החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כתבי רבש 2

מאת:
הוצאה: | 2011 | 770 עמ'
קטגוריות: 20-0 שח, יהדות, עידן חדש
זמינות:

15.00

רכשו ספר זה:
תג: .

‎‎פרסום‎ by ‎ברכת שלום‎.‎

הנה הכתוב אומר (הושע י"ד) "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך". ויש להבין: מהו הפירוש "עד ה' אלקיך", שמשמע, שאם לא הגיע התשובה "עד ה' אלקיך", עוד לא נקרא "תשובה". אם כן, איך אנו יכולים לדעת, אם התשובה כבר הגיע "עד ה' אלקיך". ומי יכול לעלות ולראות, אם כבר הגיע או לא. כך מתחיל החלקו השני של כתבי הרב"ש, אשר הופקו על ידי "בני ברוך" מרכז לימוד והפצת הקבלה.

מקט: 6-050-005
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
כתבי רבי ברוך שלום הלוי אשלג כרך ב'

מהו השיעור של תשובה. ט – מאמר א'. 1988/89 – מאמר 1: הנה הכתוב אומר (הושע י"ד) "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך". ויש להבין:

א. מהו הפירוש "עד ה' אלקיך", שמשמע, שאם לא הגיע התשובה "עד ה' אלקיך", עוד לא נקרא "תשובה". אם כן, איך אנו יכולים לדעת, אם התשובה כבר הגיע "עד ה' אלקיך". ומי יכול לעלות ולראות, אם כבר הגיע או לא.

ב. יש להבין זה שכתוב "כי כשלת בעוונך". משמע, שזהו הטעם למה התשובה צריך לעלות "עד ה' אלקיך". ויש להבין מהי השייכות זה לזה.

ג. יש להבין מהו הפירוש "כי כשלת בעוונך". מהי הכוונה "בעוונך". משמע, שיכול להיות כשלון מדבר אחר, שלא מהעוון של האדם. לכן הכתוב אומר לנו "כי כשלת". היינו, שהכשלון שלך בא "מעוונך", ולא מדבר אחר. אם כן, מהו הדבר אחר, שהאדם יכול לחשוב, שזה לא בא לו "מעוונותיו".

וענין כשלון, המשמעות היא, שהאדם עשה חשבון, שיש לו לעשות עכשיו עסק טוב, ולבסוף הפסיד מהעסק, שהיה לו כשלון על ידי איזה דבר. כדמיון, שאדם הלך בדרך ונכשל ע"י אבן שהיה בדרך, שהוא לא ראה ונפל. אם כן צריכים להבין, כאן ברוחניות, שקיבל נפילה, בטח שנכשל באיזה אבן, שהיתה באמצע דרך. לכן יש לדעת, מהי האבן שהאדם נכשל בה, ושזה גרם לו, שנפל באמצע דרך הליכה. ובא הכתוב ואומר, שהכשלון היה מעוונך, שזהו האבן, שעל ידו נכשלת ונפלת. והידיעה זו אנו צריכים לדעת, כדי להיזהר מהאבן נגף. אם כן יש להבין, מדוע העוון של האדם הוא המכשול, שבשביל העוון שיש בו, הוא לא יכול ללכת בדרך ה' ולקיים תורה ומצות.

והענין הוא, כי העוון הראשון מתחיל מחטא עץ הדעת. שאדם הראשון נולד מהול (אדר"נ ב', ה'). אלא אח"כ, ע"י החטא, הוא משך בערלתו היה (סנהדרין ל"ח). וכמו שמפרש בהקדמה לפנים מסבירות (דף ו'), שענין "משוך בערלתו", הוא ענין ערלה של שלוש קליפות הטמאות. וכשהוא נולד, לא היה לו את הערלה הזו. כי הגוף החיצון של אדם הראשון, אומר האר"י הקדוש, שהיה מבחינת מלכות שעלתה לבינה דמלכות דעשיה, הנקרא "מלכות הממותקת בבינה". וזה נקרא שנולד מהול.

וע"י חטא של עץ הדעת, המשיך עליו את המלכות מבחינת מידת הדין, שהוא צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי. וזה נקרא, שהיה משך בערלתו. כלומר, שהמשיך עליו את שלוש קליפות הטמאות, שמכאן באים כל החטאים שהאדם עושה. זאת אומרת, גדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך בעצמו ע"י החטא, זהו הגורם לכל החטאים, שהשורש של החטאים נמשך בבחינת מוחא וליבא.

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש "כי כשלת בעוונך". הכוונה היא על עוון שלך, הנמשך מחטא של עץ הדעת. זה נקרא "בעוונך". כלומר, אבן הזה, הנכשלים כל הנבראים, הוא בזה שהאדם אומר, שאני רוצה להבין את הכדאיות, אם זה משתלם, אם אני אקיים תו"מ, מה ירויח מזה המקבל לעצמו, הנמשך מגדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך לעצמו בסיבת חטא של עץ הדעת.

וכמו בגשמיות, האדם כשהולך בדרך, והוא נכשל ע"י אבן הנמצא באמצע הדרך, הוא לא רואה את האבן, לכן הוא נופל ע"י האבן. כמו כן בעבודה, שהאדם הרוצה ללכת בדרך ה', הוא לא רואה, שהאבן, שהוא הרצון לקבל, אבן מלשון "אבין", שהוא רוצה הכל להבין, מה שתצמח מזה הנאה להמקבל לעצמו.

ובזמן שאומרים לאדם, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב, הוא אומר, אני רוצה לראות שהוא כך. אבל להאמין, זהו נגד ההבנה. כי ההבנה אומרת, מה שאתה רואה, זהו אמת, ומה שאתה לא רואה, איך אתה יכול לומר, שהוא אמת. וכשאומרים לו, שצריכים להאמין, הוא טוען, מאיפה אתה יודע, שזה שאתה מאמין, הוא אמת. וזה האבן נגף, שבני אדם נכשלים על ידו.

ובהאמור יוצא, כי האבן שבה נכשלים, הוא רק שחסר ענין האמונה. והאדם, כשמתחיל ללכת בדרך העבודה דלהשפיע, האדם טוען לה', מדוע אתה עשית הסתרת פנים שלך, עד שאין ביכולתנו להתגבר על ההסתרה שהקב"ה עשה. שנוכל להתגבר על ב' דברים אלו, היינו על בחינת מוחא ועל בחינת ליבא.

ובאמת נשאלת השאלה, מדוע עשה הקב"ה כך, שנצטרך להאמין. ולא עשה אחרת, דהיינו, שכל מי שמתחיל בעבודה, תיכף יראה את גדלות ה'. ונמצא, זה שעשה ה', שצריכים לעבוד בבחינת אמונה, זה גורם, שהרבה אנשים מתרחקים מהעבודה. הלא אנו מבינים, כאילו חס ושלום, שהדרך שהבורא עשה, לעבוד בבחינת האמונה, זהו אבן נגף לכל הכושלים. אם כן מדוע עשה ככה.

ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, שהדרך הזו שהבורא עשה, שהעבודה שלנו תהיה בבחינת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", זו היא הדרך המוצלחת ביותר בכדי להגיע לשלימות המטרה, שהיא להטיב לנבראיו. כי דוקא ע"י האמונה, הנבראים יכלו להגיע לשלימות המטרה, שהוא בכדי לקבל הטוב והעונג, מה שהבורא חשב לתת להנבראים.

אבל אסור לנו לומר, שהבורא לא היה יכול לעשות דרך אחרת, היינו בבחינת ידיעה. שבטח שהקב"ה הוא כל יכול, ויכול לעשות הכל מה שהוא רוצה, אלא כמו שאנו צריכים להאמין במטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, וכמו כן יש לנו להאמין על הדרך, איך להגיע להמטרה, שבחינת אמונה היא הדרך הטובה ביותר ומוצלחת ביותר. לכן בחר הקב"ה בדרך של האמונה, שרק ע"י דרך של אמונה תהיה היכולת להאדם להגיע לשלימות המטרה.

ובהאמור, שהביאור "כי כשלת בעוונך" הוא בחינת גדלות של כלי קבלה, שאדם הראשון המשיך עליו מחמת חטא של עץ הדעת, יש לפרש מה ששאלנו, מהו ענין "כשלת בעוונך" ל"שובה ישראל עד ה' אלקיך".

ושאלנו, וכי האדם יכול לעלות למעלה ולראות אם התשובה הגיע "עד ה' אלקיך". ובהנ"ל יש לפרש, היות שכל הכשלונות, שאין האדם יכול להגיע לשלימות, והוא נכשל באמצע, הוא רק מטעם, כי עוון הראשון הוא אבן הנגף שבשבילה האדם נופל. לכן האדם, כשרוצה לעשות תשובה, ואינו יודע מהי תשובה, אז אומר הנביא "שובה ישראל עד ה' אלקיך".

פירוש, שכל המעשים, שהאדם עושה, יהיו בשביל "ה' אלקיך". נמצא, שפירושו "עד", היינו עד שתדע בבירור, שכל מה שאתה עושה הוא בשביל ה' אלקיך. זאת אומרת, שהגיע למדרגה, שהוא מרגיש, שבשביל עצמו אינו כדאי לחיות, אלא מה שהוא חי, הוא בשביל תועלת ה', וזה נקרא "תשובה".

מה שאין כן אם עוד לא הגיע לדרגה זו, עוד לא נקרא זה "תשובה". והטעם הוא כנ"ל "כי כשלת בעוונך", שהוא הקבלה עצמית. כלומר, כי רק זה הוא הכשלון, שאין האדם יכול לבוא לידי דביקות ה'. וממילא לתקן זה הוא רק עד שיגיע "עד ה' אלקיך", שכל מעשיו יהיו רק להשפיע, וזה נקרא "תשובה".

ולזה אין האדם צריך לעלות למעלה, ולראות אם התשובה שלו הגיע "עד ה' אלקיך". אלא האדם בעצמו הוא רואה ומרגיש, אם אין לו שום כוונה בחיים, אלא רק מה ששייך לתועלת ה', ולתועלת עצמו הוא אומר, שאינו כדאי לחיות. אולם גם בזה האדם יכול לרמאות עצמו. כלומר, שיכול להיות, שזה שמסכים לעבוד בשביל תועלת ה', בטח הוא חושב שתגיע מזה לתועלת עצמו הנאה גדולה.

אולם על זה גם האדם יכול לראות את האמת. היות לפי הכלל, אם באמת האדם רוצה להידבק בה', ויש לו כבר השתוות הצורה, אז הוא צריך לזכות לפקיחת עינים בתורה. לפי הכלל "הלומד תורה לשמה מגלין לו רזי תורה". ואם הוא עדיין לא זכה לרזי תורה, זה הסימן שהוא עדיין רחוק מלהיות, שכל כוונתו תהיה אך ורק לתועלת ה'.

וכמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (דף י' אות ל"ב) וזה לשונו "הוא העבודה בתו"מ לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס. שעבודה זו מטהרת את הרצון לקבל לעצמו שבו, ומהפכתו ברצון להשפיע. אשר בשיעורי הטהרה של הרצון לקבל, נעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י. כי הן עומדות ברצון להשפיע. ולא תוכלנה להתלבש בגופו, כל עוד שהרצון לקבל שולט בו, כי ענין התלבשות והשואת הצורה עולות בקנה אחד. ובעת שיזכה, שיהיה כולו ברצון להשפיע ולא לצורך עצמו כלום, נמצא שזכה בהשואת הצורה לנרנח"י שלו העליונים".

ובהאמור רואים, שאם האדם הולך בדרך השפעה, הוא צריך לזכות לבחינת רזי תורה, ואם לא זכה, זהו סימן שעדיין הוא נמצא באהבה עצמית. הגם שהוא מרגיש, שהוא רוצה לעשות מעשים אך ורק להשפיע. לכן אז הוא צריך עוד הפעם להרבות עצות ותחבולות, לזכות לאהבת ה' ולא לאהבה עצמית. אבל צריכים לזכור, שבכדי לזכות לאהבת ה' ולא לתועלת עצמו, אין זה בידי אדם, אלא זהו מתנת אלקים.

אולם צריכים לדעת, שבעת שהאדם רוצה לצאת מעבודה המעשית בלבד, שהיא בלי כוונה, ורוצה להתחיל בעבודת המעשה עם הכוונה דלהשפיע, יש בזה עבודה רבה. היות שבזמן שהגוף מתחיל לשמוע מבחינת הכוונה דלהשפיע, תיכף על המקום הוא מתחיל להתנגד, ולא נותן להמשיך בעבודה זו, ומראה לו צבעים שחורים על עבודה זו.

ובמצב הזה, האדם צריך להאמין, שרק ה' יכול לעזור. וכאן המקום, שהאדם יכול לתת תפלה אמיתית. ונקרא "אמיתית", משום שהאמת שכך הוא. כלומר שהבורא עשה, שהאדם לא יוכל לעזור לעצמו. והסיבה היא כידוע, ש"אין אור בלי כלי", כמו שדברנו מזה כמה פעמים. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזה שעשה הבורא, שאין האדם יכול בעצמו לצאת מאהבה עצמית, הוא בכדי שהאדם יהיה נצרך להבורא, שיעזור לו. ובמה עוזר ה', בנשמתא קדישא, כמו שכתוב בזה"ק. היות אחרת אין להאדם צורך לקבל אור התורה, אלא הוא היה מסתפק במה שהוא מקיים תורה ומצות, ולא היה לו שום צורך לקבל את הנרנח"י דנשמה שהוכן עבורו.

מה שאין כן, כשהוא רואה, שאין הוא יכול לצאת מאהבה עצמית ולזכות לבחינת השתוות הצורה, אז הוא צריך לעזרת ה', שיעזור לו. ועל ידי מה הוא נותן להאדם את העזרה. הוא ע"י נשמתא קדישא, הנקרא "אור עליון", המתגלה בהאדם, שירגיש שיש בו נשמה, שהיא "חלק אלקי ממעל". נמצא, לפי התגברות האדם, הוא מרבה בגילוי אור ה'. ולסיבה זו עשה ה' הכבדת הלב, שלא יהיה בכוחו של אדם להתגבר על הרע שבו, אלא שיהא נצרך להבורא, וע"י זה יהיה להאדם הצורך לזכות לבחינת נרנח"י שבנשמה. אולם הסדר הזה של הכבדת הלב, בא דוקא בעת שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, והוא נותן כוחות, בכדי להגיע לשמה, אז מתחיל ענין של הכבדת הלב.

וזה דומה להאם, שרוצה ללמד את הילד, שיוכל ללכת לבדו. היא יושבת על הברכים, ונותנת להילד שיתקרב אליה. ובזמן שהיא רואה, שהילד כבר קרוב אצלה, האם מתרחקת מן הילד. וזהו בכדי שהילד יתרגל ללכת לבד, בשיעור יותר גדול מכפי שהלך. אולם הילד מתחיל לבכות. הלא הוא התאמץ, ונותן כוחות בכדי שיתקרב אל האם, והוא בוכה, מדוע אמו התרחקה ממנו. והוא חושב, כאילו האם שונאת אותו, לכן היא מתרחקת ממנו. ולא יכול לדון את אמו לכף זכות, שההתרחקות שלה היא לטובת הילד. מה שאין כן כשהילד לא התחיל ללכת, אין האם מתרחקת ממנו, אלא הוא רואה, שכל הזמן שהוא הולך, האם מחזיקה אותו בידה ומוליכה את הילד.

וכמו כן בעבודה. מטרם שהאדם מתחיל ללכת לבד, כלומר מטרם שהוא יוצא מהכלל, שכל עבודתם הוא רק בחלק המעשה לבד, בלי כוונה דלהשפיע, זה נקרא, שהאם מחזקת את הילד בידה, ומוליכה אותו. זאת אומרת, אין הוא מרגיש שיש לו התרחקות מצד העליון, אלא אדרבה, הוא לא רואה שום חסרון בעבודתו. וממילא הוא לא יכול לומר, שמתרחקים ממנו. הלא הוא מרגיש שהוא קרוב. והסיבה היא, היות שהוא הולך בתלם של הכלל, שהשכר הוא תועלת עצמו. אם כן, הדעה הזו היא קרובה אצל הגוף. לכן אין הגוף מתנגד לעבודתו, וממילא הוא מרגיש לאיש שלם. נמצא, שהוא במצב כמו שאמו מחזקת אותו ביד ומוליכה אותו.

מה שאין כן בזמן שהוא יוצא מהכלל, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא נבחן לילד שכבר מתחיל ללכת לבד. אז האם מתרחקת ממנו. כל פעם שהוא חושב, שכבר הגיע לעבודה דלהשפיע, אז מלמעלה מראים לו, שהוא עוד רחוק מעבודה דלהשפיע. ובמה מראים לו שהוא רחוק, היות שמראים לו כל פעם מהו "על מנת להשפיע". אז המחשבות האלו מביאות לו להאדם מחשבות זרות, עד שלפעמים הוא רוצה לברוח מהמערכה.

ואח"כ נותנים לו עוד פעם התקרבות, שהוא מתחיל לחשוב, שעכשיו הוא קרוב להאם. אבל עוד הפעם מראים לו, שמתרחקים ממנו. וזה שכתוב "אל תרחק ממנו". וכמו כן כתוב "אל תסתר פניך ממנו". שיש בזה ב' פירושים:

א. היות שאתה מתרחק ממנו, זה גורם שאנחנו רוצים לברוח מהמערכה.

ב. אל תרחק ממנו, תן לנו להבין, שזה לא התרחקות, אלא שזה אתה עושה לטובתנו, ושנדע שכל מה שאתה עושה, הכל לטובתנו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כתבי רבש 2”