החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אתה, אני, הכל

מאת:
מאנגלית: דורית בריל-פולק | הוצאה: | 2018-04 | 385 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

לג’סיקה נמאס מהשקרים של אדם ומסירובו להתבגר ולקחת אחריות על מעשיו. לכן, כשהוא מחמיץ את לידת בנם הבכור בתירוצים מגוחכים ובלתי מתקבלים על הדעת, היא מחליטה להיפרד ממנו ולגדל את בנה ויליאם בלעדיו. ג’סיקה עושה זאת בעזרת הוריה האוהבים ואילו אדם הולך בעקבות חלומותיו, עובר מאנגליה לצרפת כדי לקנות חורבה, הופך אותה לטירה חלומית ופותח בה מלון מפואר. עשר שנים אחר כך, ג’סיקה מוצאת את עצמה נוסעת עם בנה לצרפת כדי לבלות את חופשת הקיץ עם אביו שכמעט אינו מכיר אותו. היא לא נוסעת בגלל הנוף המהמם או השמש המחייכת.

מקט: 4-20-53421
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

מנצ'סטר, אנגליה

החיים לוקחים לפעמים את הדברים הכי טובים ואת הדברים הכי רעים שיש להם להציע ומטיחים בך את הכול באותו יום.

קרוב לוודאי שזוהי מסקנה ששכיח למדי להגיע אליה במהלך לידה, אבל במקרה שלי, מה שהביא אותי אליה לא היה הקוקטייל הרגיל של הכאב והשמחה. העניין היה שחרף העובדה שעמדתי לפגוש לבסוף ביצור האנושי הזעיר שחלק איתי את גופי במשך תשעה חודשים, תשע שעות הייסורים האלו עברו עליי גם בניסיון להשיג את אבא שלו בנייד שלי – לגרור אותו מהבר, מהמועדון או מהאישה האחרת שהיה בתוכם.

״זכרת להביא את התיק הרפואי שלך, ג'סיקה?״ שאלה המיילדת אחרי שהגעתי לבדי לבית החולים.

״התיק הרפואי שלי אצלי. איבדתי רק את החבר שלי,״ אמרתי בחיוך מתנצל. היא הרימה אליי את עיניה בתמיהה, כשגהרתי מעל דלפק הקבלה בחדר הלידה והמתנתי עד שהכאב הצורב בבטן שלי יעבור.

״אני בטוחה שהוא תיכף יגיע.״ אגלי זיעה נקוו על עורפי. ״השארתי לו כמה הודעות.״ שתים־עשרה, ליתר דיוק. ״הוא באירוע מטעם העבודה. בטח אין שם קליטה.״

בשלב הזה הייתה לי עדיין תקווה כלשהי שזה נכון. תמיד ביקשתי בהחלטיות לראות את הטוב באדם, אפילו לנוכח הראיות הברורות לכך שההיפך הוא הנכון.

״בעבר לא היו כאן גברים,״ הזכירה לי. ״ככה שאם נצטרך לעשות את זה בלי האבא, זה יהיה בסדר גמור.״ האבא. לא יכולתי להכחיש את העובדות הביולוגיות, אבל התואר נשמע מוטעה כשיוחס לאדם.

המיילדת נראתה סמכותית ומרגיעה. היו לה רגליים חסונות, חזה שאפשר להעמיד עליו עציץ, ושיער כזה שהיה אסוף בלילה ברוֹלים מספוג. השם שעל התג שלה היה מֶרי. הכרתי את מרי בערך שלוש דקות, והיא כבר מצאה חן בעיניי, מה שהיה טוב בהתחשב בזה שהיא עמדה לבדוק את צוואר הרחם שלי.

״קדימה, חומד. בואי ניתן לך חדר.״

ניגשתי לקחת את התיק שנהג המונית עזר לי להכניס פנימה, אבל היא עטה עליו ואחזה בידית, מועדת תחת כובד משקלו.

״כמה זמן את מתכננת להישאר כאן?״ קראה בלעג. השתדלתי לצחוק כמיטב יכולתי עד שקלטתי שיש עוד ציר בדרך. עמדתי מעונה ואילמת, עוצמת בחוזקה את עיניי, אבל נחושה בדעתי לא להיות האישה הזו שמבעיתה את כולם בצרחות המאיימות למוטט את המקום.

אחרי שהכאב שכך, צעדתי לאט אחרי מרי בפרוזדור המואר יתר על המידה ושלפתי תוך כדי כך את הטלפון שלי כדי לבדוק שוב אם יש לי הודעות. היו בערך עשר הודעות מאימא שלי ומבֶּקי, חברתי הטובה, אבל לא הייתה עדיין אפילו הודעה אחת מאדם.

זה לא היה אמור להתנהל ככה.

לא רציתי להיות לבד.

אף על פי שמערכת היחסים שלנו הדאיגה אותי מאוד בחודשים החולפים, באותו רגע הייתי עושה הכול כדי שהוא יהיה איתי, יחזיק לי את היד ויגיד לי שהכול יהיה בסדר.

יום אחרי יום הולדתי העשרים ושניים גיליתי שאני בהיריון. אומנם זה לא היה היריון מתוכנן, אבל במרוצת תשעת החודשים שלאחר מכן שכנעתי את עצמי שאהיה אימא שבטוחה בעצמה. פתאום הייתה לי הרגשה שזו הייתה רק יהירות שברירית.

״הכול בסדר, חמודה?״ שאלה מרי כשהגענו לדלת חדר הלידה.

הנהנתי בראשי בשתיקה חרף האמת לאמיתה: אפילו בידיה המיומנות הרגשתי בודדה, מפוחדת ומשוכנעת שההרגשה הזו תימשך עד שאדם יגיע ויבצע את חובת ליטוף המצח ואחיזת היד המוטלת עליו.

החדר היה קטן ופונקציונלי והיו בו וילונות דקים, מקושטים בדגמים המזכירים חדר במלון מיושן מסוג ב'. השמיים בחוץ היו בצבע של דבש כהה, שחורים ואטומים, וירח בגון הפנינה נטה לתוך הצללים.

״קדימה,״ אמרה מרי וטפחה על המיטה.

מילאתי אחר הוראותיה. שכבתי על הגב ופתחתי את הרגליים, והיא הכריזה בקור רוח, ״נכנסת פנימה,״ ודחפה לי את היד לתחתונים. העיניים שלי יצאו מחוריהן ואיבדתי את היכולת לנשום.

״פתיחה של ארבעה סנטימטרים.״ היא הזדקפה, חייכה ופשטה את כפפת הלטקס שלה בזמן שהתחיל ציר נוסף. ״את בלידה, ג'סיקה.״

״מרגש,״ עניתי, מנומסת מכדי לציין שקשה לי להרגיש שזה גילוי מרעיש. כמה שעות טובות קודם כבר ערכתי טקס טבילה לרצפת המטבח שלי כשירדו לי המים.

״מה שהכי טוב לעשות זה לעלות על כדור הפילאטיס ולתת לכוח המשיכה לעזור לנו. אני הולכת לבדוק מה נשמע אצל השכנה, אבל אל תהססי להשתמש בזמזם. יש מישהו שיוכל להצטרף אלייך? חברה? אולי אימא שלך?״

בקי גרה לא רחוק, אבל אימא הייתה תמיד הבחירה היחידה, משפיל ככל שזה יהיה להתקשר ולהסביר שאדם דפק נפקדות.

״אימא שלי בהמתנה. אם לא אשמע מהחבר שלי עד שעה שתיים לפנות בוקר, היא תגיע לכאן ברכב.״

״מצוין,״ אמרה ועזבה אותי לבדי עם כדור הגומי החצי מנופח שלי, אייפוד מלא שירים של ג'ק ג'ונסון ומכשיר אינהלציה ששכחתי לשאול איך להשתמש בו.

התקשרתי לאימא בשעה שתיים בדיוק. היא הגיעה אחרי שש דקות, לבושה במכנסי ג'ינס צמודים ובחולצת פשתן רכה, וניחוח דק של בושם 'ביוטיפול' של אסתי לאודר דבוק לצווארה. היא סחבה תיק חדר כושר עמוס, ובו ״ערכת לידה״ של הרגע האחרון. הערכה כללה מצלמת וידיאו קומפקטית, כרית מפלומת אווז, שפופרת משחת שיניים, מגזין לנשים, קרם ידיים, אשכול ענבים, שתי קופסות טאפרוור גדולות שהכילו מבחר עוגות שנאפו זה עתה, כמה מגבות ורודות וגם – אני לא צוחקת – בובת פרווה.

״מה שלומך?״ שאלה בחרדה, גררה כיסא והסיטה קווצת שיער בלונדי קצר אל מאחורי אוזנה. היא הייתה מאופרת קלות. היה לה עור טוב, והיא לא הייתה זקוקה אף פעם להרבה איפור. עיניה הכחולות והמבריקות זהרו.

״בסדר. מה שלומך?״

״מעולה. אני מאושרת להיות כאן, למעשה.״

כף רגלה טפחה על המיטה בזמן שדיברה, והצליל המתכתי הדהד בחדר. אימא שמרה תמיד על קור רוח ברגעי משבר, אבל בזמן האחרון התחלתי לשים לב לטיקים העצבניים שלה. באותו לילה היו לרגל שלה חיים משלה.

״לא יכול להיות שלקח לך שש דקות להגיע לכאן מהבית.״ אמרתי, מנסה לשאוף ממכשיר האינהלציה בפעם הראשונה, אבל השתעלתי כשזה נתקע לי בגרון.

״אני בחניון מחצות. לא רציתי להיתקע בתנועה.״

״אם אדם לא היה מתחשב כל כך,״ מלמלתי.

חיוכה דעך. ״ניסית שוב לשלוח לו הודעה?״

הנהנתי והשתדלתי להסתיר כמה אני כועסת. ״כן, אבל ברור שמשהו היה חשוב יותר מאשר להיות כאן.״

היא הושיטה את ידה ואחזה בחוזקה באצבעותיי. היא לא הייתה רגילה לשמוע אותי מרוגזת כל כך. כמעט אף פעם לא התעצבנתי ממש על אנשים או על דברים, אולי חוץ מאשר על שרת האינטרנט המחורבן שלנו.

אבל היה קשה להבחין בזה באותו לילה.

״אני שונאת אותו,״ משכתי באפי.

היא נענעה את ראשה לשלילה, וכריות אצבעותיה ליטפו את פרקי האצבעות שלי. ״לא נכון.״

״אימא, אין לך מושג מה קורה בזמן האחרון.״ פחדתי עד אימה לעדכן אותה, כי זה היה עלול לפוצץ את הבועה, את הרעיון שאפשר להשוות את חיי המשפחה שלי עם אדם לחיים שהיא ואבא העניקו לי. במבט לאחור, ראיתי את הילדות שלי כמבורכת במידה רבה – בטוחה ומאושרת, גם אם לוקחים בחשבון כמה תקופות קשות שהיו כעת נחלת העבר.

היא פלטה נשיפה. ״בסדר. אבל אל תתחילי להתעסק בזה עכשיו. הרגע הזה לא יחזור. את רעבה?״ היא פתחה אחד ממכלי הטאפרוור.

הצלחתי להעלות חיוך על הפרצוף. ״את רצינית?״

״לא?״ שאלה בפליאה. ״אני ממש גוועתי ברעב בלידה שלך. חיסלתי חצי עוגת לימון עוד לפני שירדו לי המים.״

אימא הייתה שותפה מדהימה ללידה. היא הצליחה להעלות חיוך על שפתיי בין הצירים ולשמור שאהיה רגועה, עד שהרגשתי שהכול יוצא משליטה ולא הייתי מסוגלת להפסיק לצרוח.

״למה לא נתנו לך משהו נגד כאבים?״ שאלה בלחש.

״אמרתי להם שאני לא רוצה אפידורל. עשיתי תוכנית של לידה טבעית. ו… עשיתי יוגה.״

״ג'ס, את עומדת לפלוט יצור אנושי מהנרתיק שלך. את זקוקה, לדעתי, ליותר מתרגילי נשימה ונר.״

התברר שהצדק היה איתה. כשהקאתי בפעם המי יודע כמה, התייסרתי בסבל כל כך לא מובן עד שהייתי מוצצת מקטרת קראק אם הייתה לי אחת כזו בהישג יד. שמש עמומה החלה להשתקף במטושטש דרך החלון, ומיילדת אחרת – שמן הסתם הציגה את עצמה קודם, כשהמוח שלי היה שקוע בדברים אחרים – רכנה לבדוק אותי.

״מצטערת, חמודה שלי, כבר מאוחר מדי לאפידורל. תוכלי לקבל זריקת פטידין אם את רוצה, אבל התינוק עומד לצאת ממש עוד מעט.״

רגליי התחילו לרעוד ללא שליטה, והכאב עצר לי את הנשימה וגזל ממני את היכולת לדבר כיאות ולחשוב בהיגיון.

״אני רק רוצה את אדם כאן. אימא… בבקשה.״

היא התעסקה כאחוזת טירוף בטלפון שלה כדי לנסות להתקשר למספר שלו, אבל הפילה אותו וקיללה את הסרבול שלה כשזחלה על הרצפה ורדפה אחריו סביב־סביב כמו אחרי סבון באמבטיה.

מה שקרה לאחר מכן היה מטושטש, כי לא התרכזתי בשיחות טלפון או במחט הנעוצה בירכי. הייתי מטורפת מהכוח הפלאי והנורא של הגוף שלי.

בערך דקה ושלוש לחיצות אחרי מתן הפטידין יצא התינוק שלי ברוב הדר אל אוויר העולם.

הוא היה יצור פלאי, הבן שלי. היו לו איברים שמנמנים והבעת פנים מבולבלת כשעִפעף בעיניו ומתח את הפרצוף הקטן שלו כשהמיילדת הניחה אותו בזרועותיי.

״אלוהים אדירים,״ התנשמה אימא. ״הוא…״

״מהמם,״ לחשתי.

״גדול,״ ענתה.

תמיד חשבתי על רכים נולדים כעל יצורים שבריריים וחסרי אונים, אבל ויליאם היה בריון במשקל ארבעה קילוגרם ומאתיים. והוא לא בכה, לא ברגעים הראשונים. הוא פשוט הצטנף בקימור החמים של החזה שלי וגרם לכך שהכול יהיה בסדר.

בעצם כמעט הכול.

כשהצמדתי את שפתיי למצח שלו ושאפתי לנחיריי את הניחוח המתוק והחדש שלו, הדלת נפתחה לרווחה. בפתח עמד אדם, שהפריך באופן מוחלט את התיאוריה שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

אני לא יודעת מה היה חזק יותר כשהתקרב אלינו – ריח הבושם של אישה אחרת, או הצחנה המרה של אלכוהול עבש. הוא היה לבוש עדיין בבגדים שלבש בליל אמש, נכשל בניסיון לנגב את השפתון מהצוואר שלו, והותיר עליו כתם ענקי בגוון ורוד זנותי שהתחיל באוזן והסתיים בחולצה.

פתאום לא רציתי שיתקרב בכלל אליי או אל התינוק שלנו – ושום כמות של ג'ל נגד חיידקים לא הייתה משנה את העובדה שהוא היה מלוכלך לחלוטין. מכמה בחינות. תהיתי בדכדוך לפני כמה זמן הגעתי למסקנה הזו.

״אפשר… אפשר להחזיק אותה?״ שאל והושיט את זרועותיו.

אימא נרתעה כשנשפתי נשיפה חדה. ״זה בן, אדם.״

הוא הרים את עיניו בפליאה ומשך את זרועותיו. לאחר מכן התיישב והביט בנו. כפי הנראה לא היה מסוגל לומר דבר, ובטח לא את הדבר הנכון.

״פספסת את זה,״ אמרתי וניגבתי דמעות טריות שדקרו את עיניי. ״אני לא מאמינה שפספסת את זה, אדם.״

״תשמעי, ג'ס… אני יכול להסביר.״

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אתה, אני, הכל”