החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דג ברשת

מאת:
הוצאה: | 2018 |
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

28.00

רכשו ספר זה:

לרועי יש רעיון גאוני.
"תראי. יש בצבא 6743 גופים שונים, שמוגדרים כ'יחידה'. לכל אחת יש רשימות כוח אדם בסדיר ובקבע, ציוד לחימה, ציוד מינהלתי, תקציבי בינוי, קופה קטנה ומי יודע מה עוד. את רוצה לומר לי, שמישהו ישים לב ליחידה 6744?"
ובאמת איש לא שם לב, ורועי, גאון מחשבים המשרת ביחידה היוקרתית ביותר בצה"ל, מצליח להקים יחידה פיקטיבית־וירטואלית, המתַפקדת, לפחות לפי רישומי המחשבים הצה"ליים, כיחידה אמיתית, ואפילו קרבית, לכל דבר. אולם עבור רועי, הקמת היחידה היא רק תחילת הסיפור, שהופך מפתיע מרגע לרגע.
על רקע המציאות העכשווית, של "אומת הסטארט־אפ" מצד אחד, והמרובעות שמאפיינת כל ארגון גדול וכבד כצבא מצד שני, מגולל "דג ברשת" בהומור רב סיפור, שאין ישראלי ממנו: על אלתור ותעוזה, על היכולת להציע רעיונות מבריקים והנכונות לדבוק בהם עד תומם, על ניצול הזדמנויות ועל הגשמת חלומות. סיפור שמוכיח כי בעולם הסייבר המודרני, שבו "הכל אפשרי חוץ מטיסה במהירות האור וחזרה לאחור בזמן", אין גבול למה שאפשר לעשות באמצעות מיומנות היי־טקית.
ועוד משהו: בתיאטרון האבסורד המוצג בספר משתתפים גם דוד בן גוריון וחיים וייצמן.
*
אוד גונדר עבד ככתב וכעורך חדשות ב"גלי צה"ל" וב"הארץ". בהמשך עבר לעולם המחשבים והטכנולוגיה. זהו ספר הפרוזה הראשון שלו.

מקט: 001-3000-096

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


היחידה

א.

האקליפטוס שהצל על מגרש החניה צבר גובה ורוחב מאז נחו תחתיו חיילים בריטים ששבו לבסיסם לאחר שרדפו אחר אנשי הפלמ”ח. אחר כך הצל על אותם אנשי פלמ”ח, שתפסו את המתחם עם הכרזת המדינה ובראשית מלחמת העצמאות. וכאשר פירק דוד בן גוריון את הפלמ”ח, למרות המחאות, צפה העץ הזה מגבוה במסדר ההשבעה לצה”ל. לאורך שנות המדינה הראשונות שימש המקום יחידות שונות, עד שבשלב מסויים התקבע מעמדו כאחד מבסיסי המחשוב המרכזיים של הצבא. לכאן מגיעים פרחי מתכנתים – ומכאן יוצאים זרעי הסטארטאפים שיולידו את המתעשרים החדשים. לאקליפטוס, שראה כבר את הכל – הטכנולוגיה אינה משנה: הוא ממשיך להשיר עלים שעבר זמנם, לפזר סביבו פצלי קליפה, ולהפיץ פירות דמויי כוסית זעירה חלקה. כיוון שכל תוצרי העץ האלה נוחתים על מגרש החניה, והיות והיום עתיד להגיע למגרש הזה ממש מפקד חדש – היה עתה עובד הרס”ר טרוד בגירוף ובניקיון כולל של המשטח, אליו העפילו מכוניות בזו אחר זו, לאחר שהן ויושביהן נבדקו היטב בשער הבסיס.

השעה הייתה שמונה ושלושים בבוקר, והמחשב היה ThinkPad של יבמ, או בעצם של לנובו הסינית, שרכשה זה מכבר את המותג מיבמ וממשיכה לייצר תחת הסמל האמריקני הנחשק. מסך גדול במיוחד, זיכרון אינסופי, מעבד i7 מהדור החדש ביותר, דיסק SSD. שני פסי סקוטש משוננים ייצבו אותו במקומו, על גבי משטח מוגבה מעל מושב הנוסע הסמוך לנהג. מבט מקרוב אל המשטח הזה היה מגלה כי אינו אלא ארגז הפוך של בקבוקי בירה, שבדפנותיו נחתכו נגרעות על-מנת להתאימו לקווי המושב, ולהבטיח כי חלקו העליון – לשעבר תחתיתו – ישמור על מצב אופקי. ליתר ביטחון, נחרצה בארגז גם נגרעת שדרכה הידקה אותו חגורת הבטיחות אל מקומו. ידו הימנית של הנהג תקתקה במרץ על גבי המקלדת, מנצל את זמן ההמתנה בטור המכוניות הארוך. הוא לבש מדי צבא, דרגות סגן על כתפיו ותג יחידת המחשוב הצבאית, המתנוסס מתחת לדרגות, מנציח את פרץ היצירתיות הגראפית של מעצב עלום שם. המכונית עמדה בניגוד מוחלט למחשב החדש. טנדר הסובארו 4X4 הזה נולד אי-שם בראשית שנות התשעים, עבר כשבע מאות אלף קילומטרים, שהותירו בו אותות ברורים, והיה זקן מכדי שמישהו יזכור את החדשנות הטכנולוגית של המינוע הרב-גלגלי שבו התגאה כאשר יצא אל הכביש – אבל צעיר מכדי להיכנס לקטגוריה של “רכב אספנות”.

טור המכוניות הזדחל, מתקרב אל שער המחנה הצבאי המעוטר בסמלי הבסיס והחייל. שני שוטרים צבאיים במדים מגוהצים ומעומלנים היו עסוקים, האחד בבדיקת תעודות היושבים במכוניות והשני בפתיחת המחסום ובסגירתו. היה משהו אוטומטי בתנועת היד של השוטר הצבאי, בסדר הפעולות הקבוע של נטילת התעודה, המבט החטוף על-מנת להשוות את הפנים בתצלום עם אלה שמאחורי ההגה, החזרת התעודה וההצדעה. המונוטוניות הזו נשברה כאשר הגיע תורם של הסובארו והסגן היושב בה. במקום ליטול את התעודה, הושיט השוטר את ידו בתנועת החלקה, מתכופף על-מנת להביא את עיניו קרוב יותר לגובה עיני הנהג.

“אהלן רועי. סחתין על הארגז אחי. לפחות שתית את הבירה?”

“מה פתאום. אני שותה רק איתך. אתה יודע. איך החיים, משה?”

“סבבה. עוד פחות משנה למנאייק.”

“ואז?”

“מה ואז? בחזרה לשכונה. נמצא משהו. מה אתך? נהיית בן אדם חשוב, לא רואים אותך.”

הודף בהתרסה היתולית את ידו של השוטר הצבאי מעל אדן החלון, נאנח רועי אנחת ביטול מופגנת. “עזוב אותי מהחשוב הזה.” נהג הרכב שמאחוריו החל מאבד את סבלנותו, מוציא יד מהחלון בתנועה שפירושה, בכל פקק תנועה, בכל מקום בעולם, הוא משהו כמו “מה קורה לכם? תזוזו כבר.” השוטר הצבאי לא ממש התרגש, והמשיך בשיחה כאילו הטור שבכניסה לא צומח במכונית נוספת אחת לכמה שניות.

“בחיי, איך הייתי צוחק עליך כשאמרת שאתה הולך לחוג מחשבים בזמן שאנחנו היינו הולכים למגרש כדורגל. ואיך ריחמתי עליך כשהלכת לפנימיה של החנונים, בירושלים. היום – אתה צוחק על כולנו. תפסת את אלוהים בביצים עם המחשבים שלך.”

עכשיו, כבר הגיע מאחור צפצוף תקיף ועצבני. “מתי אתה נכנס לקבע ומתחיל להרוויח כמו בן אדם?”

רועי הרים עיניים אל המראה ברכב, בוחן את מי שמאחוריו. “עוד כמה חודשים אני נכנס לקבע. ואם אני לא נכנס עכשיו – עוד מעט הסגן אלוף שמאחורינו תופס את הביצים של שנינו. או שאולי זה אלוף משנה? לא רואה מכאן.”

“קטן עלי. כולו אלוף משנה. במקום הזה רואים גם ברזלים יותר גדולים.”

השוטר הצבאי הרים מבט כדי לבחון את המכונית הבאה, ולאחר שנייה קבע בנחרצות “לא מכיר אותו. חדש בשטח.”

“צריך להגיע אלינו מפקד חדש. אומרים שזה קצין שגדל בשטח. מארבים בלבנון וכניסות לעזה. אין לו מושג מהחיים שלו במחשבים אבל רצו לסדר לו דרגה. יאללה. נזוז לפני שמתברר שזה הוא – והוא עוד יגיע למתקן לפני. הייתי אמור להיות פה לפני חצי שעה.”

“תירגע אחי. על אחריותי. הוא לא יגיע לפניך,” הבטיח לו השוטר הצבאי, כובש חיוך.

הסגן התמקד מחדש במכונית, מנסה לשלב הילוך. הרכב הגיב במחאה חורקת, והמנוע גימגם וכבה. הוא ניסה להניע שוב, מה שהפיק מהמנוע צליל מתכתי חולני משהו, ומשפתיו שלו – קללה ערבית.

“שאבקש את יודה והחבר’ה לפרק בשבילך איזה סובארו ולהביא לך חלקי חילוף?” שאל השוטר.

“עזוב אותך משטויות. אפילו בצחוק אל תגיד את זה.”

“דווקא כמה חברים טובים שלך בעסקים האלה. ראית את ה-BMW קבריולה של יודה? למה מאיפה אתה חושב היה לו כסף בשבילו?”

“יש דברים שאני לא חושב עליהם,” השיב הנהג במכונית שהותנעה סוף סוף, מותירה מאחוריה שובל עשן.

הוא התקדם, עובר את המחסום ומנופף לשלום מהחלון, כשהוא ממשיך לדבר עם עצמו. “לו יש BMW קבריולה ואני חתום קבע ונוסע באוטו משנת שמונים וארבע.”

הרכב הבא הגיע בינתיים אל השוטר, ונהגו זכה להצדעה מוקפדת.

“תזדרז. יש לי עוד דברים לעשות הבוקר,” הפטיר האל”מ שברכב.

השוטר השווה בהפגנתיות את פניו של הקצין לתמונה שבתעודה. “מצטער, המפקד. יש לי הוראה לבדוק במיוחד רכבים שמצפצפים בכניסה.”

“של מי ההוראה הזאת?”

“של מפקד המחנה, המפקד.”

“לא ראיתי שבדקת כל-כך את הרכב שנכנס לפני.”

“הוא לא צפצף, המפקד.”

“אתה מתחצף? מתחכם?”

“לא המפקד. מה פתאום המפקד?”

“עשה לי רושם שאתה מכיר את הבחור שהיה ברכב לפני.”

“כן המפקד. גדלנו יחד בשכונה.”

“הוא במפקדת החַייִל?”

“בערך.”

“מה זה בערך? יחידת המחשבים?”

“כן המפקד.”

השוטר סיים לבחון את התעודות, והחזיר אותן לידו המושטת של הקצין שדחפן לכיס חולצתו.

“ביחידת המחשבים עם המכונית הזאת?” אמר בקול מפקפק.

“מה רע במכונית שלו, המפקד?”

“ואתה בטוח שהוא ביחידה והוא מהשכונה שלך?”

“כן המפקד. כבר אמרתי המפקד.” אמר השוטר הצבאי בקול מונוטוני במופגן, מחווה בידו לשוטר השני על-מנת שזה יפתח את השער.

“הוא מהשכונה שלך והוא בפנים – ואתה תקוע כאן,” חתם הקצין את השיחה והחל עושה דרכו במעלה כביש הכניסה.

“ואתה תקוע אצלי, חמודי. ותהיה תקוע כל בוקר.” הפטיר השוטר בינו לבין עצמו, ניגש אל המכונית הבאה.

ב.

מגרש החניה היה עמוס ברכבים צה”ליים אחידים ובמכוניות צעצוע מהדגמים החביבים על הורים רחבי כיס ולב, המפנקים את הבן או הבת במתנת גיוס. הסובארו החבוטה מצאה את מקומה המכובד בין ג’יפון עירוני בצבע אפור מטאלי ממורק, ובין עץ האקליפטוס הנישא, שגזעו מסוייד לבן בוהק. רועי סגר את המחשב הנייד שלו, שולף אותו ביד אחת, ויצא מן הרכב מבלי לטרוח לנעול אותו. הוא עשה את דרכו באלכסון החוצה את מגרש החניה בדרך לבניין שקירותיו בטון חשוף, מתעלם מפסי מעבר החציה שחילקו את מגרש החניה למלבנים, כאשר נעצרה לידו מהדורה צהובה צורבת עיניים של מיני קופר S החדשה, בעלת גג נפתח. ממושב הנהג שלה פנתה אליו סג”מית נאה, שערה אסוף בסיכה וצמתה קלועה כאילו הגיחה מתוך כרזה המציגה את ההופעה המדוגמת על פי פקודות מטכ”ל. הצבע הכחול-אפור של עיניה היה ממגנט.

“סליחה, אתה יכול לומר לי איפה אני? התחייבתי להגיע לפגישה בתשע ואין לי מושג איך להגיע.”

“בואי ונראה איפה את. אז ככה: את יושבת במושב הנהג של מיני קופר חדשה, בבסיס צה”ל אי-שם במרכז מדינת ישראל שבמזרח התיכון. חצי הכדור הצפוני. כדור הארץ. מערכת השמש. שאמשיך הלאה?”

“די. הבנתי אותך. תגיד, אתה במקרה מתכנת?”

“ניחוש לא רע. ראש צוות. איך ידעת?”

“כי כל מה שאמרת הגיוני, ונכון ומדויק – ומצד שני אין לו שום שימוש מבחינתי. כמו תשעים ותשעה אחוזים של הקוד בתוכניות שאתם כותבים. ואני נמצאת בדיוק באותה בעיה שבה הייתי לפני שפגשתי אותך.”

רועי לא יכול היה לכבוש את חיוכו.

“הבנתי אותך. תגידי, את במקרה מנהלת פרוייקטים בפיתוח תוכנה?”

“וכל הכבוד גם לך. איך ידעת?

“כי כמו כל מנהל פרויקט – הבטחת למישהו לוח זמנים שאין לך מושג איך לעמוד בו. ואת כבר מאחרת. כי כמו כל מנהל פרויקט אין לך שמץ של ידיעה איפה את עומדת ולאן את ממשיכה מכאן. וכמו כל מנהל פרויקט – גם את מאשימה את המתכנת. אגב, נכון שאת נמצאת באותה בעיה שבה היית לפני שפגשת אותי – אבל כמו כל מנהל פרויקט, לפחות יש לך את מי להאשים.”

הסג”מית הפנתה את הרכב בתנועת הגה מהירה אל מקום חניה פנוי, ויצאה ממנו כשהיא מפגינה גזרה חטובה ואיכות תנועה והליכה בטוחה, של מי שיודעת את יתרונותיה בעיני המתבונן. הוא עצר על-מנת להמתין לה, בוחן אותה בעניין מופגן.

“יודעת מה? במחשבה שנייה אני מוכן שתאשימי אותי. בכל דבר.”

“עם לשון כזאת בתחת הנכון – יש לך קידום מובטח לפחות עד דרגת אלוף משנה.”

עכשיו, הוא מיקד את עיניו במבט בוטה אל מרכז גופה.

“עם הלשון שלי במקום הנכון – מי בכלל חושב על התחת. ומי חושב על האלוף משנה.” ותוך שהוא מביט בשעון, הוסיף “בעצם עוד מעט איזה שהוא אלוף משנה חושב עלי. בעיקר איך להעלות אותי למשפט. אם את מנהלת פרויקטים, את צריכה כנראה את אותו כיוון כללי שאליו אני הולך. ועד שנגיע תספרי לי את תולדות חייך ואני אספר לך את שלי.”

“אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת.”

“חבל. דווקא היו לי סיפורים מעניינים. בעיקר כאלה שאני ממציא. על מנהלות פרויקטים שמאחרות לפגישות.”

“אולי בגלל זה אין לך אף פעם פגישות עם מנהלות פרויקטים. אתה עסוק מדי בלחלום ולהמציא סיפורים ואגדות”

“תלוי. אם תרצי – אין זו אגדה.”

הם התקדמו יחד בכיוון בניין המשרדים, כשני שחקני שחמט שהשלימו את מכסת המהלכים היומית בדו-קרב שביניהם, וכל אחד עסוק בניתוח המשחק ומתכנן את המשכו. היו שם עוד כמה משפטים של הנחיות כיוון שלו אליה – עד שדרכיהם נפרדו. בזווית עיניו זיהה רועי את מכוניתו של האל”מ שהמתינה מאחוריו בכניסה לבסיס כשהיא משייטת אל מקום החניה המעוטר בשלט “שמור למפקד יחידת המחשוב.” הוא עבר להליכה מהירה במיוחד, חותך את דרכו מאחורי בניין חדר האוכל ורס”ר המחנה – על-מנת להקדים ולהיכנס למתקני היחידה לפני שיגיע לשם המפקד החדש. רועי לא היה מודע לכך, אך המפקד החדש הגיע ליחידה לא במסגרת סבב מינויים, אלא בעקבות ממצאי ועדת חקירה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דג ברשת”