החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רכבתקלה

מאת:
הוצאה: | 2022 | 220 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

50.00

רכשו ספר זה:

לפעמים תהתה בינה ובין עצמה מדוע הולידו אותה הוריה. כשבגרה והבינה את עומקן של מערכות היחסים בין הורים לילדיהם, לא ידעה לומר אם אהבו אותה, אם הביאה להם את השמחה והנחמה שלהן ייחלו. לעיתים חשבה שבעצם הייתה נטל עליהם, עוד דאגה אחת שיש להתמודד איתה, עוד עניין שיש צורך לטפל בו, עוד מקור לבזבזנות והשקעה.

 

על ציר הרכבת הקלה ועל פני דורות, רכבתקלה מצייר מסע חיים. בין הרחובות והסמטאות, בין ירושלים לאירופה, בין הווה לעבר, מתגלה מערכת יחסים בין הורים לילדים, והיא קשה, אוהבת ומורכבת.

 

ירושלים הקסומה והסבוכה משמשת תפאורה לכתיבתה העשירה והקולחת של איריס ברקן, הפורטת אט-אט מאבק לגילוי עצמי, גישוש בין עולם החיים והמתים, ויותר מכול, מתחת לכאב, אהבה גדולה.

 

איריס ברקן אישה, אימא, ילידת ירושלים, עם אהבה גדולה לעיר.

כמי שמוקסמת, מתעניינת ואוהבת בני אדם, עיסוקיה הרבים מתמקדים בהם – ד"ר לאימון בגישה פסיכולוגית, מרצה במכללה לחינוך, מנחת קבוצות, יועצת ארגונית וממייסדות עמותת נשים לגופן. חובבת ספורט, אומנות,

ומכורה לנעלים.

רכבתקלה הוא ספרה הראשון.

www.irisbarkan.co.il

דף פייסבוק – @irisbarkanmentoring

מקט: 4-1272-1593
לפעמים תהתה בינה ובין עצמה מדוע הולידו אותה הוריה. כשבגרה והבינה את עומקן של מערכות היחסים בין הורים לילדיהם, לא […]

– תחנה שתים-עשרה –

החלוץ

רופא עור ומין

 

כל יום היא חופפת את שערה הקצר בשמפו דרמפון הארוז בבקבוק הצהוב עם הפקק הירוק שהיא מכירה מאז שהיא זוכרת את עצמה, ומסבנת את גופה הארוך בסבון המוצק של נקה 7. פעם, היה רק סוג אחד של נקה 7, והיא ידעה בדיוק מה עליה לקנות כשנשלחה לחנות המכולת, אך בשנים האחרונות בסופר השכונתי שבו היא עורכת את קניותיה המעטות, יש מבחר של סבוני נקה 7 – האחד מיועד לעור עדין, והשני לתינוקות, והשלישי בריח פרחים, והרביעי בתוספת קרם לחות, ועוד כהנה וכהנה. היא עומדת אבודה מול מדף הסבונים העמוס, נבוכה מאי-היכולת להחליט, מביטה בקונים האחרים, אולי מהם תבוא הישועה, ואולי אם תבין מה הם קונים ומדוע, תקל בחירתה. היא מבזבזת זמן יקר ואולי מיותר מול המדף, מרחרחת סבונים של חברות אחרות, מתרשמת מהעיצוב, אבל בסופו של דבר לוקחת את סבון נקה 7. קונה את זה שהפרח המצויר עליו הוא בגווני ירוק, ורק משום שירוק נראה לה כמו צבע של ניקיון, תוך כדי שהיא מבטיחה לעצמה שבפעם הבאה, באמת תחליף סוף-סוף את הסבון הילדותי.

המקלחות שלה קצרות, יעילות וזריזות, גם כי התפנקות מעולם לא הייתה מקובלת בבית הוריה, אבל בעיקר כדי שלא ייגמרו המים החמים באמצע. תמיד תיעבה את הרגעים האלה והייתה חרדה מהם, הרגעים שבהם מצאה את עצמה עם סבון על הגוף, כשמברז המקלחת יוצאים רק מים פושרים שמתקררים במהירות בלתי הגיונית בעליל, עוד בטרם היא מספיקה לשטוף את הסבון ממנה. אימא הטיפה תמיד שיש לסגור את זרם המים בעודה מסתבנת כדי שלא ייגמרו המים החמים, אבל בעצם כוונתה הייתה למנוע בזבוז מים מיותר. בחסות הפרטיות של המקלחת ובניגוד להתנהגותה הממושמעת הרגילה, לא סגרה את הברז בעודה מתקלחת מעולם, אך החלישה את זרם המים עד שנעשה זרזיף דקיק, ולו בכדי שאימהּ לא תשמע את המים הזורמים ותכעס.

למרות שאימהּ נפטרה זה מכבר, מעולם לא ניסתה לחמם את המים ליותר מחצי שעה, על אף שברור כי כך הייתה נפתרת סוגיית המים החסרים. שנים של הרגל, חשש ואי-שביעות-רצון נוטים לחרוט בנפש שריטות עמוקות מכדי להירפא.

כבר זמן מה, מאז נכנסה לעשור חייה החמישי, היא חשה במין עקצוץ מעצבן שכזה בסיומה של כל מקלחת. בתחילה חשבה שהדבר נובע מגסותה וכובד ימיה של המגבת שבה השתמשה כבר שנים, שגם היא שריד נוסף של בית הוריה, לפיכך התפנקה ורכשה לעצמה זוג מגבות קטיפה, רכות ומלטפות.

משלא פסק הגירוד הטורדני והיא שרטה את עצמה בניסיון להרגיע את העור המגורה, ביקשה לקבוע לעצמה תור אצל רופא עור בסניף קופת חולים בשכונת מגוריה. כשנכנסה לאתר האינטרנט של קופת חולים כללית והזינה את הנתונים האישיים, ביקשה ממנה המערכת הממוחשבת לבחור את סוג הרופא שאליו היא רוצה לקבוע תור. היא עברה על רשימת ההתמחויות המוצעות, אך לא מצאה רופא עור, אלא רק רופא עור ומין. שוב עברה על הרשימה רק כדי להבין כי “סתם” רופא עור איננו בנמצא בקופת חולים.

שלושה ימים התלבטה בינה ובין עצמה, ולבסוף, במבוכה רבה התקשרה למזכירות סניף הקופה ובקול שקט ניסתה להסביר את שאלתה למזכירה ההמונית שהתעקשה לדבר “על רמקול”.

המזכירה דיברה איתה ובמקביל סיפרה לחברתה לעבודה על המסיבה בה השתתפה אתמול, הייתה חסרת סבלנות וקשב והתקשתה להבין את הבעיה, ואף הגדילה לעשות בעודה צועקת למזכירה הנוספת, “בואי, בואי דברי איתה את, יש פה איזה אחת שאני לא מבינה מה היא רוצה ממני, יש לה איזה בעיה עם מין, לא מבינה…”

פניה הפכו אדומים וחמים באחת, והבושה העמוקה שחשה באותו הרגע כמעט גרמה לה להניח את שפופרת הטלפון מבלי לקבל תשובה לשאלתה. אך המזכירה האחרת התגלתה כנעימה וסבלנית יותר מקודמתה, הבינה מייד את השאלה והסבירה בעדינות שכך נקרא תחום ההתמחות, צירוף מוזר בין עור ומין, אבל היא יכולה להיות רגועה שכן מדובר ברופא עור לכל דבר ועניין. היא הבהירה שרופא עור ניתן למצוא רק במרפאה הראשית, ואפילו המליצה לה על רופא עור אהוב ונעים הליכות שכל הפציינטים מסכימים כי הוא מצוין.

למרות ההסבר הסבלני, הצירוף של “עור ומין” המשיך להטריד ולהביך אותה, והיא הפכה בו עוד ימים ארוכים כדי לנסות ולהבינו עוד בטרם פגישתה עם הרופא, כדי שתוכל להציג בפניו תשובות מתקבלות על הדעת במקרה וישאל אותה על מקורותיו המיניים של הגרד. בינה ובין עצמה ידעה שלא תוכל להמציא ולמצוא קשר שכזה מלבד בתוארו המכובד של הרופא – ד”ר ארבל, מומחה למחלות עור ומין.

הרופא קיבל מטופלים במרפאה הגדולה הממוקמת בשכונת מקור ברוך, ממש ליד בניין הטלוויזיה המיתולוגי, והפגישה עימו נקבעה לשעה ארבע ועשרים, שמונה דקות מלאות לאחר הפציינט הקודם. לפיכך, באותו היום, שלא כהרגלה, יצאה נחמה מהעבודה כבר בשלוש וחצי ובקושי הצליחה להדוף את השאלות של שותפותיה לחדר. עבורן הייתה זו שערורייה של ממש שהיא מקדימה לצאת, שכן זה קרה רק לעיתים נדירות, ותמיד היא הייתה זו שיכלו לסמוך עליה שתצא אחרונה, תשטוף את אין-ספור כוסות הקפה בכיור, תכבה את המחשבים, את המזגן ואת האור ותעזוב את החדר רק כאשר השמש שקעה מזמן.

ממילא אין למה ולאן למהר מלבד לקירות ביתה החשופים.

אין נפש חיה אחת שמרגישה בחסרונה ומחכה לשובה.

היא עלתה על הרכבת הקלה לכיוון צפון כרגיל, אך הפעם ירדה בתחנה המרכזית, ומשם המשיכה ברגל. התחנה המרכזית ממוקמת בקיצו של אותו רחוב יפו ארוך, והיא הראשונה לקבל את פני הבאים לעיר והאחרונה להיפרד ממי שהחליט לצאת ממנה.

בניגוד לתחנות תחבורה מרכזיות בעולם הממוקמות פעמים רבות במבנים עתיקים ומרשימים, זו, על אף שהייתה בעצם “התחנה המרכזית החדשה”, נמצאה בבניין מכוער להפליא. היו לו מפלסים רבים, ועל כולם השתלטו חנויות כעורות עוד יותר שהפכו את המקום למקרי, נטול חן וחסר אישיות. פעמים מעטות מאוד בחייה נצרכה להגיע לתחנה המרכזית, שכן הייתה שקועה ומלופפת בתוך שגרת חייה, עבודה-בית, בית-עבודה, מצפון לדרום ובחזרה.

היא יכלה לעבור דרך הבניין הומה האדם ולקצר את דרכה, ולמרות זאת בחרה להמשיך ישר ברחוב יפו ופנתה שמאלה בצומת הגדולה של שרי ישראל, היכן שצמחו להם פתאום גורדי שחקים, שקרעו את קו הרקיע הנמוך של העיר ונראו כאילו נעקרו ממקומם הטבעי בטעות והונחו להם ללא מחשבה ותכנון במקומם הנוכחי.

כאשר הגיעה לבניין המרפאה ונכנסה בשער הזכוכית הגדול, סחרר אותה הריח הדוחה של קופות חולים, בדיוק אותו הריח ששנאה גם אימהּ. ריח שמתערבבים בו ריחן של תרופות וריחם של חומרי הניקוי הזולים של עובדי ניקיון עם עיניים ריקות וכבויות, שעמל יומם הוא להניע את הלכלוך אל קצוות החדרים מתחת לשורות כיסאות הפלסטיק הצמודים זה לזה. גם ריחם של בני האדם היה חלק ממרקם הריח הדוחה שהיה לו נפח של ממש, ונדמה כי ניתן היה לגעת בו, כמו היה שטיח שנארג מריחות החולי, המוות, הפחד וההזדקקות.

לאחר הסידורים המשרדיים הבלתי נמנעים, התיישבה לה בפתחה של דלת מספר 14, כשהיא מנסה להתחמק מעיניהם המאשימות של הממתינים האחרים, כאילו בעצם הצטרפותה אל התור היא גוזלת מהם את זמנו ותשומת ליבו של הרופא.

תחרות.

ד”ר ארבל התגלה כגבר בן גילה, עם קול בריטון נמוך, מלטף ושקט, שיער בהיר ומקליש כי ניכר שהותיר את ימיו היפים מאחוריו, ועיני שקד חומות ורכות. כל חזותו דיברה נועם ורגישות, ומייד היא חשה בדקירות הנעימות בשיפולי הבטן. במהלך חייה, חיים בריאים עד כה, מעט הרופאים שפגשה היו קצרי רוח, שקועים בהקלדה כועסת על המחשב באצבע אחת ולא זיכו את הבאים אליהם במבט, מלבד פרופסור גביש, הרופא והאדם שטיפל באימהּ. בניגוד אליהם, קם הרופא הזה ממקומו, לחץ את ידה ובירך אותה לשלום בשמה, כשהוא מחייך במאור פנים. היא הופתעה. באופן כמעט אוטומטי סבה לאחור כדי לבדוק האם מישהו נוסף נכנס לחדר והוא זה הזוכה בקבלת הפנים הלבבית הזו, רק כדי לראות שהדלת מאחוריה נותרה סגורה ובחדר נמצאים לבדם רק הרופא והיא. כאשר קם לקראתה, נוכחה לראות שהרופא נמוך קומה, הרבה יותר ממנה, וכבר נכנס לסטטיסטיקה הידועה מראש של גברים מתבגרים שמגדלים כרס קטנה, ניצני שדיים וסנטר כפול.

היא נותרה עומדת עד שד”ר ארבל החווה בידו על הכיסא שמולו והזמינהּ לשבת בחיוך מבויש. היא התיישבה בכיסאה זקופה ומתוחה כאילו בלעה מטאטא והמתינה בסבלנות עד שהרופא המכובד ישאל אותה לסיבת בואה. הרי אימהּ לימדה אותה באדיקות שאין זה מנומס לפתוח בשיחה, אלא יש להמתין תמיד שהצד השני יקדים לדבר. הרופא חייך שוב ובחן אותה לכל אורכה, אך לא במבט הזה הגורם לה אי-נחת, כמו הגברים שהיא פוגשת כל יום בנסיעות הרכבת שלה, הם הביטו בה במבט חצוף, דוקר וחושפני, ואילו הוא הסתכל בה במבט המבקש להכיר, להבין ולראות.

בסופה של דקה ארוכה, לא יכלה יותר להכיל את השקט המדגדג והתחילה לספר לרופא על העקצוץ. אך ד”ר ארבל הניח יד עדינה על כף ידה שהייתה מונחת על השולחן שלפניה ואמר, “רגע, לפני שנגיע לתכל’ס, ספרי לי קצת מי את ומה את.” בשלב זה, הסמיקה עד לשד עצמותיה, ונדמה היה לה שאפילו שערותיה הבהירות הפכו אדומות מחמת המבוכה. לראשונה מאז נכנסה לחדרו של הרופא, הישירה אליו מבט מעונה, ומילים לא יצאו מפיה.

אז הוא שאל.

שאל על עיסוקה, על משפחתה, על בעלה וילדיה שהניח כי הם קיימים, על תחביביה וטעמיה.

והיא דיברה.

נדמה היה שהיא עצמה, חייה ואורחותיה עניינו אותו עד מאוד. כל שאלה שעליה ענתה הובילה לעוד אחת ועוד אחת. מעולם לא ידעה שהיא, נחמה גברילוביץ, יכולה להיות מעניינת, ועוד פחות ידעה כי היא יודעת לפתוח את הפה, ושמילים תישפכנה ממנו בכזאת קלות.

משך הביקור שנקבע לה עמד על שמונה דקות בלבד, ביקור סטנדרטי בכל קופות החולים. אך בצאתה מן החדר נדהמה לגלות ששהתה בחדרו שלושים ושלוש דקות מענגות, אשר במהלכן דיברה היא רוב הזמן וסיפרה לו את עצמה לדעת. ד”ר ארבל, יואב, בשמו הפרטי, שאל רבות והקשיב לתשובותיה בעיניים טובות ומתעניינות כשבזוויות פיו מונח חיוך רך, כזה המזמין את הדוברת למצוא בתוך עצמה עוד ועוד מילים כדי לדבר את חייה.

כך מצאה עצמה מספרת לו על עבודתה במוזאון המתים המקודש, על המגורים בקצה השני של העיר, על הנסיעות היומיות ברכבת הקלה המזמנות לה מפגשים אנושיים מרתקים, על חייה לבד בדירת הוריה שבה נותרה אחרי שאלה נפטרו זה בסמוך לזו, על היותה בת יחידה שבעצם נותרה לבדה ובבדידותה מאז הלכו מעימה, על העובדה שהיא בעצם יתומה…

עד שלפתע התעוררה ממפל מילותיה, נאלמה דום כשנזכרה במטרת ביקורה.

כשזו צפה בראשה, שוב האדימה עד לשורשי שערה הלא צבוע, נבוכה והתביישה בתילי המילים ששפכה על הרופא הטוב, וענתה אך בקושי על שאלותיו באשר להרגלי הניקיון וטיפוח העור שלה. עוד יותר הסמיקה ונבוכה כאשר הוא צחק במלוא הפה כשגילה שהיא עדיין משתמשת בדרמפון ונקה 7. למראה עיניה התוהות, הסביר לה שהיא ודאי מאחרוני הצרכנים של המוצרים הללו והמליץ לה לרכוש מוצרי סבון ידידותיים יותר, “סבון נטול סבון” שהוא עדין ועתיר קרם לחות ואינו מייבש את העור, שכן זוהי כנראה הסיבה לגרד המטריד.

בתוך תוכה, הצטערה לשמוע שמדובר בעניין זניח ופשוט כל כך שנפתר בקלות שכזו.

היא שאלה את הרופא פעמיים אם כדאי שתשוב אליו לבדיקה חוזרת, אך הוא הרגיע אותה בעיניו הרכות ואמר שאין צורך, הכול יעבור ברגע שתחליף סבון רחצה. יצאה מחדרו מובסת, מאוכזבת ובעיקר כועסת על עצמה משום שהייתה מוכנה לשלם במחלת מין אקזוטית ובלבד שתהיה לה סיבה לשבת מולו שוב ולספר לו את כל אותם הדברים שמעולם לא אמרה לעצמה.

יכולה הייתה לסור אל הפארם הקרוב לביתה ושם לבחור אחד מעשרות הסבונים הריחניים הנפלאים המגיעים באריזות מהודרות, שמלבד הבטחות לעור זוהר, צעיר, קופצני וריחני, אריזותיהם אף מייפות כל חדר אמבטיה עגמומי. תחת זאת נכנסה מייד לבית המרקחת של סניף הקופה הנמצא בקומת הכניסה, ורכשה סבון פשוט אך עדין לעור, כזה שמבטיח לחות ורוגע. הענישה את עצמה על הזדמנות מדומיינת שנחנקה באיבה עוד בטרם נולדה.

בדיוק כמוה.

רופא העור והמין הנכבד והנעים הִצדיק את השם שצבר לעצמו, והגרד אכן נעלם בתוך ימים. אך ד”ר ארבל העדין המשיך לרדוף את נפשה, והיא שיחזרה את השיחה המופלאה שוב ושוב ואף הגדילה לעשות וניהלה איתו בראשה עוד ועוד שיחות מרתקות, קשובות ואכפתיות.

אחרי חודש של געגוע ממשי לתחושה המוזרה והמרגשת של נראות, קבעה אצלו תור נוסף. מרגע שהפגישה נרשמה במחשבי קופת החולים, לא ידעה מנוח. מה תאמר לו? מדוע היא מגיעה אליו שוב כשברור שהיא בריאה לחלוטין, ואפילו הגרד המטופש הכזיב והפסיק ולא ניתן היה להשתמש בו כתירוץ לביקור נוסף… בכל יום הבטיחה לעצמה שמייד עם הגעתה למשרד, תיכנס לאתר הקופה ותבטל את התור.

ביום ראשון בשעה 16:40 מצאה את עצמה חוצה שוב את דלתות הזכוכית, כשהיא כולה התרגשות מבלי לדעת על מה ולמה. כשפתחה את דלת חדר מספר 14, חיוך לא מוכר ובלתי רצוני נמתח על פניה, ועורה סמר. ד”ר ארבל ישב במקומו, מקליד במכשיר הטלפון הנייד שלו, והזמין אותה לשבת מבלי להביט בה.

חיכתה.

לבסוף, עבר להביט במחשב ואמר, “כן, גבירתי, מה הבעיה?” היא קפאה במקומה, כשאת ההתרגשות המענגת בבטנה מחליפה תחושה של בטון קר שנוצק פנימה. “אני רואה שהיית פה לפני חודש עם גרד… בשביל זה חזרת?” ואז הרים את עיניו אליה, כדי לפגוש עיניים תכולות, מתחננות, מבועתות, מלאות כאב.

“אהה, זו את… נו, החלפת סבון?”

מהגבר הרגיש, החם והמתעניין לא נותר זכר מלבד בראשה, שבמשך חמישה שבועות התייסר ברצון לקבל עוד מהדבר הזה. ד”ר ארבל המהולל הצטרף לשאר חבריו למקצוע, שהשנים בטיפול באנשים עם קשיים טריוויאליים ומשעממים הפכו אותם יבשים, בעלי קול מתכתי ועיניים ריקות.

היא קמה בתנופה שהעיפה את הכיסא לאחור, קרעה את הדלת ונסה מהחדר בבהילות שהקפיצה את שאר הממתינים לו, שתמהו למראה האישה הגבוהה הבורחת מחדרו של רופא העור והמין כשהם אינם מבינים מה קרה שם בחדר מאחורי הדלת הסגורה.

“נו… כל אחת עם השיגעון שלה,” הפטיר הרופא ביובש, בעודו מגלה שעל השולחן הותירה מאחוריה קופסא ארוזה בסרט, ובתוכה עוגיות חמאה של פעם, שעליהן דיברו במפגשם הקודם.

הכאב היה נורא.

מייסר.

מוכר.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.