החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החבר האנדלוסי

מאת:
משוודית: אורי שגיא | הוצאה: | 2015-11 | 480 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

פרולוג

מבטה התרוצץ בין המראה האחורית והדרך שלפניה. היא לא הבחינה באופנוע, לא באותו רגע. הוא היה שם רגע קודם לכן, הגיח מאחוריה, ואז נעלם. היא עברה לנתיב הימני של הכביש המהיר, מנסה להתחבא בעזרת המכוניות שמאחוריה.

מבטו הופנה לאחור, והוא ניסה להדריך אותה ממושב הנוסע. היא לא שמעה את המילים, רק את הבהלה בקולו.

קווי המתאר של האופנוע הופיעו במראה האחורית הרועדת, נעלמו לכמה רגעים, והופיעו שוב — הדבר חזר על עצמו כשתימרן בין המכוניות מאחוריהם. היא עברה לנתיב השמאלי, שנפרש לפניה, והצמידה את הדוושה לרצפה, והמכונית רעדה בסיבובי המנוע המהירים כששילבה להילוך חמישי, הגבוה ביותר. היא חשה בחילה.

רוח פרצים נשבה באזור רגליה, הכדורים כנראה ניקבו שם משהו. החורים פלטו יבבה שהשתלבה בקול המנוע המתאמץ, רעש נורא שניסר בתודעתה. היא לא זכרה איזה מרחק עברה לפני הישמע היריות — פתאומיות ולא מציאותיות. היא הספיקה לראות שרוכב האופנוע חובש קסדה כחולה עם מגן עיניים שחור, שהיורה שמאחוריו חובש קסדה שחורה בלי מגן עיניים; היא ראתה את עיניו להרף עין, היא ראתה בהן את הריקנות.

ירו בהם משמאל; הרעש הגיע משום מקום — קרקוש מהיר. בתוך הרכב נדמה היה שמישהו מכה בשלדה בשרשרת כבדה. באותו רגע היא שמעה צעקה, אבל לא ידעה אם נפלטה מפיה או מפיו של הגבר שלצדה. היא הפנתה אליו מבט חטוף. הוא היה אחר עכשיו. החרדה והפחד ניכרו בו והתבטאו ככעס. זה היה ברור מהבעת פניו. גבות מכווצות, עיניים מאומצות, פה ושם אחת מהן מרקדת בזיע. הוא לחץ שוב על אחד מלחצני החיוג המהיר בטלפון הנייד שלו — הוא ניסה זאת כבר קודם אחרי היריות — הוא המתין, מביט לפניו בריכוז, גם הפעם אין תשובה, והוא ניתק.

האופנוע התקרב אליהם במהירות גבוהה, והוא צעק עליה לנסוע מהר יותר. היא הבינה שמהירות לא תציל אותם וגם לא הצעקות שלו. היא חשה בפיה טעם מתכתי של פחד יחד עם רעש לבן שמזמזם בתזזיתיות בתוך ראשה. הבהלה שלה חצתה רף, היא כבר לא רעדה, היא פשוט חשה כובד נורא בזרועותיה, כאילו בחטף הנהיגה במכונית הפכה מעמסה. וכמו אויב בלתי מנוצח, האופנוע היה פתאום לצדם. היא הביטה לשמאל וראתה שוב את הנשק קטום הקנה בידו של היורה כשהרים אותו לכיוונה. היא התכופפה מתוך אינסטינקט כשהרובה פלט את קליעיו. קולות נפץ קשים הידהדו כשהיריות פגעו ברכב, קול ריסוק כשהחלון התנפץ, ממטיר עליה זכוכיות. היא התכופפה כשראשה בצד ההגה, רגלה צמודה לדוושת התאוצה. הרכב נסע עצמאית, לא היה לה מושג מה קורה לפניהם. היתה לה שהות להבחין שתא הכפפות ליד ברכיו פתוח, שיש שם כמה מחסניות, שהוא אוחז בידו אקדח. ואז קול חבטה רועש, מתכת פוגשת מתכת. קול שריטה מחריש אוזניים מימין כשהמכונית נצמדה לגדר ההפרדה בצד הכביש. נשמע קול צווחה וגירוד, המכונית היטלטלה, וריח בערה התפשט בה.

היא הזדקפה, סובבה את ההגה ויישרה את המכונית, וחזרה לנתיב התנועה. מבט מהיר מעבר לכתף; האופנוע היה מאחוריה, בצד. הוא קילל בקול רם ורכן על פניה, יורה באקדח מבעד לחלון, שלוש יריות ברצף מהיר. קולות הנפץ של האקדח הידהדו בעוצמה לא סבירה בתוך המכונית, והאופנוע בלם ונעלם.

"עוד כמה זמן?" שאלה.

הוא הביט בה כאילו הוא לא מבין את השאלה, ואז כנראה שמע אותה כהד בראשו.

"אני לא יודע…"

דוושת התאוצה עדיין היתה צמודה לרצפה, מחוג מד המהירות רטט כשהמכונית שעטה בעיקולי הדרך. מבט מהיר נוסף במראה האחורית.

"הנה הוא בא," אמרה.

הוא ניסה לפתוח את החלון שלו אבל ההתנגשות בגדר ההפרדה מעכה את הדלת והחלון היה תקוע. הוא נשען לעברה, כיוון ברגלו הימנית ובעט בחלון. רוב הזכוכית נשרה החוצה. הוא ניקה את השאר בקנה האקדח, ואז רכן החוצה וירה באופנוע, שנסוג שוב. היא הבינה עד כמה מצבם חסר תקווה. האופנוע היה בשליטה.

ואז השתררה דממה, כאילו מישהו כיבה את כל הקולות. הם שייטו בכביש המהיר, בוהים קדימה כאילו שניהם מנסים להשלים עם מותם הקרב ובא, פניהם חיוורות, בלי שיוכלו להבין מה קורה לחייהם באותו רגע ממש. הוא נראה עייף, ראשו שפוף, עיניו עצובות.

"תגיד משהו!" היא פלטה את הפקודה בקול רם, שתי הידיים על ההגה, מבט נעוץ בכביש, מהירותה ללא שינוי.

בתחילה הוא לא ענה. נדמה שהוא חושב, ואז הוא פנה אליה.

"אני מצטער, סופי."

מקט: 15100503
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

היה בה משהו שגרם לאנשים לומר שהיא לא נראית כמו אחות, והיא אף פעם לא הבינה אם זאת מחמאה או עלבון. שערה היה ארוך וכהה והיו לה זוג עיניים ירוקות שלעתים יצרו את הרושם שהיא עומדת לפרוץ בצחוק. הרושם היה מוטעה. היא רק נראתה כך, כאילו נולדה עם חיוך בעיניים.

המדרגות חרקו תחת רגליה כשירדה. הבית — די קטן, וילה צהובה עשויה מעץ שנבנתה ב־1911, עם חלונות בלגיים, רצפת פרקט ישנה וממורקת, וגינה שהיתה יכולה להיות גדולה יותר — היה מקומה בעולם, כפי שהבינה בפעם הראשונה שראתה אותו.

חלון המטבח היה פתוח אל הערב האביבי הדומם. הריח שנכנס מבעד לחלון היה של קיץ יותר מאשר אביב. הקיץ היה אמור להיות במרחק כמה שבועות מהם, אבל החום הגיע מוקדם וסירב לעזוב. כעת הוא פשוט שרה על הכול, כבד ודומם. היא הוקירה לו תודה, הזדקקה לו, נהנתה מהאפשרות לפתוח את החלונות והדלתות — מהאפשרות לעבור בחופשיות בין החוץ והפנים.

במרחק נשמע רעש של טוסטוס, קיכלי שר על עץ — גם ציפורים אחרות, אבל היא לא הכירה את שמותיהן.

סופי הוציאה את כלי החרסינה וערכה את השולחן לשניים, הצלחות הטובות ביותר, הסכו"ם היפה והכוסות היקרות, נמנעת מהכלים היומיומיים ככל יכולתה. היא ידעה שתאכל לבד, שהרי אלברט אכל כשהיה רעב, מה שלעתים רחוקות תאם את הזמנים שלה. היא שמעה את צעדיו על המדרגות — נעלי ספורט על עץ אלון ישן. קצת כבדים מדי, קצת קשים מדי — הרעשים שלה לא הפריעו לאלברט. היא חייכה אליו כשנכנס למטבח. הוא השיב לה חיוך נערי, פתח את דלת המקרר, ועמד שם יותר מדי זמן, בוהה בתכולה.

"תסגור את המקרר, אלברט."

הוא עמד במקומו. היא אכלה מעט, מעלעלת בעצלתיים בעיתון, ואז הרימה את מבטה, חזרה על המשפט, הפעם בנימה של רוגז.

"אני לא יכול לזוז…" לחש בתיאטרליות.

היא צחקה, לאו דווקא בגלל חוש ההומור היבש שלו אלא משום שפשוט היה מצחיק, וזה שימח אותה… עורר בה גאווה, אפילו.

"איך עבר עליך היום?" שאלה.

היא ראתה שהוא קרוב לצחוק. היא זיהתה את הסימנים, הוא תמיד חשב שהבדיחות שלו מצחיקות. אלברט הוציא מהמקרר בקבוק מים מינרליים מוגזים, טרק את הדלת והתיישב בקפיצה על הדלפק במטבח. הפחמן הדו־חמצני תסס כשפתח את הבקבוק.

"כולם משוגעים," אמר ולגם. אלברט סיפר לה על היום שלו במקטעים קטנים, כפי שעלו בדעתו. היא הקשיבה וחייכה כשצחק על המורים ועל אנשים אחרים. היא ראתה שהוא נהנה לשעשע, ופתאום הוא סיים. סופי אף פעם לא ידעה מתי זה עומד לקרות. הוא פשוט היה מפסיק, כאילו נמאס לו מעצמו ומחוש ההומור שלו. והיא תמיד רצתה לגשת אליו ולבקש ממנו להישאר, להמשיך להיות מצחיק, להמשיך להיות אנושי, חברותי ומרושע בעת ובעונה אחת. אבל זה לא עבד ככה. היא ניסתה בעבר וזה השתבש, אז היא שיחררה אותו.

הוא נעלם במסדרון. שתיקה קצרה. אולי הוא מחליף נעליים.

"את חייבת לי אלף קרונות," אמר.

"על מה?"

"המנקה באה היום."

"אל תקרא לה 'המנקה'."

היא שמעה את רוכסן המעיל שלו.

"אז איך לקרוא לה?"

היא לא ידעה. הוא היה בדרך החוצה.

"נשיקות, אמא," אמר, נימת קולו רכה פתאום.

הדלת נסגרה והיא שמעה את צעדיו על שביל החצץ מחוץ לחלון הפתוח.

"תצלצל אם אתה מתכוון לאחר," קראה.

סופי המשיכה כרגיל. היא ניקתה את השולחן, סידרה, צפתה מעט בטלוויזיה, התקשרה לחברה ודיברה על שטויות — והערב עבר. היא עלתה למיטה וניסתה לקרוא קצת מהספר שליד מיטתה, על אישה שמצאה חיים חדשים בעזרה לילדי הרחוב של בוקרשט. הספר היה משעמם. האישה היתה יומרנית ולסופי לא היה שום דבר במשותף איתה. היא סגרה את הספר ונרדמה במיטתה לבד כרגיל.

שמונה שעות אחר כך. שש ורבע בבוקר. סופי קמה, התקלחה, ניגבה את המראה בחדר האמבטיה, שחשפה מילים נסתרות כשהתכסתה באדים: אלברט, אייק, וכל מיני דברים בלתי קריאים אחרים שכתב באצבע כשציחצח שיניים. היא אמרה לו להפסיק לעשות את זה, אבל לא נראה שאכפת לו, ובמובנים מסוימים היא אהבה את זה.

היא אכלה ארוחת בוקר קלה בלי לשבת בעודה קוראת את העמוד הראשי של עיתון הבוקר. עוד מעט תצטרך לצאת לעבודה. היא קראה לאלברט שלוש פעמים שהגיע הזמן לקום, וחמש־עשרה דקות מאוחר יותר היא ישבה על האופניים שלה והניחה לאוויר הבוקר הנעים להעיר אותה.

קראו לו ג'ינס. הם באמת האמינו שזה השם שלו. הם צחקו והצביעו על המכנסיים שלהם. ג'ינס!

אבל קוראים לו יֵנס,* והוא ישב ליד שולחן בבקתה בג'ונגלים של פרגוואי עם שלושה רוסים. לבוס קראו דמיטרי, בחור רזה בשנות השלושים לחייו, שפניו עדיין נראו כפני ילד — ילד שהוריו בני דודים. עמיתיו, ויטלי וגושה, היו בני אותו גיל — וכנראה הוריהם היו קרובי משפחה. הם צחקו בלי להראות כל סימן להנאה, עיניהם רחבות, פיותיהם פתוחים למחצה. ברור שהם לא באמת מבינים שום דבר.

* ההגייה הלועזית של השם ינס (Jens) בפי הדמוית הרוסיות היא מקור בדיחת הקרבה לג'ינס. (הערת המתרגם)

דמיטרי הכין לכולם מרטיני יבש בכלי פלסטיק. הוא זרק פנימה כמה זיתים ועירבב, מזג את הנוזל לספלי קפה שטופים, ואז הציע להרים כוסית ברוסית. חבריו שאגו. כולם שתו את המרטיני, שניחן בטעם לוואי של דיזל.

ינס לא אהב אותם, אף לא אחד מהם. הם עוררו בו סלידה. שקרנים, גסים, חסרי סבלנות… הוא ניסה לא להפגין את סלידתו אבל היא ניכרה לעין. הוא תמיד התקשה להסתיר את רגשותיו.

"בואו נראה את הסחורה," אמר.

פני הרוסים האירו כמו ילדים בבוקר חג המולד. הוא יצא מהבקתה לעבר הג'יפ שחנה באמצע חצר מאובקת, מוארת קלושות.

לא היה לו מושג למה הרוסים הגיעו עד פרגוואי בשביל לבדוק את הסחורה. לרוב כשמישהו הזמין ממנו משהו, הוא סיפק את ההזמנה, קיבל תשלום ולא פגש את הלקוח. אבל הפעם הזאת היתה שונה, כאילו כל הסיפור של קניית נשק היה עניין גדול בשבילם, משהו כיפי, הרפתקה כשלעצמה. לא היה לו מושג במה הם מעורבים, והוא לא רצה לדעת. זה לא חשוב. הם באו לראות את הסחורה שלהם, לבדוק את כלי הנשק, להסניף קוקאין, לזיין כמה זונות ולשלם לינס את התשלום השני מבין שלושה.

הוא הביא איתו MP7 אחד ושטייר AUG אחד. יתר הרובים הוחזקו במחסן בנמל של סיודד דל אסטה, בהמתנה לשילוח.

הרוסים לקחו את הרובים והעמידו פנים שהם יורים זה בזה. ידיים למעלה… ידיים למעלה! הם צווחו בצחוק, משחקים ביניהם. מריחת קוקאין לבנה נותרה על זיפי השפם של דמיטרי.

ויטלי וגושה רבו על ה־MP7, מושכים כל אחד בקצה אחר של הרובה, מכים באגרופיהם זה על ראשו של זה בכוח. דמיטרי הפריד ביניהם והוציא את בקבוק המרטיני.

ינס צפה בהם ממרחק. הרוסים יתחילו להשתולל, הפרגוואים יביאו כמה זונות כמחווה של רצון טוב. הרוסים יסתממו וישתכרו עוד יותר ויתחילו לירות תחמושת חיה. הוא ידע מה עומד לקרות ולא היה בכוחו לעשות דבר למנוע את זה, וזה יהיה נורא. הוא רצה לעזוב אבל היה אנוס להישאר עד הזריחה, להישאר דרוך ופיכח, לקחת את כספו כשדמיטרי יחליט שהגיע הזמן לשלם לו.

" ג'ינס! איפה הכדורים המזוינים?"

ינס הצביע אל הג'יפ. הרוסים רצו לרכב, פתחו את הדלתות בכוח והתחילו לחפש. ינס הכניס את היד לכיס, נשאר לו מסטיק ניקוטין אחד אחרון. חלפו חודשיים מאז הפסיק ללעוס טבק ושלוש שנים מאז הפסיק לעשן. ועכשיו הוא היה בג'ונגל במרחק שלושים וחמישה קילומטרים מסיודד דל אסטה. סינפסות הניקוטין במוח שלו צרחו עליו להקשיב להן. הוא הוציא את המסטיק האחרון, נשך אותו בכוח, הביט ברוסים בסלידה מוסתרת בקושי והבין שהוא שוב עומד להתחיל לעשן.

מרגע שהגיעה לבית החולים התחילה מיד בעבודה. רק לעתים רחוקות היה זמן למשהו אחר, ומלבד זאת, היא לא נהנתה לשתות קפה עם עמיתותיה. היא לא הרגישה נוח. היא לא התביישה, אבל אולי משהו היה חסר, מנע ממנה להתרועע על כוס קפה. היא היתה כאן בעיקר למען המטופלים, אם כי לאו דווקא בגלל אדיקות מיוחדת או רצון לטפל באנשים אחרים. היא עבדה בבית החולים כדי שתוכל לדבר איתם, לבלות איתם. הם כאן כי הם חולים, כלומר כי הם מה שהם. פתוחים, אנושיים וכנים. וזה גרם לה להרגיש בטוחה ומעשית. בזה היא רצתה, בגלל זה היא באה לעבודה. המטופלים כמעט אף פעם לא עטו מסכות, רק כשהתחילו להחלים, ואז היא עזבה אותם, והם אותה. אולי זאת הסיבה שסופי בחרה בקריירה הזאת מלכתחילה.

האם נהנתה להתפלש ברוע מזלם של אנשים אחרים? אולי, אבל היא לא הרגישה שזה מה שהיא עושה. היא הרגישה שהיא נסמכת. נסמכת על הכנות של אחרים, נסמכת על הפתיחות שלהם, נסמכת על הסיכוי לראות לרגע קצר את האישיות הפנימית שלהם זורחת מבעדם פה ושם. וכשזה קרה, אותם המטופלים הפכו למועדפים עליה במחלקה. כמעט תמיד המועדפים עליה היו אנשים מרשימים. "מרשימים" היא המילה שהשתמשה בה. וכשהופיעו, היא נעצרה וחשבה, השתאתה אולי, והתמלאה בתחושת תקווה בלתי מוגדרת. אנשים זקופי גו שהעזו להתייצב אל מול החיים בחיוך, אנשים שהיו מרשימים מבפנים. היא תמיד ידעה לזהות אותם, מהמבט הראשון, מבלי שתוכל להסביר איך או למה. כאילו המעטים הללו הניחו לנשמותיהם ללבלב, כאילו בחרו בטוב ביותר ולא רק בטוב, כאילו העזו לראות את כל הצדדים שלהם עצמם, גם את החלקים האפלים והנסתרים.

היא חצתה את המסדרון עם מגש בדרכה להקטור גוזמן בחדר 11. הוא הגיע שלושה ימים קודם לכן, לאחר שנדרס במעבר חציה במרכז העיר. רגלו הימנית נשברה מתחת לברך. הרופאים חשבו שיש לו גם בעיה בטחול, ולכן השאירו אותו למעקב. הקטור היה באמצע שנות הארבעים לחייו, טוב מראה מבלי להיות יפה, גדול מבלי להיות שמן. הוא היה ספרדי, אבל היא חשבה שהיא רואה רמזים למשהו נורדי בתווי פניו. שערו היה כהה למדי, עם כמה נגיעות בהירות יותר. האף, עצמות הלחיים והסנטר שלו היו מחודדים וגון עורו היה על גבול חום של חול. הוא דיבר שוודית שוטפת והיה מרשים — אולי בגלל העיניים חדות האבחנה שהאירו את פניו, אולי בגלל הקלילות בתנועותיו למרות גופו הגדול. או אולי בגלל האדישות הטבעית שגרמה לו לחייך בכל פעם שנכנסה, כאילו ידע שהיא יודעת, והיא ידעה, וזה גרם לה להשיב לו חיוך.

הוא העמיד פנים שהוא שקוע בספר בזמן שישב במיטה ומשקפי הקריאה על אפו. הוא תמיד עשה דברים כאלה כשהיתה איתו, העמיד פנים שהוא לא רואה אותה, העמיד פנים שהוא עסוק.

היא בררה את הגלולות ושמה אותן בכוסות פלסטיק קטנות, ואז הושיטה לו אחת מהן. הוא נטל אותה בלי להרים את מבטו מהספר, הכניס את הגלולות לפיו, קיבל כוס מים ובלע אותן, כל זאת מבלי להרים את עיניו מהספר. היא נתנה לו מנה שנייה, והתנהגותו לא השתנתה.

"תמיד טעים באותה מידה," אמר בשקט, ואז הרים את מבטו. "את עונדת עגילים אחרים היום, סופי."

היא עצרה בעצמה לפני שהרימה יד לאוזנה.

"יכול להיות," אמרה.

"לא, לא יכול להיות, בוודאות. הם הולמים אותך."

היא ניגשה לדלת ופתחה אותה.

"אני יכול לקבל מיץ? זה בסדר?"

"זה בסדר," אמרה סופי.

היא נתקלה בפתח באיש שהציג את עצמו כבן דוד של הקטור. הוא היה שונה מאוד מהקטור — רזה אבל שרירי, שחור שיער, גבוה מהממוצע, עם עיניים כחולות דרוכות שכמו הבחינו בכל המתרחש סביבו. בן הדוד הינהן אליה בנימוס. הוא אמר להקטור משהו בספרדית, הקטור ענה, ושניהם התחילו לצחוק. סופי הרגישה שהיא חלק מהבדיחה ושכחה מהמיץ.

גונילה סטרנדברג ישבה במסדרון, אוחזת זר פרחים, וצפתה באחות יוצאת מהחדר של הקטור גוזמן. גונילה בחנה אותה כשהתקרבה אליה. האם היא מזהה שמחה? סוג השמחה שהאדם השמח עצמו אינו מבחין בה? האישה חלפה על פניה. בכיס החזה השמאלי שלה היתה סיכה קטנה שאמרה שהיא "אחות בסופיה" — בוגרת המוסד האקדמי סוֹפיָהֶמֵט הְוגסקוּלָה. לצד הסיכה היתה תגית שם. היה לגונילה זמן לזהות את השם, סופי.

היא הביטה בסופי כשחלפה לידה. פני האישה היו יפהפיות. יופי שהיה תולדה של פריווילגיה. צרות, דיסקרטיות… ורעננות. האחות נעה בקלילות, כאילו כל רגל רק ליטפה את הרצפה בטרם התחלפה בצעד הבא. דרך הליכתה מושכת, חשבה גונילה. היא הביטה בסופי עד שהיא נעלמה אל חדרו של מטופל אחר.

גונילה המשיכה בהרהוריה, שהתבססו על משוואות רגשיות. היא הביטה שוב בכיוון שבו סופי הלכה, ואז בכיוון חדר 11, שם שכב הקטור גוזמן. היה שם משהו. אנרגיה… סוג מובהק של משהו שהיה בלתי נראה לעין בלתי מזוינת. משהו שהאישה הזאת, סופי, הוציאה איתה מהחדר.

גונילה קמה וחצתה את המסדרון, ואז הציצה אל תוך חדר הצוות. הוא היה ריק. לוח התורנויות השבועי היה על הקיר. היא הביטה סביבה לפני שנכנסה, ואז ניגשה ללוח התורנויות ועברה עליו באצבעה בעודה בודקת את השמות.

הלנה…

רוג'ר…

אן…

קארו…

ניקה…

סופי… סופי ברינקמן, קראה.

היא דחפה את צרור הפרחים לאגרטל ריק על שולחן מתנייד ועזבה את המחלקה. במעלית היא הוציאה את הנייד, התקשרה למשרד וביקשה את הכתובת של סופי ברינקמן.

במקום לחזור לתחנה בבְּרָהֶגָטאן, היא נסעה בכביש המהיר מבית החולים דַנדֵרִיד וירדה ממנו בווילות של סטוֹקסוּנד. היא הלכה לאיבוד במבוך הדרכים הקטנות שכמו ניסו במודע למנוע ממנה להגיע ליעדה, עד שנסעה במעגלים. נדמה היה לה שהיא עולה ויורדת בגבעות באקראי, עד שלבסוף מצאה את הדרך הנכונה. היא בדקה את מספר הבית ונעצרה מחוץ לווילת עץ צהובה שעיטורים לבנים התנוססו עליה.

היא ישבה זמן מה מאחורי ההגה, מביטה מסביב. האזור היה שקט, ועצי התרזה עטורי העלים עמדו לפרוח. גונילה יצאה מהמכונית וניחוח הדובדבן היכה בה. היא הסתובבה על עקביה, מביטה בבתי השכנים. ואז הביטה בביתה של סופי. הוא היה יפהפה, קטן משכניו, והיא קיבלה את הרושם שהיה מסודר פחות מהאחרים. היא שוב הסתובבה, עורכת השוואות. לא, הבית של סופי ברינקמן לא היה מבולגן, הוא היה רגיל. הבתים השכנים הם שהיו מוזרים. פרפקציוניסטיים — סדר משעמם וחסר נשמה. שוב הבית של סופי — חי יותר. עבודת העץ לא סתם נצבעה, הדשא לא סתם כוסח, שביל החצץ לא סתם גורף, החלונות לא סתם נוקו.

גונילה התקדמה כמה צעדים זהירים אחרי השער והמשיכה בזהירות בשביל החצץ. היא הציצה דרך חלון המטבח הפונה לכביש. מה שראתה מהמטבח העיד על טוב טעם. סגנונות ישנים וחדשים בשילוב מושך; ברזי פליז נהדרים, תנור אגה מברזל יצוק, דלפק מאלון ישן. האהיל שנתלה מהתקרה היה נהדר כל כך, יוצא דופן כל כך ונבחר בבררנות כזאת, שלרגע חשה גונילה מדקרת קנאה. היא המשיכה להביט, מבטה מתקבע על הפרחים הגזומים באגרטל גדול בחלון הכניסה. היא נסוגה והרימה את מבטה, וראתה זר יפה נוסף באדן חלון בקומה השנייה.

במכונית בדרכה לעיר החל מוחה לפעול במלוא המרץ.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החבר האנדלוסי”