מסע ארוך כל כך

"מיסטרי כותב בתשוקה עזה, וביצירתו ניכרות האבחנות הרחומות והנוקבות ביותר על המצב האנושי, מה שהופך אותו לאחד הסופרים המסעירים והחשובים של זמננו בשפה האנגלית." שופטי פרס ניוסטאט הבינלאומי לספרות, 2012 גוסטד נובל, פקיד בנק הודי חרוץ, הוא איש משפחה למופת שחייו הצנועים מתפוררים אט אט לנגד עיניו. אך בקהילת דיירי הבניין שלו, גוסטד הוא הקול השפוי היחיד בקרב הדרמות המתמשכות של שכניו שוחרי המדון. באחד הימים הוא מקבל מכתב מידיד ותיק, סוכן ביון, המבקש ממנו עזרה במשימה הרואית. בתמימותו ומתוך רגשי נאמנות מסכים גוסטד בלב חרד. עד מהרה הוא מוצא את עצמו לבדו, שקוע בפשע שלא התכוון לו, הולך ומסתבך ברשת מסוכנת של שקרים. מסע ארוך כל כך הוא רומן רב־רבדים עתיר הומור וחמלה, המשרטט את מסעו של לב מוסרי בעולם שניגף ברוחות השינוי הסוערות. הספר היה מועמד לפרס בוקר 1991, זכה בשלל פרסים ואף עובד לקולנוע. בשנת 2010 הוא עלה לכותרות כאשר הורחק מתוכנית הלימודים באוניברסיטת מומביי בשל הביקורת שהוא מטיח כלפי השלטון ופער המעמדות.

מקט: 15100397

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סקירה

"מיסטרי כותב בתשוקה עזה, וביצירתו ניכרות האבחנות הרחומות והנוקבות ביותר על המצב האנושי, מה שהופך אותו לאחד הסופרים המסעירים והחשובים […]

---

1

א

אור ראשון של בוקר אך בקושי האיר את השמים כשפנה גוּסטד נובֶּל מזרחה כדי לשאת את תפילותיו לאָהוּרה מַזדה. השעה שש קרבה, ועל העץ היחידי במתחם החלו הדרורים לצייץ. גוסטד הקשיב לשריקותיהם מדי בוקר שעה שהתפלל את הקוּסטי שלו. היה בכך משהו מרגיע. לעולם ראשונים הדרורים; קריאות העורבים הגיעו אחר כך.

במרחק כמה דירות משם החל קרקושם המתכתי של סירים ומחבתות לכרסם בשולי הדממה. הבְּהָאיה השתופף ליד כד האלומיניום הגבוה ומזג חלב לכליהן של עקרות בית. המצקת הקטנה בעלת הידית הארוכה המעוקלת שקעה במְכל והגיחה, שקעה והגיחה חפוזות ומבלי לאבד טיפה כמעט. בכל פעם שסיים לשרת לקוחה, הניח למצקת בכד החלב, יישר את הדְהוֹטי שלו ועיסה את ברכיו החשופות בעת שהמתין לכספו. פתותי עור מת יבש נָשלו מאצבעותיו. הנשים נרתעו בסלידה, אך הודות לשעה הרוגעת ולקרני האור הראשונות, לא הופרה השלווה.

גוסטד נובל משך מעט את כיפת התפילות ממצחו הרחב החרוש קמטים, עד שנחה על שערו האפור־לבן ביתר נוחות. בד הקטיפה השחור של הכיפה עמד בניגוד חד לפאות לחייו האפרוריות, אך שפמו העבות והמטופח היה שחור וקטיפתי בה במידה. גבה קומה ורחב כתפיים, עורר גוסטד קנאה והתפעלות בחבריו ובבני משפחתו בכל פעם ששוחחו על בריאות או על חולי. יחסית לאדם השוחה במי הגאות של העשור החמישי לחייו, הם אמרו, הוא נראה חסון כל כך. בייחוד יחסית לאדם שעבר תאונה קשה רק לפני שנים אחדות; ואפילו ממנה נחלץ עם לא יותר מצליעה קלה. אשתו שנאה דיבורים מעין אלו. טאץ’ ווּד, היתה דילְנָוואז אומרת לעצמה ותרה סביב אחר שולחן או כיסא מתאימים כדי להקיש עליהם בחשאי. אבל לגוסטד לא היה אכפת לספר על התאונה שלו, על היום שבו סיכן את חייו כדי להציל את בנו בכורו.

מעל הקרקושים הערים של מְכל החלב הוא שמע צווחה: “מוּאה גנב! ישר למשטרה צריך למסור אותך! נראה אותך מוסיף מים אחרי שהם ישברו לך את הידיים!” הקול היה קולה של מיס קוּטפּיטיָה, ושלוות השחר פינתה את מקומה בלא חמדה ליום תזזיתי חדש.

איומיה של מיס קוטפיטיה היו מן השפה ולחוץ. היא עצמה אף פעם לא קנתה את החלב של הבהאיה, אך האמינה בכל לבה שתוכחות מזדמנות נחוצות לריסונו, ושהן לטובת הכלל. מישהו חייב להבהיר לנוכלים האלה שלא גרים כאן שוטים, בבניין קְהוֹדאדאד. היא היתה אישה צמוקה כבת שבעים, ורק לעתים נדירות, לדבריה, יצאה מביתה בימים אלה, משום עצמותיה שהלכו ואיבדו את גמישותן עם כל יום שחלף.

אך לא עם רבים בבניין היתה יכולה לדבר על עצמותיה, או על כל דבר אחר לצורך העניין, כיוון שבמהלך השנים רכשה לעצמה מוניטין של אישה קמצנית, נרגנת וגסת רוח. בעיני ילדים היתה מיס קוטפיטיה התגלמותה של המכשפה הכול־נוכחת מסיפורי האגדות שלהם. הם היו אצים על פני דלתה וצורחים, “תברחו מהדאקֶן! תברחו מהדאקן!” מרוב פחד, ולא פחות מכך, כדי לדרבן אותה לחרף ולגדף ולנופף באגרופה. אך נוקשות ככל שהיו עצמותיה, לעתים נראתה מתנועעת בזריזות מעוררת השתאות כשרצתה בכך, מתרוצצת מחלון למרפסת למדרגות אם התרחשו בעולם החיצון אירועים שביקשה לראות.

הבהאיה היה רגיל לשמוע את הקול חסר הפנים הזה. הוא מילמל לטובת לקוחותיו: “כאילו שאני מייצר את החלב. פרה עושה את זה. המאליק אומר, לֵך, תמכור את החלב, וזה כל מה שאני עושה. מה זה מועיל להציק לאיש מסכן כמוני?”

לשבריר רגע, באור הבוקר המהוסס, ניסכה על פניהן הכנועים והיגעים של הנשים ארשת של אצילות מעודנת. קִצרות רוח היו לרכוש את הנוזל הלבנבן המדולל החולני למראה ולחזור למלאכת יומן. דילנוואז חיכתה גם היא, סיר אלומיניום ביד אחת וכסף בשנייה. אישה דקיקה היתה, את שערה החום כהה קיצרה לכבוד מסיבת יום ההולדת הראשונה של בתם רושאן לפני שמונה שנים, ומאז לא זנחה את התספורת. היא לא ידעה לבטח אם היא מתאימה לה עכשיו, על אף שגוסטד טען בתוקף שכן. מעולם לא היתה יכולה לסמוך על טעמו. כשנכנסו חצאיות מיני לאופנה, רק לשם השעשוע הפשילה את שמלתה וטפפה כה וכה בחדר, ורושאן הקטנה התגלגלה מצחוק למראהּ. אבל הוא חשב שהיא צריכה לשקול זאת ברצינות — תארו לעצמכם, אישה בת ארבעים וארבע בחצאית מיני. “אופנות נועדו לצעירים,” היא אמרה, נבוכה משהו. והוא התחיל לשיר את השיר ההוא של נֶט קינג קול, בקולו העמוק:

לעולם לא תזדקני

כל עוד אהבה בלבך

את שערך החום כהה אולי יכסיף הזמן

כשתשקעי בחלומות על כיסא נדנדה ישן…

היא אהבה שגוסטד שינה את המילים מ”שערך הזהוב”, וחיוך רחב תמיד הפציע על פניו בשורה השלישית.

שרידים מהחלב של אתמול נותרו בסיר שהחזיקה. את הטיפות האחרונות זה עתה שתו היא וגוסטד בתה שלהם, והיא לא הספיקה לשטוף אותו. לתחושתה היתה יכולה להספיק, אילו לא היתה יושבת שעה ארוכה ומקשיבה לגוסטד מקריא באוזניה מתוך העיתון. ולפני כן, מדבר על בנם הבכור שבקרוב ילמד במכון ההודי לטכנולוגיה. “סוֹהרַבּ עוד יעשה לעצמו שֵם, את תראי,” אמר גוסטד בגאווה אבהית מוצדקת. “כל הקורבנות שלנו עומדים סוף־סוף להשתלם.” היא לא ידעה מה עבר עליה הבוקר שכך ישבה ופיטפטה בנחת, מכלה את זמנה לריק. עם זה, לא בכל יום הגיעו חדשות טובות כל כך לבנם הבכור.

דילנוואז התקדמה מעט כשכמה מהנשים עזבו ותורה קרב. כמו האחרים גם משפחת נובל חיכתה לנצח לתלושי חלב מהמשרד הממשלתי. ובינתיים נאלצה לפקוד מדי יום את הבהאיה, שזנב השיער הקצר הדליל שצימח על קודקודו, המגולח למשעי זולתו, לא חדל לשעשע אותה. היא הכירה שזה מנהג הינדי בקסטות מסוימות, לא ידעה איזו בדיוק, אך בעל כורחה הזכיר לה תמיד זנב של חולדה אפורה. בבקרים ששימן את קרקפתו, הבהיק הזנב.

היא קנתה את החלב שלו ונזכרה בימים שתלושי מזון היו נחלתם של עניים או משרתים, ימים שבהם היא וגוסטד היו יכולים להרשות לעצמם לקנות את החלב הטוב הסמיך של “המחלבה הפארסית” (מיס קוטפיטיה עדיין היתה יכולה), לפני שהחלו המחירים לנסוק מעלה, מעלה, מעלה ולא ירדו מעולם. היא קיוותה שמיס קוטפיטיה תפסיק לצרוח על הבהאיה. זה לא הועיל במאומה, רק ליבה את שנאתו כלפיהם. אלוהים יודע מה הוא עלול לעשות לחלב — גם כך המסכנים האלה שחיו בצריפים עלובים ובגְ’הוֹפּאדפּאטים בתוך בומביי ומסביב לה, הביטו בך לפעמים כאילו הם רוצים לזרוק אותך מהבית שלך ולעבור לגור בו עם המשפחות שלהם.

היא ידעה שכוונותיה של מיס קוטפיטיה טובות חרף הסיפורים המשונים על האישה הזקנה שנפוצו זה שנים בבניין. גוסטד העדיף לשמור מרחק רב ככל האפשר ממיס קוטפיטיה. הוא אמר שקשקושי הטירוף שלה יכולים לטמטם לצמיתות גם את המוח השפוי ביותר. דילנוואז היתה אולי חברתה היחידה של מיס קוטפיטיה. כיוון שחונכה בילדותה לחלוק למבוגרים כבוד בלתי מותנה, לא התקשתה לקבל את מוזרויותיה. היא לא מצאה בהן שום דבר דוחה או מעצבן — משעשעות לעתים, מייגעות לעתים, כן. אבל אף פעם לא פוגעניות. אחרי הכול, לרוב לא רצתה מיס קוטפיטיה אלא להציע עזרה ועצה בעניינים שחוקי הטבע קטונו מלהסביר. לטענתה הבינה בקללות ובכישופים: הן להטיל והן להסיר; במאגיה: שחורה ולבנה; באותות ובמופתים; בחלומות ובשברם. חשובה מכול, לדבריה, היתה היכולת להבין את המשמעות החבויה באירועים שגרתיים ובהתרחשויות מקריות; והדמיון הפורה המפותח שלה היה מבדר לעתים.

דילנוואז דאגה לעולם לא לעודד אותה יתר על המידה. אבל היא הבינה שבגילה של מיס קוטפיטיה, אוזן סבלנית חשובה יותר מכול. וחוץ מזה, יש מישהו שבנקודה זו או אחרת בחייו לא התקשה לכפור לחלוטין בעל־טבעי?

הקרקושים והפטפוטים סביב מוכר החלב נדמו רחוקים לגוסטד נובל בזמן שמילמל רכות את תפילותיו תחת עץ הנים, אור הבוקר אוהד את דמותו הנאה העטויה לבן. הוא לחש את הפסוקים המתאימים והתיר את הקוסטי המלופף סביב מותניו. כשסיים לפרוש את כל שלושת המטרים של החגור הדק המקודש שנטווה בעבודת יד, הצליף בו קלות, כמו בשוט: פעם, פעמיים, שלוש. וכך גורש אהרימן, הרוח הרעה — בהינף מפרק יד מיומן זה, נחלתם הבלעדית של המקפידים לקיים את הקוסטי שלהם דרך קבע.

מחלק זה של התפילות נהנה גוסטד יותר מכול, אפילו בילדותו, כשהיה מדמיין את עצמו צייד עשוי ללא חת, המבקיע בגבורה את דרכו אל מעבי ג’ונגלים שרגל אדם לא דרכה בהם, עמוק בלב ארצות לא נודעות, והוא אינו חמוש אלא בקוסטי רב־העוצמה הקדוש שלו. באבחת חבל מקודש זה היה מתיז את ראשיהן של מפלצות, שופך את מעיהם של טיגריסים שֶׁנחַרבִּיים, מנגף גדודי קניבלים פראיים. יום אחד בזמן שתר את המדפים בחנות הספרים של אביו, הוא נתקל בסיפור על קוטל הדרקונים יקיר לבה של אנגליה. מאז ואילך בכל פעם שהתפלל, היה גוסטד לג’ורג’ הקדוש הפארסי, משסע דרקונים בקוסטי האמין שלו, בכל מקום שמצא אותם: תחת שולחן האוכל, בארון, תחת מיטתו, אפילו מתחבאים מאחורי המתקן לייבוש כביסה. מזה ומזה צנחו ראשיהן נוטפי הדם המנותקים של מפלצות רושפות אש.

דלתות נפתחו ונסגרו בטריקה, צלצול מטבעות כסף, קול צעק הוראות מיוחדות למשלוח הבא של הבהאיה. מישהו התלוצץ עם האיש: “אריי בהאיה, למה שלא תמכור את החלב ומים בנפרד? יותר טוב ללקוח, וגם לך יהיה יותר קל — לא צריך לערבב.” אחריו הגיעה ההכחשה התקיפה החבוטה של הבהאיה.

חדשות שעות הבוקר המוקדמות ברדיו אוֹל־אינדיה הנתון לפיקוח ממשלתי בקעו רכות, מתונות, מחלון פתוח. מתיקותן הצלולה של המילים ההינדיות בחנה את אוויר הבוקר, ובשעה זו הציעה קונטרפונקט בוטח לבי־בי־סי ווֹרלד סרוויס שהתפרץ בגסות מדירה אחרת, שורט את האוויר בקולות פיצוח ושריקה קצרי־גלים.

ההלצה לא הפריעה לתפילותיו של גוסטד, וגם הרדיו לא הסיח את דעתו. היום לא היה בכוחן של החדשות להשיאו לידי זילוּת, מפני שכבר קרא את הטיימס אוף אינדיה. כיוון שלא הצליח לישון, הוא קם מוקדם מהרגיל. כשפתח את הברז כדי לגרגר ולצחצח שיניים, פרצו המים בקול נפץ עז ורטוב. הדבר בא עליו במפתיע. הוא זינק לאחור ומשך את ידו. אוויר, הוא אמר לעצמו, נפלט מהצינורות שעמדו ריקים מאתמול בשבע בבוקר, כשסיימה העירייה את מכסת המים היומית. הוא חש מטופש. להיבהל כך מברז רעשן. הוא סגר את המים, אחר כך סובב את הידית לאטו, רק מעט. הברז המשיך לגרגר באיום.

עבור דילנוואז היו קולות השריקה, היריקה, הגעש המוכרים הזמנה להתעורר. היא חשה את המיטה הריקה לידה וחייכה לעצמה, מפני שצפתה שגוסטד יתעורר לפניה היום. היא בהתה בישנוניות בשעון עד שהראה לה את השעה, אחר כך התהפכה על בטנה ועצמה את עיניה.

ב

הרבה לפני שזרחה השמש באותו בוקר, לפני שהגיע הזמן להתפלל, חיכה גוסטד בקוצר רוח לטיימס אוף אינדיה. חשכה מוחלטת שררה אך הוא לא הדליק את האור, כיוון שבחשכה היה הכול ברור ומסודר יפה. הוא ליטף את משענות הזרוע של הכיסא שבו ישב, חושב על העשורים שחלפו מאז גילף אותו סבו בנגריית הרהיטים שלו. והמכתבה השחורה הזאת. גוסטד נזכר בשלט על החנות, היה יכול לראותו אפילו כעת. ברור כמו תצלום לנגד עיניו: נובל ובניו, בוני רהיטי איכות, ואני גם זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את השלט — הייתי צעיר מכדי לקרוא את המילים, אך לא כדי לזהות את התמונות שפיזזו סביבן. ויטרינה מעץ מבהיק בגון דובדבן; מיטת אפריון עצומה; כיסאות בעלי מסעד מגולף ורגלי קבריולה תואמות להפליא; מכתבה שחורה וכבודה עד מאוד: כולם כמו הרהיטים בבית ילדותי.

כמה מהם כאן כעת, בביתי. ניצלו מציפורני פשיטת הרגל — ביטוי קר כמפסלת. הצליל אכזרי וחד ובלתי נלאה כמו זיזי המתכת בנעליו של פקיד ההוצאה לפועל. נקישותיהם הזדוניות של הזיזים הידהדו על מרצפות האבן. ממזר שכמותו — לקח כל מה שהיה יכול להניח עליו את ידיו המטונפות. אבא המסכן שלי. איבד הכול. חוץ מהרהיטים המעטים שהצלתי. בעזרת מלקולם, במסחרית הישנה. פקיד ההוצאה לפועל מעולם לא גילה. חבר טוב היה מלקולם סלדנה. כמה עצוב שלא שמרנו על קשר. חבר אמיתי. כמו שהיה מייג’ור בּילימוֹריה.

גוסטד הניד בראשו כשנזכר בו. בילימוריה הארור. אחרי הדרך המחפירה שבה התנהג, יש לו העוז לכתוב לי עכשיו כדי לבקש טובה, כאילו כלום לא קרה. מצדי הוא יכול לחכות לתשובה עד קץ ימיו. גוסטד סילק את מכתבו המחוצף של המייג’ור מראשו, זה איים להפר את הסדר הטוב שהשליטה החשכה. ושוב התכנסו סביבו לנחמו רהיטי ילדותו. הרהיטים ניצבו כסוגריים סביב כל חייו, כזקיפים לשפיותו.

הוא שמע את מכסה המתכת של חריץ הדואר הקבוע בדלת מתרומם, ובה בעת כמעט הבחין בקווי המתאר הלבנים של העיתון כשהחליק פנימה. עדיין ישב, ללא ניע: מוטב להניח לאיש להמשיך בדרכו, הוא לא צריך לדעת שאני מחכה. מדוע עשה זאת, לא ידע לומר.

כשדיוושו האופניים הלאה, שב השקט לשלוט בכול. גוסטד הדליק את האור והרכיב את משקפיו. הוא התעלם מהכותרות העגומות על פקיסטן, בקושי העיף מבט על האם העירומה למחצה חובקת את ילדה המת וממררת בבכי. כיתוב התמונה, שלא עצר לקרוא, כיוון שנראתה ככל התמונות שהופיעו דרך קבע בשבועות האחרונים, סיפר על חיילים שמשתמשים בתינוקות בּנגאלים לאימוני כידון. הוא פתח בעמוד הפנימי שבו פורסמו תוצאות בחינות הקבלה למכון ההודי לטכנולוגיה. הוא פרש את העמוד על שולחן האוכל. מהמזנון הביא את פיסת הנייר הקטנה עם מספר הנבחן של סוהרב, בדק וניגש להעיר את דילנוואז.

“קדימה, קומי! הוא התקבל!” הוא ליטף את כתפה. חיבה וקוצר רוח נמהלו בליטופו. גם מעט אשמה: המכתב הזה. הוא הסתיר מפניה את המכתב של מייג’ור בילימוריה.

דילנוואז התהפכה וחייכה. “אמרתי לך שהוא יתקבל. ואתה פשוט המשכת לדאוג.” היא ניגשה לחדר האמבטיה וחיברה את צינור הפלסטיק השקוף כדי למלא את דודי המים, אף שהיום היה לה די זמן לצחצח שיניים תחילה ולהכין תה. השעה היתה רק חמש בבוקר — שעתיים שלמות לפני הפסקת המים. היא סובבה את ידית הפליז, וראש המים פרץ בגעש מהצינור. זנב ארוך של בועות אוויר השתרך בעקבותיו. כמו הבועות שהיו רוחשות באקווריום הקטן של בנה הצעיר. כמה אהב דריוּס את היצורים הססגוניים הקטנים עם השמות היפים שאהב לדקלם כשהציגם בגאווה: גוּפּי, מוֹלי שחור, מלאכי, קווין ניאוני, גוּרמי נשקן — לזמן־מה הם היו כל עולמו.

אך כעת עמד האקווריום ריק. וכן כלובי הציפורים. מוטלים היו כאבן שאין לה הופכין, מכוסים אבק וקורי עכביש, על מדף חשוך בצ’וֹל ליד השירותים, יחד עם קופסת הפרפרים של סוהרב. והספר הטיפשי שזכה בו לפני שנים ביום חלוקת הפרסים בטקס סיום השנה. לומדים על חרקים… או משהו מעין זה. התעורר ויכוח גדול רק מפני שאמרה שזה אכזרי להרוג את היצורים הקטנים והססגוניים האלה. אבל גוסטד אמר שצריך לעודד את סוהרב — אם ישקוד וילמד את זה בקולג’, יערוך מחקרים וכל זה, יוכל לעשות לעצמו שם עולמי.

על הסיכות החלודות עדיין הופיעו כמה בתי חזה במקומם, אך לא יותר. מבחר כנפיים, כאילו השילו פרחים אקזוטיים את עליהם, היו פזורות בתחתית הקופסה בין מחושים שבורים וראשים זעירים שלא דמו לראשים אחרי שנותקו מבתי החזה. פעם הם עוררו את דילנוואז לתהות לרגע קל איך מצאו גרגרי פלפל שחור שלמים את דרכם פנימה, עד שהבינה בחלחלה מה היו הדברים העגולים האלה.

פרץ המים, תסיסתו של הזרם העולה, ריטוטי הצינור, תמיד ריתקו את חושיה. אחר כך התייצב הזרם, ואפשר שלא היתה זאת אלא פיסת צינור ריקה לולא הפעימה הקלה בכף ידה, היכן שאחזה בצינור כדי שלא יחליק מהדוד.

גוסטד רצה להעיר את סוהרב. דילנוואז עצרה בעדו. “תן לו לישון. תוצאת מבחן הקבלה לא תשתנה אם ידע אותה בעוד שעה.”

הוא הסכים ברצון. אף על פי כן סר אל החדר האחורי. בחשכה היה יכול להבחין בדלת הכפיסים שחיבר כמעקה לצד המיטה לפני חמש־עשרה שנה עבור סוהרב, שהיה משתולל בשנתו כאילו המשיך במשחקי המשובה של שעות היום אל תוך הלילה. המחסום הלילי שנהגו לבנות לאורך המיטה עם כיסאות מחדר האוכל לא פעל, הוא תמיד דחף את הכיסאות מהמיטה והלאה. ולפיכך, דלת הכפיסים. סוהרב כינה אותה מיד המיטה־עם־הדלת, ומצא את התוספת יעילה מאוד כשבנה בית־מיטה מכל הכרים והשמיכות והכריות שהצליח לאסוף.

כעת היתה המיטה־עם־הדלת שייכת לרושאן. אחת מזרועותיה הדקיקות, שמצאה את דרכה אל בין כפיסי העץ, היתה תלויה על צדה. יום הולדתה התשיעי קרב ובא. כמו אמא שלה, חשב גוסטד כשהתבונן בגופה השברירי. הוא הפנה את מבטו לעבר מקום משכבו של סוהרב, על הדְהוֹלְני הצר שבמשך היום גולגל בחזרה תחת מיטתו של דריוס. גוסטד תמיד רצה לקנות מיטה שלישית ראויה, אך לא היה לכך מקום בחדר הקטן.

עיניו נמלאו גאווה ואושר כשהביט בבנו, וחששו נמוג: הפנים בני התשע־עשרה עדיין היו שלווים כפי שהיו בלילות ילדותו במיטה־עם־הדלת. הוא תהה אם הזמן ישים קץ לכך. יומו שלו הגיע, הוא ידע, כשנעשקה חנות הספרים של אביו בזדון ואָבדה. ההלם והבושה שהתלוו לכך הפילו את אמו למשכב. אצבע העוני נעה במהירות כה רבה, מלכלכת ומזהמת. זמן קצר אחר כך הלכה אמו לעולמה. והשינה לדידו לא עוד היתה עניין מבורך, אלא זמן שבו התעצמו החרדות, וגבר הכעס — כעס חסר מיקוד, משונה — זמן של חוסר אונים; והוא היה מתעורר מותש כדי לקלל את היום החדש.

ולכן שעה שהביט בסוהרב ישן שנת ישרים, על פניו ארשת הגובלת בחיוך; ובדריוס שבגיל חמש־עשרה היה השתקפות צעירה יותר, נמוכה יותר של מבנה גופו השרירי של אביו; וברושאן הקטנה שתפסה חלל כה זעיר במיטה־עם־הדלת, שתי צמותיה נחות לצדה על הכרית: בזמן שהתבונן בהם גוסטד בדממה, איחל לכל אחד מהם בתורו שיהיו כל הלילות בחייהם אפופי נחת ושלווה. בשקט־בשקט הימהם את שיר המלחמה שעיבד לשיר ערש והיה שר להם לפני השינה כשהיו קטנים:

יבורכו כולם, יבורכו כולם

יבורכו סוהרב ודריוס שלי וכולם

יבורכו סוהרב ודריוס ורושאן שלי ו…

סוהרב התהפך בשנתו וגוסטד חדל מלהמהם. החדר היה חשוך כמו יתר החדרים בדירה, עם נייר ההאפלה המכסה את שמשות החלונות ואת פתחי האוורור. גוסטד תלה אותו לפני תשע שנים, במלחמה עם סין. דברים רבים קרו באותה שנה, הוא חשב. רושאן נולדה, ואחר כך התאונה האיומה שלי. איזה מזל. לשכב במיטה שנים־עשר שבועות עם ירך שבורה בין שקי החול של מדהיוואלה מרפא העצמות. ומהומות בעיר — הטלות עוצר, הסתערויות לָאתי3 ואוטובוסים בוערים על כל צעד ושעל. שנה נוראה היתה 1962. ותבוסה משפילה כל כך, אנשים בכל מקום דיברו אך ורק על התקדמותם של הסינים כאילו לא היה הצבא ההודי אלא אסופה של חיילי בדיל. לחשוב שעד הרגע האחרון ממש המשיכו שני הצדדים לטעון לשלום ולאחווה. בייחוד גָ’וואהַרלָל נֶהרוּ, עם הסלוגן החביב עליו “הינדי־צ’ייני בְּהַאי־בהאי”, שהתעקש שצ’וּ אֶן־לאי אח הוא, ושתי האומות חברות טובות. וסירב להאמין לכל הדיבורים על מלחמה חרף העובדה שזמן קצר קודם לכן פלשו הסינים לטיבט והציבו מספר דיוויזיות לאורך הגבול. “הינדי־צ’ייני בהאי־בהאי” כל הזמן, כאילו באמת תשרור ביניהם אחווה אם רק יחזור על כך בתכיפות מספקת.

3 Lathi: אלה ששימשה את המשטרה ההודית לפיזור הפגנות ומהומות תוך כדי הסתערות.

וכששטפו הסינים בהמוניהם מההרים, אמרו כולם שהנה ההוכחה לטבעו הבוגדני של הגזע הצהוב. מסעדות ומספרות סיניות איבדו את לקוחותיהן, ועד מהרה הפך הסיני לאיום מספר אחת. דילנוואז היתה מתרה בדריוס, “אם לא תגמור את האוכל שלך, יבוא הצ’יינו המרושע וייקח אותך.” אבל דריוס בשלו, הוא לא פחד. הוא כבר גיבש את תוכניותיו אחרי ששוחח עם חבריו לכיתה א’ על הצהובים ההם, שאספו ילדים כדי לבשל מהם נזיד, יחד עם חולדות, חתולים וכלבלבים קטנים. הוא אמר שיביא את אקדח הקפצונים של הדיוואלי, יטעין אותו בסליל של טוֹאטי, ובּאנג־בּאנג יהרוג את הצ’יינו אם רק יעז להתקרב לדירה שלהם.

אך למרבה אכזבתו של דריוס, אף חייל סיני לא התקרב לבניין קהודאדאד. תחת זאת גדודים של פוליטיקאים פיטרלו בשכונה וגייסו תרומות. בהתאם למפלגה שאליה השתייכו, הם נאמו נאומים בשבח עמדתה ההרואית של ממשלת הקונגרס, או הוקיעו אותה על אי־כשירותה, משום ששלחה ג’אוואנים הודים אמיצים עם נשק מיושן ומַדי קיץ למות בידי הסינים בהימלאיה. כל מפלגה שילחה משאיות עטורות דגלים לסייר בחוצות העיר עם כרזות שהיו מופת לשנינות: כורכות זו בזו תמיכה במפלגה ותמיכה בחיילים, בזמן שהמתרימים צורחים עצמם לדעת מבעד למגאפונים ומשדלים אנשים להקרבה עצמית, כמו הג’אוואנים הצובעים את השלג בהימלאיה בדמם היקר כדי להגן על בּהָראט מאטה.

והאנשים השתכנעו כי יש לעצור את זרם הפולשים הצהובים. הם זרקו שמיכות וסוודרים וצעיפים מחלונות בתיהם אל המשאיות הפתוחות שחלפו מתחת. בכמה מהשכונות האמידות הפך המאמץ המשותף לגיוס תרומות לתחרות, כשכל שכן עושה כמיטב יכולתו להיראות בו־זמנית עשיר יותר, פטריוטי יותר ורחום יותר מחברו. נשים הסירו צמידי זהב ועגילים וטבעות מגופן ונתנו אותם. כסף — שטרות ומטבעות — נכרך במטפחות והושלך אל ידיהם אסירות התודה של המתרימים. גברים קרעו חולצות ומעילים מגבם, תלשו נעליים מרגליהם, חגורות ממותניהם, והטילו אל המשאיות. אֵילו זמנים היו אלה, ודמעות של גאווה ואושר נקוו בעיני כולם לנוכח סולידריות שכזאת, נדיבות שכזאת. אחר כך סוּפּר שכמה מהחפצים שנתרמו הופיעו למכירה בצ’וֹר בָּזאר ובנוּל בזאר ובדוכניהם של רוכלים לצד הדרך בכל מקום, אף שרק תשומת לב מעטה הוקדשה להאשמה המכוערת הזאת; זוהרה של אחדות לאומית עדיין היה חם ומנחם.

אך כולם ידעו שהמלחמה עם סין הקפיאה את לבו של גָ’וואהַרלָל נהרו, ואחר שברה אותו. הוא מעולם לא החלים ממה שראה כבגידה מצדו של צ’ו אן־לאי. הפַּנְדיטג’י, יקיר המדינה, צ’אצ’ה נהרו של כולם, ההומניסט הבלתי נלאה, איש החזון הדגול, הפך לאדם מריר ועוין. מכאן והלאה לא סבל ביקורת ולא היה מוכן לשמוע בעצתו של איש. אחרי שאיבד לצמיתות את תאבונו לפילוסופיה ולחלומות, הידרדר לאינטריגות פוליטיות ולקטטות פנימיות, אף שסימנים למזגו הרודני ולרגזנותו הבליחו עוד לפני המלחמה עם סין. הסכסוך עם חתנו, העצם בגרונו הפוליטי, היה ידוע לכול. נהרו אף פעם לא סלח לפירוז גנדהי על חשיפת שערוריות בממשלה; לא היה לו עוד כל צורך במגיני החלכאים ובאלופי הנדכאים, תפקידים שהוא עצמו מילא פעם ברוב התלהבות ובהצלחה מסחררת. כעת היה רדוף אובססיה בלתי נשלטת אחת בלבד, והיא כיצד להבטיח שבתו היקרה אינדירה, היחידה שאהבה אותו באמת, לטענתו, שאפילו נטשה את בעלה חסר הערך כדי להיות עם אביה — כיצד להבטיח שתירש את כס ראש הממשלה אחריו. קיבעון אחד ויחיד זה מילא את ימיו ולילותיו, ימים ולילות שבגידתו של צ’ו אן־לאי העכירה לנצח, הקדירה לעד, לא כמו הערים המואפלות ששבו אל האור בתום העימות, משחשפו אנשים את דלתות וחלונות בתיהם.

גוסטד, עם זאת, הותיר את נייר ההאפלה על כנו. הוא אמר שהחשכה היטיבה עם שנתם של הילדים. דילנוואז חשבה שהרעיון מגוחך, אך לא התווכחה איתו, כיוון שזמן קצר קודם לכן הלך אביו לעולמו בבית ההחלמה. אולי, היא חשבה, מצא לעצמו נחמה בחשכה אחרי ביקורו האחרון של המוות.

“אתה יכול להסיר את הנייר השחור כשתרגיש מוכן, באבא. חלילה לי להכריח אותך,” היא אמרה, אך מעת לעת הפריחה הערות מחודדות: הנייר צבר אבק והיה קשה לנקותו; הוא הניח לעכבישים מקומות אידיאליים לטוות את קוריהם; הוא סיפק מחסה מושלם למקקים להטיל בו את ביציהם; והוא הפך את הבית כולו אפלולי ומדכא.

שבועות חלפו, אחר כך חודשים, כשהנייר חוסם את כניסתו של כל מקור אור באשר הוא, ארצי ושמימי כאחד. “נדמה שהבוקר בבית הזה אף פעם לא עולה,” המשיכה דילנוואז להתלונן. אט־אט היא למדה דרכים חדשות להתמודדות עם אבק, עם קורי עכביש ועם מזיקים ביתיים. המשפחה הסתגלה לחיים מעוטי אור, כאילו מאז ומעולם כיסה נייר ההאפלה את החלונות. אך מפעם לפעם כשהטרידו ענייני היומיום את דילנוואז באופן מיוחד, הפך הנייר מטרה לתסכולה: “איזה יופי. הבן אוסף פרפרים ועשים, והאבא מקקים ועכבישים. בקרוב יהפוך בניין קהודאדאד למוזיאון אחד גדול לחרקים.”

אך שלוש שנים אחר כך תקפו הפקיסטנים בניסיון להשיג לעצמם פיסה מקשמיר, כפי שעשו מיד לאחר החלוקה, ושוב הכריזו על האפלה. וגוסטד, בנימת ניצחון, הפנה את תשומת לבה לחוכמה שבהחלטתו.

ג

הוא עזב את ילדיו הישֵנים וחזר לקרוא את שאר העיתון. עוד לא הגיעה השעה לתפילותיו: אור טרם הפציע באופק. הוא נכנס למטבח בעקבות דילנוואז וקרא למענה את הכותרות: “משטר טרור במזרח פקיסטן.”

“רגע, אני ממלאת את המאלטוּ,” היא אמרה, כיוון שלא שמעה מבעד לשאון המים הזורמים. לחץ המים היה נמוך היום, ונדרש לדוודים זמן רב יותר להתמלא. היא תהתה מדוע, בזמן ששטפה את ריבוע הכותנה הדקיק כדי לסנן באמצעותו את מי השתייה היומיים ולאחסן אותם. היא פרשה את הבד הרטוב והטילה אותו על פיו הפעור של כד החומר. הוא נחת בחבטה רטובה וחדה. באצבעות מיומנות צרה שקערורית במרכזו כדי להתקין משפך בד.

“כתוב שהליגה האוואמית הכריזה על הרפובליקה של בנגלדש,” המשיך גוסטד כשנסגר הברז. “בהפסקת צהריים בקנטינה אמרתי לכל הבחורים שזה בדיוק מה שיקרה. הם אמרו שגנרל יחיא ירשה לשייח’ מוּג’יבּוּר רחמן להקים ממשלה. את היד הימנית אני מוכן לחתוך ולתת לכם, אמרתי, אם הפנאטים והדיקטטורים האלה יכבדו את תוצאות הבחירות.”

“מה יקרה עכשיו?” הוא התעלם משאלתה וקרא בשקט על פליטים בנגאלים הנוהרים אל הגבול עם סיפורים על מעשי טרור וברבריות, על עינויים והרג והטלות מום; על נשים משוספות שדיים בתעלות; תינוקות משופדים על כידונים, גופות חרוכות בכל מקום, על כפרים שלמים שנמחקו.

כד החומר היה מלא עד שפתו. דילנוואז מדדה שש טיפות מהתמיסה הארגמנית הכהה. לרגע לא חדלה להציק לה העובדה שלא הרתיחו את המים. אבל גוסטד אמר שסינון והוספת אשלגן פֶּרמנגנט הם אמצעי זהירות מספקים. היא סחטה פינה רטובה בכתונת הלילה הפרחונית הדהויה שלה בניסיון לייבשה. הוורידים הכחולים הבולטים על ידיה המזדקנות במהירות־רבה־מדי תפחו ממאמץ. מכסה הקומקום על הכירה ריטט ושיקשק.

“מעניין מה מייג’ור בילימוריה היה חושב,” היא אמרה, גורפת פנימה שלוש כפות תה “בּרוּק בונד”. גרגוריו הרעשניים של הקומקום הפכו להמהומים רכים. היא שנאה להכין תה היישר בקומקום, אך התיון האנגלי החום כהה שהשתמשו בו יותר מעשרים שנה נסדק. המכסה השחוק שהחל להשיל פירורים מעופשים מחומר הבידוד, גם הוא נזקק להחלפה.

“מייג’ור בילימוריה? חושב על מה?” הוא תהה אם יש לה אילו חשדות בעניין המכתב החבוי וניסה להישמע שווה נפש.

“על הצרה הזאת בפקיסטן, אנשים אומרים שתהיה מלחמה. עם הרקע הצבאי שלו, בטח יש לו מידע פנימי.”

מייג’ור ג’ימי בילימוריה התגורר בבניין קהודאדאד תקופה ארוכה כמעט כמו משפחת נובל. גוסטד תמיד אמר לילדיו לקחת ממנו דוגמה, והיה דוחק בהם ללכת זקוף, להבליט את החזה ולהכניס את הבטן כמו דוד מייג’ור. המייג’ור בדימוס אהב לענג את סוהרב ודריוס במעשיות מימי התהילה שלו של צבא וקרבות. בקרב מאזיניו הצעירים זכו הסיפורים מיד למעמד של אגדה, עם דוד מייג’ור שלהם על תקן הגיבור האגדי, כשסיפר על הפקיסטנים מוגי הלב שבשנת 1948 נטשו את המערכה וברחו מאימת החיילים ההודים בקשמיר, או על הפיאסקו של אנשי השבטים המחרידים מהחזית הצפון־מערבית שמיררו את חיי הצבא הבריטי האדיר בימי האימפריה. עבור אנשי השבטים הפראיים והאכזריים, אמר דוד מייג’ור, מלחמה והרג היו לא יותר ממשחק מועדף. אחרי שהתירו להם הפקיסטנים את הרצועה, הם השתכרו ובזזו את הכפר הראשון שעברו בו במקום להמשיך הלאה ולתקוף את הבירה. השעות נקפו בזמן שביתרו את קורבנותיהם ועברו מבית לבית בחיפוש אחרי כסף ותכשיטים ונשים. וכל השעשועים והמשחקים שלהם, אמר דוד מייג’ור, סיפקו לכוחות התגבורת ההודיים את הזמן היקר שנדרש להם להגיע. קשמיר ניצלה, ניצחנו בקרב. ואז היו הילדים נאנחים בהקלה ומריעים. סיפוריו, כפי שתיאר את המאורעות השונים — חציית מעבר בָּניחל, הקרב על בּראמוּלה, המצור על סְרינאגר — היו מרתקים כל כך עד שגוסטד ודילנוואז היו מקשיבים גם הם, מוקסמים.

בשנה שעברה נעלם מייג’ור בילימוריה מבניין קהודאדאד. הוא עזב בלי לומר מילה לאיש, ואיש לא ידע מה עלה בגורלו. זמן קצר לאחר מכן הגיעה משאית עם מפתח לדירתו והוראות לפנות את כל חפציו. על הפגוש האחורי נצבע בכתב יד ובאותיות מקושטות למכביר בסלסולים המסר הבא: בטח באל — צְפוֹר נא בטרם תעקוף. כשחקרו אותם השכנים, סירבו הנהג ועוזרו לספק מידע: הוּמקו קוּץ’ נאהין מעלוּם, אנחנו לא יודעים שום דבר, זה כל מה שאפשר היה לחלץ מפיהם.

עזיבתו הפתאומית של המייג’ור הכאיבה לגוסטד נובל יותר משהתיר למישהו לראות. רק דילנוואז חשה בעומק צערו. “התנהגות מחפירה ממש לעזוב בצורה כזאת אחרי שנים של שכנות. פשוט נימוסים גרועים.” זה כל מה שאמר בנושא.

אולם אף שגוסטד לא יודה בזה, ג’ימי בילימוריה היה יותר מסתם שכן. לכל הפחות היה עבורו כמו אח אוהב. בן משפחה כמעט, אב שֵני לילדים. גוסטד אפילו שקל למנותו לסנדק בצוואתו, אם יקרה דבר־מה לו ולדילנוואז בטרם עת. שנה לאחר ההיעלמות עדיין לא היה מסוגל לחשוב על ג’ימי מבלי שישוב הכאב הנושן. הוא הצטער שדילנוואז הזכירה את שמו. לקבל ממנו מכתב היה גרוע מספיק. ועוד איזה מכתב — מרתיח לי את הדם כל פעם שאני נזכר בו.

בניסיון לשמור על חזות אדישה הפריז בעוקצנותו: “מאיפה לי לדעת מה ג’ימי היה חושב על פקיסטן? הוא לא השאיר לנו את כתובתו החדשה, נכון? אחרת היינו יכולים לכתוב ולשאול לדעתו המלומדת.”

“אתה עדיין כועס,” אמרה דילנוואז. “אבל אני עדיין מאמינה שהוא לא היה עוזב בצורה כזאת אם לא היתה לו סיבה טובה. יום אחד נגלה למה. הוא היה איש טוב.” היא הינהנה בהרהור, כשהיא מערבבת את התה בקומקום האלומיניום. הצבע נראה נכון, והיא מזגה שני ספלים. מארון הקרח היא הביאה את מעט החלב שנשאר מאתמול: הבהאיה עדיין לא הגיע, אבל זה יספיק לפי שעה. גוסטד מזג תה לתחתית ונשף לצננו. עד שסיים לקרוא את העיתון, כמעט הגיע זמן תפילה, אז הוא הלך להביא את כיפת הקטיפה השחורה ויצא. הדרורים צייצו את ציוציהם המרגיעים על העץ היחיד במתחם.

כשהיה באמצע תפילת הקוסטי ואֵי בזה נדלק הרדיו, תחילה בהינדית ואחר כך התמזג עם חדשות הבי־בי־סי וורלד סרוויס, לא הוסחה דעתו משום שכבר ידע את החדשות כולן.

ד

בתחנה ההינדית תמו שידורי החדשות, והחלה סדרה של ג’ינגלים ופרסומות: חמאת אמוּל (“…החממאה הכי טעיממה”), סבון חמאם, משחת נעליים צֶ’רי בְּלוֹסוֹם. המקלט השני שהיה מכוון לבי־בי־סי החורקני, שורקני, כובה.

גוסטד סיים לקשור בשנית את הקוסטי סביב מותניו והבחין בסיפוק ששני צדי החגור, כמו תמיד, שווים באורכם. הוא זקף ושמט את כתפיו כדי להניח לסוּדרה לעטוף אותו בנוחיות. בתגובה לתנועה זו נמשכה הגופייה מעלה והחליקה מהקוסטי, והוא חש בהתרפות הנעימה סביב בטנו. משב רוח חמק לרוחב גבו התחתון. והוא נזכר בקרע האנכי. רוב הסוּדרות שלו היו קרועות, ודילנוואז נידנדה ללא הרף שהוא זקוק לכמה חדשות. כבר אין טעם לתקן אותן — רק סיימה לתפור קרע אחד, ואחר הופיע מיד, כיוון שאריג המלמלה עצמו היה מרופט. הוא אמר לה שלא תדאג, “קצת אוורור לא יזיק לי,” מבטל בהלצה, כהרגלו, את הסימנים למצבם הדחוק.

הוא נשא פניו אל השמים, עיניו עצומות, והחל להתפלל את הסארוֹש בּאג’, בשקט, מעצב בשפתיו את המילים, כששאגת מנוע דיזל החרישה את קולות הבניין הביתיים. משאית? המנוע נותר לפעול במצב סרק משך רגעים אחדים, והוא כבש את הדחף להסתובב ולהביט. יותר מכל דבר שנא להתיר הפוגה בתפילות הבוקר שלו. נימוסים רעים, זה מה שזה. הוא לא היה מניח שיקטעו אותו בגסות כשניהל שיחה עם אדם אחר, אז מדוע שיעשה כן עם דאדה אורמוּזד? במיוחד היום, כשיש לו כל כך הרבה על מה להודות עם קבלתו של סוהרב למכון לטכנולוגיה, שבאבחה מופלאה מבורכת אחת כיפרה על כל מאמציו, על כל הקשיים.

המשאית הרועמת המשיכה בדרכה, מותירה מאחור ענן אדי דיזל להשתרך ליד השער. אט־אט נשא אוויר הבוקר פנימה את הריח החריף. גוסטד קימט את נחיריו והמשיך בסארוש באג’.

עד שסיים את תפילותיו השתכחה מלבו המשאית. הוא ניגש לשני השיחים שצמחו בחלקת העפר הקטנה והמאובקת תחת חלונו, מול חומת האבן השחורה, והחל במלאכת הגינון היומית שלו. פיסות נייר היו סבוכות בעלים. בכל בוקר טיפל בשני השיחים, אף שהווינקה היתה השיח היחיד ששתל — המנתה החלה לבצבץ מאליה יום אחד. הוא חשב שמדובר בעשב שוטה וכמעט עקר אותו. אך מיס קוטפיטיה שהשקיפה מהמרפסת שלה בקומה העליונה, הבהירה לו מיד את שימושיו הרפואיים של המין המסוים הזה. “זה סוּבּג’ו נדיר מאוד, נדיר מאוד!” היא צעקה מטה. “הריח מאזן לחץ דם גבוה!” והפרחים הלבנים הדו־שפתניים הזעירים שצומחים כדורבנות, מכילים זרעונים שאם משרים אותם במים ושותים, מרפאים שלל תחלואי קיבה. ולפיכך דילנוואז התעקשה שיניח לשיח לנפשו, ולו כדי לרַצות את האישה הזקנה. אך השמועה על התרופה שהתגלתה עשתה לה כנפיים במהירות, ואנשים קפצו לביקור כדי לבקש מעט מהעלים או מהזרעונים הקסומים. הביקוש היומי לסובג’ו ריסן את קצב צמיחתו הנמרץ של השיח, שאיים להכריע את הווינקה ואת פרחיה הוורודים המחומשים שהסבו לגוסטד הנאה כה רבה.

הוא סילק את פיסות הנייר, עטיפות הצלופן של ממתקים, מקל של שלגון קוואליטי, ופנה לטפל בוורדים שלו. הוא קשר את העציץ לעמוד הכניסה בחוט תיל עבה המשמש לתליית תמונות בכמה וכמה לולאות וקשרים סבוכים, כדי שאם יזדמן איזה פרחח שבלבו זדון, הוא ייאלץ לבלות שעות בהתרת הקשרים הסבוכים. הוא אסף את עלי הכותרת של ורד דהוי. ואז חזר ומשך אותו ריח אדי הדיזל אל השער.

הודעה הודבקה אל העמוד, ושלולית שמן שחורה מבהיקה סימנה את הנקודה שבה עצרה המשאית. המסמך הרשמי מהעירייה היה תפוח פה ושם מבועות אוויר ודבק. הוא עשה כמה חישובים מהירים אחרי שקרא אותו. הממזרים הארורים יצאו מדעתם. לשם מה יש להרחיב את הכביש? הוא אמד את הקרקע בצעדים מהירים. המתחם יתכווץ לפחות מכדי מחצית מרוחבו הנוכחי, וחומת האבן השחורה תזדקר כמו הר מול דיירי קומת הקרקע. זה יהיה יותר מחנה שבויים מבניין, כשהם יגורו שם בצפיפות כמו כבשים או תרנגולות. קרובים הרבה יותר אל שאון הכביש ומפגעיו. הזבובים, היתושים והסירחון הנורא שפשו שם בגלל אותם חסרי בושה ארורים שמשתינים ומחרבנים לאורך החומה. בשעות הלילה המאוחרות היא הפכה למחראה ציבורית אחת גדולה.

אך זאת היתה רק הצעה, שום דבר לא יצא ממנה. בעל הבית לבטח לא ייאות למכור מחצית משטח המתחם ב”ערך השוק ההוגן” שמציעה העירייה. קשה למצוא בימים אלה משהו הוגן פחות מערך השוק ההוגן של הממשלה. בעל הבית ללא ספק יפנה לבית המשפט.

ריח הדיזל סירב לפוג והתחקה אחריו בזמן שחצה את המתחם בחזרה לביתו. הוא הזכיר לו את יום התאונה שלו לפני תשע שנים, כשריח זהה עמד באוויר, חריף ועיקש בה במידה, שעה שהיה שרוע על הכביש עם ירך מרוסקת בדרכן של מכוניות. הוא קימט את אפו וקיווה שהרוח תשנה את כיוונה. ירכו, זו שבגינה צלע, החלה לכאוב מעט כשנכנס לדירה.