החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על מיכאל אטלס

מיכאל אטלס הוא רופא מומחה בגינקולוגיה ומיילדות. מאחורי הפרגוד – תמונות ממחלקת נשים הוא ספרו השישי. ספריו הקודמים: מתי תמציאו כבר מכשיר אחר – מונולוג של גינקולוג (י.גולן, 2004); ז'אן ואנדריאס (ע. נרקיס, 2005); בסודן של נשים (טפר, 2007);Amours et ... עוד >>

נחש בעץ הזית

מאת:
הוצאה: | 2021 | 460 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

אישה מאמינה באפשרות הקלושה לעבור מהפך אישי באמצע החיים. גבר חווה אהבה נטולת תקווה. שניהם שייכים לדור הראשון של הישראלים שלאחר השואה, זה שמתוך שכרון התחייה מהאפר והמיתוס ההרואי של המלחמה על הקמת המדינה ניסה לדחוק לנבכי השכחה את מוראות הפורענות שהתרגשה על האומה, באותה מידה שהדחיק את האסון שאותה הקמה גררה עבור שוכני הארץ המובטחת.

שניהם פוסעים לאורכו של שביל המהמורות החלקלק עליו צועדת המדינה מאז שמלחמת ששת הימים שינתה כליל את פניה ועד לימינו אנו, דרך מלחמת כיפור וההתשה והאינתיפאדות, שביל זרוע בסכסוכים פנימיים המשסעים את החברה, את המשפחות ואף קורעים את המצפון עצמו. בנוסף, האיומים החיצוניים הבלתי פוסקים, טרטורי מסוקי הקרב שאינם נותנים מנוח בעוברם הלוך וחזור מעל לראשים, רעש רקע המרחף מעל לחיי היום יום שלמרות הכול דורשים את זכויותיהם, את האהבות ואת העיצבונות ואת האכזבות ואת ההנאות הקטנות, כמו בכל מדינה "נורמלית".

ומסתבר ששניהם, האישה והגבר, טומנים סוד גדול, סיפור שלאו ייאמן, כמעט מבלי שהם עצמם מודעים לכך, אף שהם נושאים בתוצאותיו. את זאת יגלה הקורא בין שורות הספר.

 

זהו ספרו הרביעי של מיכאל אטלס, רופא נשים במקצועו. קדמו לו, "מתי כבר תמציאו מכשיר אחר – מונולוג של גינקולוג" (י. גולן 2004); "ז'אן ואנדריאס" (ע. נרקיס 2005) ; "מאחורי הפרגוד – תמונות ממחלקת נשים" (נצר 2021).

מקט: 978-965-571-456-2
מסת"ב: 978-965-571-456-2
אישה מאמינה באפשרות הקלושה לעבור מהפך אישי באמצע החיים. גבר חווה אהבה נטולת תקווה. שניהם שייכים לדור הראשון של הישראלים שלאחר […]

 

פתח דבר

בשעה שלוש ומחצה לפנות בוקר, שלושים לחודש יוני שנת 1944, פרצו לפתע שני כלי רכב מאופלי פנסים לחצר הקדמית של הבית האחרון בכפר הנידח בדרום צרפת. הבית היה מבודד מעט מהאחרים וגבל ביער עבות. מכונית סיטרואן, מאותן השטוחות דמויות הקרפדה שהיו בשימוש הגסטפו, מאיימת ושחורה, צלחות וחישוקי גלגליה צבועים בצהוב צעקני. ומייד, כמעט בצמוד לה, רכב צבאי שעליו מוטבע היה סמל הצלב השחור שווה־הזרועות של הוֶהרמַאכט.

בָּבּוּ, כלבת השמירה, שלעת ערב היה רוברט אוזק בשרשרת למלונתה, אומנם זינקה ממרבצה למשמע חריקת הבלמים שהפריעה את דממת הלילה, אלא שנביחותיה המבועתות נקטעו באִיבָּן כי הקרפדה, אשר לשנייה אחת הפעילה את אורותיה, דרסה אותה בגלגליה וריסקה את מפרקתה תוך כדי בלימת פתע.

חמישה אנשים – שני חיילים חמושים בתת־מקלעים, שני אנשי מיליציה צרפתית חבושים כומתות כחולות רחבות שוליים ואיש גסטפו במעיל עור ארוך – זינקו באחת מהרכבים בלי לטרוח לטרוק את דלתותיהם. שלושת האחרונים אחזו אקדחים שלופים בידיהם.

חלף זמן־מה עד שהגיעו לבית עצמו שעמד בראשה של תלולית. יושביו יכלו לשמוע את צעדיהם הקרבים לאורך שביל האבנים המתפתל בין עשבי הבר.

רוברט ירד לקומת הקרקע. היה עליו להיאבק במנעול דלת הכניסה בידיו שרעדו למשמע החבטות שחבטו בה בקַתוֹת הרובים.

לבסוף נפתחה. אחד החיילים השתלט עליו מייד בלי שרוברט הראה כל התנגדות. חברו העיף מבט סיבובי מהיר במטבח כמו לוודא שאין שם אדם נוסף, וזינק במעלה מדרגות העץ לקומה העליונה, בעקבותיו אחד מאנשי המיליציה. פקודות נזרקו לאוויר בערבוביה, שקשוקים מתכתיים של נשקים נדרכים, הלמות מגפיים בגרם המדרגות. לא חלפו שניות אחדות ואיש המיליציה והחייל שעטו למטה, כשהם דוחפים לפניהם את ג׳ינֶט כשרק כותונתה לעורה.

על תנור הברזל היצוק נח לו סיר מרק מארוחת הערב. שעון הקיר, בעל הקישוט הנאיבי, צלצל את מחצית השעה. החתול מצא לו מחבוא תחת גרם המדרגות. ‘גברת, את יהודייה, אנחנו עוצרים אותך!’ נבח מעיל העור הארוך במבטא גרמני כבד כשהוא מדגיש במפגיע – ‘גברת’. רוברט פער את פיו כדי למחות. ‘אתה, סתום את פיך!’ גער בו איש המיליציה שנותר במטבח, ‘אנחנו יודעים שאתה קומוניסט, חזיר שכמותך. אבל הלילה היהודונים על הכוונת שלנו. עוד מילה נוספת ואנחנו מעלים גם אותך.’

עתה ניסה רוברט להשתחרר מאחיזת החייל: ‘אנחנו איכרים פשוטים, זו אשתי…’ אולם לא הספיק לסיים את המשפט ואיש הגסטפו צעד לעברו והנחית על לחיו סטירה איומה. ‘אתה משקר! יהודייה איכרה, אין דבר כזה.’ חתם בצווחה. ברקע נשמעה מכיוון החצר המיית יונה משכימה. איש הגסטפו חכך בידיו ופקד: ‘קחו את שניהם. שתי ציפורים במכה אחת, חה־חה־חה…’ צהל.

שני הרכבים התניעו ועלו על הכביש עוד בטרם יצאו את ביתם המשכימים מבין האיכרים לשדות ולטיפול בבהמות. הם כבר היו הרחק מהכפר כאשר הפציעו מעבר לגבעות גווניה הראשונים הוורודים־חיוורים של הזריחה. יום קיץ נאה עמד להתעורר על השפלה.

ולמרות הכול, למרות שבתי הכפר הנם את שנתו נותרו חשוכים, נמצא עד בלתי צפוי להתרחשויות. היה זה גִ׳ילוּ, הילד שהוריו שלחוהו לכפר מביתם שבעיר השכנה כדי שיבריא קצת, שיקבל צבע, שיעלה מעט שומן על גפיו הדקיקות, שייהנה מעט משפעו היחסי של הכפר בעיתות קשות אלה של מחסור.

לאחר שבערב השתדל להושיט עזרה בכוחותיו הדלים לשכן הנחמד רוברט בטיפול בפרות, צנחה עליו יגיעה כבדה והוא נרדם כבּול עץ על ערמת החציר שברפת. נביחתה של בּבו, חריקת הצמיגים על אבני החצץ בחצר ושאון צעדים חפוזים, העירו אותו משנתו. אף שבחשכת הלילה קפא על מקומו באימה וחשש לזוז ולנשום שמא יתגלה, שמע וראה הכול: את ההמולה בתוך הבית שדלת כניסתו נותרה פתיחה והטילה אלומת אור בחצר; את הריצה במדרגות; את השכנים רוברט וג׳ינֶט נדחפים על ידי החיילים; ואת המכוניות שהתניעו ונעלמו חיש מהר אל תוך הלילה.

אבל ג׳ילוּ לא סיפר לאיש דבר. לא לאיכר שאליו נשלח ‘להוסיף קצת במשקל’ ואף לא לגָ׳אנוֹ, הילד היחיד שאליו התחבר בכפר. לא חדל לקנן בו הפחד שכעונש על אשר ראה, יילקח גם הוא באישון לילה ליעד נעלם, שלא הטיל ספק כי נורא הוא.

ואף כאשר הסתיימו עבורו ימי ההבראה ואימו באה לאסוף אותו, כה שמח לקראתה עד כי שכח לספר לה את אשר ראו עיניו באותו ליל בעתה.

ג׳ינֶט הייתה שרועה על רצפת הרכב הצבאי המכוסה ברזנט. המראה האחרון שראתה מהחצר היה פגרהּ המוטל של הכלבה בָּבּוּ, טובל בשלולית דם שכבר השחיר. רוברט היה דחוק במושב האחורי של הסיטרואֶן בין שני אנשי המיליציה חובשי הכומתות. מאותו רגע בו הופרדו, שוב לא התראו עוד.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.