החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הערעור האחרון

מאת: ,
הוצאה: | 2020 | 320 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

לפעמים, כדי להציל את היקר לנו מכול, עלינו להקריב אותו.

כשנפגשו לראשונה היה משה גילון שופט צעיר, ודוד ינאי – תלמיד תיכון מבית הרוס.

עשרים וחמש שנים חלפו.

גילון הוא נשיא בית המשפט העליון, וינאי מונה זה עתה לצעיר השופטים במוסד המהולל והמותקף הזה. אבל המקום שגילון הקדיש לביצורו את מיטב שנותיו, נתון בסכנה קיומית שמקורה הוא… גילון עצמו.

כעת נאלץ מי שנחשב לגדול שופטי ישראל לדורותיהם, מי שעיצב את העליון בצלמו ובדמותו, לפנות לראשונה בחייו בבקשת עזרה נואשת ונמהרת אל בן טיפוחיו; ואילו זה חייב להחליט אם לסכן את כל מה שהשיג ולבגוד באהבת חייו עבור מי שהיה לו אב מרוחק ונערץ כאחד.

הברית בין השניים פותחת תיבת פנדורה של סודות, שקרים ומזימות, המאיימים לא רק לקעקע את מסד חייהם, אלא גם למוטט את אושיות שלטון החוק. האם יצליחו להציל את מבצרו האחרון של הצדק, או שמא יאבדו את כל מה שנלחמו למענו?

הערעור האחרון הוא רומן מתח משפטי־פסיכולוגי מסעיר, שבמרכזו חטא קדמון שאת פירות הבאושים שלו אוכלים האבות והבנים גם יחד. רומן שמוביל את קוראיו מהאולמות הנשגבים של בית המשפט העליון אל המסדרונות האחוריים והאפלוליים של הפוליטיקה; מהטרגדיה המשפחתית אל הדרמה המשפטית; מהאישי אל הלאומי, ומהעבר המושתק אל ההווה הזועק.

בשני קולות ובשיתוף פעולה ייחודי מסוגו, פורשים יובל אלבשן וליעד שהם יריעה טווּיה במומחיות וברגש, המשחקת משחק מתוחכם עם הקורא, נוגעת בנימי הנימים של המציאות העכשווית הסוערת וחושפת את האמת והבדיה שמאחורי מערכת הצדק הישראלית.

 

פרופ' יובל אלבשן הוא סופר, עורך דין קהילתי, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומחברם של תשעה ספרי עיון, ילדים ורומנים, ביניהם רבי־המכר סיפו – סיפור לא גמור, תמיד פלורה ותיק מצדה.

ליעד שהם הוא סופר, עורך־דין ומחברם של יותר משנים־עשר רבי־מכר, בהם משפט חוזר, עיר מקלט ולמראית עין. ספריו עובדו לטלוויזיה ולתיאטרון, תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה בינלאומית.

מקט: 15101169
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1.
משה גילון

א.

‘כמה זמן נותר לי?’ גילון פרץ בסערה לתוך חדר המזכירות הגדול שהוביל אל לשכתו.

מלכה, מנהלת הלשכה, קפצה בבהלה ממקומה לפני שולחן המהגוני הגדול שמול הכניסה והביטה בשעון שעל ידה. השעון שרותי והוא קנו לה לפני יותר מחמש־עשרה שנים.

‘כמה זמן, מלכה?’ האיץ בה בקול נוזף. אין לו זמן. שתי מזכירותיו האחרות שישבו בשולחנות בעברו השני של החדר מיהרו להחביא את ראשיהן מאחורי מסכי המחשב. ‘נו,’ הוסיף, נשימתו קצרה.

הוא כל כך קיווה שיתעורר הבוקר רענן, אך לא. כאבי הסינוס האיומים הכו בו בחוזקה מרגע שפקח את עיניו. הכול בגלל אותה הליכה מקוללת שאליה יצא לפני כמה ימים. היא שגרמה לו לצינון הנורא. רותי כבר איננה איתו, אבל גם משם היא ממשיכה לתת לו הוראות: ‘תאכל ירקות כל בוקר, מושי, ובשום פנים לא את האוכל השמן הזה מהמזנון בבית המשפט’, ‘בוא נצא לצעידה קלה באוויר של ירושלים, כדי שלאחר הפרישה שלך, כשנטפס על המאצ’ו פיצ’ו לא תיתקע לי בדרך’. היו לרותי תוכניות גדולות לפנסיה שלו: לראות את העולם, להשלים את כל מה שלא הספיקו בגלל העבודה שלו, לדחוס לתוכה חיים שלמים של טיולים ומסעות. ולמרות שכבר לפני כמה חודשים נפטרה, הוא מנסה למלא אחר ההוראות שלה, כאילו באמת המאצ’ו פיצ’ו מחכה לרגליים שלו.

‘אין זמן, הנשיא. אתה חייב לרדת למטה,’ אמרה לו מלכה בטון פסקני שהכעיס אותו.

‘תמיד יש זמן, מלכה, תמיד!’ הוא התעלם ממנה ופתח את דלת העץ הכבדה שהובילה ללשכתו, ‘אני רק אחליף כמה מילים עם השופט לוין.’

הצינון והגודש באף מנעו ממנו להירדם אתמול בלילה, ולכן לקח את כדור הסינופד שרופאו סיפק לו. הוא היה חייב להקל על עצמו. הוא זכר, כמובן, שהכדורים האלה ממריצים, אבל היה כל כך עייף שלא חשש לקחת כדור אחד לפני השינה. הוא היה משוכנע שמיד יירדם. אלא שלהפתעתו השינה איחרה לבוא. מה שעומד להתרחש בעוד זמן קצר בבית המשפט העליון, בית המשפט שלו, הדיר שינה מעיניו. הוא הפך שוב ושוב בדברים, מנסה למצוא פתרון, אך ללא הועיל. רק לפנות בוקר, כשחשב שדעתו עומדת להיטרף עליו, צץ במוחו רעיון יצירתי. אילו רותי שלו היתה בחיים, היא היתה מציעה לו כבר מזמן לנקוט את הדרך הזאת וכל עסק הביש הזה היה נחסך, אבל מוטב מאוחר מלעולם לא. הוא היה כל כך מרוצה מהרעיון שהעלה, שמיד לאחר מכן נרדם.

הבעיה היתה שישן יותר מדי. כשהתעורר נחרד לגלות מה השעה. ‘הנחנו שלכבוד הנשיא ישנן הסיבות שלו להתעכב,’ הצטדק שאול, הנהג הוותיק שלו, כשגילון גער בו על שלא העיר אותו. לשני המאבטחים שליוו אותו תמיד מרגע שיצא מביתו לא היה טעם להעיר. זה לא תפקידם.

‘שמע, צביקה,’ הוא פסע לתוך לשכתו רחבת הידיים, ‘אני חשבתי אתמול בלילה, יש לי בקשה אליך…’

הלשכה היתה ריקה.

‘איפה…?’ הוא פנה לאחור וכמעט התנגש במלכה, שמיהרה אחריו.

‘ניסיתי לעכב את המשנה לנשיא כמה שאפשר, אדוני, אבל בחמישה לעשר הוא אמר שאין טעם לחכות עוד… כל השופטים ממתינים לנשיא למטה, הטקס עומד להתחיל בעוד פחות מ…’

גילון הפנה אליה את גבו ונכנס ללשכתו. עשרים ושש שנים הוא מכהן כשופט בית המשפט העליון, מתוכן עשר שנים כנשיא, ומעולם לא הגיע לבית הזה לאחר שש בבוקר. מעולם. והנה, דווקא בבוקר החשוב והגורלי הזה, הוא איחר.

‘תקראי לשופט לוין שיעלה אלי,’ סירב להתייאש. הוא חייב לדבר עם צביקה, לגרום לו לחזור בו מכוונתו לפרוש. הוא חייב.

‘אדוני… הטקס מתחיל בעוד פחות משבע דקות. האולם כבר מלא מפה לפה. שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה וראשת לשכת עורכי הדין — כולם כבר מחכים לך שם,’ מלכה הושיטה לו את הגלימה השחורה שהכינה מבעוד מועד.

הוא לא ענה כשלקח ממנה את הגלימה. האם החמיץ את ההזדמנות האחרונה? אסור לו לתת לצבי לפרוש. הוא חייב למנוע את האסון הזה. אסון לעליון ואסון אישי עבורו. חייב.

‘הנשיא? אתה בסדר?’ שאלה מלכה, מפרה את השתיקה.

הוא הביט בשעון. לכל הרוחות. הקימה המאוחרת, ואז הפקק הארור בגלל עבודות הרכבת הקלה. דווקא היום. דווקא היום מכל הימים.

‘סינוסים ארורים,’ נופף בידו בביטול.

הוא שוב הביט בשעון. מלכה צודקת. אין לו זמן. הוא חייב לרדת. כל העולם מחכה לו למטה. בית המשפט חייב להתנהל בדייקנות.

‘להביא לך כדור?’

הוא הניד בראשו לשלילה. אין לו בררה. בלאו הכי לא היה לתוכנית שלו הרבה סיכוי. הוא הרי דיבר עם צביקה עשרות פעמים על הנושא וניסה להניא אותו מכוונותיו.

‘יש לי במגירה משהו, אני אביא לך,’ אמרה כשלא ענה.

‘יש לי פה. תודה, מלכה,’ שלף מהכיס הפנימי של הז’קט שלו את חפיסת הסינופד וגילה להפתעתו שחמישה כדורים חסרים. איך זה יכול להיות? אמש לקח אחד, ובבוקר, כשהתעורר, לקח עוד אחד. לא יותר. לאן נעלמו עוד שלושה? מוזר. הוא בדק בתוך החפיסה שמא נפלו לשם, אבל היא היתה ריקה. הוא התלבט לרגע אך הכאב הכריע אותו. הוא שלף עוד כדור, בלע אותו בלי מים, כפי שהתרגל לעשות בשנות השיפוט הארוכות שלו, ועיווה את פניו.

‘הנשיא? אתה בסדר?’ שאלה מלכה. מאז מותה של רותי היא לא חדלה לשאול אותו אם הוא בסדר. כמו לקחה על עצמה את תפקיד המטפלת, זה שהיה של רותי’לה שלו.

‘בסדר גמור,’ ענה והחל לצעוד בחזרה לעבר חדר המזכירות.

‘ירדנו, הנשיא?’ שאל המאבטח שניצב לצד דלת הזכוכית הגדולה בפתח הלשכה.

גילון הינהן. כן, הוא מוכן.

‘הינשוף בדרך,’ לחש המאבטח לתוך הפומית.

ב.

הוא צעד לאורך המסדרון הארוך של קומת השופטים, פטישי הכאב ממשיכים להלום ברקותיו והגודש באף מקשה עליו לנשום. היה אסור לו לקחת את הכדור ללא נוזלים. המסדרון, שהיה סואן ביום־יום מהרעש שהקימו עשרות מתמחים, עוזרים משפטיים, מנהלות לשכה וצבא הפקידים שיצאו ובאו בין החדרים השונים, היה כעת שקט לחלוטין. כמו שמלכה אמרה, כולם כבר היו כנראה למטה, ממתינים לתחילת הטקס. רק השמש שחדרה מבעד לחלונות המוארכים יצרה פסים צרים של אור וצל על הרצפה. במבואת הכניסה לאגף השופטים המתין להם מאבטח נוסף, שחייך אליו במבוכה לפני שהצטרף אליהם. גילון לא זכר את שמו אבל ידע שהוא סטודנט למשפטים. לפני כמה חודשים, כשיצא מהלשכה בשעת לילה מאוחרת ונכנס לספריית בית המשפט העליון לחפש ספר, נתקל בו יושב וקורא פסקי דין. כשראה אותו מיהר המאבטח לעמוד, נרגש כולו. גילון נופף לו בידו לחזור לשבת והתעניין במעשיו שם בשעה זו. כך גילה שהצעיר לומד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומפרנס את עצמו כמאבטח במשמר בתי המשפט. הבחור הצנום והחיוור הסמיק כשגילון שאל אותו: ‘נו, ומה אתה לומד הערב?’ והצביע בלי קול על פסק דין שגילון נתן לפני עשרים שנה ונתפס בשעתו כמהפכני, ‘זה כבר ישן כל כך. משעמם, לא?’ ציחקק גילון, והמאבטח הצעיר לא הצליח כנראה למצוא מילים מרוב התרגשות ורק הניד בראשו לשלילה.

עכשיו המאבטח החיוור הזה צועד לפניו והמאבטח הנוסף מאחוריו. הראשון מיהר לפתוח את אחת הדלתות, שממנה הוביל גרם מדרגות צר אל המסדרון שמאחורי האולם הראשי של בית המשפט — אולם גימ’ל. אם תהיה התקפה על בית המשפט העליון, זה המסלול שממנו אמורים למלט אותו למקלט שנבנה מתחת לבית המשפט. כמה סמלי, חשב גילון במרירות, ההתקפה הרי בעיצומה ובעוד כמה רגעים עומדת להתגעש עלינו תבוסה נוראה באחד הקרבות החשובים ביותר שהיו לנו. כשהדלת נסגרה מאחוריהם, החל לשמוע את רחש חבריו השופטים שהמתינו בקצה המדרגות, מחכים להיכנס לאולם.

מפאת קוצר הזמן הם כבר הסתדרו בעצמם לפי סדר הישיבה: הוותיקים ביותר באמצע והצעירים ביותר בצדדים. מטבע הדברים, המקום האמצעי נותר פנוי בשבילו כמי שיֵשב במרכז השולחן כשלצדו השופט צבי לוין, חתן הטקס, ומצדו השני השופט מנחם דקל, מי שיושבע היום אחר הצהריים כמספר שתיים בבית המשפט העליון — ואחד האנשים המתועבים ביותר שהכיר.

‘בוקר טוב, רבותי, אני מתנצל על העיכוב,’ פתח ותפס את מקומו במרכז.

לעומת האחרים שרק הינהנו, הוא לא היה יכול שלא להבחין במנחם שהציץ במופגן בשעונו, כמו מסמן לו ולשאר השופטים שהנשיא איחר יתר על המידה. גילון לא יתפלא אם האיחור ידווח לאמצעי התקשורת כדי לחזק את הנרטיב שמנחם ושר המשפטים מנסים לפתח: גילון מרגיש מורם לא רק מעם, אלא גם מחבריו השופטים, ובעוד כל הרכב בית המשפט העליון התייצב בזמן, לקח המלך גילון את עתותיו בידו ונתן לכולם להמתין להוד רוממותו.

טוב, זה מה שהוא ייאלץ להתמודד איתו מעכשיו. מנחם דקל כמשנה שלו. אלוהים אדירים, לאן הגענו?

הוא הניח את ידו על כתפו של צבי לוין. ‘אתה בסדר?’ שאל.

צבי — צביקה עבורו — נכנס לעליון שנתיים אחריו ולאחרונה שימש כמשנה שלו. חשוב יותר, צביקה היה החבר הקרוב ביותר שלו בבית המשפט. זה שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות.

‘מתרגש,’ חייך אליו צביקה.

‘הנשיא?’ הביט בו אחד המאבטחים, ‘אפשר להיכנס?’

גילון הינהן.

בראש הטור היה יכול לראות את דוד ינאי, אשר כצעיר השופטים היה אמור להיכנס ראשון לאולם. נישא בשל גובהו מעל ראשי כולם. לעומת שאר השופטים, שפניהם כבר היו מופנות לעבר הכניסה, דוד הפנה את ראשו והביט לעברו. הוא לא אמר דבר, אבל גילון ראה את כיווץ הגבות ונזכר שאותו מבט היה על פניו של דוד בעת שצעד איתו בדרך חזרה למכונית לאחר שהטמינו את רותי באדמה. דוד דאג לו.

המאבטח מיהר להיכנס מבעד לדלת האחורית, שהובילה היישר לבימת השופטים.

‘בית המשפט!’ רעם קולו של המזכיר הראשי מתוך האולם, וגילון היה יכול לשמוע את ההמולה המהוסה שעלתה מהאולם בשעה שמאות האנשים שגדשו אותו קמו ממקומותיהם לכבוד ארבעה־עשר שופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל, שבעוד רגע ייכנסו ויתיישבו בכיסאותיהם זה לצד זה.

‘ממש חוזרים לאחור במנהרת הזמן,’ שמע את מנחם מאחוריו.

הוא לא הפנה אליו את מבטו. הוא לא הבין על מה הוא מדבר וגם לא היה אכפת לו.

הוא יתמודד איתו. הוא תמיד מתמודד. יהיה לו קשה. אז מה? החיים שלו היו רצופים מאבקים. הוא ניצח בכולם. הוא ינצח גם בזה.

‘כמו בשנים ההן בצבא. אתה המפקד ואני הסגן שלך,’ המשיך מנחם בשביעות רצון גלויה.

הפטישים שילשו את קצב הלמותם בראשו. לא, הוא לא יכול לעשות את זה.

אסור לו לתת לזה לקרות.

אסור.

‘דוד, חכה,’ צעק גילון לינאי, שכבר היה פסיעה מדלת הכניסה לאולם.

דוד קפא במקומו, וכמו שאר השופטים, הביט בגילון, המום לחלוטין. איש לא אמר מילה. מזווית עינו השגיח במנחם מעקם את שפתיו כמי שאינו מבין מה קורה ומבקש שכולם יבחינו בכך.

אמת, זה חסר תקדים, אבל אין לו בררה.

זו הדרך היחידה להציל את העליון.

זו הדרך היחידה להציל את עצמו. את מפעלו ואת חייו עצמם.

‘תמתין רגע. אני חייב לדבר עם השופט לוין לפני שניכנס,’ אמר.

ג.

‘צביקה, אתה חייב להישאר,’ חזר ואמר, ‘חייב!’ רקותיו פעמו.

הם עמדו למרגלות גרם המדרגות כשהמאבטח שלו שומר על מרחק מכבד. הוא ראה בעיני צביקה שהאחרון לא מאמין שזה קורה לו. זה ברור. הוא מופתע. גם גילון היה מופתע אילו היה במקומו, אבל אין לו בררה. אסור שצביקה יפרוש. אסור. לא בכדי הפעיל עליו לחץ אדיר מהרגע שהחליט לעזוב.

‘יש לך עוד ארבע שנים עד לפרישה, למה להקדים? מה תעשה בחוץ? תמות משעמום. פנסיונר, אתה?! אל תצחיק אותי. נו, באמת, אתה צעיר מדי בשביל זה,’ אמר לו פעם אחר פעם מאז הודיע לו צבי שהחליט לצאת לפרישה מוקדמת. זה לא עזר, צביקה אמר שהגיע לתחושת מיצוי, שהוא עייף מהעבודה, מהלחץ הבלתי פוסק, שהוא רוצה לבלות זמן עם משפחתו, לטייל בעולם עם עירית, אשתו, לעשות משהו אחר. ‘אבא שלי נפטר מהתקף לב כשהיה בן ארבעים וחמש, אמא שלי מסרטן כשמלאו לה שישים. כבר עברתי את גיל שישים וחמש, אני חי על זמן שאול, אני רוצה לנצל את הזמן שיש לי לעשות דברים אחרים.’

‘אתה חולה?’ סירב גילון להבין. צביקה נראה לו דווקא במצב מצוין.

‘ברוך השם, לא. אמרתי לך, אבא שלי…’

‘עירית לוחצת עליך?’ קטע גילון את טיעון ההורים המתים שכבר שמע לעייפה, ‘אם כן, אני אדבר איתה, אני אסביר לה למה אתה כל כך חשוב למוסד הזה,’ לא הרפה.

המשפחות שלהם היו מאוד קרובות. עירית היתה חברתה הטובה ביותר של רותי. לא היה לגילון ספק שזרעי רעיון הפרישה המוקדמת ניטעו עם מותה בחטף של רותי שלו ממחלת הסרטן הארורה. כל התוכניות של רותי ועירית ל’חיים המשוגעים’ שיעשו לאחר הפרישה של צביקה תחילה ושל גילון אחריו, נגדעו בבת אחת.

עירית היתה שם בשעות האחרונות של רותי, לצד דניאלה, בתם הבכורה. הוא לא היה. ‘מה כל זה שווה אם זה המחיר?’ שאל אותו צביקה בשעתו. ‘אילו היית יכול להחזיר את הזמן לאחור, האם עדיין היית מתעקש לקיים את הדיון במקום לשבת ליד מיטתה של רותי ולהחזיק את ידה בסוף? אני משוכנע שלא,’ אמר צבי בעיניים בורקות מדמעות, וגילון, שענה, ‘מי היה יכול לדעת שזה יהיה הסוף? זו היתה הפתעה נוראה. חוכמה בדיעבד שאינה חוכמה אמיתית,’ לא העז לשתף את חברו בהכרה שהכתה בו במהלך ההלוויה, שגם אילו היה יודע שאלו שעותיה האחרונות של אשתו, לא היה מפסיק את הדיון.

מה הטעם? הרי לרותי זה לא היה באמת עוזר אם היה מחזיק את ידה או לא. היא בלאו הכי כבר לא הרגישה דבר ולו היתה עבודה לעשות. שליחות. זה מי שהוא. שופט. שופט בישראל. רותי היתה מכבדת את זה. אז לא, האמת היא שהוא אינו מתחרט על כך שביום האחרון לחייה ישב כרגיל על כיסאו באולם המשפט. זה מה שהיה מאחל לעצמו לעשות גם ביום האחרון לחייו שלו. גם כשהכניסו לו פתק לתוך האולם ובו הודעה מדניאלה למהר לבית החולים כי ‘מצבה של אמא מידרדר והרופאים חוששים שלא נותר לה עוד זמן רב’, קיפל את הפתק ותחב אותו לכיסו, ואף שביקש מהצדדים לקצר, המשיך את הדיון עד תומו. שופט הוא קודם כול שופט. רק כשיצא מהאולם נאמר לו שרעייתו כבר עברה מן העולם.

אחרי שהבין שלא יוכל לשכנע את צביקה בטיעונים אישיים, הנוגעים לשעמום ולחוסר המעש שיהיו מנת חלקו אם יפרוש מכס השיפוט, ניסה את הזווית הציבורית — ‘אתה יוצר פה תקדים מסוכן. עד היום אף שופט עליון לא פרש לפני הזמן. אפילו לא אחד. כולם עזבו רק כשמלאו להם שבעים שנה, כפי שהחוק קובע.’

‘לא מדויק, משה. שאזכיר לך את יעקב טלמון?’

‘זו לא דוגמה טובה. ברור ששופט חולה לא יכול להמשיך לשפוט, אבל אתה, תודה לאל, בריא ושלם, ולכן אם תפרוש כעת ככה סתם, הסכר ייפרץ.’

‘איזה סכר? למה שאחרים יעשו כמוני?’

‘כי אתה נותן לזה לגיטימציה!’ גילון חרק שיניים בתסכול, ‘כל שופט שיתעייף יפרוש? כל שופט שיתחשק לו יעזוב? לאן נגיע? אני כבר לא מדבר על הסכנה בכך שכל מיני גורמים ילחצו על שופטים לפרוש לפני הזמן כדי שמישהו אחר יתמנה במקומם וכולי.’

צביקה נופף בידו בביטול, ‘אתה מגזים, משה. פה זה לא אמריקה ואנחנו לא חיים באיזה מותחן של ג’ון גרישם.’

‘בכל זאת, אני מפציר בך לחשוב שנית. כל מה שנבנה פה בעמל במשך עשרות שנים עלול לקרוס. תבטיח לי שתקדיש לזה עוד מחשבה.’

צביקה הבטיח ודחה את פרסום ההחלטה בכמה חודשים, אבל זה היה רק זמן שאול. לבסוף הודיע על הפרישה, שפינתה את הדרך למינוי השופט מנחם דקל כמשנה לנשיא.

מנחם. גם הוא מלווה את גילון כבר עשרות שנים. הם הכירו בצבא, עוד לפני שגילון פגש את צבי. מנחם והוא למדו יחד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ומאז צעדו זה לצד זה עד לשלב שבו גילון קודם להיות פרקליט צבאי ראשי ומנחם נותר צעד מאחוריו. תמיד צעד מאחוריו. מקום מושלם לתקוע ממנו סכין בגב. בעבר סמך לחלוטין על מנחם. ראה בו חבר ובעל ברית. שותף לדרך. אבל לפני שלוש שנים משהו השתבש. מנחם הפך את עורו והיה לנציגו של יריבו הגדול של גילון — שר המשפטים. אין לו הסבר מניח את הדעת לשינוי הזה, וכל השיחות שניסה לנהל עם מנחם בעניין חגו תמיד סביב אותם טיעונים:

‘שיניתי את דעתי, משה. היום אני מבין שטעינו לכל אורך הדרך: לקחנו לעצמנו יותר מדי כוח, עיוותנו את שיטת הממשל, פגענו בדמוקרטיה… הפכנו את עצמנו לשליטים למרות שמעולם לא נבחרנו על ידי הציבור…’

‘על מה אתה מדבר, מנחם? שליטים, אנחנו?’ הוא באמת התקשה להבין מה מנחם רוצה.

‘צר לי לומר זאת, אבל בעיקר אתה, משה…’ מיקד בו מנחם את מבטו, וגילון ראה בעיניו לראשונה תיעוב אמיתי. שנאה.

‘אני?’ לא האמין למשמע אוזניו, ‘אנחנו דנים בנושאים האלה כבר עשרות שנים, עוד כשהיינו סטודנטים בעצמנו, ואתה תמיד אמרת שבית משפט עליון חזק חיוני לדמוקרטיה, שהוא הכרחי כדי לבלום את כוחה הלא מוגבל של הממשלה. אתה עצמך כתבת את זה במספר רב של פסקי דין. מה השתנה?’

‘ברור שלא תבין.’ מנחם אמר זאת בהתנשאות שהוציאה אותו תמיד מכליו. כאילו הוא יודע סוד שגילון טרם גילה.

‘מה ברור? אתה יודע שאני לא מקובע בדעותי. שאני תמיד מוכן לבדוק אותן שוב ושוב, ואם צריך אני נכון להודות בטעויותי. למה אתה אומר את זה? אל תדבר אלי בסיסמאות שחוקות שמתאימות למפגינים המוסתים האלה שיוצאים נגדנו ולא לדיון…’

‘סיסמאות שחוקות, מפגינים מוסתים, אה?’ התרגז מנחם, ‘כשכתבתי פסקי דין שהתאימו להשקפתך, הכנסת אותם לסילבוסים של הקורסים שלימדת ולא הפסקת להלל ולשבח אותי: פסק דין מאלף, מצוין… והנה, במקריות קדושה כשהפסקתי להסכים איתך, הפכתי למנפיק סיסמאות שחוקות ולמסית…’ גם את המילים הללו אמר מנחם בטון לגלגני.

‘למה, תאמר לי למה?’ נשך גילון את שפתיו, מנסה שלא להתפרץ עליו.

‘ראית פעם ילד שקיבל בטעות צעצוע של ילד אחר וּויתר עליו?’ חייך אליו מנחם בהתגרות.

‘זה מה שאנחנו עושים פה? חשבתי שאנחנו שופטים את העם,’ הוא שוב התרגז.

‘הלוואי שהיינו שופטים את העם. בגללך הפכנו להיות המשפיטים של העם. בגלל תאוות הכוח שלך.’

תאוות הכוח שלי? חשב גילון, מי מבין שנינו תאב כוח, מנחם? מי?? אני הייתי זה שהתקפל בפני כל קצין בכיר שביקש חוות דעת מהפרקליטות הצבאית, או אתה? אני הייתי זה שמילא כל בקשה של שרי המשפטים לדורותיהם בוועדות השונות שהתמנה אליהן, או אתה? חצוף! תאב כוח הוא מעז לכנות אותי. חצוף!

מנחם יודע היטב שאין פה תאוות כוח אלא להפך. יש להם חובה, כשופטים, לאזן את הכוח העצום של השליטים. מנחם כתב על זה ספר שלם בזמנו! מעבר לעלבון האישי שנצרב בו כשהבין שחברו בגד בו בצורה בוטה לעיני כול, זו היתה סכנה אמיתית למוסד. מנחם הפך לגיס חמישי, לנושא פצצה שלא מפסיקה לתקתק לשמחת שר המשפטים ושאר אויבי העליון. היו להם עוד כמה שיחות דומות. ליתר דיוק, עוד כמה ניסיונות כאלה, עד שגילון הרים ידיים. משהו קרה למנחם שגרם לו להפוך למשרתו של שר המשפטים השנוא בתוך העליון. הנזק שחולל בתמיכתו היה נורא. הוא נתן לשר לגיטימציה ונשק. בכל הביקורות כנגד ‘הדיקטטור גילון’ ציטטו את מנחם. בכל ההפגנות שנערכו על המדשאה הענקית בגן סאקר מול העליון היו מזכירים את שמו של מנחם כהוכחה לצדקת הטענות נגד גילון. רק לאחרונה, בנאום משלהב יצרים, טען שר המשפטים ש’עד היום טענו שאנחנו בורים ולא מבינים מה זו דמוקרטיה… אבל מתברר שגם שופטי עליון בכירים ומנוסים, השופטים הטובים ביותר, לא מבינים את זה… האם גם השופט מנחם דקל — מטובי השופטים שקמו לנו — לא מבין מה זו דמוקרטיה, אדוני הנשיא גילון?’ עכשיו הוא יהפוך למשנה לנשיא — מה שיעצים את כוחו עוד יותר בבית המשפט, ובעיקר בציבור. זוועה.

‘משה, עם כל הכבוד,’ הביט בו צביקה, ‘זה מאוחר מדי. כולם כבר מחכים באולם. המעשה נעשה. כבר נבחר לי מחליף. אין דרך חזרה.’

גילון היה משולהב. לראשונה מאז התעורר הבוקר הרפה הכאב מרקותיו והגודש כמו נעלם, ‘אין דבר כזה, צביקה. תמיד יש דרך חזרה. תמיד. כל עוד לא נערך הטקס אתה עדיין שופט. אז נכון, חתמת על מכתב שאתה מבקש להתפטר ונכון שנבחר לך מחליף, אבל כל זה ניתן לשינוי.’

‘משה,’ צבי הרים את קולו, ‘אני מבין ואפילו נרגש מהמחווה שלך, אבל באמת שאין דרך חזרה.’

גילון לא ויתר: ‘אני אמצא. אני אגיע לאיזה סידור עם שר המשפטים. אלוהים יודע איך אבל כבר נסתדר איתו. המינוי החדש ייכנס לתוקף בפרישה הבאה בעוד שנה וחצי. צבי, הבית הזה בסכנה, אלה לא ימים רגילים. אתה שמעת את הריאיון שמנחם נתן אמש לקראת כניסתו לתפקיד? שמעת את זה? הוא אפילו לא טרח לבקש את רשותי להתראיין, ועוד אמר ש’גילון הפך את העליון למבצר כוח לעצמו על חשבון הדמוקרטיה’. שמעת את זה או לא?’

‘שמעתי.’

‘אז אתה לא יכול לתת לו להפוך למשנה שלי! אתה חייב להישאר, צביקה! חייב!’

הוא דיבר בקול רם מדי, הוא ידע, אבל אין לו בררה.

צבי אחז במרפקו ומשך אותו במעלה המדרגות, מסמן למאבטח להתרחק עוד יותר: ‘משה, קודם כול, אני באמת עייף וב־א־מת (צביקה דיבר בלחש ועדיין הצליח להדגיש כל הברה) רוצה לפרוש. אני לא כמוך. מעולם לא הייתי. אתה באמת אחר מכולנו. אני בסך הכול בן אדם רגיל שתשוש מהעבודה הקשה הזאת ופשוט רוצה לשוב לביתו.’

‘שטויות…’ קטע אותו גילון בחוסר סבלנות, ‘לא התעייפת כשלחמת כקצין בצנחנים, ולא התעייפת כשהיית היועץ המשפטי של הכנסת ועמדת מול הלחצים של הפוליטיקאים מכל הכיוונים, כך שאני לא מאמין שעכשיו התעייפת. זה משהו אחר. ספר לי מה קרה, זו ההזדמנות האחרונה שלנו, אחר כך לא תהיה.’

צבי לא ענה לו, אבל משהו בעיניו לימד את גילון שהוא צודק. זה עניין אחר. היה שם פחד. אפילו יותר מזה — אימה, והאדם האחרון שאפשר לומר עליו שהוא פחדן זה צביקה.

‘מישהו איים עליך? ספר לי.’

‘נו, באמת, משה, איזה שטויות…’ אמר צבי בביטול והתחמק ממבטו.

‘צביקה,’ גילון אחז בידיו, ‘אם מישהו מאיים עליך, אני אדבר עם ראש השב’כ, עם מפכ’ל המשטרה, עם מי שצריך — אתה לא תהיה לבד. אנחנו איתך. ספר לי מה קורה פה. מי גורם לך לעזוב ולמה?’

צבי כמו התעורר, משך את ידיו מתוך ידי גילון ופנה ללכת, ‘משה, אמרתי לך: איש לא איים עלי. מה יש לאיים עלי? בוא נחזור.’

גילון עמד חסר אונים. הכאב בראשו חזר, חד מתמיד. צבי החל להתרחק ממנו. ‘חכה,’ אחז בשולי גלימתו, נזכר ברעיון שעלה במוחו אתמול בשעת לילה מאוחרת.

בכל שיחותיהם הסביר לצביקה מדוע תזיק לו הפרישה, מדוע היא אסון לבית המשפט העליון, הוא מעולם לא ביקש מצבי להישאר כי זה חשוב לו, לגילון עצמו.

‘יש לי בקשה ממך, צביקה,’ הרכין את ראשו ואז הביט ישר לתוך עיניו, ‘בקשה אישית, בקשה של חבר…’

הוא אחז בידיו של צבי, השעין עליהן את מצחו בעודו לוחש: ‘אל תעשה לי את זה, צבי, בבקשה ממך, אל תעשה לי את זה…’

ד.

‘משה, הכול בסדר?’ שאל מנחם ברגע שהצטרפו שוב לשאר השופטים המבולבלים, מדבר בקול רם כהרגלו ומבקש שכולם יראו שהוא פונה אליו כשווה אל שווה. כמה שהוא מתעב אותו.

‘איך יכול להיות בסדר אם בית המשפט העליון מחריב את החברה? איך? תגיד לי אתה…’ הפעם גם הוא דיבר בקול רם כדי שכולם ישמעו. מנחם הסמיק ופתח את פיו לענות, אבל גילון הקדים אותו ופנה לשאר עמיתיו, ‘נסתדר, רבותי?’

הם מיהרו להסתדר שוב לפי הסדר.

גילון התייצב במרכז הטור, צבי לפניו ומנחם מאחוריו.

המאבטח הביט בו וכשנד לו בראשו, מיהר להיכנס מבעד לדלת האחורית שהובילה היישר לבימת השופטים.

צביקה סירב לו. למרות התחנונים והבקשות האישיות, הוא סירב. המחשבות על מבטו המוסט לא הרפו ממנו. עכשיו היה בטוח: מישהו סוחט אותו, מישהו גורם לו לעשות את זה כדי שמנחם ייבחר למשנה לנשיא. ואם מישהו אכן סחט אותו, אולי הוא לא היחיד? אחרי הטקס יטפל בזה. אם סחטו אחד, יסחטו גם שני. ואולי כבר סוחטים? הוא ידבר עם דורון רגב, ראש השב’כ, ואם יש קמצוץ של אמת בחשדות שלו הוא ישים לזה סוף. כמעט בעט בעצמו. הוא היה צריך לחשוב על זה קודם. לא בדקה האחרונה!

‘בית המשפט!’ נשמע קולו של המזכיר הראשי, ומאות האנשים שגדשו את האולם התרוממו שוב על רגליהם לכבוד שופטי העליון, שנכנסו בחגיגיות לאולם והתיישבו בכיסאותיהם זה לצד זה.

‘אפשר לשבת,’ הורה הנשיא גילון וכולם התיישבו. הוא חש כאילו משהו שורט בחזהו מבפנים.

‘אפשר להתחיל, אדוני?’ שאל המזכיר הראשי, שישב למרגלות השופטים.

‘בהחלט.’

המזכיר מיהר לקרוא את שם פסק הדין שנבחר להקראה בטקס. גם זה היה מנהג קבוע מאז ראשית ימי בית המשפט. השופט הפורש בוחר החלטה שהוא מבקש להקריא באותו מעמד. לרוב מדובר בהחלטה שאמורה לעניין את הציבור, מהסוג שפותח את מהדורות החדשות של אותו היום ונלמד על ידי פרחי המשפט בשנים הבאות. הפעם בחר צבי להקריא דווקא פסק דין פלילי.

המזכיר מיהר להקריא בקול את הצדדים: ‘ערעור פלילי 84/2018, מדינת ישראל נגד נועם ביטון.’

הצדדים קמו.

הנשיא גילון פנה אליהם. ‘היועץ המשפטי נמצא?’

‘נמצא, אדוני, ומייצג את התובעת,’ מיהר היועץ לענות.

‘תודה. הנאשם נמצא?’

הנאשם נעמד בתא הנאשמים וענה בחיוב, ‘נמצא.’

‘והסנגור אייזן פה?’

‘כן, אדוני,’ נעמד הסנגור, שנראה נרגש מכך שהתיק שלו זוכה לתשומת לב כה רבה.

‘כבוד השופט לוין יקריא עתה את פסק הדין,’ הורה הנשיא גילון, וצבי קירב אליו את המיקרופון שניצב על שולחן השופטים לפניו והחל להקריא.

גילון לא ממש הקשיב. צבי עידכן אותו מראש שבחר בפסק דין מזכה. המילים שנאמרו כמו חלפו ליד אוזנו. הוא הביט בנאשם, בחור צעיר בערך בגילו של בנו, והבחין שהאחרון עדיין לא הבין שהוא זכאי בשל שגיאות שהמשטרה עשתה בחקירה, למרות שצבי הכריז על כך בפתח הקראת פסק הדין.

צבי המשיך להקריא, וגילון ראה את הצעיר מחוויר. לא רק שהוא החמיץ את המשפט הראשון מרוב התרגשות, הוא גם לא ידע את הכלל הבלתי כתוב של כתיבת פסקי דין — אם אתה עומד לזכות נאשם, אל תחסוך במילות ביקורת עליו. אם אתה מוצא אותו אשם — בלאו הכי אין בכך צורך. העובדה שצבי ביקר עכשיו את התנהגותו במילים חריפות רק מקילה על הזיכוי. הציבור אוהב לשמוע גם את זה וגם את זה.

משהו בעיני הנאשם לכד את מבטו. זה לא שהוא לא הבין. הוא פשוט לא האמין.

מזווית עינו ראה שצבי מגיע לעמוד האחרון של פסק הדין. עתה יוצָא הנאשם מהאולם ויהיה אפשר להתחיל בטקס הפרֵדה הרשמי. גם כאן סדר הדברים היה קבוע מימים ימימה. ראשון נפרד נציג עורכי הדין. אחריו היועץ המשפטי לממשלה, לאחר מכן שר המשפטים ולבסוף נשיא העליון. אחריו ניתנת זכות המילה האחרונה לשופט הפורש.

‘אשר על כן החלטנו לזכות את הנאשם ולהורות על שחרורו המיידי,’ סיים צבי את דבריו, והנשיא ראה שהצעיר סוף־סוף הרשה לעצמו לפלוט אנחת רווחה. גם הסנגור שלו חייך וקד קידה, לפני שפינה את מקומו בשולחן הטוענים שלפני בימת השופטים לשר המשפטים שהתכונן לדבר.

הרגע הגיע.

‘מורי ורבותי,’ אמר גילון, ‘התכנסנו היום כדי להיפרד מאחינו, השופט צבי לוין, מבכירי השופטים שקמו לעם ישראל, שהחליט — בניגוד לעצתי, אגב — לפרוש מסיבותיו הוא ואנו מכבדים אותו על כך. ראשונה תברך את השופט לוין ראשת לשכת עורכי הדין, עורכת הדין…’

ראשת הלשכה הביטה בו בציפייה, וכך גם יתר יושבי האולם.

‘עורכת הדין…’ אמר פעם נוספת, מנסה להיזכר בשמה.

ראשת הלשכה נתנה בו מבט זועם. היא בוודאי מפרשת את העיכוב הזה כהשפלה מכוונת מצדו, אולי נקמה קטנה על כך שהלשכה סירבה לקדם את מי שגילון תמך בקידומו לבית המשפט המחוזי בוועדת המינויים האחרונה.

צביקה כיחכח בגרונו כשהוא מבליע לחישה עם השם הנשכח של ראשת הלשכה.

‘עורכת הדין דליה פרי…’ חייך אליה.

ראשת הלשכה נעמדה והחלה לדבר בפאתוס שאפיין אותה. אחריה הוסיף היועץ המשפטי לממשלה פאתוס משל עצמו. ראשו של גילון הפך כבד. פניו נותרו חתומות. עשרות שנים של שיפוט לימדו אותו לשמור על פנים חתומות במשך שעות, אבל הוא לא הצליח לקלוט מילה ממה שהיועץ המשפטי אמר.

אחרון נעמד שר המשפטים. גם אותו הכיר גילון שנים רבות. כשהיה תלמידו בפקולטה דווקא הרבה להתחנף אליו ולא הותיר בגילון רושם מיוחד, אבל עם חלוף העתים הפך לקול התקיף ביותר נגד בית המשפט העליון. בניגוד למקובל עד ימיו ולמרות תפקידו הרם, הרבה להשתלח לא רק בבית המשפט העליון כמוסד אלא גם אישית בו — בנשיא גילון. הוא היה זה שהמציא את הביטוי ‘הדיקטטור הגדול’ — עוד לפני שנבחר לשמש שר המשפטים — באחת ההפגנות שאירגן מול ביתו. זו היתה הפגנה מציקה במיוחד משום שהשר לעתיד אירגן במסגרתה מיצג שקרא לו ‘מצעד העבדים’, ובו העמיד מול ביתו הפרטי של גילון עשרות גברים עירומים בפלג גופם העליון, רגליהם קשורות בשלשלאות, ובידיהם האזוקות תמונות של סטלין ושל דיקטטורים אחרים. אותו, שהקדיש את כל חייו למלחמה על חירות האדם, שמו בשורה אחת עם סטלין?! אותו?!

לפני יותר משלוש שנים מונה לשר המשפטים. גילון ביקש מראשת הממשלה שתשקול שוב, שזו עשויה להיות בכייה לדורות. היא אמרה שהיא מבינה, שהלוואי שהיתה יכולה שלא למנות אותו, אבל אין לה בררה. זו היתה דרישת מפלגתו במהלך הדיונים על הקמת הקואליציה.

גילון ניסה להתייחס אליו בכבוד מהרגע הראשון, נאמן להבנה שאת האויבים שלך עדיף לקרב. הוא העתיר עליו שבחים, דיבר בו נכבדות בציבור והאמין שזה ירכך אותו ויעשה את שלו. תמיד היה כך. כל מתנגדיו מרחוק הפכו למעריציו כשקירבם. הוא האמין שגם עם השר הנוכחי זה יקרה.

כמה שהוא טעה.

‘מכובדי, התכנסנו היום כדי להיפרד מהשופט צבי לוין. לכאורה כל פרישה של שופט מסיימת עידן. כך למדנו כשהיינו פרחי משפט צעירים. כל שופט יושב לעצמו ולכן כשהוא פורש, פורשת איתו מורשתו. נפרדת מאיתנו גישתו. אבל לצערי, בשנים האחרונות למדנו שזה שקר. הפרישה של השופט לוין לא תשנה דבר. בית המשפט ימשיך להיות מה שהיה…’

גילון לא האמין למשמע אוזניו. התקפה כה חמורה עליו בפורום הזה היא שבירת כל הכללים. הוא הביט בדוברת וראה שאף היא מסמיקה במבוכה. מבט נוסף לתא העיתונאים גילה שהם כותבים בקדחתנות. גילון הבין מיד שהנאום שהשר העביר מראש לעיתונאים ושהועבר גם אליו, כמקובל, אינו הנאום שהוא נושא עכשיו. השר טמן לו מלכודת.

כל כלי התקשורת הפנו את מצלמותיהם לעברו.

זו מלכודת. זו מלכודת. זו מלכודת והוא הנלכד.

‘שנים ששיטת ‘חבר מביא חבר’ שהוביל נשיא בית המשפט העליון הפכה את בית המשפט לחד־גוני… לבית משפט שכל שופטיו דומים זה לזה, העתקים חיוורים של הנשיא… זה מצב מסוכן, ואני, כשר המשפטים, מתכוון לתקן אותו בהקדם. לא כדי להחריב את המוסד החשוב הזה, אלא להפך — כדי להצילו מעצמו…’

גילון המשיך להביט בשר נואם. אסור לו לזוז. אסור ששריר אחד ינוע בפניו. כולם מביטים בו ואסור לו להראות ולו סימן אחד של בהלה.

צבי שלח יד מתחת לשולחן לאמץ את ידו שלו. הוא מיהר למשוך אותה. השר דיבר ודיבר אבל גילון לא הצליח להקשיב עוד. לבו הלם וזיעה קרה ביצבצה על מצחו. אסור לו להתמוטט עכשיו. אסור לו. זה בדיוק מה שהמתנגדים שלו רוצים לראות. הוא חייב להמשיך בטקס כאילו דבר לא קרה. לקרוא את הנאום המתוכנן שלו. אבל האבן הזאת שמכבידה על החזה מקשה עליו. מה לעשות?

השר סיים, וגילון השתעל קצרות ופתח במשפט שלא תיכנן מראש (‘זה היופי בדמוקרטיה: לכל אחד שמורה הזכות להחזיק בדעתו שלו ולכל אחד — גם לשר המשפטים הנכבד וגם לאחרון הנאשמים — שמור החופש לבטא את דעתו. תפקידנו כשופטים הוא להגן על שתי זכויות יקרות מפז אלה גם כשהן מקוממות אותנו ואפילו כשהן מבקשות לפגוע בנו…’), משפט שעורר פרץ מחיאות כפיים בקהל, שהוא מיהר להסות (‘רבותי, אנו בבית המשפט!’), והחל לקרוא את הדברים שתיכנן, נצמד לנוסח הכתוב.

הוא הרגיש שהיובש בגרונו מתגבר, עצר וביקש ללגום מים מהכוס שהונחה לפניו. אבל משום־מה היד ששלח אל עבר הכוס לא הצליחה להגיע אליה. כתמים שחורים הופיעו לנגד עיניו והוא הרגיש שראשו מתנודד. הוא הספיק לשמוע את זעקת אחד המאבטחים באולם, ‘הינשוף התמוטט, הינשוף התמוטט,’ ואז עטף אותו חושך גדול מכל עבריו.

ה.

הוא התאושש רק באמבולנס, שדהר לקול זעקות הסירנה.

הפרמדיק של בית המשפט העליון שישב לידו הבחין בעיניו הפקוחות.

‘אדוני הנשיא,’ אמר בהתרגשות, ‘הבהלת אותנו. תודה לאל שאתה בסדר…’

גילון החווה בעיניו כלפי מסכת החמצן שהיתה צמודה לפיו.

‘אה… זה רק ליתר ביטחון… זה מציק לך?’

הוא הינהן.

הפרמדיק הסיר את המסכה מפניו.

‘עכשיו יותר טוב?’

‘כן,’ לחש גילון, ‘מה קרה?’

‘התעלפת באולם, אדוני,’ אמר הפרמדיק. ‘אתה זוכר?’

עכשיו נזכר במעורפל איך התעורר לרגע באותו מסדרון אחורי של בית המשפט, איך צוות אנשי מגן דוד אדום נשא אותו דרך המסדרונות המוכרים עד למעלית, וממנה ישירות לאמבולנס שכבר המתין בחניית השופטים מתחת לבניין. דוד היה לצדו גם שם. כצפוי. הוא נזכר במילה ‘ינשוף’ שחזרה שוב ושוב בדיווחיהם בקשר.

‘אני כאן, הנשיא,’ שמע לפתע את קולו של דוד, שכמו קרא את מחשבותיו. קולו העמוק של דוד, אף שנשמע מודאג, נסך בו ביטחון. במובנים רבים דוד היה כמו בן עבורו. למען האמת, הוא היה אף קרוב אליו הרבה יותר מיאיר, בנו.

‘אתה תהיה בסדר, הנשיא, אנחנו עוד מעט מגיעים…’ דוד הניח בזהירות את ידו הגדולה על ידו של גילון ולחץ אותה.

‘דניאלה…?’ שאל גילון בקול ניחר.

‘אני כל הזמן מתכתב איתה,’ לחץ דוד בחמימות רבה עוד יותר את ידו, ‘גם היא בדרך לבית החולים ותפגוש אותנו שם ממש בקרוב…’ המחווה הזאת של דוד שמיהר להודיע לבתו ולעדכן אותה, ריגשה אותו.

‘לאן?’ שאל, היובש בגרון הקשה עליו לדבר.

החובש של מד’א, שישב בצדו השני ולא אמר דבר עד כה, ענה, ‘לשערי צדק, אדוני. הם כבר ממתינים לך. בתוך שתיים־שלוש דקות אנחנו שם…’

הטלפון הנייד של הפרמדיק צילצל. גילון שמע אותו משוחח עם מישהו: ‘אני יודע שהוא מחכה לו בהדסה, אבל אני לא לוקח סיכון. זה בית החולים הקרוב ביותר לעליון והם כבר מחכים לו… הנשיא התעלף ואני רוצה לוודא שהוא לא באמצע אירוע לב… אז עם כל הכבוד לדוקטור עפרת שממתין בהדסה אנחנו נוסעים לשערי צדק. נקודה.’

לא! אסור שהוא יגיע לשערי צדק אם עפרת לא שם. אסור. איך הוא עוצר את הנסיעה הזאת? הוא הביט בפרמדיק, שסיים לדבר וכנראה השגיח במבטו המבוהל, כי מיד אמר: ‘הנשיא, אתה בסדר. אני ממש משוכנע שאין כלום ושזו רק שפעת שגרמה להתעלפות, אבל ליתר ביטחון יעשו לך את כל הבדיקות הדרושות. או־קיי?’

הוא הינהן.

‘אתה מותש. ככה זה אחרי שמתעלפים. זו תחושה טבעית. אל תתאמץ. תעצום עיניים ואנחנו עוד שתי דקות שם. הנהלת בית החולים יודעת שאתה מגיע ומנהל חדר המיון מחכה לנו. אתה בידיים הכי טובות, אדוני הנשיא.’

זה לא טוב.

זה לא טוב.

אסור שאיש יבדוק אותו חוץ מעפרת. הוא הרופא האישי שלו כבר שנים. אסור שהם יגלו את מה שהוא כל כך חושש ממנו. אסור. בטח לא עכשיו, אחרי שצבי פרש ומנחם הוא הבא בתור. הוא חייב למנוע את זה.

‘איפה דוקטור עפרת?’ הוא פנה לדוד בקול חלוש.

‘הוא גם יגיע. הוא ביקש שיביאו אותך אליו להדסה, אבל הודענו לו והוא יגיע לשערי צדק. אבל אל תדאג, הרופאים הטובים ביותר בשערי צדק יטפלו בך.’

הנימה האבהית של דוד הצחיקה אותו. במערכת היחסים ביניהם היה הוא האב, או לפחות סוג של. כך או כך, דוד מעולם לא דיבר אליו כמו אל ילד שצריך הרגעה.

‘לא. לא,’ הוא התעקש, ‘רק עפרת יטפל בי. רק הוא.’

בדיוק באותו הרגע נעצר האמבולנס וזעקות הסירנה פסקו.

הדלת לא נפתחה. ‘אנחנו מחכים שיביאו את המחיצה כדי למנוע מהצלמים שממתינים פה לצלם אותך, אדוני. עניין של דקה־דקותיים,’ הסביר הפרמדיק. זה טוב, חשב גילון, בינתיים אולי עפרת יספיק להגיע. אסור שמישהו אחר יגלה.

הדלת האחורית נפתחה והאלונקה שלו נמשכה למטה. ברחבת האמבולנסים כבר המתינו לו כמה רופאים ומאחוריהם הוצב וילון ארוך. אחד הצלמים עקף את הווילון והחל לצלם. רופא שהניח שהוא בכיר גער בו: ‘אדוני, מה זה? הנשיא גילון זכאי לפרטיות!’ הוא שמע אותו מורה למאבטחי בית החולים להרחיק את הצלם, בעוד האלונקה מובלת לחדר צדדי.

מנהל בית החולים כבר היה שם, ממתין לו. ‘אדוני הנשיא,’ הוא אמר והדאגה נסוכה על פניו.

‘משה,’ ענה לו גילון, ‘בבקשה. משה.’

‘אין בעיה, משה. אתה בשערי צדק, בידיים הכי טובות, מנהל המיון יברר איתך מיד מה בדיוק חשת כשהתעלפת ולאחר מכן נערוך סדרת בדיקות מקיפה כדי להבין מה בדיוק קרה. אני מבטיח לך שלא תצא מפה לפני שנדע בדיוק מה המצב.’

רק זה חסר לו. ברגע שהם ידעו הכול ייגמר.

‘אני מבקש שדוקטור עפרת, הרופא האישי שלי, יגיע. הוא מכיר אותי שנים.’

‘אין בעיה, אדוני. נציג לו את כל התוצאות ברגע שיגיע לכאן.’

זה לא מספיק. זה לא מספיק. הוא חייב לוודא שרק עפרת ייחשף לתוצאות. הראש שלו עדיין היה כבד עליו וכל הגוף היה חלש. כנראה כך מרגישים באפיסת כוחות, חשב לעצמו.

‘או־קיי. אז נתחיל?’

הוא הניד בראשו לשלילה. ‘אני מעדיף להמתין לדוקטור עפרת.’

הוא ראה את הרופאים שהצטופפו בחדר מחליפים מבטים ביניהם.

‘דוד?’ הוא חיפש אותו בעיניו. מאז ירדו מהאמבולנס לא ראה אותו. רק עליו הוא יכול לסמוך כאן.

‘אני כאן, הנשיא,’ שמע את דוד שנדחק בין הרופאים והתקרב אליו.

גילון סימן לו בידו שיתכופף אליו ודוד עשה כמבוקשו. הוא אף פעם לא הבחין כמה כהות פניו.

‘אל תיתן…’ לחש לו.

‘אל תדאג,’ חייך אליו דוד חיוך מרגיע, ‘עפרת בדרך לכאן. חמש דקות והוא מגיע. אני אוודא שהם מחכים.’

‘תודה,’ החזיר לו חיוך. מסירותו של דוד כלפיו נסכה בו ביטחון.

‘הנשיא… משה… אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה, אבל אם זה אירוע לבבי אין לנו זמן מיותר… תן לנו להתחיל לבדוק… אני יכול להבטיח לך שהרופאים שלנו לא פחות טובים מהרופא האישי, שאני מבין מהמלווה שלך שנמצא בדרך…’

‘המלווה שלי הוא השופט דוד ינאי,’ החווה בראשו לעבר דוד, ‘הוא שופט בית המשפט העליון. למעשה, הוא…’

‘למעשה, אני חייב להתעקש שנמתין לרופאו האישי של כבוד הנשיא,’ הרים דוד מעט את קולו. ‘הנשיא בהכרה, הוא מודע למצבו והוא מעדיף שנמתין, אז נמתין —’

‘עם כל הכבוד, אדוני השופט, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לבזבז זמן אם הנשיא נמצא בעיצומו של אירוע לבבי. אנחנו חייבים להתחיל בבדיקות,’ קטע אותו המנהל.

הוא היה יכול לחוש במתח סביבו, ומהיכרותו עם דוד הניח שלא יאפשר לאיש להתקרב אליו. אבל הוא אינו יכול להתנגד יותר מדי. זה יעורר חשד. הוא לא יכול להרשות לעצמו שייאמר שסירב לעבור בדיקות.

‘נתחיל עם הלב,’ אמר וטפח על ידו של דוד כדי להרגיע אותו, ‘זה מה שהכי מדאיג אתכם, לא?’

בכל מה שקשור ללב אין לו מה לדאוג. הלב שלו בסדר.

‘בסדר, אדוני, כרצונך, נתחיל עם הלב. ואם יורשה לי, אדוני, בנימה אישית, זו זכות עבורנו לטפל בך. אני מעריץ את כבודו כבר שנים רבות. לא כל דור זוכה שיקום בו יהודי כמוך,’ אמר המנהל בעוד גילון ממלמל, ‘כל אחד והמשימה שלו… אני בטוח שאתה הצלת הרבה יותר חיים ממני…’

רופא אחר פנה אליו: ‘הנשיא גילון, שמי דוקטור קרן, קרדיולוגיה. קודם כול נחבר אותך לכמה מוניטורים ומשם נמשיך.’

הוא הינהן, ופתאום — בלי להבין כיצד — רות היתה לצדו, מלטפת את מצחו כמו שהיתה עושה כשהיה סובל ממיגרנות. כמה מהר היה נרגע כאב הראש שלו תחת אצבעותיה העדינות. רות האהובה שלו. כמה היא חסרה לו עכשיו.

ו.

עפרת נראה מוטרד. ‘טוב, אין שום סימן לאירוע לבבי…’

הם היו לבדם בחדר המיוחד שהוקצה לו בקומה השנייה, לאחר שמנהל בית החולים והרופא שטיפל בו יצאו והשאירו אותם עם התוצאות. דוד הלך למצוא את דניאלה וללוות אותה לחדרו. מאבטח מטעם בית המשפט הוצב בפתח החדר ולא נתן לאיש לגשת אליו.

גילון התלבט מה לומר. עכשיו היה ברור לו לחלוטין במה מדובר, אבל דווקא משום כך אסור לו להסגיר זאת לאיש. אפילו לא לעפרת. המשמעויות יכולות להיות איומות.

האויבים שלו ינצלו את זה כדי להטיל דופי גם בהחלטותיו בעבר. זו יכולה להיות תחילת הסוף של בית המשפט העליון בישראל. רק של העליון? של שלטון החוק כולו.

‘אז הכול בסדר? יופי,’ אמר כשהוא מקווה שאולי ירוויח עוד קצת זמן עד שהעסק כולו יתפוצץ.

‘הרופאים פה מציעים אם־אר־איי… אולי עברת אירוע מוחי מינורי, שעם השפעת שכנראה יש לך הוביל להתעלפות.’

אסור לו לתת לזה לקרות. אסור שיעבור בדיקת אם־אר־איי.

‘עכשיו צריך לבדוק את הכיוון הזה. אתה מבין?’

הוא הבין. בוודאי שהוא הבין. הוא תמיד ידע עוד לפני הרופאים. ‘מושי, עם כל הכבוד למוח שלך, אתה לא למדת שבע שנים רפואה!’ רותי היתה נוזפת בו כשהיה, למשל, לוקח אנטיביוטיקה על דעת עצמו, ‘כדאי שתיתן כבוד לרופא שלך שיודע מה הוא עושה.’

הוא תמיד היה עונה ש’עם כל הכבוד, לרופא שלי יש מאות חולים שהוא מטפל בהם ולי יש רק חולה אחד — אני — ולכן יש סיכוי לא קטן שאני יודע על מה אני מדבר…’

רות היתה מתעצבנת מזה, אבל פעם אחרי פעם צדק באבחנות שלו. גם הפעם — הוא משוכנע — הוא צודק, לצערו.

זה התחיל.

‘…בכל מקרה, הוחלט — ואני תומך בהחלטה — שתישאר פה עד מחר כדי שתעבור את כל הבדיקות הדרושות ונדע שהחשש הופרך,’ שמע את עפרת אומר.

הוא התיישב במיטתו, ‘לא.’

זה הזמן לגלות את הקלפים? לא בטוח.

‘לא?’

‘לא. אני לא נשאר פה ואני לא נבדק יותר.’

‘משה, עם כל הכבוד לך — זו לא החלטה שלך אלא שלנו, הרופאים.’

‘את זה תספר למישהו אחר. לא למי שניסח את מגילת זכויות החולה בשורה ארוכה של פסקי דין. אני הוא מי שכתב שגם אדם חולה הוא ריבון לעצמו, ולא ניתן לכפות עליו בדיקות או טיפולים שבהם אינו מעוניין.’

‘מי מדבר על כפייה? אני מסביר לך שזה לטובתך!’

‘תרשה לי להחליט בעצמי מה טוב לי.’

הדלת נפתחה והמאבטח הציץ פנימה.

‘אדוני, יש לך מבקרים.’

‘מי?’

‘הבת שלך ו…’ הוא השיב את פניו למסדרון ומילמל משהו בנימת שאלה, ואז פנה אליו שוב ואמר, ‘הבת שלך דניאלה והשופט ינאי, אדוני.’

‘עוד רגע,’ ענה גילון, ‘עוד כמה רגעים.’

‘אין בעיה,’ אמר המאבטח וסגר את הדלת. הוא חייב לדבר עם דוד. מה שקרה היום רק מחזק אצלו את התחושה שאפשר לסמוך עליו לחלוטין. במיוחד בכל מה שקשור בבית המשפט. דניאלה, עם כל הכבוד, תצטרך לחכות. יש דברים חשובים יותר ממשפחה.

עפרת הביט בו בחוסר אונים, ‘אני לא מבין אותך. אתה לא רוצה לדעת מה קרה לך? מה יש לך?’

הוא חייב להחליט.

‘תחשוב, משה. אם זו בעיה קטנה ואנחנו נעלה עליה עכשיו, אולי גלולה אחת ביום תוכל לסלק אותה ותוכל להמשיך עד מאה ועשרים לשפוט את העם הזה ולעשות את כל מה שאתה כל כך טוב בו וכל כך אוהב לעשות…’ עפרת הפציר, ‘לא מתאים לך להתנהג כך, בחוסר אחריות כזה.’

‘זה לא זה.’ אין בררה, הוא חייב לומר לו.

‘זה לא זה מה?’ עפרת הביט בו, מבולבל.

‘אני יודע בדיוק מה יש לי.’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הערעור האחרון”