה. חיוכה הידוע התחיל לבצבץ. האיש הנחמד הזה רוצה

ודאי לשמוע את הסיפורים שלה.

"איזה כיף שפגשתי בך," אמר והתיישב.

הוא הסיר לרגע את משקפי השמש, ניגב את זיעתו והביט בה

בחביבות. היא ראתה שהוא נאה למדי.

האיש נשען לכיוונה ואמר כממתיק סוד, "יש לך חיוך יפה,

נסיכה."

זה כבר גרם לה לחייך חיוך מלא. עדיין היו לה כל שיניה

המקוריות והיא הייתה גאה בכך.

"אתה מזכיר לי מישהו," אמרה והוסיפה, "לא שמשהו קרה בינינו.

הוא היה נשוי ואני הרי לא בחורה כזו," היא צחקקה ופנתה לכיוון

העגלה. "יש לי אפילו תמונה שלו, רגע." היא התחילה לפשפש

בתחתית העגלה.

"זה בסדר, תראי לי אחר כך."

היא לא שמעה אותו. "תיאודור, איפה אתה…" מלמלה והתחילה

להשליך חפצים ופרטי לבוש מהעגלה. "אני בטוחה ששמתי אותך

כאן."

הגבר קם על רגליו וניגש לצידה. בעדינות שם את ידו על כתפה

ודיבר ברכות. "נסיכה,"

קולו גרם לה להפסיק לנוע. "מה?" היא הרימה אליו עיניים

נבוכות.

"אני רוצה לשמוע עלייך הכול, אבל אני רעב." הוא החווה אל

המדרכה הרחוקה שמעבר לצומת. "האם תכבדי אותי בנוכחותך

ותתלווי אליי לארוחת בוקר? אני מזמין."

היא הביטה לכיוון בית הקפה. העובדים במקום נוהגים לפנק

אותה. הם אלה שמספקים לה סוללות למכשיר הרדיו, וכמעט בכל

בוקר מישהו יוצא אליה עם קפה בכוס חד פעמית. אבל ארוחה

שלמה? בטנה החלה לקרקר. הוא ראה שהיא מהססת.

"אני לא יודע מה איתך, אבל ממש בא לי חביתה טובה, טוסט

עם חמאה, מיץ תפוזים טרי… וכמובן קפה איכותי." הוא דיבר

בקול רם ובחן את פניה. "איך את שותה את הקפה שלך? ליידי

שכמותך ודאי בוחרת באספרסו משובח עם כוס סודה מרעננת

בצד, ופלח לימון."

הנסיכה ליקקה את שפתיה והחלה להנהן.

"בסדר, בחור צעיר, אתה יכול להזמין אותי." היא שלחה אליו

מבט מוכיח והוסיפה, "אבל בלי הנקי-פנקי, אני לא בחורה כזו."

הוא קם והגיש לה את זרועו. היא קמה בחיוך, ובתיאטרליות

שילבה את זרועה בשלו.

"רגע!" צעקה לפתע. היא שמטה את ידה ופנתה לאחור לקחת

את עגלת הקניות הישנה.

האיש הביט בה במבוכה. ניכר בו שהוא אינו מרוצה מהעיכוב.

"כדאי שנתקדם, ממש לא כדאי לך להיות בפינה שלך עכשיו."

"מה אמרת?" הנסיכה עיקמה את פיה. היא לא אהבה שאנשים

דיברו אליה בקול חלש מדי.

"אמרתי שאני כבר רוצה לאכול עכשיו," אמר בקול רם, חייך

ומשך אותה קדימה.

מבטו נדד שוב ושוב אל הכביש. הוא תפס את עגלתה ביד אחת,

ואת ידו השנייה הושיט לה שוב.

"איזה ג'נטלמן. לא ציינת את שמך," היא הרימה אליו את עיניה

בשאלה.

הוא היסס לרגע, "בוגארט. הארי בוגארט."

"באמת?" היא פערה את פיה ובלי משים תפסה בידו, כמהופנטת.

הם פסעו לאט שלובי זרוע כשהיא מהדסת בנעלי העקב והוא

גורר את העגלה הישנה מאחוריו. כמה נהגים שעצרו ברמזור

הביטו בסקרנות בזוג העובר לפניהם. הנסיכה פסעה לידו זקופה

ואצילית כשתכשיטיה מקרקשים עם כל צעד. כשהגיעו לאמצע

הכביש היא עצרה לפתע והביטה לאחור.

בן לווייתה דחק בה להמשיך. "בואי כבר," מלמל.

היא הביטה בפניו מבולבלת, והוא חייך חיוך רחב.

"אה, אוקיי." חיוכו אכן היה שובה לב. היא התחילה לפסוע שוב,

מניחה לו להוביל אותה.

הם הגיעו לפתחו של בית הקפה. האזור החיצוני היה ריק למעט

שני סועדים. הוא הוביל אותה אל אחד השולחנות. כשהתיישבו

הוא שלח מבט לכיוון הספסל שלה מעבר לכביש ונאנח. הוא

נראה נינוח יותר כעת.

"מה שלומך היום, נסיכה?" הייתה זו המלצרית שהופיעה לידם.

היא התבוננה בגבר בסקרנות. לא בכל יום הנסיכה קמה ומתרחקת

מהספסל שלה. ועוד בחברת מישהו שנראה… ובכן, נורמלי.

"לא תציגי את החבר שלך?"

"בוודאי," הנסיכה הנהנה ברוב טקס. "לאדון הנחמד קוראים

מר בוגארט."

המלצרית הרימה גבה.

"מר בוגארט מזמין אותי לארוחת בוקר!" הנסיכה הביטה לצדדים

בגאווה. "תרשמי בבקשה, יקירתי." היא כחכחה בגרונה והמשיכה

בנימה רשמית, מניפה אצבע למעלה ומפרטת את מרכיבי ארוחת

הבוקר. לבסוף סיימה, "ואשתה אספרסו כפול. עם כוס סודה בצד."

המלצרית רשמה הכול בחיוך ואז פנתה אל האיש. "ובשבילך?"

הוא הביט בריכוז בפינת הרחוב שמולם. נראה שהוא לא שמע

את השאלה. כששם לב לשקט שהשתרר סביבו הוא הרים עיניו

אל המלצרית. "אה, כן. אני מזמין אותו דבר."

"בסדר גמור, תיהנו." המלצרית פוצצה בלון מסטיק נוסף ופנתה

משם.

"אז מה רצית לשאול אותי?" הנסיכה מתחה את ידיה לאורך

השולחן ושיחקה במפיות.

האיש שלף את מכשיר הטלפון מכיסו ובדק מה השעה. נראה

שאינו מקשיב לה כלל. לנסיכה זה לא הפריע. היא התחילה לספר לו

על התקופה שבה חיה בבית מפואר ואכלה ארוחות בוקר אמיתיות,

לא חיקוי של אנשים פשוטים כמו מה שיגישו להם תכף.

"אתה יודע, כשהייתי יוצאת בערב למחזות זמר…" היא עצרה

את המשפט כשנזכרה בדבר מה.

"אוי! התוכנית שלי…"

היא שלפה מן העגלה את מכשיר הרדיו והרכיבה את האוזניות.

עוצמת הקול המקסימלית גרמה למוזיקה להישמע למרחק. הנסיכה

עצמה עיניים, הרימה פניה אל השמש וחייכה בעונג.

היום הזה אומנם התחיל גשום ואפור אך הוא ללא ספק משתפר

מרגע לרגע! הנה היא מאזינה למוזיקה אהובה וממתינה לארוחת

בוקר מפנקת, השמש יצאה שוב ללטף את פניה. אכן כיף להיות

נסיכה.

את מה שקרה בשניות שלאחר מכן היא לעולם לא תשכח.

עוצמת הקול באוזניות מנעה ממנה לשמוע דבר ממה שהתחולל

מאחורי גבה כשהמלצרית התקרבה אליהם עם המגש. מר בוגארט

כנראה שמע משהו, משום שהוא הביט לפתע הצידה. פיו נפער

כשעקב במבטו אחר דבר מה שהתקדם בכביש. במשקפי השמש

שלו השתקף כתם גדול שנע במהירות.

המלצרית קפאה לפתע במקומה ושמטה את המגש. פניה הביעו

אימה צרופה.

ואז זה קרה. האדמה רעדה ורעם מחריש אוזניים חדר מבעד

לאוזניות האטומות. היא חשה מאחורי גבה הדף אדיר, מכת רוח

חמה שהפילה אותה מהכיסא. כיסאות פלסטיק, שולחנות וניירות

עפו סביבה ומיד הגיע גם ענן אבק ועטף אותה, את מר בוגארט,

את בית הקפה ואת כל הרחוב.

היא מצאה את עצמה שוכבת על המדרכה ליד פתח בית הקפה.

היא הריחה ריח חריף של עשן ודלק.

בוגארט עמד מולה. הוא רכן לכיוונה וצעק משהו. היא לא שמעה

אך קראה את שפתיו, "את בסדר?"

היא הנהנה ושלחה ידיים רועדות להסיר את האוזניות. זמזום

מטריד הדהד באוזניה והיא יכלה לשמוע צלילים נוספים: צופרי

אזעקה, בכי וצעקות.

בוגארט הזדקף מעליה והביט בריכוז במתרחש מאחוריה. ליבה

פעם במהירות כשהסתובבה לאט לאחור. עיניה נפערו בתדהמה.

הפינה הקבועה שלה נמחקה לחלוטין. משאית גדולה שכבה על

צידה, מעוכה על קיר הבטון ועולה באש. להבה ענקית השתוללה

מעליה וענני עשן שחור מילאו את רחוב בוורלי. העץ הנדיב של

הנסיכה נגדע באכזריות באמצע גובהו. מה שנותר ממנו החל

לבעור כמו לפיד ענק.

מכונית סמוכה עמדה הפוכה על הכביש והחלה לבעור גם היא

כשהנהג זחל החוצה דרך החלון. שברי מתכת ופלסטיק התפזרו

ברחוב לאורך עשרות מטרים, חלקם בערו. הנסיכה התקשתה

לנשום. ליבה פעם במהירות כשסרקה בעיניה את המחזה הנורא.

"לפני כמה דקות ישבתי שם," מלמלה.

"הצלת אותי, מר בוגארט!" היא הפנתה את פניה חזרה לכיוונו,

אך הוא נעלם.

"איפה אתה, גיבור שלי?" מלמלה והסתכלה סביבה.

אנשים רבים הגיעו בריצה וצעקו זה לזה. מישהו הופיע עם מטף

והחל להתיז על המכונית הבוערת. יללות סירנה רחוקות החלו

להישמע. היא קמה לאט על רגליים רועדות.

במרחק כמה עשרות מטרים במורד הרחוב עמד חפץ גדול על

הכביש ובער. המרחק והעשן הקשו עליה להבחין בפרטים. היא

אימצה את עיניה וכשזיהתה את החפץ הבוער, הצמידה ידיים

לפיה והחלה לייבב.

זה היה הספסל שלה. הוא עמד על ארבעת רגליו, שבור ומפויח.

הדגלון, שהיה עדיין מחובר אליו, עלה באש.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    קראתי את הספר בנשימה עצורה. מותח וסוחף, כתוב נפלא, ולנו אוהבי הכלבים – גם מרגש עד דמעות. ממליצה בחום

הוסיפו תגובה