נתיב העכברושים

רומא, 13 ביולי 1949

מצבו של האיש במיטה תשע היה חמור. חום גבוה ובעיית כבד חריפה גרמו לכך שהוא לא היה מסוגל לא לאכול ולא להתמקד בשאיפות ובתשוקות שלו — דברים שהניעו אותו כל חייו.

הרישומים בתיק הרפואי שלו הכילו מידע דל, שחלק ניכר ממנו לא היה נכון. ‘ב־9 ביולי 1949 הובא חולה בשם ריינהרדט’, נכתב שם. התאריך היה נכון, אך לא כך השם. שמו האמיתי של האיש היה וֵכטֶר, אך שימוש בו היה מסגיר לרשויות שהחולה מבוקש באשמת רצח המונים, שהוא נאצי בכיר. בעבר הוא היה סגנו של הַנס פרַנק, המושל הכללי של פולין הכבושה, שנתלה שלוש שנים קודם לכן בנירנברג באשמת רצח של ארבעה מיליון בני אדם. גם וכטר הואשם ב’רצח המונים’: ירי והוצאה להורג של מאה אלף בני אדם. זאת היתה הערכה ממעיטה.

‘ריינהרדט’ היה אדם נמלט ברומא. הוא האמין שאמריקאים, פולנים, סובייטים ויהודים רודפים אחריו בשל ‘פשעים נגד האנושות’ ו’רצח עם’. הוא קיווה להגיע לאמריקה הדרומית.

ברישומי בית החולים נאמר ששם אביו הוא ‘יוזף’ והפרט הזה היה נכון. המקום שנועד להכיל את שמו הפרטי היה ריק. ‘ריינהרדט’ השתמש בשם אלפרדו, אך שמו האמיתי היה אוטו.

משלח ידו של החולה תואר במילה ‘כותב’, מה שלא היה לגמרי לא נכון. אוטו וכטר כתב מכתבים לאשתו וניהל יומן, אם כי מיעט לכתוב בו, וכפי שהייתי עתיד ללמוד — הוא כתב בו בכתיבה מקוצרת או בקוד שגרם לכך שיהיה קשה לפענח את הדברים. הוא כתב גם שירים, ולאחרונה, כדי למלא את השעות הריקות של אדם שזקוק להסחת דעת, הוא גם כתב תסריט לסרט ומניפסט על עתידה של גרמניה. הכותרת שבחר למניפסט היתה Quo vadis Germania? (‘לאן את הולכת, גרמניה?’).

כאשר היה בעל כוח ואדם חופשי, צירף האיש את שמו למסמכים מהסוג שגרמו לכך שעתה מצא את עצמו ניצוד. שמו הופיע בתחתיתם של מכתבים חשובים ושל צווים למיניהם. בווינה הוא שם קץ לקריירה של אלפי אנשים, כולל של שניים ממוריו באוניברסיטה. בקרקוב הוא אישר את בנייתו של גטו. בלֶמבֶּרג — היא לביב של היום, המוכרת יותר בשמה הפולני לבוֹב — הוא אסר על יהודים לעבוד. לכן יהיה מדויק יותר לתאר את משלח ידו של החולה כעורך דין, מושל, ס’ס־גרופנפיהרר.1 בארבע השנים האחרונות היו מעייניו נתונים להישרדות. הוא היה אדם שהסתתר וחיפש מפלט, והוא האמין שהדבר עלה בידו.

הרישומים ציינו שהוא בן ארבעים וחמש. הוא היה מבוגר יותר בשלוש שנים, ולאחרונה ציין את יום הולדתו.

הרישומים תיארו את מצבו המשפחתי כרווק. האמת היא שהוא היה נשוי לשרלוטה בלקמן, שכונתה במכתבים בשמות ‘לוֹטֶה’ ו’לוֹ’. היא קראה לו בשמות החיבה ‘הימשֶן’ ו’הוּמי’. היו להם שישה ילדים, אף שהמספר היה יכול להיות גדול יותר.

הרישומים לא ציינו כתובת ברומא. למעשה, הוא חי בסתר, בתא נזירים בקומה העליונה של מנזר וינייה פּייה (Vigna Pia), בשולי העיר, באחד מעיקולי נהר הטיבר. הוא אהב לשחות.

הרישומים לא ציינו שהחולה הובא לבית החולים בידי שני נזירים שחיו בווינייה פייה.

באשר למצבו, הרישומים ציינו:

החולה מציין שאין ביכולתו לאכול מיום 1 ביולי; שהוא פיתח חום גבוה ב־2 ביולי והראה סימני צהבת ב־7 ביולי. החולה סוכרתי, והבדיקה הקלינית גילתה בעיית כבד: צהבת חריפה עם פגיעה בכבד (icterus gravis).

ממקורות אחרים אנו למדים ש’ריינהרדט’ קיבל שלושה מבקרים במהלך שהותו בבית החולים סנטו ספיריטו. אחד היה בישוף שהיה מקורב לאפיפיור פיוס ה־12. אחר היה רופא שעבד בשגרירות הגרמנית ברומא במהלך המלחמה. והשלישית היתה גברת פרוסית שהיתה נשואה למלומד איטלקי וילדה לו שני ילדים. היא ביקרה אותו בקביעות: פעם אחת ביום ראשון, שהיה היום שלאחר אשפוזו, פעמיים ביום שני ופעם אחת ביום שלישי.

היום, יום רביעי 13 ביולי, התקיים הביקור החמישי שלה. בכל ביקור היא הביאה מתנה קטנה, פרי, או מעט סוכר, לפי עצת הרופא.

בביקורה הראשון התקשתה הגברת הפרוסית להיכנס לסאלה בגליווי, האולם שבו שכב ‘ריינהרדט’. השומר במקום חקר אותה בקפידה. ‘אין מספיק פרטים’, הוא אמר לה. תהיי דיסקרטית, כך הזהירו אותה קודם, תגידי רק שאת חברה מהכנסייה. היא חזרה על המילים עד שהשומר התרצה. כעת זיהו אותה מיד עם בואה למקום.

המבקרת התרשמה מגודלו של סאלה בגליווי. ‘כמו כנסייה’, כתבה כעבור זמן לאשתו של החולה, שלפי הרישומים לא היתה קיימת כלל. ובעת שהלכה ברגל אל בית החולים, חולפת על פני פיאצה דיי קוויריטי והמזרקה שגרמה למוסוליני להצהיר שאסור לארבע נשים עירומות להיות בפארק אחד לעולם, היא הוקירה את קרירותו של החלל העצום, שהציע מקלט מפני חומו של היום.

היא נכנסה לסאלה בגליווי, חלפה על פני בית תפילה קטן, פנתה ימינה, ניגשה למיטתו של החולה והתעכבה. היא בירכה אותו לשלום, אמרה מילים אחדות, ציננה אותו במטלית רטובה, החליפה את חולצתו. במיטה הסמוכה שכב חולה חדש, והדבר פגע כמובן בפרטיות, כך שהיא נזהרה בדבריה.

לחולה לא היה הרבה מה לומר. הוא קיבל פניצילין בעירוי כדי לטפל בזיהום, והתרופה הורידה את חומו אך גם גרמה לו לחולשה. נאמר לו לשתות רק מעט, קפה בחלב, כמה טיפות של מיץ תפוזים, כפית דֶקסטרוֹז. הרופאים הזהירו אותו שעליו להגן על קיבתו.

בכל ביקור הגברת הבחינה בשינוי. ביום שני הוא היה חלש ומיעט לדבר. ביום שלישי הוא נראה רענן יותר ונטה לדבר יותר. הוא שאל על מכתבים שציפה לקבל, וחלק איתה את תקוותו שבנו הבכור, שגם הוא נקרא אוטו, יוכל לבקר אצלו לפני תום הקיץ.

המילים שאמר היום היו מעודדות, אף שגופו נראה חלש יותר. ‘זה נעשה הרבה יותר טוב’, אמר החולה. היא נתנה לו כפית של מיץ תפוזים. דעתו היתה צלולה. עיניו בהקו מאור.

החולה הצליח לנסח מחשבה ארוכה יותר: ‘אם לוֹ לא יכולה לבוא, זה לא נורא, כי בלילות הארוכים האחרונים הרגשתי כל כך קרוב אליה, ואני שמח שאנחנו מאוחדים וקרובים כל כך. היא מבינה אותי לחלוטין והכול התנהל כפי שהיה צריך להתנהל’.

הוא בער בתוכו, אך לא חש כל כאב. הוא נראה רגוע, שכב בלי לזוז, ואחז בידה של הגברת. היא סיפרה לו על היום שלה, על החיים ברומא, על הילדים. לפני שעזבה ליטפה את מצחו, בעדינות.

הוא אמר לה כמה מילים אחרונות. ‘אני בידיים טובות, אראה אותך מחר’.

בשעה חמש וחצי נפרדה הגברת הפרוסית מהחולה שנודע בשם ‘ריינהרדט’. היא ידעה שהסוף קרוב. מאוחר יותר באותו ערב קיבל החולה את פניו של הבישוף. ברגע האחרון, כך לפי הדיווח של הבישוף, שנאמר כי החולה שכב בזרועותיו, אמר החולה את מילותיו האחרונות. הוא טען שמצבו נגרם בשל מעשה מכוון, וציין מי היה המרעיל. שנים רבות חלפו עד שהדברים שנטען שאמר לבישוף נודעו לאחרים.

החולה לא ראה את אורו של יום המחרת.

ימים אחדים לאחר מכן כתבה הגברת הפרוסית לשרלוטה וכטר, האלמנה. עשרה עמודים בכתב יד תיארו כיצד פגשה את וכטר שבועות אחדים קודם לכן, זמן קצר לאחר בואו לרומא. ‘ממנו למדתי עלייך, על הילדים, על כל מה שהיה לו יקר בחיים’. ‘ריינהרדט’ סיפר לגברת הפרוסית על עבודתו לפני המלחמה ובמהלכה, וכן בשנים שלאחר מכן, שנים שבילה בהרים הגבוהים. המכתב תיאר מצב של חוסר מנוחה, והזכיר נסיעה בסוף שבוע מחוץ לרומא. היא לא ציינה את המקום שביקר בו, וגם לא את מי.

המכתב הסתיים במילים אחדות על אודות האבחנה. הרופא סבר שהמוות נגרם בשל ‘אטרופיה חמורה של הכבד’, צורה של ‘הרעלה פנימית’ שנגרמה ככל הנראה בגלל מזון או מים. הגברת העלתה גם מחשבות באשר לעתיד, וציינה כמה ששרלוטה תתגעגע ל’חבר האופטימי והידידותי’ שלה. חשבי רק על הילדים, היא הוסיפה, הם זקוקים לאמא אמיצה ושמחה.

‘אותה רוח שמחה ואמיצה, שתי רגלייך העומדות יציבות על הקרקע, הן מה שבעלך אהב בך במיוחד’. במילים אלה היא סיימה את המכתב, מכתב שעבר בשתיקה על שמו האמיתי של החולה.

התאריך על המכתב היה 25 ביולי 1949. הוא נשלח מרומא לזלצבורג, שם הוא נמסר לביתה של שרלוטה וכטר וששת ילדיה.

שרלוטה שמרה את המכתב 36 שנה. לאחר מותה ב־1985 הוא עבר לידי בנה הבכור, אוטו הבן, יחד עם מסמכים אישיים נוספים. לאחר מותו של אוטו ב־1997 עבר המכתב לידי הורסט, הבן הרביעי. הורסט התגורר בארמון גדול, מט לנפול וריק, בהַגֶנבֶּרג, כפר אוסטרי עתיק בין וינה לברנו. במשך שנים המכתב נותר עלום, בידיים פרטיות.

ואז, לאחר עוד שני עשורים, ביום קר באורח יוצא דופן, ביקרתי אצל הורסט בארמון. לאחר שהכירו לי אותו שנים אחדות קודם לכן, הייתי מודע לקיומם של אלפי עמודים, המסמכים האישיים של אמו. ברגע מסוים הוא שאל אותי אם ארצה לראות את המכתב המקורי של הגברת הפרוסית. כן. הוא עזב את המטבח, טיפס בגרם מדרגות אבן תלולות ונכנס לחדרו. כאן ניגש לארונית עץ ישנה בעלת חלונות זכוכית שניצבה ליד מיטתו, קרוב לתצלום של אביו במדי ס’ס. הוא שלף את המכתב, הביא אותו למטה למטבח, הניח אותו על שולחן עץ ישן והחל לקרוא בקול רם.

קולו נרעד, ולרגע הוא בכה.

‘זה לא נכון’.

‘מה לא נכון?’

‘שאבי מת ממחלה’.

גזעי העץ בתנור השמיעו קולות נפץ. הבטתי באדי נשימתו. הכרתי את הורסט חמש שנים. הוא בחר ברגע הזה כדי לחלוק סוד, את האמונה שאביו נרצח.

‘ומהי האמת?’

‘מוטב להתחיל בהתחלה’, אמר הורסט.