החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

שקר לבן

מאת:
הוצאה: | 2017-11 | 214 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

לטיילר יש בעיה – נערה מהכיתה שלו מאוהבת בו והוא לא מעוניין בה.

כדרך לצאת מהצרה הוא מוצא את עצמו משקר לה ואומר שהוא הומו. לצערו, היא אינה מאמינה ודורשת הוכחה.

אבל איך מוכיחים משהו כמו זה כאשר זה לא נכון?

טיילר רוקם לשם כך מזימה שמפגישה אותו עם קייל – בחור צעיר, תוסס וחצוף שמוכן לסייע לו ללא שום תמורה. נראה שהכל הולך כמו שצריך, אך כאשר התוכנית יוצאת לדרך טיילר מגלה שלכל שקר יש גם תמצית של אמת, ושאולי, רק אולי, הוא לא שיקר אחרי הכל.

מקט: 4-1272-148
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1 – למה לא?

 

מבעד לעדשה היא נראתה יפה כל כך, טהורה ומושלמת. כשהלכה ברחבת בית הספר בתלבושת אחידה, כולם ראו שהיא חיננית. לא היה אפשר להתעלם מהרכות והחן ששפעו ממנה כשלגופה חולצה לבנה מכופתרת ששרווליה קצרים ועניבה ארגמנית חוצה אותה לשניים. חצאית בצבע אדום כהה מקופלת בתריסים אנכיים הגיעה עד ברכיה ולרגליה נעלי בובה שחורות. שערה החום הבהיר נאסף בעדינות בסיכת קליפס שחורה המוסווית בין שערותיה הסתורות שנראו כאילו צוירו על בד בדיוק מרבי. גם כאשר היה נראה שלא השקיעה בעצמה, היה במראה שלה מעין קסם לא ברור שהפך אותה למושלמת, תמיד.

היא הייתה נערה יפה, ללא ספק, ובכל זאת, לטיילר סקוט היה צורך עז להסתתר מג’יל אלכסנדר. הפעם עשה זאת מאחורי שיח ירוק וסבוך שגדל למרגלות מבנה בית הספר הגדול. הוא ישב שם בשעת ההפסקה, כבר זמן ניכר, בחן אותה במשקפת שהחזיק תמיד, וּוידא שאינה רואה אותו.

כשעיני הקריסטל הכסופות שלה חלפו לכיוונו, טיילר נפל ארצה, השתטח על הקרקע במקום המסתור וחיבק את המשקפת היטב. לכאורה הסתרת המשקפת תעלים את העובדה שהשתמש בה כדי לרגל אחריה.

מצחיק, הוא ריגל אחריה.

לבו הלם בחזהו בעוצמה רבה, כאילו עמד לקרוע את גופו ולברוח. הוא קיווה שהיא לא הבחינה בו. עד כדי כך שקע בדאגות שהחמיץ את קולם של הצעדים הקלילים, המהירים, שהתקרבו אליו מאחור, צעדים שהתאימו לנערה בת גילו.

“מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" קולה הקפיץ אותו.

צליל בהלה פרץ מגרונו. הוא מיהר להתרומם ולהתיישב, וזקף את ראשו לכיוון הנערה שהסתכלה עליו במבט כועס אך מאופק. הוא הכיר את הקול – זה לא היה האחד שממנו חשש. הוא נבהל רק מכיוון שלא היה ערני ולא הבחין בה כשהתקרבה. טיילר חש הקלה כשראה שהקול לא שייך לזו שעליה תצפת.

הוא בחן את הנערה הצעירה שעמדה מולו, בעלת השיער האדמוני הבוהק שהתפזר על כתפיה וגלש עד שקע גבה כמו מפל לבה גועשת; זו שלבשה את מדי בית הספר האחידים בלי לחשוב איך ייראו עליה – כי לא היה לה אכפת. עיניה השחורות היו גדולות ואיימו על טיילר תמיד. אולי זו הסיבה העיקרית שממש לא רצה להרגיז אותה. “זה ממש לא מה שאת חושבת, ריד," השיב לידידתו מרידית. חיוך מיתמם נפרש על פניו והוא הסתיר את ידו מאחורי גבו בתקווה שהיא החמיצה את הפרט שהפך את המעשה שלו ללא ראוי.

מרידית גלגלה עיניים ונאנחה, כתפיה נשמטו ועל פניה עלתה הבעת מיאוס. “אה-הא," היא הנהנה. “אז אתה לא עוקב אחרי המטרידנית שלך כדי לוודא שהיא בעצמה לא עוקבת אחריך."

טיילר נשך את שפתיו ושתק זמן מה. “לא," שיקר בקול קטן, ואחר כך הודה: “אולי."

“אוך, אתה כל כך לא דיסקרטי," היא נאנחה ושפשפה את רקתה. הצבע האדום של ציפורניה התאים להפליא לגוון שיערה הצבוע. היא הסבה את עיניה לכיוונו ונהמה בתסכול. “ותכניס בחזרה את המשקפת הזאת, זה עוד יותר מחשיד כשאתה מחזיק בה!" ציוותה.

טיילר פתח את התיק שלו בזריזות והכניס את שותפתו לפשע פנימה. הוא היה נבוך כל כך שמרידית תפסה אותו, אבל, בעצם, בכל פעם שנתפס משתמש במשקפת באותה צורה הוא הרגיש ככה. הבושה הכתה בו תמיד כאשר עשה משהו שאחרים חשבו שאינו אמור לעשות, ובפרט כשהשתמש במתנה שאייבי הביאה לו לכבוד יום הולדתו האחרון. מאז שקיבל את המשקפת מאחותו לא עזב אותה, בעיקר כי האמין ש"מי יודע מתי יזדקק לה?" הוא שמח מאוד שסוף-סוף קיבל מתנה שיוכל להשתמש בה. היא סייעה לו לא פעם: הוא השתמש בה כדי לבדוק מתי השליח של הפיצה מגיע כדי שייגש לפתוח לו את הדלת; כדי להתבונן בעצמים שונים בהגדלה מרבית; וכדי לבדוק אם ג’יל נמצאת בסביבה – בעיקר השתמש בה למטרה הזאת. הדבר היחיד שלא עשה איתה הוא מה שאמורים לעשות במשקפת – לצפות בציפורים.

טיילר לא חיבב ציפורים במיוחד לכן תהה מדוע אייבי העניקה לו מכספה דווקא מתנה כזאת. כנראה זאת הייתה הדרך שלה לגרום לו לצאת החוצה ו"לעשות משהו עם החיים שלו מלבד להיתקע מול המחשב כל היום". היא לא הכירה אותו טוב מספיק, חשב. לו הייתה מכירה אותו הייתה יודעת שהוא גם נפגש עם מרידית לפעמים או מטייל עם נֶרוּ, הכלב שלהם. נתקע כל היום מול המחשב… כן, בטח.

כל מי שהכיר את המנהג הזה חשב שזה מוזר שהוא נוהג לקחת את המשקפת שלו כמעט לכל מקום. אייבי, בעיקר. כשניסה להוכיח לה שהמשקפת אינה סתם מתנה שצריכה להישכח בתחתית המגירה היא לא התלהבה מהרעיונות היצירתיים שלו כלל. “אתה אמור לתצפת על ציפורים או משהו, לא על אנשים אחרים! זה מטריד, טיילר," היא אמרה לו שוב ושוב, כי מתפקידה כאחות גדולה לדעת על כל צעד מוזר שעשה.

“כן, טוב, אז יש לך אח מטריד. שיש לו מטרידנית. תתמודדי," השיב לה כל הזמן. התשובה הזאת סיפקה אותה לזמן מה, עד שנזכרה בכך שוב.

עכשיו, כשסידר את התיק שלו והתרומם על רגליו באנחה קלה, טיילר נזכר שהשיעור הבא הוא שיעור אומנות ושהוא עדיין לא אכל משום שבזבז את זמנו בתצפית; בטנו התלוננה על שהרעיב אותה והוא החמיץ את פניו. מרידית כבר קבעה את מהלכיו הבאים: “היום זה צריך להיגמר, טיי!"

“להיגמר?" שאל כשהניח את התיק על גבו. הוא נחרד ממשקלו וידע שהיה יכול להיות קל יותר לו היה משאיר את המשקפת בבית, כמו כל אדם נורמלי שיש ברשותו אחת.

“תגיד לה כבר שאתה לא מעוניין בה," הסבירה. “למה אני צריכה להסביר לך מה לעשות?" נאנחה, “זה נמשך כבר שבועיים. לא תוכל לחיות ככה לנצח."

טיילר גיחך. “את לא מכירה את ג’יל!" הוא נזכר בפעמים שבהם תפס אותה בוהה בו. היא לא הסיטה את מבטה גם כשסימן לה להפסיק. הוא חשב על הפעמים שניגשה אליו ושאלה אותו את השאלות שכבר החלו לחזור על עצמן, כמו “מה אתה עושה היום?" או “מה אתה אוהב לעשות בזמנך הפנוי?" ואפילו “התנשקת פעם?" היא לא שמרה על דיסקרטיות כלל. נראה שכל התלמידים בבית הספר ידעו שהיא מאוהבת בו מעל כל הראש, ושהוא, כפי שכולם שמו לב, אינו מעוניין בה. גם ג’יל ידעה זאת אבל העובדה לא עצרה ממנה להמשיך לנסות. המבטים והשאלות שלה היו מטרד וטיילר הרגיש בר מזל שהם לא התדרדרו למקומות גרועים יותר. כמו רצח.

לא, היא אומנם מוזרה ומפחידה אבל לא עד כדי כך. הוא קיווה. משום מה בכל פעם שראה אותה מחזיקה סכין בזמן אכילה במזנון בשעת הצהריים הוא לא הצליח להימלט מהמחשבה שאולי בכל זאת זה אפשרי. בכל פעם שחשב על כך ניער את ראשו וניסה לשכנע את עצמו שהיא לא עד כדי כך מופרעת. ועדיין –

“היא פסיכית!" טיילר סיכם את מחשבותיו באוזני מרידית. “היא מאמינה שהיא יכולה לשנות את דעתי אם היא תלחץ מספיק חזק."

“תגיד לה שאתה יוצא איתי או משהו," מרידית הציעה בקלות מפתיעה. אילולא הייתה מכה אותו בעוצמה בפניו כשהציע לה את הרעיון, ברצינות, בכיתה ב’, היה חושד שמאחורי דבריה מסתתרת כוונה אמיתית.

טיילר יצא מתוך השיח שמאחוריו הסתתר, וכשמעד לפתע תפסה אותו מרידית בזרועותיה. הוא נאנח כשהתיישר מחדש. “כדי שהיא תאמלל גם אותך עד שניפרד בכאילו? לא נראה לי, זה לא יעבוד."

“אז תמצא משהו," היא ביקשה בקול עייף, “לא תוכל לחיות ככה לנצח." צלצול נשמע בכריזה. זה היה הסימן שלהם לחזור לכיתה.

“עד סוף היום תמצא רעיון," מרידית אמרה כשהחלו לפסוע חזרה לתוך מבנה בית הספר.

“אני אנסה," הבטיח.

“אל תנסה – תמצא."

 

* * *

 

“תתחילו לאמן את המוח היצירתי שלכם," הכריז מר רובינסון, המורה לאומנות, בתחילת השיעור, “אני מצפה מכם לעבודות סוף שנה ברמה של מוזיאון." מר רובינסון היה אדם רזה בגיל העמידה שנראה טוב לגילו. קמטים עדינים שיוו לו מראה רציני ושערו, שהלבין מוקדם מהצפוי, הלם אותו. הוא היה האדם היצירתי ביותר שטיילר הכיר. הדוגמאות שנתן מיידית כחלק מהשיעור תמיד הפתיעו את טיילר והקלו עליו להבין את תוכן דבריו. אין פלא שאדם שחושב כמוהו נבחר ללמד אותם אומנות.

“הוא יודע שחצי מאיתנו לא יודעים לצייר, נכון?" טיילר לחש למרידית שישבה לצדו באחד השולחנות המצורפים זה לזה בכיתת האומנות. היא הייתה עסוקה בקשקוש סקיצות מתעקלות על ריבועים ממסוגרים בכחול במחברתה. מרידית אהבה להשחית את המחברות שלה והפעם בחרה במתמטיקה. היא ציירה על כולן אבל אף פעם לא חיבלה במחברת האומנות שלה. טיילר תמיד תהה למה, אך מעולם לא הצליח להבין את דרך המחשבה שלה.

“מזל שאני מיוחדת," מרידית גיחכה בגאווה. לבו של טיילר נצבט מקנאה. היא באמת הייתה ציירת טובה למדי. הוא בחר בשיעור המורחב הזה רק בגללה, וגם, טוב, כי הוא שנא רפואה, פסיכולוגיה או ספורט.

“זה הולך להיות כיף!"

“בשבילך אולי, את תצליחי לסיים את העבודה תוך יום."

“אל תוותר בקלות כזאת, טיי-טיי, אני בטוחה שאתה אומן מושלם." טון הדיבור המתאמץ שלה העיד על כך שאפילו היא אינה מאמינה לדבריה.

“לפחות את מנסה לעודד אותי," השיב והתקרב אליה כדי להתבונן ביצירות הקטנות שלה שהשתלטו על הדף אט-אט. עיניו היו שקועות בעבודתה כשהתקדם לקצה הכיסא שלו עד שכמעט נצמד אליה ואיים לדחוף אותה ממקומה.

“כן, טיי?" היא שאלה אותו ושלחה בו מבט רוגז. “האם שמעת על הביטוי ‘מרחב אישי’?"

“לא כשהיא מסתכלת עליי," ענה לה בשקט, ומרידית הסבה את ראשה לאחור. היא הבחינה בג’יל ועיניה נפערו בהפתעה. היא נאנחה.

“זהו זה," היא קרעה חלק מדף המחברת שלה והחלה לכתוב עליו מילים שהסתירה מטיילר.

“מה? מה ‘זהו זה’? מה את עושה?" טיילר שאל בבהלה. כשמרידית מחליטה להיות אחראית על משהו, אתה יודע שזה לא יהיה טוב. בשבילך. טיילר הסתכל עליה כשקיפלה את הדף והעבירה אותו לנער שישב בקבוצה מאחוריהם, לבלונדיני עם המשקפיים הגדולים.

“קונור, תעביר את זה לג’יל," ביקשה ממנו. קונור עשה כבקשתה והעביר את הפתק בין התלמידים האחרים. כאשר הפתק הגיע לג’יל, אחזה בגופו של טיילר צמרמורת.

“אוי, לא, מה כתבת כבר?" קולו נשמע אומלל.

“שאתה רוצה לדבר איתה אחרי השיעור," הסבירה בפשטות, “ואתה תעשה את זה, טיי, אחרת… טוב, אין לי אחרת כרגע, אבל כשאדע איזו אחרת זאת, תצטער שלא עשית את מה שאמרתי לך לעשות."

מבטה היה בטוח בעצמו כל כך עד שלטיילר לא היה אומץ לומר לה לא. ככה היה תמיד: מרידית הייתה מי שהחזירה אותו לשפיות כאשר עבר את הגבול, והוא היה החבר הטוב שלה ומי שאהבה לבלות איתו. הוא מעולם לא הצליח להבין למה נשארה חברה שלו, הוא לא היה שימושי בכלל.

טיילר מיהר להנהן. אחר כך טעה והסב את מבטו לכיוון ג’יל. חיוך גדול קישט את פניה והיא נעצה בו מבט, כהרגלה. כשמבטיהם נפגשו נופפה אליו בהתרגשות. טיילר החזיר לה מחווה דומה וצנועה, וחזר להתכנס במקומו.

“אם משהו רע קורה, תדעי שאהבתי אותך ושאת יכולה לקבל את המחשב שלי," הוא פתח בנאום נרגש.

מרידית אפילו לא חשבה לרחם עליו. “אני אסכים רק אם יש בתיקיות שלך תמונות שוות," הצהירה.

“תמונות… שוות?" טיילר הרים גבה, מבולבל.

מרידית גיחכה. “הו, טיי, אתה עדיין כזה צעיר." היא טפחה על לחיו בעדינות וטיילור הרים ידו אל הלחי ועל פניו נסוכה הבעת כאב. הוא נאנח.

עד סוף השיעור חשב רק על דבר אחד: מה יאמר לג’יל. הוא צריך להתחיל בכך שיאמר שהוא לא מתאים לה כלל. הרי זה מה שבנות מעדיפות בדרך כלל – שיאמרו להן שהן טובות יותר ממי שהן רוצות. שיגידו להן שהוא אינו ראוי להן וזאת הסיבה שאינם מתאימים אחד לשני. טיילר קיווה שזה יעבוד. שיטת המחמאות מצליחה בבית, לכל הפחות, עם אייבי, שאוהבת מאוד שהוא הטכניקה הזאת, גם אם הוא משתמש בה בצחוק. אחר כך הוא יאמר לג’יל שכדאי שתחשוב על מישהו אחר, משום שטיילר הוא מסוג הבחורים שהיא אינה רוצה כלל: הוא לא יפה כמוה, לא בטוח בעצמו כמוה, הוא בלגניסט, הוא גס רוח כשהוא עצבני, הוא מצפוני מדי ולכן תמיד מתבלבל במחשבות, והאופי שלו מסבך אותו תמיד. הוא יגיד לה שאינו מנוסה כלל – מעולם לא הייתה לו חברה והוא מעולם לא היה מאוהב. הוא יהיה החבר הגרוע ביותר למישהי כמוה, מישהי שבוודאי מצפה ליותר מדי. את החלק האחרון הוא לא יגיד לה.

שקוע במחשבות ובתהיות ובמשפטים ששינן לקראת השיחה, טיילר שמע את הצלצול המשחרר שפטר אותם מלהקשיב למר רובינסון כשהסביר מה עליהם לעשות בעבודת סוף השנה שלהם. הוא שוב נתן דוגמאות מרהיבות, וטיילר חשב שוב שהוא מצפה מהם ליותר מדי.

למה כולם מצפים ממנו ליותר מדי פתאום?

הכיתה התרוקנה וג’יל והוא נשארו אחרונים. היא חיכתה לו וטיילר קפא במקומו. כנראה קיווה שאם לא יעשה כלום וידמיין שהזמן ייעצר – זה יקרה באמת.

אבל לא. הזמן לא עצר.

“טיילר?" ג’יל פתחה בשיחה, “מה רצית להגיד לי?"

“הו," טיילר התרומם מכיסאו בגרירה שהשמיעה קול חריקה. הוא הסב אליה מבט חטוף ואחר כך השפיל את עיניו אל הציוד שהכין לקראת השיעור ועדיין היה מפוזר על השולחן. הוא פנה לסדר אותו במקום לדבר איתה.

“טיילר," ג’יל המהמה באכזבה, “תגיד לי מה רצית להגיד." היא עזרה לו להכניס את חפציו לתיק.

“אל," הוא ביקש. ידיו תפסו את שלה כשאחזה בכמה עטים במטרה להכניס אותם לקלמר הג’ינס שלו. חיוך התפשט על פניה וגרם לטיילר לחטוף את העטים מידיה ולהירתע לאחור. הוא משך את התיק, הרים אותו והטיל אותו על גבו. שוב הוא נחרד ממשקל המשקפת.

במבטה של ג’יל ניכרה ציפייה לדבר מה נוסף. כמובן, גם טיילר עצמו ציפה מעצמו ליותר. אם מרידית הייתה רואה אותם גם היא הייתה מצפה ליותר, ואפילו מזרזת אותו בעזרת כמה מכות הגונות – היא נהגה להרביץ לו כאשר עשה שטויות ששנאה לראות.

טיילר נאנח. “תראי," הוא חשב מה הדבר הראשון שעליו לומר. “זה מאוד… מחמיא לי שאת מחבבת אותי." ג’יל הנהנה. החיוך שלה התעקש להישאר. טיילר השפיל את מבטו אל רגליו, נשם נשימה עמוקה ואמר את מה שהיה צריך לומר. “אבל… זה די מוגזם. זאת אומרת, אני לא מעוניין בך, ואני באמת לא חושב שזה יקרה מתישהו."

“אתה בקושי מכיר אותי, איך אתה יודע שאתה לא מעוניין?" ג’יל לא קיבלה את דבריו, אף שהיו נכונים לגמרי.

“בדיוק! אני בקושי מכיר אותך וגם את בקושי מכירה אותי," הוא גיחך במבוכה. “את לא יודעת שאת רוצה אותי."

“אתה מתוק ונחמד. אני אוהבת את זה," היא הסבירה, ולבו עצר לרגע. הוא פסע צעד אחד לאחור.

“אני שומעת איך אתה מדבר עם מרידית. אתה גם מצחיק. מצחיק זה טוב."

“כן, טוב, תודה, אבל – אה, לא. אני ממש לא מעוניין."

“בבקשה?" עיניה האפורות של ג’יל בהקו בתחינה מאיימת. “רק דייט אחד." היא אחזה בשכמו.

“אה, לא, לא." טיילר הניע בראשו והתרחק ממנה כדי לברוח ממגעה.

“למה לא?" ג’יל שאלה.

“כבר אמרתי לך," השיב.

ג’יל נדה בראשה. “לא, זה לא מספק אותי."

“לא מספק אותך?" טיילר הרים גבה.

“אתה צריך להוכיח שאתה לא מעוניין בי. לך תדע, אולי תגלה משהו שימצא חן בעיניך."

“אה, לא. אני די בטוח שאני לא צריך הוכחה."

“למה?"

“את לא הטעם שלי."

“הטעם שלך?" ג’יל נשפה וגלגלה עיניים. “אני בהחלט יכולה להיות הטעם שלך. מה אני צריכה לעשות בשביל להיות הטעם שלך?"

“אה, אני לא יודע, אני לא יודע מה הטעם שלי," טיילר הודה וצעד לאחור.

“אז איך אתה בטוח שאני לא הטעם שלך?" היא כיווצה את עיניה בחשד, צעדה קדימה וגרמה לו לסגת עוד יותר, עד שנתקע בשולחן שמאחוריו.

“תסמכי עליי, אני יודע." הוא השתדל להישמע בטוח בעצמו. זה היה שקר.

“בגלל מה זה? כי השיער שלי בהיר מדי? כי אני מדברת יותר מדי? כי אני רזה מדי? כי אני בטוחה בעצמי מדי? אולי כי אני מפותחת מדי? אני יודעת שזה יכול להתריע- "

“את בחורה." המילים יצאו לפתע מפיו כתגובה לסיבות שמנתה, שאף אחת מהן לא עניינה אותו בכלל.

עיניה של ג’יל נפערו, וכך גם עיניו. הוא הבין פתאום מה אמר. היא בחורה? הוא לא רוצה אותה כי היא בחורה? מה הסיבה המטופשת הזאת? למה הוא המציא דווקא אותה?

“אתה…" ג’יל התרחקה ממנו בצעד קל, המומה לא פחות ממנו. הוא חש הקלה כשהתרחקה. “לא רוצה לצאת איתי כי אני בחורה?"

“אה…" טיילר היה חייב להמשיך את המשחק. נראה שזה היה התירוץ היחיד שהצליח להרחיק אותה.

“כן," השיב. בטנו געשה בבחילה עזה ולא ברורה.

“אתה… הומו?" היא שאלה.

טיילר שתק לרגע. “כן." ענה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.