החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המלכות של אושוויץ

מאת:
הוצאה: | 2015 | 431 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

כל מה שפנינה הארטבך רוצה בחייה העלובים זה קצת רוגע. קצת רוגע, ולדעת מי היה אבא שלה.

אבל עם הקולות האינסופיים שמדברים בו-זמנית בתוך ראשה, הסכיזופרניה, האובססיה הטורדנית-כפייתית והרצון התמידי, החולני, לניקיון, לסדר, ולכתיבת שירים אבסטרקטיים המושפעים מהערצתה למשוררת יונה וולך, גם כשהיא נוגעת לעתים ברוגע המיוחל, נראה שלעולם היא לא מצליחה באמת לאחוז בו. לאחוז בו ממש, זאת אומרת. עד הסוף. בלי לאבד את האחיזה, ואז, כהרגלה בקודש הנורא, להשתגע.

*

גם כל מה שאמה של פנינה, מלכה, רוצה בסך הכל זה קצת רוגע. "רק קצת שקט. ושיעזבו אותי בשקט. זה הכל. שישכח אותי כל העולם", כמו שהיא אומרת. ואחרי כל מה שהיא עברה בחייה, אחרי חוויותיה-ייסוריה במקום שהיא מכנה פשוט 'שמה', ומתכוונת לאושוויץ, אין ספק שמגיע לה את זה.

אבל גם לה, בדיוק כמו לבתה – אין שקט בחייה.

לא עם הצרות שפנינה מביאה עליה בשפע: הרומנים עם הגברים הנשואים, העישון המסיבי, ההתמכרות לאוכל, העובדה שהיא לא הגשימה את אחד מחלומותיה היחידים ולא הפכה אותה לסבתא, לא העמידה לה יורשים.

לא עם חלומות הבלהה הסיוטיים שפוקדים אותה לילה-לילה אודות 'שמה'.

לא עם המכתבים שהיא כותבת – רק לשם הכתיבה עצמה, לשם הלהוציא החוצה ותו לא, כי הרי אין למי למען אותם, הרי כולם מתו ממזמן – לזיגמונד, אהובה מלפני המלחמה שנרצח מיד עם הגיעם  ל'שמה', "ישר מהירידה מהרמפה, עוד לפני הסלקציה הראשונה".

*

פנינה ומלכה סובלות זו את זו, במה שלעתים נראה לנו, הקוראים, כמעין הנאה סאדיסטית. יחסי האהבה/שנאה שלהן נמזגים לכדי מציאות קטטונית כמעט, בה הן חיות את חייהן, את כאב הקיום: על עוניין, התמכרויותיהן, זכרונותיהן וטראומותיהן, דרך הטלוויזיה המקרינה להן דרך קבע "חיים של אחרים" בטלנובלות הספרדיות האהובות על מלכה, ב"אסקפיזם" שלה – כפי שפנינה מכנה זאת, על אף היותה שותפה – גם אם חלקית – לבהייה, ובעיקר דרך טלנובלה אחת, מלאת אהבה ותשוקה, בגידות וקלישאות טלנובליות מוכרות וחבוטות לעייפה – "אהבה לנצח", שמה.

*

אחרי מותה של מלכה בתאונת פגע וברח סתמית, מול דירתן הקטנה השכורה שבבניין העלוב והמוזנח ברחוב שטמפפר הרועש בפתח תקווה, חייה של פנינה משתנים ב-180 מעלות. גם חייה של מלכה עצמה משתנים אחרי מותה ב-180 מעלות והיא כמו נולדת מחדש וסוף סוף, בחלומות בהם היא מבקרת בקביעות את פנינה, היא פותחת בפניה עולם חדש, עולם שלם וגדוש על פיו, "עולם הבא", בו היא מגלה את כל הסודות שלה מ'שמה' – את כל הסודות שסירבה בנחרצות כה עזה לספר אודותם בחייה – וחושפת בפני פנינה – חלום אחר חלום, זוועה אחר זוועה, באמת תובענית, מייסרת, קשה לתיאור בשפה, במילים – את שלל חברותיה וחבריה מ'שמה': על צבעוניותם, טירופם, עיצבונם, ייסוריהם הבלתי נתפשים במקום ההוא, אך מעל לכל – על אנושיותם הנאצלת, מכמירת הלב – דווקא 'שמה', דווקא אז.

אלו הם המלכים, ובעיקר – אלו הן, בכבודן ובעצמן – רוחות-אנוש, בשר ודם – המלכות של אושוויץ.

מקט: 001-2850-036

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מארק צוקרברג מחבר אותי לעולם הבא

 

“שישה מיליון ויותר…

 

כן, אני יודעת, איך שלא מסתכלים על זה

הרי זה לא נתפש.

 

ועדיין – אל תשכחי את זה לעולם”,

סבתא מלכה אמרה לי בחלום.

 

“על שמי את נקראת –

גם את זה אל תשכחי לעולם.

מבטיחה לי, ילדה?”

 

“מבטיחה,”

אמרתי בחלום.

“לעולם לא אשכח.”

 

*

 

“ראיתי את סבתא בלילה,

בחלום,”

סיפרתי לאמא למחרת.

 

כרגיל,

היא עמדה במטבח,

מבשלת.

 

“אין דבר כזה חלומות,” היא מלמלה.

“חלומות זה הפח זבל של התת-מודע.”

אבא ישב בכורסה-של-אמא,

מול הטלוויזיה,

מתחת לתמונה של סבתא,

ודיבר בפלאפון בערבית.

 

“אין עם מי לדבר בבית הזה,”

אמרתי,

“כו-לם מופרעים.”

 

“אמרה המשוגעת הראשית,”

אמא אמרה וחייכה.

 

נכנסתי לחדר שלי,

נעלתי את הדלת והתחלתי

לכתוב.

 

“שישה מיליון ויותר…”

 

ניסיתי להיזכר.

 

בפנים שלה,

בשמלה האדומה עם הנקודות השחורות,

במילים המדוייקות,

ואז – בשלג האדיר שהיה מסביבה ובכלב המת,

פעור-הפה,

שהיה מחובר בחלום בשרשרת

ברזל עבה לרגל שלה.

 

“תת-מודע,”

נחרתי בבוז,

“כן, ברור.

זה מה שאמרה

המשוגעת הראשית.”

 

(מלי הארטבך, 2 בפברואר, 2019, מחברת עם עטיפה של מארק צוקרברג –  מייסד “פייסבוק”)

*

 

 

בכלוב.

עם מנעול.

כמו חיה.

ביחד עם עוד אישה אחת מתה ושבע תרנגולות מורעבות.

 

עכשיו לכי תספרי את זה לאנשים…

 

מה היתה השעה? מי ידע…

גם את היום אף אחת לא ידעה.

רק שהשנה היתה 1942. את זה כולנו ידענו.

 

באמצע הלילה הוציאו אותנו.

“להתפשט!” המפקדת הגרמנייה צווחה.

היא בחרה בי ובמתילדה: מספר 7173 על היד, באה לא הרבה אחריי.

כמה נאצים הסתכלו עלינו ועישנו. אחד המפקדים סימן עם הזרת שלו, בתנועה קטנטנה, דווקא על מתילדה מבין שתינו.

 

למה? באושוויץ לא שאלנו שאלות. אף פעם לא ידעת למה דבר קורה ככה ולא ככה. למה אחד מת והשני ניצל.

למה? ככה.

 

הכל קרה כל כך מהר, כמו שתמיד קרה שמה: אתה לא מספיק לחשוב, להבין סימנים, לחבר אחד ועוד אחד – וכבר.

המפקדת הגרמנייה הוציאה סכין ארוכה ושיספה לה את הגרון. דם פרץ ממנו לכל עבר. מספר 7173 על האדמה.

או בשמיים.

אם יש לה מזל.

 

אחר כך בא הקאפו עם הקול הצייצני, פפרקוכן קראו לו, מחזיק ביד כלוב ובתוכו שבע תרנגולות מקרקרות. הוא דחף אותי ואת מתילדה המתה אל תוך הכלוב, ממש דחף אותנו, בכוח, מעקם לי את הגוף, רגליים וידיים, מועך לי את השדיים בשביל שייכנסו לבפנים, יודע שאם לא – אז יכניסו גם אותו.

ככה זה היה שמה תמיד: מי שלא עשה מה שציוו עליו הגרמנים, ידע שיעשו לו בדיוק את מה שציוו עליו לעשות לאחרים. במקום או בנוסף. מה זה משנה להם. עוד יהודי, פחות יהודי…

והכל תמיד בכוח כזה… מקולל… הכל תמיד בפחד… ככה זה היה: בזמן שהתרנגולות מקרקרות ונועצות את המקור שלהן בפנים שלי ושל מתילדה, לא מבדילות בין בשר מת לבשר חי.

ואז הוא נעל את הכלוב במנעול.

הרגשתי כאב בבשר. הופתעתי מזה שאני מרגישה. אני מודה. ולכמה שניות שכחתי עד כמה שאני רעבה. אבל אחרי כמה שניות שוב חזרתי למחשבות על אוכל, לחלומות הרגילים שלי על להחזיק לחם ביד.

 

שמעתי את הנאצים צוחקים חזק, מתפקעים, נשמתי את הבל הסיגריות שלהם.

ברגע ההוא, החלטתי שאלוהים עצמו הוא נאצי. עם כל הכאב והצער שיש בלאבד את הדבר היחיד שעוד נותר לי חי: האמונה.

האמונה… האמונה והאמת… שניהם דברים כל כך חמקמקים במקום כמו אושוויץ.

 

הדברים שהבשר שלי חווה. והדברים שהעיניים שלי ראו.

והדברים שאיבר המין שלי הרגיש בתוכו…

אלה דברים ש… מי יאמין לי בכלל? זאת אומרת, מי, מכל מי שלא היה שמה אז, איתי?

 

הכלוב עם המנעול עם מתילדה המתה ועם שבע התרנגולות המורעבות שאכלו אותי במשך שלושה ימים.

הרבה הרבה לפני שהיינץ נכנס לתמונה.

הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה לפני 1945. אפריל, מרץ, פברואר, ינואר, דצמבר… ואז שוב דצמבר, ואז שוב מרץ ואז שוב… ושוב… ושוב… ושוב… ואז… כמו במעגל של חיים ושל מוות: יום-יום, לילה-לילה, שעה אחרי שעה אחרי שעה…

 

אז על מה אני צריכה לדבר? על זה? עם מי יש לי לדבר על זה בכלל? למי נשאר לספר? תאמיני לי, אפילו לא לעצמי. ככה הכי טוב לעשות. לשכוח.

הרי בלאו הכי אף אחד לא יאמין לדברים שאני עברתי שמה.

 

שמה…

מספיק להגיד את זה ככה בשביל שכל מי שצריך – שהיה, שראה, שהרגיש על הבשר שלו – יבין לאיזה סוף של גיהנום אני מתכוונת…

 

אני אמות ואני לא אדבר על שמה עם אף אחד.

ובטח שלא איתה.

 

נו, אם היא רק היתה יודעת כמה אמונה היתה לאמא שלה לפני שנכנסה לקרון של בהמות ונדחפה עם עוד עשרות של אומללים והוסעה על לא עוול בכפה, כמו איזה חיה אומללה לשחיטה לשמה…

אלוהים הנאצי עדי. כמה אמונה היתה בי פעם בו… ובעצמי… בכל החיים האלה…

 

אז עכשיו אני טלוויזיה. ככה הכי טוב לי. להיות חפץ. לא בן אדם. עכשיו אני טלנובלה ספרדית אחרי טלנובלה ספרדית אחרי טלנובלה ספרדית וכמה שיותר צפוי, וכמה שיותר אהבה ובגידות וקלישאה – ככה יותר טוב לי. עם הרבה ספריי בשיער, קצת ברידג’ ורמי במועדון, ובת חולת נפש שלא מפסיקה לשטוף ידיים, לבדוק שהדלת נעולה, לשים יד מתחת לברז לראות שלא יוצא מים, לנקות, לסדר, לעשן, לאכול, לצאת לפוילע-שטיקים שלה עם כל הנשואים הדרעק האלה כמו איזה קורבע מקרוכמלנה…

 

כאילו שלא מגיע לאמא הזקנה שלה קצת נחת. איזה תענוג אחרון, איזה… אני אפילו לא מעיזה לבקש כבר – נכד, לפני שאני הולכת למעלה.

 

אז ככה זה כשמוותרים.

 

עכשיו אני לא מבקשת כלום מהעולם הזה. באמת.

רק קצת שקט. ושיעזבו אותי בשקט. זה הכל.

שישכח אותי כל העולם.

 

פנינה, עם המילים היפות של התל-אביבית שלה קוראת לזה ‘אסקפיזם’, כאילו מ’בריחה’.

נו, אז שיהיה כמו שהיא רוצה. תמיד מצדי.

כל עוד יש קצת שקט, ולחם. כל עוד אני יותר לא רעבה.

כל עוד יש קצת אור ומיטה שהיא לא דרגש מעץ, ושיש כרית אמיתית, נוחה מאוד, ולא קש, ושאני לבד במיטה ושהמיטה שייכת לי, לא עם עוד שתיים ביחד על אותו דרגש.

כל עוד לא סוגרים אותי בכלוב עם מנעול עם אישה מתה ושבע תרנגולות מורעבות שמנקרות לי את הראש, את הידיים, את השדיים, רק במזל נשארו לי העיניים שלמות.

כל עוד היינץ לא קורא לי “מאמא, מאמא” ולא מלקק אותי. בדרך המעוותת שלו, החולת נפש, הביזארית – של הפטיש שהיה לו, הפטיש בלי שום הגדרה בשום ספר פסיכיאטריה – מציל את חיי…

 

ככה הכי טוב לי, פנינה.

תאמיני לי, משיגנע שלי.

 

מה את חושבת? הרי אם הייתי יכולה להוריד את המספר שלי מהיד שאף אחד לא יראה שאני 6066 היה אפילו יותר טוב. מצדי שידמיינו שאני… את יודעת מה… אפילו 7173. כאילו שאני הגעתי קצת אחריה, ולא היא קצת אחריי.

כאילו שהנאצי ההוא כיוון ביום ההוא בלי התאריך ובלי השעה את הזרת שלו דווקא עליי ולא עליה, חסך לי את כל השואה. כולל את היינץ, כולל את כל הרעב, הצמא, העינויים על גבי ייסורים שאין מילים לתאר אותם בכל העולם הזה… כאילו שיש מילים לתאר את אושוויץ בכלל, איזה… איזה… אפילו חצי אחוז מכל המאה אחוז שאנחנו ראינו שמה, שאנחנו הרגשנו על הבשר שלנו.

כאילו שיש בכלל דפים באיזה ספר שיכולים במשהו להראות נקודה של דם ואז עוד נקודה של דם ואז עוד ועוד ועוד ועוד ו-ע-ו-ד, מטפטוף להפוך לזרם ואז – לשיטפון, ל… ל… איך קוראים לזה, להוריקן של מילים-על-מוות.

את רואה, משיגנע, גם אמא שלך יודעת לדבר עברית יפה. גם אני יכולה להיות לפעמים ככה… קצת ארטיסטית כשאני רוצה. נו, וממי את חושבת שקיבלת את כל השיגעון?

 

אז הנה. תחשבי שאמא שלך זה מתילדה ולא מלכה. שאמא שלך מתה מזמן.

מה עדיף? אמא מתה או אמא שחיה ככה כל היום, שעה-שעה, מול טלוויזיה? אמא שמתה לשכוח את השואה שלה, את כל-כל-כל-כל-ככככככככככככככככללללללללללללללללללללללללללללל אושוויץ ולא מדברת עליה, אבל לא יכולה אף פעם לשכוח כלום, אפילו לא יום אחד מכל מה שהיה, ובלילות… בלילות החלומות אונסים אותה לדעת, להתעורר, להיזכר, לכתוב לזיגמונד, שיידע מה שהפסיד ביום של הירייה בראש שלו עם הירידה מהרמפה…

 

אז מה עדיף? נו, אני שואלת אותך! תעני! לריב עם אמא חיה? או לחיות בשלום – או… באיך אומרים את המילה היפה הזאת… ב… נו, בהרמוניה – עם אמא מתה?

אה? תגידי לי את! הרי את זאתי שטובה עם המילים. לא אני.

 

אני רק שתיקה. שתיקה וטלוויזיה. אני, איך את אומרת? ‘מלכת האסקפיזם’.

עם שבע תרנגולות מורעבות שמנקרות לך את הבשר בתוך כלוב נעול במנעול עם גופה של אישה מתה בחורף של פולין, בחוץ, בעירום מלא… נראה אותך אחרי דבר כזה לא חיה דרך משהו אחר את כל החיים שלך, את השאריות, את הכמה פירורים עלובים שהשאירו לך מהם…

 

נראה אותך חיה אחרי דבר כזה נורמלית.

 

אם רק הייתי מתחילה לספר לך דברים שקרו לי שמה, דברים שראיתי שקורים לאחרים… אז אולי, אולי, הייתי מתחילה לדגדג אצלך את למה אני לא מדברת איתך על אושוויץ.

 

היתה מכוערת, מתילדה, עכשיו, בלילה, כשאני נזכרת…

 

אבל באמת מכוערת.

כיעור כזה שלא מהעולם הזה… שאלוהים הנאצי יהרוג אותי אבל ככה היא היתה. נו, אז לא נעים להגיד לפעמים את האמת ככה, כמו שהיא, איך אתם אומרים – בפנים, אבל מה לעשות, זאת האמת. זאת היתה המציאות וזהו זה.

כמה שלא יסובבו אותה.

 

אבל מה זה משנה עכשיו יפה או מכוערת. באמת שלא חשוב.

העיקר זה שהיה לה מזל.

 

 

 

 

 

*

 

 

שיר ראשון (מחברת אדומה, “גרהרד ריכטר”, אפריל 1987)

 

 

משמאל לימין

אני כותבת את החיים.

שלי,

שלה,

שלנו.

אין בחיים שלנו אמצע.

מעולם לא היה.

אין כמו כולם.

אין כלום רגיל

בחיים האלה.

 

שלנו.

 

לאמא יש מספר על היד

אבל הפה חתום.

היא תדבר על שטויות כמו תגרנית בשוק,

אבל על זה?

על המספר ועל משמעותו?

ימות העולם והיא תידום.

 

ואני?

 

במה אני יותר טובה

ממנה?

ממישהו?

 

מודה באשמה: שמנה כמו פרה,

זה מה שאני.

מעשנת בשרשרת.

עושה רומן פה,

רומן שם,

עם איזה גבר

נ

ש

ו

י.

 

 

מה נורמלי בתמונה הזאת?

תגידו לי אתם.

כאילו שאתם יודעים משהו שאני לא.

כאילו שאתם יכולים לחדש לי.

 

כאילו שמישהו

יודע משהו

שהאחר לא יודע על בשרו.

 

האחר…

 

האחר זה אתם.

 

אתם…

 

כאילו שאתם בכלל קיימים.

כאילו שאתם שומעים אותי.

קוראים אותי.

כאילו שאתם רואים

משהו

חוץ מעצמכם,

משהו,

חוץ מקיומכם.

 

העלוב.

 

וכאילו שהעלוב שלכם שונה במשהו מהעלוב שלי.

 

עליבות מול עליבות.

 

זה מה שזה.

 

עולב

מול

עולב.

 

חיים שלכם

מול

חיים שלי.

 

זהו זה.

 

זה הכל.

 

והלילה הזה

שחור וירוק ואדום ומלא

ולא שונה בכלום מכל לילה אחר.

 

אני

בד

קנבס

עצום-מימדים

גם הלילה.

 

והלילה, כן, גם הלילה… צומח בתוכי הפעמון,

ודנדונו יוצא משורש השדיים שלי, חודר ישר דרך כל הוורידים,

בוקע,

כמו עוד-חושך על עוד-חושך על עוד-חושך, טלאי-על-טלאי,

בחשיכה המתחפשת לאור קלוש שבקלושים.

העורקים משתנקים לרגע,

עוד שנייה ויקיאו.

 

העורקים אינם עורקים הלילה,

כן, גם הלילה…

אני יודעת,

ברור.

גם הם מעברים עקלקלים, מפותלים,

לכל האור הירוק-שחור הזה,

החלקלק,

אור-העד,

החזק,

 

(תמחקי! נו, תמחקי כבר, פנינה! ובמקום זה תכתבי מילה אחרת, חזקה באמת, עם משמעות, מילה עם מילה, עם כוח, משהו כמו… ה… בלתי-ניתן-לתיאור, או במקום זה, יותר טוב… את יודעת מה, עדיף שלא תכתבי כלום, תשאירי ריק במקום שאמורה להיות מילה שאמורה לתאר את האור, כן, ככה הכי טוב, כי הרי האור הזה, בסופו של דבר, בשבילך, לא קיים.

 

ועכשיו תכתבי – לגבי האור שאיננו אור, זאת אומרת)

 

שחודר וחודר,

בוקע את החושך כמו חרב,

והדם כולו ניגר כמו זרע,

 

(לא! לא! מטומטמת! חלש מדי! צפוי מדי! ילדותי כמו בשירים הראשונים שלך! תמחקי עכשיו “זרע” ובמקום זה תכתבי: “שפיך”, כן, תהיי “גסה”, “וולגארית”, סוף סוף תהיי מי שאת. אל תחשבי כתיבה קאנונית-ממסדית לעולם! עזבי אותך מכל הבולשיט המחורבן הזה! שימי זין ענק על הממסד! חשבי… חשבי “יונה וולך”, עשי מה שליבך מצווה עלייך באמת ובתמים לעשות)

 

כמו שפיך,

עד לכדי שפיכה רותחת, הר-געשית,

הלוהטת במורד הגרון,

אני מרגישה אותו מוקפץ כמו גחלי-אש ישר אל תוך המוח שלי,

קורא לי, קורא לי, קורא לי,

שמות, שמות, קולות מדברים בתוכי מכל הכיוונים,

כל הזמן,

אלוהים,

שואה,

כל הזמן,

שיגעון,

כל הזמן,

ומתים,

מתים על גבי מתים,

כל הזמן…

 

ובתוך המוח שלי כל השמיים הלילה,

מזדווגים עם כל הוורידים האלה הלילה, ועם העורקים—

 

והדנדון, כן… כל הזמן הדנדון המזדיין הזה…

כל הזמן ובלי סוף, הדנדון המזדיין שמזדיין עם הדנדון המזדיין האחר:

המחשבתי מזיין ללא סופ את הרגשי.

 

והלילה את

מתה.

 

והלילה גם אני.

 

אבל רק בנפש.

 

ברור.

 

הגוף דווקא חי מאוד הלילה. הגוף צריך, הגוף דורש…

 

אוכל ולשתות.

 

חייב להוציא החוצה פסולת הגוף הזה כל הזמן…

 

(איזה חרא, פנינה! די כבר, יא דפוקה! מה זה כל החרא הזה של ‘להוציא החוצה פסולת’?! מה אנחנו פה?! ילדים מפגרים בגן?! תמחקי ותכתבי עכשיו יפה יפה ‘לחרבן’! אז תגעילי מישהו, אז מה? ממה את כל כך מפחדת? מי שנגעל מ’לחרבן’ נגעל גם מ’אמת’! כמה פעמים צריך להגיד לך את כל החרא-אמת הזה?!)

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המלכות של אושוויץ”