האם אתם מרגישים שהחיים הם מרוץ שלא נגמר? האם אתם מרגישים שהפוטנציאל שלכם לא ממומש? האם אתם מחפשים שקט ולא […]
פרק 1
מפגש עם הפחד
יום שישי בצוהריים, 1979
כמו בכל יום שישי אבא שוטף את המכונית שלו בחניה של הבית שלנו בחולון. אני, אז בת שבע ותלמידת כיתה א׳, מצטרפת אליו עם צבעי הגואש שלי, יושבת ומציירת לידו. השכן שלי, אייל, חבר מהכיתה, מצטרף אליי ואנחנו יושבים ומציירים יחד.
אבא מסיים לשטוף את הרכב ושואל אותי, “שרוני, את רוצה לעלות איתי הביתה?״
אני משיבה, “לא, אני נשארת עם אייל עוד קצת, להמשיך לצייר.״ אבי האהוב מסכים ועולה הביתה.
אייל ואני ממשיכים לצייר לנו בכיף. לפתע מגיע איש זר, יחסית גבוה, ששנינו לא מכירים. הוא מחייך אליי ושואל, “ילדה, איפה תיבות הדואר?״
אני מצביעה לכיוון הכניסה של הבניין ואומרת, “שם,״ וממשיכה לצייר עם אייל.
הזר פונה אליי שוב ושואל אותי, “ומה יש שם?״ הוא לוקח את ידי ומוביל אותי לעבר החניה, בדיוק במקום שאבא שטף את המכונית שלו קודם.
אני הולכת אחריו ואייל לידי, ואומרת לאיש, “כלום, זו סתם חניה.״
ואז, לפתע, הזר הגבוה מצמיד אותי לקיר של הבניין, מוריד את מכנסיו ואת תחתוניו, וחושף בפנינו את איבר מינו. אני מוכת הלם, לא מבינה מה קורה. בידו האחת הוא נוגע בעצמו, ואת ידו האחרת הוא מושיט אל מכנסיי, מתחיל לפתוח את הכפתור ואת הרוכסן. אני נבהלת וסוגרת את הכפתור. אייל עומד לידי, גם הוא מבוהל, לא זז ממקומו.
הזר מנסה שוב לפתוח לי את הכפתור, כשהוא עומד עירום מולי. אני מתחילה לבכות וסוגרת שוב את הכפתור. הוא מנסה פעם נוספת, ואני ממשיכה להתנגד וסוגרת את הכפתור, כשאני לא מפסיקה לבכות. הוא נבהל ובורח.
כולי מבוהלת, אני רצה במדרגות, עולה הביתה לקומה השנייה, מתנשפת. אני דופקת בדלת, ואחותי פותחת לי. אני רצה לחדר השינה של אימא ואבא. מאחר שזה יום שישי בצוהריים, הם נחים כמו תמיד את שנת הצוהריים שלהם. אני בוכה…
“שרוני, מה קרה?״ הם שואלים אותי.
אני מספרת להם שמישהו עכשיו בחניה של הבניין הצמיד אותי אל הקיר, הוריד את המכנסיים ואת התחתונים שלו, עמד מולי עירום וניסה לפתוח לי את המכנסיים, ושאני לא נתתי לו, בכיתי, ושאז הוא ברח.
אבא מייד קפץ מהמיטה, ואימא מייד באה לחבק אותי, בודקת שאני בסדר.
אני מבוהלת ובוכה…
אבי מתקשר למשטרה. לא זוכרת כמה זמן עבר, אבל פתאום הגיעו שוטרים הביתה. הם ביקשו ממני ומאבא להצטרף אליהם ולקחו אותנו לסיבוב בניידת, כדי לעשות חיפוש בשכונה. אני יושבת בניידת, קצת מבוהלת. עשינו סיבוב בשכונה, אבל לא הצלחנו למצוא אותו.
חזרנו הביתה, והשוטרים שאלו אותי שאלות על התקרית וביקשו ממני לנסות לתאר את הגבר האלמוני. הייתי בבלק־אאוט. לא זכרתי כל כך איך הוא נראה, והיה לי קשה לתאר אותו. הם דיברו גם עם חברי אייל, שתיאר להם את מה שהוא זכר.
אימי ואבי הביאו לי פסיכולוגית כדי שתבדוק אותי. אמרתי להם שאני בסדר. אבל האמת היא שבאותו הרגע חיי השתנו לתמיד. רגש חדש שלא הכרתי נכנס לתוכי והפך להיות הרגש הכי דומיננטי אצלי, והוא ליווה אותי לכל מקום: קוראים לו פחד. נפשי העדינה, נפש של ילדה בת שבע, התנפצה ופלשו לתוכה תחושות של פחד ושל חוסר ביטחון קיומי.
בלילות היו לי סיוטים. אני זוכרת איך הייתי מתעוררת מחלום רע, הולכת כולי רועדת מפחד מחדרי לחדר של הוריי, מתגנבת לאימא למיטה, נצמדת אליה ונרדמת לידה. בבוקר הייתי חוזרת לשגרה, מתנהלת באופן רגיל בחיי. לא שיתפתי איש בכך שאני פוחדת ושיש לי סיוטים. איני יודעת מדוע שמרתי את זה לעצמי. אני מניחה שלא רציתי להדאיג אף אחד. אולם הפחד, חוסר הביטחון והחרדה ששוב יקרה לי אירוע דומה, ליוו אותי לכל מקום ובכל רגע.
החיים המשיכו, ואני גדלתי והפכתי לנערה. התנהלתי בעולם כנערה אהובה ושמחה, ועל פניו בעלת ביטחון עצמי. אך ברבדים העמוקים של הווייתי פחדתי, גם מהדברים היום־יומיים הכי קטנים. כשאימא, למשל, הייתה מבקשת ממני להוריד את פח הזבל בצוהריים, הייתי רצה במדרגות, מפוחדת שאולי יגיע שוב איש זר, ושוב אמצא את עצמי באותה חוויה מפחידה, והפעם לבד.
אולם היו גם פחדים גדולים יותר, כמו ללכת אחרי מה שליבי רוצה. בחרתי להתנהל בצמצום, להישאר הרבה בבית ולקרוא ספרים. הצמצום יצר בתוכי הרבה כאב ותסכול חבויים, שאותם הבנתי רק בשלבים מאוחרים יותר של חיי.
הייתי ילדה טובה מאוד. סיימתי תיכון במגמת עיצוב מוצר, התגייסתי לצבא והלכתי למסלול קצונה. כשסיימתי את הצבא הלכתי לעבוד כדיילת אוויר. המסלול שלי היה מאוד ישראלי־ציוני.
היציאה לעולם הגדול
לאחר שנה, שבמהלכה הייתי דיילת אוויר ב״אל על״ וטעמתי קצת מהעולם הגדול, החלטתי שנמאס לי לחיות בצמצום. אומנם הייתי מקובלת כתלמידת בית הספר, הייתי יפה, אהבו אותי, הכול היה לכאורה טוב ויפה, אבל בפנים הרגשתי פחדנית־על.
החלטתי לצאת לטיול בעולם ולהילחם בפחדים שלי. בחרתי לטוס למזרח. חלק גדול מהחיילים המשוחררים מצה״ל טסים למזרח לטיול אחרי הצבא, וגם אני לא הייתי מוכנה לוותר על החוויה הזו. מאסתי בפחדים. הם גרמו לי להיות תלותית מאוד ופגעו בדימוי העצמי שלי. בנוסף, מאסתי בתחושה של הפער העצום בין איך שרציתי לחוות את החיים לבין מה שעשיתי בפועל. החלטתי שדבר לא מעניין אותי, אני יוצאת לטיול במזרח הרחוק.
הלכתי לסניף של חנות “למטייל״, להתעניין ולקבל את כל הפרטים על טיול למזרח אחרי הצבא — מה עושים, איפה נוחתים וכו׳. ראיתי על קיר החנות מודעה שעליה כתוב: “דרושה חברה לטיול במזרח הרחוק״. אמרתי לעצמי שאולי כדאי שאשוחח עם הבחורה הזו. קראו לה שני. התקשרתי אליה, נפגשנו, והיה בינינו קליק מיידי. החלטנו לטוס יחד לתאילנד, וכך החלה ההרפתקה שלי בעולם הגדול, שנמשכה חמש שנים.
היה כיף ממש.
במהלך אותן שנים טיילתי בתאילנד, בפיליפינים, ביפן, בבאלי, באוסטרליה ובהודו. בהתחלה נסעתי עם מעט כסף, ואז הבנתי שכל המטיילים נוסעים ליפן לעבוד בבאסטות כדי לעשות כסף ולהמשיך לטייל — לכן נסעתי ליפן. עבדתי שם שלושה חודשים בבאסטות, מכרתי תכשיטים, עשיתי כסף ונסעתי לבאלי. בבאלי תפרתי מאתיים ק״ג בגדים, וכך מימנתי את המשך הטיול. לאורך כל הטיול התמודדתי עם הפחדים שצפו ועלו בתוכי. לא נתתי להם לעצור אותי.
התעוררות — ההתגלות הראשונה
המדינה האחרונה שטיילתי בה, הייתה הודו. בסוף המסע שלי בהודו, ביום האחרון שבו הייתי צריכה לעזוב את גואה, חוויתי הארה והתגלות. הייתה לי חוויה חוץ־גופית.
החוויה המטלטלת התרחשה כשהייתי על מזוודות, בדרכי לעזוב את גואה לכיוון דלהי, כדי לטוס מהודו לדרום אפריקה. התכנסנו כל החברים במרפסת של הבית שבו גרנו, נפרדנו זה מזה, מאחר שכל אחד בחר להמשיך את הטיול שלו למקום אחר. לפתע קרה משהו שלא היה בשליטתי בכלל. הרגשתי כאילו יצאתי מתוך גופי, התודעה שלי נפתחה, נגלה בפני אור והרגשתי את נשמתה של סבתי זיכרונה לברכה, עוטפת אותי, כאילו היא לידי. צעקתי, “סבתא!״
הרגשתי את שדה האחדות — חוויתי שיש אלוהים, חוויתי שכולנו אחד, ושהכול זו אהבה. כמו כן, ראיתי בעיני רוחי תמונות. ראיתי את עצמי בתור אישה מאוד־מאוד עוצמתית. להזכירכם, במציאות, בתקופה זו של חיי, פחד וכיווץ עדיין ניהלו אותי למרות העבודה שעשיתי ולמרות ההתמודדות במסגרת הטיול.
התגלות היא חוויה רגשית מאוד, עוצמתית וגם מבלבלת. לא הבנתי מה אני חווה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שתפס אותי סוטה המין, שלא חוויתי את הפחד בתוכי והרגשתי באחדות עם הכול. הרגשתי את האלוהות, הרגשתי תדר של עוצמה ושל אהבה. הבנתי שאנחנו לא לבד ביקום, שיש הרבה שנסתר מעינינו. לא הצלחתי להבין את הפער ביני לבין ההבנות והתחושות האלו. נפתח לי ערוץ תקשורת שעדיין לא הבנתי אותו.
אני לא זוכרת כמה זמן החוויה נמשכה, אבל היא לא הייתה ארוכה. זה היה כמו אור חזק שנדלק ופתח לי חלון למציאות שלא הכרתי. ואז, כמו שנדלק, כך האור כבה, אבל החלון בתודעה נשאר פתוח. הייתי בהלם, אבל לא היה לי זמן לעבד את מה שחוויתי. המונית לשדה התעופה הגיעה ולא יכולתי להתמהמה. לקחתי את התיקים שלי במהירות, נכנסתי למונית ויצאתי לדרך חזרה לדלהי. נופי גואה חלפו מבעד לחלון, ואני ישבתי המומה, מנסה להבין מה עבר עליי.
מחשבות רבות התרוצצו במוחי. אני מגיעה מבית אתאיסטי, אמרתי לעצמי. אם אספר למשפחתי שפגשתי את אלוהים ושהוא קיים, הם יגידו שלקחתי סמים בהודו ושהשתגעתי, יאשפזו אותי. החלטתי שעדיף לא לדבר על מה שקרה לי עם אף אחד. היה לי גם ברור שאני לא ממשיכה ליעד הבא בטיול, דרום אפריקה. הפחד שוב בא לבקר אותי דרך דלת חדשה, הפחד שיגידו שהשתגעתי. הרגשתי צורך עז לחזור הביתה לישראל, להירשם לאוניברסיטה, ללמוד תואר ראשון, להיות כמו כולם, לראות ולהראות שהכול בסדר איתי ושלא השתגעתי בהודו. כך הסתיים טיול של חמש שנים בעולם.
נחתי בארץ ועשיתי הכול כדי לחזור לשגרה ולהיות “נורמלית״. באופן כללי התנהלתי באופן רגיל. הכול היה תקין, אבל תפישת המציאות שלי השתנתה. התחלתי לראות את הדינמיקה מאחורי הדברים. הרגשתי כאילו עברתי פתאום ממציאות דו־ממדית למציאות תלת־ממדית. זו הייתה עבורי חוויה חזקה מאוד. כבר לא הרגשתי שאני מסתובבת לבד בעולם. כל הזמן הרגשתי את הנוכחות האלוהית לצידי, והתחלתי לדבר איתה בלב. התחלתי גם לשאול את עצמי שאלות: רגע, אם אלוהים קיים, זה אומר שאני צריכה עכשיו להיות דתייה? מה הסיפור פה?
התשובה שקיבלתי, חזרה אליי בצורה טלפתית ושאלה אותי, “שרוני, את זוכרת כשהיית ילדה, היית משחקת ‘טלפון שבור׳? אותו משחק, שבו יושבים עשרה ילדים בשורה, הראשון מספר סיפור באוזן לזה שיושב לצידו, השני מעביר לשלישי, השלישי לרביעי וכו׳, עד שזה מגיע לילד העשירי והוא מספר בקול רם את הסיפור — ואז מתברר כי כל הדמיון לסיפור המקורי מסתכם במקרה הטוב בארבע מילים זהות?״
צחקתי ואמרתי לו, “כן, בטח שאני זוכרת.״
“כך גם תורתי, ילדתי האהובה, עברה מדור לדור, מפה לפה,״ השיב לי אלוהים, “והסיפור האמיתי והאמת שלי כבר לא נמצאים בכדור הארץ.״
“אוקיי, אלוהים,״ המשכתי בדיאלוג ונשמתי לרווחה, “אז קודם כול, אני שמחה שאני לא צריכה להיות דתייה עכשיו, כי אני ממש לא מתחברת לדרך הזו, אבל עדיין, אלוהים, אני לא יכולה לספר על השיחות שלנו, יאשפזו אותי אם אגיד שאני שומעת אותך מדבר איתי.״
“שרוני, יקרה, אין צורך שתספרי כרגע לאף אחד על קיומי. פשוט תדעי שאת אף פעם לא לבד, ואני תמיד לצידך, שומר ומגן עלייך. המשיכי לדבר איתי בליבך ולשתף אותי בכל אשר ליבך חפץ, ואני אעזור לך להגשים את החלומות שלך.״
“אוקיי, בלב אני יכולה לדבר איתך כל היום, בורא עולם יקר, אבל זה נשאר ביני לבינך,״ סיכמתי.
“מעבדת הריפוי” הפרטית שלי — סטודנטית נצחית במשחק החיים
כשהייתי בת עשרים וחמש, נרשמתי ללימודי תואר ראשון בתקשורת וניהול במכללה למנהל, כדי להיות בטוחה במאת האחוזים שלא “השתגעתי״. רכשתי יומן שבו כתבתי את שיחותיי עם אלוהים. כל יום כתבתי לאלוהים, דיברתי איתו ושיתפתי אותו בחיי ובחלומותיי. לא סיפרתי על כך לאיש.
הודות לשיחות עם אלוהים נפתחה לי התודעה. כבר לא ראיתי את המציאות באותו אופן. החלטתי לצאת למסע חדש, מסע חקירה, בניסיון להבין מה אני עוברת. רציתי להבין את הפער בין מי שהייתי בחיי לבין האישה העוצמתית שראיתי בתמונות בזמן ההארה וידעתי שהיא אני; איך הצמצום והפחדנות שהיו חלק מחיי, מתיישבים עם ערוץ התקשורת שנפתח לי.
הנקודות התחילו להתחבר בראשי. פתאום הבנתי שעד היום חייתי בטראומה בגלל ההטרדה המינית שעברתי בגיל שבע, שהפחד היה חלק ממני ושהתרגלתי אליו. רק כשחוויתי את עצמי נטולת פחד ברגע ההארה וההתגלות, הבנתי שחייתי בפחד ובכיווץ מאז ההטרדה המינית, ושעליי להתחיל לרפא את עצמי. לכן בשנים הבאות, כשלא הייתי עסוקה בלימודי התואר, השקעתי את מלוא זמני ומרצי לחקירה רוחנית ולהתפתחות אישית.
יצאתי למסע ריפוי. פגשתי בדרכי מורה רוחנית, חנה אבני, בעלת מרכז רוחני ברחובות, שנקרא “דרך האור״. במשך שלוש שנותיי במרכז למדתי רייקי — מדרגה אחת עד שלוש, חיבור לאנרגיית האהבה ללא תנאי ולאנרגיית הריפוי, קורס מודעות בסיסי וקורס מודעות מתקדמים, שמכילים התחברות לתדר האהבה של חסד אלוהי דרך צ׳אקרת הלב, חוקי היסוד של הקוסמוס, קארמה, נשמה ומערכת הצ׳אקרות. כמו כן, מלמדים כיצד לעבוד עם הצ׳אקרות ולאזן אותן. בנוסף, למדתי חיבור לאני העליון, חיבור למלאכים, עבודה עם קריסטלים, עבודה עם אנרגיות האהבה ללא תנאי, ממדים, תקשור והילינג. הרחבתי את המודעות שלי, ודרך הלימודים ריפאתי רבדים של אנרגיית הפחד, שהייתה חלק מאוד מהותי ממני. התהליך עשה לי טוב, הרגשתי שאני מתחזקת. אהבתי את דרך הרוח וההילינג וחיפשתי דרכים להעמיק בה.
חשבתי שמצאתי את אהבת חיי
בתום לימודי התואר הראשון שלי התקבלתי לעבודה בערוץ עשר כמנהלת תיקי לקוחות במחלקת הפרסום של הערוץ. כמה חודשים לאחר מכן הכרתי את מי שאחרי כמה חודשים הפך להיות בעלי. המפגש בינינו היה עוצמתי. נוצר בינינו חיבור רגשי מהיר ועמוק.
הוא התחיל לעבוד איתי בערוץ עשר כצלם חדשות, ובמשך שלושה חודשים לא נפרדנו לרגע. התאהבנו לחלוטין. אבל פתאום זה היה בשבילו יותר מדי. הוא עבר ילדות לא קלה עם חוויית נטישה מאבא, והיה לו קשה לבטוח באהבה. הוא פחד שגם אני אנטוש אותו יום אחד. הוא החליט שהוא לא רוצה להמשיך את הקשר ונפרדנו. היה לי קשה מאוד עם הפרידה. הרגשתי שפגשתי את תאום הנשמה שלי, אבל הוא נסגר אליי.
לאחר הפרידה הוא בא אל משרדי כל יום סתם כדי לדבר איתי ולראות מה שלומי. הייתי מלאת תקווה שמשהו בו השתנה, אך הוא המשיך בסירובו להיפגש לאחר שעות העבודה. עם כל הצער שבדבר, הבנתי שהוא לא עומד להשתנות והרגשתי שהוא סוחט אותי אנרגטית. יום אחד, אחרי חודשיים, לקחתי אותו לשיחה ואמרתי לו, “אני מבקשת שתעזוב אותי לנפשי. אתה לא רוצה להיות איתי בזוגיות. אל תבוא לכאן יותר ואל תתקרב אליי יותר. די, זה לא עושה לי טוב.״
הוא החליט לכבד אותי ונעלם לשבוע ימים. בחלוף שבוע קיבלתי ממנו טלפון בשבע בבוקר: “אני חייב לדבר איתך. קרה לי משהו בלילה, ואני חייב לשתף אותך. אני לא הולך היום לעבודה. בבקשה, תבואי אליי כשתסיימי לעבוד.״
חששתי. לא רציתי לבוא אליו, אבל הוא התעקש שאני חייבת להגיע ולשמוע מה עבר עליו בלילה. סיימתי את יום העבודה ונסעתי אליו. כשנכנסתי, הוא הגיש לי שלושה דפים של A4, ואמר לי, “שבי ותקראי.״
התחלתי לקרוא. הוא כתב שהלך לישון כמו בכל לילה, ובאמצע הלילה הוא התעורר שטוף זיעה. הוא פקח את עיניו וראה אותי יושבת מולו, כולי גוף אור, מסתכלת עליו. באותו זמן אני בכלל ישנתי בבית הוריי. הוא שפשף את עיניו, לא מבין אם הוא ער או חולם. הוא קלט שהוא ער, ושאני עדיין יושבת מולו, כולי מוארת, ומסתכלת עליו. הוא נבהל, קם מהמיטה והלך למקלחת לשטוף פנים. הוא ראה אותי הולכת לידו. גם לאחר ששטף את פניו, עדיין הייתי שם. לפתע הוא ראה את עצמו יוצא מגופו גם, ועמדנו כך, זה ליד זה. בשלב זה הוא ראה תמונה שאני עומדת במטבח בהיריון ואומרת לו, “אני לא רוצה ללדת בבית חולים, אני רוצה ללדת בבית ושאתה תצלם את הכול.״
גם הוא חווה פתאום את הנוכחות האלוהית לצידו. הוא לקח דף ועט, התיישב לכתוב כל מה שעבר עליו, והחל לשאול את אלוהים שאלות ולקבל תשובות. הוא הבין שאני האישה של חייו… הוא קיבל את הסימן הגדול ביותר.
הרמתי את ראשי מהדפים, הסתכלתי עליו, ולא האמנתי למה שקראתי.
אני, שכבר שנים הולכת לסדנאות ורוצה לראות מלאכים ונשמות, שמעבירה שעות במדיטציות, חוויתי התגלות רק פעם אחת, והוא שהוא כלל לא רוחני, ושמעולם לא עשה מדיטציה ומעולם לא לקח סמים משני תודעה, מצליח לראות את המציאות הרב־ממדית? הייתי בהלם. הוא אמר לי שאסור לנו להיפרד, שנועדנו להיות ביחד.
הייתי מבולבלת, במשך חודשיים חוויתי כל כך הרבה כאב וסבל בגללו… אבל מה זה הסימן הזה שאלוהים נתן לנו? אמרתי לו, “אני לא יודעת מה להגיד לך. בעוד שבוע אני טסה להודו עם המורה הרוחנית שלי לאשרם של סאיבאבא. תן לי לחשוב על זה… בוא נראה מה ארגיש ומה יקרה לי שם. בינתיים, כשאהיה בהודו, לא נדבר.״
במהלך השבוע שקדם לנסיעה דיברנו הרבה בטלפון. הוא הסכים לשמור על החתול שלי כשאהיה בחו״ל. ביום המיועד טסתי עם קבוצה של נשים להודו. אחרי יומיים באשרם, הרגשתי התקף געגוע חזק אליו. החלטתי להתקשר אליו, לראות מה שלומו ומה שלום הופי, החתול שלי, ואיך הם מסתדרים. חייגתי אליו וליבי התפוצץ מאהבה… דיברנו ארוכות, ומאותו רגע כבר היה ברור שהוא ואני לא נפרדים. שלושת השבועות באשרם היו מלאים באהבה ובגעגועים.
אחרי שלושה שבועות נחתי בארץ, כולי בהתרגשות לקראת המפגש איתו. הוא בא לאסוף אותי משדה התעופה. כשהגענו לחניה, ליד האוטו, הוא ירד על ברכיו ואמר לי, “אני רוצה להתחתן איתך. התינשאי לי? דיברתי כבר עם ההורים שלך, אמרתי להם שאני רוצה לחיות איתך לכל החיים ושאני עומד להציע לך נישואין. בואי ניסע לקפריסין בסוף השבוע ונתחתן.״
הייתי בשוק. כן, אהבתי אותו עד הגג, אבל ידעתי כמה קשה לו להכיל את האהבה בינינו. אפילו לא גרנו ביחד. אמרתי לו, “חכה רגע, רק נחתי. בוא נלך הביתה ותן לי לעכל את מה שקרה פה עכשיו.״
לא הסכמתי לטוס לקפריסין באותו סוף שבוע ולהתחתן. במקום זה עברנו לגור ביחד. בסופו של דבר אמרתי “כן״, והתחלנו לארגן את החתונה.
זאת הייתה תקופה קסומה, כאילו כל היקום עבד למען הזיווג שלנו. הכול זרם ותקתק, ולא היה שום סימן נגדנו, חוץ מדבר אחד. מדי פעם הוא היה נסגר שוב, ולא הצליח להכיל את האהבה בינינו. בימים שהוא היה נסגר, הוא לא היה יכול להתקרב אליי פיזית, זה היה יותר מדי בשבילו. אני, שגם ככה היו לי אתגרים בכל מה שקשור במיניות בגלל ההטרדה המינית שחוויתי כילדה, נפגעתי, הרגשתי דחויה. התעוררה בי תחושה שהוא בוגד בי.
הלכתי לחברה פסיכולוגית להתייעץ איתה. סיפרתי לה שאני מרגישה שהוא בוגד בי. היא אמרה לי, “שטויות, אלו פחדים לפני החתונה.״
כשחזרתי הביתה, שיתפתי אותו במחשבותיי ואמרתי לו, “אני מרגישה שאתה בוגד בי.״
הוא צחק ואמר לי, “מה פתאום בוגד בך? אני אוהב אותך, הצעתי לך עכשיו להתחתן איתי. מה עובר עלייך? אני יודע שיש לנו קצת אתגר בתחום המיני, אבל אני רחוק מלבגוד בך.״
אמרתי לעצמי, טוב, זה כנראה חוסר הביטחון שלך. התעלמתי…
לימים, הבנתי שלא טעיתי, פשוט חשתי את העתיד לבוא.
אני זוכרת את התאריך: 18 ביוני 2003. היה זה יום מיוחד ומרגש כל כך, יום החתונה שלנו… חתונה לבנה. ביקשתי מכל האורחים להגיע בלבן. רציתי להרגיש את הקדושה. לפני החופה חילקתי לכל האורחים אבני אהבה ורודות הנקראות “רוז קוורץ״, והיה תדר קסום כל כך באוויר. אבל עם כל זה שהיה מיוחד, בתוכי הייתי מלאה בפחדים ובחששות. לא הייתי בטוחה שעשיתי את ההחלטה הנכונה במאה אחוז, עם כל אהבתי אליו.
אחרי החתונה חזרנו לשגרה. אני סבלתי מאוד בעבודה שלי בערוץ עשר. הייתי חוזרת הביתה מותשת מכל המלחמות שנלחמתי כמנהלת תיקי לקוחות. הוא ראה כמה אני סובלת והציע לי לעזוב את העבודה. הוא הציע שהוא יתמוך בנו כלכלית ושאני אלך ללמוד את מה שאני הכי אוהבת ואהפוך להיות מטפלת.
החלטתי לקבל את הצעתו. עזבתי את העבודה בערוץ עשר ונרשמתי ללימודי פסיכותרפיה אנרגטית בסמינר הקיבוצים. מסלול זה שילב בתוכו עבודה אנרגטית עם לימודי פסיכותרפיה דרך מסע מעמיק אל שבעת מרכזי הכוח בגוף, שבעת מרכזי האנרגייה, מערכת הצ׳אקרות. התהליכים שעברנו בקורס, היו מעמיקים מאוד. דרך המסע האישי של ריפוי “העצמי״ ו״הילד הפנימי״ ושל איזון מערכת הצ׳אקרות שכל אחד מאיתנו עבר, למדנו על נפש האדם וקיבלנו כלים לעבודה עם האחר. במקביל ללימודים הלכתי למתקשרות, כדי להבין את החיבור עם ערוץ התקשורת שנפתח לי עם האלוהות.
מצד אחד, עדיין לא חוויתי במציאות את האישה העוצמתית ההיא שחזיתי בהארה ובהתגלות בהודו. הפחד עדיין ניהל אותי רוב הזמן. מצד שני, התאהבתי בעולם הריפוי, בעולם הרוח, ורציתי ממנו עוד ועוד. ככל שלמדתי יותר טכניקות ריפוי והתעמקתי בעולם הרוח והפסיכולוגיה, כך התשוקה שלי לעולם זה גדלה. ביקשתי לרכוש עוד כלים ולהבין יותר לעומק את מסע הנשמות על כדור הארץ. בערה בי התשוקה להגיע למקור, לשורש ההוויה. רציתי לשרת את אלוהים. חברה בלימודים הציעה לי להצטרף לקורס שנקרא “קבוצת החמש המתוקשר על ידי זאב אבירז״.
“קבוצת החמש״ היא קבוצה של מדריכי־על — יחידות אנרגטיות הנושאות ידע, הבנות וכלים. הם כמו דיסקים שמתוכנתים במערכת האם שלהם, והם מביאים את רעיונות התפתחות הבריאה, כפי שהם מתקבלים מהאור הגדול, שהוא הבורא. תנועת הבריאה היא תנועה תמידית של התרחבות והתפתחות. כל התפתחות מתחילה ברעיון. כך למשל, אם יש לכם רעיון לכתוב ספר, ברגע שאתם בוחרים ליישם את הרעיון, מתחיל תהליך התפתחות. בקורס מקבלים חומר רב על יכולת שליטה באנרגיות של אדם ועל האופן שבו ייראה העידן החדש, יחד עם מידע תודעתי ועם כלים רבים לטיפול ולריפוי. בקורס זה נתקלתי בפעם הראשונה בקונספט של תיקון מערכת הנשמה ומסעה על פני כדור הארץ, ולמדתי כלים לאיזון המערכת הזו.
אהבתי כל כך את תחום הריפוי והייתי מאושרת מהלימודים, אבל במקביל לפריחה שחוויתי במישור המקצועי וההתפתחותי, במישור האישי נתקלתי במהמורות רבות. בעלי המשיך בדפוס של הסתגרות בכל פעם שהרגיש שהאהבה שלנו מציפה אותו. הדחייה המינית שלו כלפיי הלכה וגדלה, דבר שהציף אצלי את כל חוסר הביטחון שלי. אבל הרי למדתי להיות מטפלת — הבנתי את פחד הנטישה שלו, ואת הילד הפנימי המפוחד שמשתלט עליו בכל פעם שהוא חש עוצמות של אהבה, לכן אמרתי לעצמי שאעזור לו להחלים, אלמד אותו שאהבה היא לא נטישה. אבל מדי פעם, זה היה מתפוצץ לי. התקשיתי להכיל את הדחייה שלו.
אחרי השנה הראשונה של הנישואין הגענו לרבנות פעמיים. בכל פעם שנפרדנו, הוא היה הולך עם נשים אחרות, ואז מוצף בכאב, חוזר אליי, ומבקש לעצור את הגירושין ולקבל עוד הזדמנות. הלב שלי דימם. לא הצלחתי להבין איך הוא אומר לי שאני אהבת חייו, אבל במקביל לא מצליח לעשות איתי אהבה. אותי הוא לא מצליח לענג, ואילו נשים אחרות, שאין לו שום רגש אליהן, הוא כן מצליח. התחלנו טיפול והוא הפסיק באמצע בטענה שהמטפל “נדלק״ עליי.
הוא באמת השתדל, אבל דפוס ההסתגרות והדחייה המשיך ללוות אותנו, עד שהוא הרים ידיים ואמר, “אם אני אוהב אותך באמת, אני צריך לשחרר אותך. אני מכאיב לך, ואני מבין שאת תעשי הכול בשבילי, אבל אני לא יכול…״ נשברתי לחתיכות. הלב שלי היה גמור, מרוסק לרסיסים.
הידע שרכשתי על התיקון הנשמתי השתקף לי בעוצמות בנישואין ובגירושין שלי. ראיתי את כל דפוסי ההתנהגות הלא מאוזנים שלי: חוסר הערכה עצמית; הצורך שלי להציל את העולם ואת האחר על חשבון מה שאני ראויה לקבל; חוסר היכולת שלי לשים גבול ולהגיד “עד פה״.
הנתינה שלי הייתה לא מאוזנת כי רציתי לזכות באהבה. פחדתי לאכזב את הוריי וביטלתי את עצמי כדי לא לפגוע באחרים. הייתי מוכנה להכאיב לעצמי, כדי למנוע כאב מאחרים. הנישואין שלי הציבו בפניי מראה גדולה לעולמי הפנימי. מה שרציתי לרפא בעצמי, השתקף לי בתוך הנישואין הטריים ובתוך משבר הגירושין שעברתי.
מצבי הנפשי לא היה טוב. הייתי שבורה, נטולת אנרגיית חיים ושמחת חיים. חשבתי שהתחתנתי עם אהוב ליבי, אך גיליתי שהתחתנתי עם גבר שמפחד מאהבה ומאינטימיות. הדחייה שלו שברה את ליבי, ואז, כשגיליתי במקביל שהוא בוגד בי, זה לגמרי ריסק אותי. בנוסף, הלוא עזבתי את העבודה בערוץ עשר כדי ללמוד פסיכותרפיה אנרגטית — כך שמצאתי את עצמי אחרי שנה וחצי בלי עבודה, במשבר גירושין, עם לב שבור וללא שמחת חיים. למעשה, כל מציאות חיי קרסה עליי.
ההתגלות השנייה
אחי ואחותי, שחיים בארצות הברית, הרגישו את המצוקה הגדולה שלי. הם הזמינו אותי לבוא אליהם לחופשה בתקופת חגי תשרי, לחדש כוחות. מאחר שהבנתי שלא אוכל למצוא עבודה בתקופת החגים, החלטתי לעלות על מטוס לארצות הברית לבלות קצת עם אחיי.
לאחר שלושה חודשים בארצות הברית, בלב המשבר הקיומי שבו הייתי, חוויתי התגלות של האלוהות בפעם השנייה. לנגד עיניי ראיתי תמונה שלי עומדת על במה באולם מלא באנשים.
“מה אני עושה פה על הבמה? מי כל האנשים האלה?״ שאלתי את האנרגייה שחשתי.
התשובות הגיעו אליי שוב בתקשורת טלפתית: “את עוזרת לאנשים למצוא את אוצר הנשמה שלהם.״
“איך זה יכול להיות?״ שאלתי, “תראה אותי, אני שבר כלי, נטולת אנרגיית חיים. איך אני עוזרת לאנשים למצוא את אוצר הנשמה שלהם?״
“זה הפוטנציאל הגבוה שלך והייעוד הגבוה שלך. עכשיו, שרוני, הגיע הזמן שלך להתעורר ולהיזכר במי שאת באמת ובתכלית הקיום האמיתית שלך.״
אמרתי לאנרגייה שתקשרה איתי, “אני? אין לי כסף, אין בי שום שמחת חיים, אין לי מושג מה אני עושה עכשיו. מה אתה רוצה ממני? הגעתי לארצות הברית לבקר את המשפחה בשביל להתאושש קצת. מה לי ולעזרה לאנשים? תראה איך החיים שלי נראים.״
חזרה אליי התשובה: “שבי, תתחילי למדוט. אני אלמד ואוביל אותך.״
“ואוו, באמת?״ התלהבתי.
מאז ההארה וההתגלות, כשהבנתי שיש בכלל דבר כזה אלוהים, החלום שלי היה לתקשר איתו. פתאום בתוך כל המשבר והכאב היה לי שוב אור בקצה המנהרה. החלטתי להתמסר לאנרגייה הזו שהדריכה אותי. מה היה לי להפסיד? הייתי בארץ זרה, במשבר רגשי קשה, ללא שמחת חיים, ללא פרנסה, עם לב שבור וקצת חסכונות. התמסרתי והתיישבתי למדוט.
בהתחלה לא ידעתי איך עושים את זה, והיה לי קשה מאוד. לכן הצבתי יעדים שאוכל להשיג: התחלתי מחמש דקות של מדיטציה פעמיים ביום, בבוקר ובערב. כשזה נעשה קל, הוספתי עוד חמש דקות ועשיתי עשר דקות מדיטציה, בבוקר ובערב. התבוננתי על זרם המחשבות בתוכי והקשבתי לקולות הפנימיים. כשנעשה לי קל למדוט עשר דקות ברציפות, הוספתי עוד חמש. כך, במשך שנה וחצי, בכל פעם שהרגשתי שזמן המדיטציה עבר מהר, הוספתי עוד חמש דקות, עד שהגעתי לארבעים דקות מדיטציה בבוקר וארבעים דקות בערב.
בהדרגה התמכרתי לתחושות שגורמת לי המדיטציה, ולמה שהיא הביאה אל חיי — את ערוץ התקשורת עם ההדרכה העליונה, עם העולם שמעבר. באותה תקופה הבנתי שאלוהים הוא שמדריך את דרכי. ככל שהעמקתי במדיטציה, החלו להגיע אליי תשדורות טלפתיות על בסיס יומי, שהובילו אותי וחשפו בפניי את סודות הבריאה ואת מסע הנשמות בעולם החומרי.
המידע הפנט אותי, ותחושת המלאות והאהבה שעטפה אותי, כשהייתי בחיבור, היו התרופה לכל הכאב והסבל שחשתי. רציתי מהם עוד ועוד.
וכך התחיל מסע של חמש שנים, שאת רובו העברתי במדיטציה וביצירת החיבור עם האלוהות. המדיטציה העלתה את התודעה שלי לעולם העליון וחשפה בפניי את המקור שממנו כולנו נובעים. מקור זה הוא זהותנו, מהותנו ותכלית קיומנו כנשמות המתגלמות בעולם של חומר וצורה.
החל מהפרק הבא, אני אתחיל להוביל אותכם, בדיוק את אותו תהליך של התפתחות תודעתית שהאלוהות העבירה אותי, במהלך 5 שנים אלו, להבנת תכלית הקיום שלנו , מבנה הפוטנציאל המלא של מי שאנחנו והדרך לממש את פוטנציאל החיים המלא שלנו בכל היבט של הקיום.
אין עדיין תגובות