החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ג'יני מון

מאת:
מאנגלית: איריס ברעם | הוצאה: | 2019-02 | 358 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

כל מה שג'יני מון בת ה–13 רוצה הוא למצוא את הבובה התינוקת שלה ולטפל בה. זה מה שהיא מנסה להגיד לכולם, אבל אף אחד לא מקשיב – לא פטריס הפסיכולוגית, לא המורות שלה בבית הספר, ובמיוחד לא הוריה שאימצו אותה לפני חמש שנים אחרי שהתגלגלה בין ארבע משפחות אומנה. כיום נדמה לה שעסוקים יותר בתינוקת שנולדה זה עתה. פעם היא קראה להם "אמא ואבא לנצח", אבל היום היא כבר לא כל כך בטוחה. האם הבית הכחול הוא עדיין הבית של ג'יני מון, או שמא היא צריכה למצוא בית אחר, שבו היא תוכל להיות מי שהיא באמת, ולהציל את בובת התינוקת מהסכנות האורבות לה? איפה אימה הביולוגית גלוריה, ואיפה הבובה התינוקת? ומה באמת קרה שם, בבית הקודם שלה, שממנו יצאה בגיל תשע?  המונולוג הסוחף והצלול של ג'יני מון נותן קול לילדים השקופים, הנשכחים, האחרים, אלה שהחברה ניסתה לשים מאחור או להכניס לתבניות קבועות, מבלי לראות מי הם באמת. המילה "אוטיזם" מקבלת כאן משמעות חווייתית ונוגעת ללב, שלא תשאיר את הקורא אדיש – וכל זאת תוך כדי סיפור מסע מותח וצבעוני, עם לא מעט רגעים משעשעים.    בנג'מין לודוויג, מורה לאנגלית מניו המפשייר, הוא אב מאמץ לילדה אוטיסטית. ג'יני מון הוא ספרו הראשון.

מקט: 279184
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


6:54 בערב, יום שלישי, 7 בספטמבר

תינוק הפלסטיק האלקטרוני לא מפסיק לבכות.

אימא שלי לנצח אמרה שהתינוק הזה אמור להיות כמו תינוק אמיתי, אבל הוא לא. אני לא מצליחה להרגיע אותו. אפילו כשאני מנענעת אותו. אפילו כשאני מחליפה לו חיתול ונותנת לו בקבוק. כשאני אומרת ששש… ששש… ששש… ונותנת לו למצוץ את האצבע שלי, הוא פשוט בוהה בי במבט אטום וצורח וצורח וצורח.

אני מחבקת אותו שוב ואומרת לעצמי בראש, לאט ובעדינות, לאט ובעדינות. ואז אני מנסה את כל הדברים שגלוריה הייתה עושה כשהייתי מתחרפנת. אחרי זה אני שמה את היד שלי על העורף שלו ומתרוממת על קצות האצבעות שלי ויורדת. ״הכול בסדר, הכול בסדר,״ אני אומרת. הקול שלי עולה ויורד כמו שיר. ואז – ״אני מצטערת.״

אבל הוא עדיין ממשיך לבכות.

אני מניחה אותו על המיטה שלי כשהבכי מתגבר, ומתחילה לחפש את בובת התינוקת שלי. הבובה האמיתית שלי. אפילו שאני יודעת שהיא לא נמצאת פה. השארתי אותה בדירה של גלוריה. אבל תינוקות בוכים מכניסים אותי ללחץ רציני, אז אני חייבת לחפש. זה כמו חוק בתוך המוח שלי. אני מחפשת במגירות שלי ואז בארון. אני מחפשת בכל המקומות שבהם אפשר למצוא בובה תינוקת.

אפילו במזוודה. המזוודה גדולה ושחורה בצורת קופסה. אני מושכת אותה ממקומה מתחת למיטה שלי. יש לה רוכסן מקצה עד קצה. אבל בובת התינוקת שלי לא נמצאת בתוכה.

אני נושמת נשימה עמוקה. אני חייבת להפסיק את הבכי הזה. אם אכניס אותו לתוך המזוודה, ואדחס מספיק שמיכות וחיות צעצוע מבד וצמר סביבו, ואדחף את המזוודה בחזרה מתחת למיטה, וככה אולי לא אשמע את הבכי. זה יהיה כמו להתעלם מהבכי במוח שלי.

זה מפני שהמוח נמצא בתוך הראש. זה מקום אפל שבו אף אחד חוץ ממני לא יכול לראות שום דבר.

אז זה מה שאני עושה. אני מכניסה את תינוק הפלסטיק האלקטרוני למזוודה ואוספת כמה שמיכות. אני מניחה את השמיכות על הפנים שלו ועליהן כרית ומעליה כמה חיות צעצוע מצמר. אני מנחשת שאחרי כמה דקות הבכי ייפסק.

מפני שכדי לבכות צריך לנשום.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ג'יני מון”