אלמלא נפטר אבא שלי צעיר, ייתכן שהייתי נעשה בנה החורג של אליזבת טיילור – כך הרהרתי כשקראתי את ההתכתבויות ביניהם; […]
באלכסון
רציתי לזרוק את עצמי לקבר, אמרה אמא אחרי הלוויה של אבא. איזה טעם יש לחיים בלעדיו? היא הביטה סביבה לראות איזה רושם עשו המילים האלה עלינו. השכנה האלמנה ניגבה דמעה והתבוננה בנו, היתומים, במבט עצוב. הנהנו אליה. התיישבנו על הספה. השכנה אמרה שצריך לכסות את המראות וגם את התמונות שעל הקיר, והתחיל דיון הלכתי על מה מותר ומה אסור במשך השבעה.
אבא לא היה דתי, אמר אריה אחי במורת רוח. הוא הרי עזב את הדת. זה לא משנה, אמרה השכנה, הוא בטח היה רוצה שתעשו ככה כי תמיד חוזרים בסוף לאלוהים, ברגע האחרון לפני שמתים, כי…
לא היה לי אף גבר חוץ מאבא, אמרה אמא. אף אחד לא אהבתי כמוהו. רק אותו אהבתי באמת. אחי ואני התבוננו זה בזה והבלענו חיוך קטן. אמא והמנטרות שלה. נזכרתי בסיפורים של אמא על כל המחזרים שהיו לה במשך המלחמה כשהייתה ברוסיה. נזכרתי בהרשלה שחיזר אחרי אמא בכל פעם שהייתה חתונה או בר מצווה של מישהו מיוצאי העיירה שלהם ואיך היא אהבה להיות מחוזרת ולרקוד איתו. אבל אמא אהבה באמת רק את אבא. רק אותו. היא אפילו לא חשבה על מישהו אחר, ואתם יכולים לצחוק כמה שאתם רוצים.
שבי, אמא, אמרתי לה. תנוחי, תירגעי קצת. לנוח אני כבר אנוח בקבר, אמרה אמא, ומה אני צריכה להירגע? הייתי צריכה פשוט לזרוק את עצמי לקבר יחד עם אבא, מה נשאר לי לעשות בלעדיו. טוב, טוב, אמא, אמר אריה, היית צריכה, אז למה לא זרקת את עצמך?… אמא הסתכלה בו מופתעת.
נו, היא אמרה, בגללכם ובגלל הנכדים, איך יכולתי להשאיר אותכם לבד? בלי אמא, בלי סבתא… איך, מה?… טוב, טוב, אמר אריה, באמת תודה, אמא. היא הסתכלה עליו בתוכחה, אבל לא אמרה כלום. קמה, הלכה למטבח ומילאה את הקומקום במים. אתם רוצים תה? שאלה. תודה, אביבה, אמרה גברת שלום, שבי, שבי לך, את בשבעה. את לא צריכה לטרוח. אני יעשה תה. אמא חזרה לסלון, התיישבה על הספה מול התמונה של אבא על הקיר ונאנחה. את רוצה תה, אביבה? שאלה גברת שלום מהמטבח כשהקומקום שרק. אני אשתה אם תעשי לעצמך גם, אמרה אמא. מישהו עוד רוצה תה? שאלה גברת שלום, המים רתחו.
ישבנו ושתינו תה בשתיקה. אני יביא עוגיות, אמרה השכנה האלמנה. לא צריך, אמרה אמא. יוסי, תביא את העוגיות מהארון במטבח. אולי תביא גם קלמנטינות, אמרה אמא, הם טובות הקלמנטינות השנה. חבל שאבא לא הספיק לטעום הרבה מהם. מסכן. הקלמנטינות היו באמת טובות השנה.
אחרי הצוהריים באו שכנים שגמרו לעבוד, ישבו קצת איתנו וסיפרו על אבא וכמה שהוא היה אדם טוב לב, ואיך הוא עזר לאנשים כשהוא עבד בסניף של קופת חולים לפני אברם העיראקי. גם אברם הוא טוב, הנהנו כולם. מזל שיש לנו אנשים טובים שעובדים בקופת חולים. אפילו דוקטור רולינו… וקאז’ה האחות שלא מרגישים בכלל את הזריקות שלה. כולם נאנחו. כן, השכונה שלנו היא שכונה טובה, אוכלוסייה טובה.
תאכלו קלמנטינות, אמרה אמא, הם נורא טובות הקלמנטינות השנה, חבל ששלוימה לא הספיק לטעום מהם הרבה. מסכן. קליפות הקלמנטינות הצטברו על השולחן. האנשים פטפטו ומדי פעם שבו והזכירו את אבא לטובה. אחר כך קמו ונפרדו והבטיחו לשוב ולבקר. שלא תדעו יותר צער. שהמקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. ואחר כך הגיעו אנשים מבית הכנסת האשכנזי שהכירו את אבא, סָפרו שיש מניין והתפללו ערבית. הם נתנו לנו כיפות ואריה ואני אמרנו קדיש. אני בכיתי קצת בגלל המילים של הקדיש וגם כשנזכרתי איך ראיתי את אבא מת ואי אפשר היה להציל אותו, למרות שאנשי מגן דוד עשו בו ניסיונות החייאה ונתנו לו שוקים חשמליים. כלום לא עזר. הוא היה צפוד, כמו אבן בצורת אבא, עם הבליטה הקטנה הזאת שהייתה לו במצח בצד שמאל. אחת העיניים שלו הייתה חצי פתוחה והביטה בי, ואני חשבתי שאולי הוא בכל זאת חי והעין שלו מבקשת שאני אעזור לו – אבל שום דבר לא עזר. הוא מת. הלב החלש שלו הכריע אותו. אמא ישבה בכל זמן ניסיונות ההחייאה במטבח ואני ניגשתי אליה מדי פעם ואמרתי לה שאולי עוד יש סיכוי. וכשהכל נגמר, אספו אנשי מגן דוד את הציוד שלהם, ביקשו שמיכה לכסות את אבא והצמידו לה פתק שהיה כתוב עליו “זכר” ונתנו לנו מספר טלפון של חברה קדישא שייקחו את אבא, שהיה עכשיו גופה מכוסה. אמא אמרה “תודה רבה לכם”, והם אמרו “משתתפים בצערכם” ויצאו.
הוא היה צעיר מדי, אבא. חבל. אבל החיים שלו היו מוחמצים והוא לא נהנה מהם, הוא היה תמיד מתוח וחולה ומתוסכל, לא אהב את העבודה, ולא בטוח שאהב את אמא, שהייתה מבוגרת ממנו בחמש שנים, כמו שהיא הצהירה שאהבה אותו. הוא עישן בלי הפסקה, מה שהחיש את מותו.
כשיצא לפנסיה סוף סוף, ונפטר מהעבודה המשרדית ששנא, והתחיל ללמוד באוניברסיטה, והיה לו זמן לקרוא ספרים, ונראה שהוא התחיל ליהנות מחייו – דווקא אז הוא מת.
בערב, מאוחר יותר, אחרי שהאורחים יצאו, באו הילדים של אריה. כשראו את התמונה של סבא שלהם על הקיר שמול הספה, הם פרצו בבכי וכתפיהם הזדעזעו עם הבכי המר. אמא קמה וחיבקה אותם עד שנרגעו קצת. טוב, אמרה, אני יוריד את התמונה של סבא מהקיר ויתלה אותה בחדר השינה, שתמיד הוא יהיה לי מול העיניים שאני קמה בבוקר.
יוסי, תביא עוד קלמנטינות, אמרה אחרי שהסירה את התמונה מהקיר והניחה אותה בחדר השינה. הושטתי לה קלמנטינה. הקלמנטינות השנה כל כך טובות, אמרה, חבל… שאבא לא הספיק לטעום הרבה מהם, המשכנו. אמא, שכבר הספיקה לקלף קלמנטינה אחת והתחילה לאכול ממנה, הסתכלה בנו ופרצה בצחוק גדול וחלקי קלמנטינה נפלטו מפיה. היא כיסתה את הפה ביד השנייה, נטלה מפית וניגבה את פיה ואחר כך ניקתה את הרצפה. הקלמנטינות השנה כל כך טובות… אמר אחי שוב, וכולנו פרצנו בצחוק ולא יכולנו להפסיק. גיסתי דליה, אשתו של אריה, הגיעה והביאה סופגניות שהדיפו ריח של ריבה, ונזכרנו שחנוכה עדיין לא עבר. מה קרה? היא שאלה כששמעה את הצחוק. הקלמנטינות השנה… אמר אריה וכולנו שוב התגלגלנו מצחוק. מה עם הקלמנטינות? שאלה גיסתי. הם טובות נורא, אמרה אמא שלא יכלה להפסיק לצחוק. הילדים של אחי התבוננו בנו בפליאה, ככה מתנהגים בשבעה? אבל גם הם הצטרפו לצחוק. קחי גם את, דליה, אמרה אמא לגיסתי, הקלמנטינות השנה באמת טובות, ושוב התפוצצנו מצחוק. מזל שאין כאן אף אחד, אמרה גיסתי, מנסה לרסן את צחוקה. השעה התאחרה. היינו עייפים. דליה לקחה את הילדים והלכה הביתה, ואני ואחי נשארנו עם אמא, שלא תישאר לבד בלילה הראשון של השבעה. אתם לא צריכים, היא אמרה, אבל אנחנו נשארנו בכל זאת. טוב היה לישון במיטות הילדות שלנו ואחי הזכיר לי איך היה מפחיד אותי בלילות, כשהיינו קטנים, כשכיבו את האורות ואבא כבר נחר. כעת אמא נחרה וקירות הבית איימו לקרוס.
***
החיים ממשיכים, כך אומרים כולם, גם כשהמתים מחכים לגורלם בקץ הימים. והם המשיכו גם בעבור אמא שלא זרקה את עצמה אל הקבר. כעת היא מתפנקת לה שעות ארוכות בכיסא הנוח במרפסת, נהנית מקרני השמש הרכות של סוף החורף, שותה תה בלי סוף, קוראת בעיתונים ומשתפת אותנו בכל הרכילויות שקראה, מקשיבה לרדיו טרנזיזטור הקטן שנמצא תמיד לידה ומזמזמת שירים שהיא מכירה, מבשלת מעט, ישנה הרבה. צריך ליהנות בחיים, ראיתם מה קרה לאבא. היא מבקרת את חברותיה שחלקן גם הן כבר אלמנות, והן מבקרות אותה. מפטפטות, שותות תה עם עוגיות, לפעמים משחקות רמי. יש חיים אחרי הבעלים, גם כשנאנחים בכל פעם שמזכירים אותם.
מדי פעם בערבים מגיע אל אמא גבר מבוגר, לבוש בבגדים הדורים שניקנו ברחוב יפו-תל אביב, לפעמים אפילו ממש חליפה וגם מגבעת. עכשיו כשאבא מת, אפילו שהוא היה אהבת חייה, אמא יכולה ליהנות מחברתם של מחזרים. אין שום איסור. אמא והאיש, ששמו, מסתבר, מוישה כץ, יושבים במרפסת ושותים תה עם עוגיות. לפעמים גם קפה. וכשקריר מדי הם נכנסים לסלון, סוגרים את דלת הזכוכית של המרפסת, נהנים מצבעי השקיעה בלי לחוש בקור, וצופים בטלוויזיה.
כעבור כמה שבועות מוישה כץ לא הגיע יותר. מה קרה, אמא? שאלתי. אה, היא אמרה ונפנפה בידה, המוישה הזה… הוא קמצן נורא, רק בא לפה לשתות קפה ולאכול עוגיות, אף פעם לא הביא שום דבר, לא לקח אותי לסרט, לא הוציא אותי לבית קפה. ומה אני צריכה גבר זקן בבית? הוא יותר זקן מאבא… והוא גם לא כל כך אינטליגנטי. לא כמו אבא. אבל בעיקר אני לא אוהבת קמצנים.
אחר כך הגיע אהרון פומרנץ, נעים מאוד, וגם הוא לא החזיק מעמד זמן רב, גם בו מצאה אמא פגמים. ומייד אחריו הגיע דוד מוסקוביץ, שלמרות שהוציא את אמא מדי פעם לבית קפה, גם ממנו לא שבעה נחת, וכך הלאה, מצעד של מחזרים שלא סיפקו את רצונה של האלמנה הבררנית. בסופו של דבר ויתרה. נמאס לי כבר מכל הגברים הזקנים האלה, אמרה. אי אפשר להשוות אותם עם אבא. לא היה לי ולא יהיה לי מישהו כמו אבא. הייתי צריכה לזרוק את עצמי… די, אמא! היא צחקה. טוב, טוב. אבל יש עוד הרבה גברים, אמרתי, בטח תצליחי למצוא מישהו… לא, לא, ענתה אמא. טוב לי ככה. אני לא צריכה אף אחד.
אמא המשיכה בחייה בלי מחזרים ונראתה שמחה בחלקה. היא חופשייה ועצמאית וצרכיה מצומצמים, ויש ילדים ונכדים, מה עוד צריך? המחזרים נשארו זיכרון רחוק, אם כי מדי פעם עוד היו גיחות קצרות של גברים מבוגרים לדירתה.
מה יהיה, אמא? שאלתי אותה פעם. אישה כמוך תישאר לבד? כן, היא צחקה, ואתה מזכיר לי… אתה יודע מה קרה לי אתמול?… הייתי אצל דדשוב הירקן… זוכר אותו? הוא מוסר לך דרישת שלום מחיים, שהיה איתך בכיתה. תודה. נו, ומה קרה אצל דדשוב? שאלתי. אצל דדשוב? מה קרה? אה, כן, נזכרה אמא, הוא נתן לי הרבה מחמאות על איך שאני נראית ושאל אותי למה אני, אישה עוד צעירה, למה שלא אתחתן. נו טוב, אמרתי לו, להתחתן? אתה יודע מה גברים רוצים, נכון? אבל אני, אמרתי לו, אני אוהבת לישון באלכסון.
צחקתי יחד איתה. אבל באמת, אמרה, אחרי אבא אני לא יכולה לחשוב על גברים אחרים. הייתי צריכה לזרוק את עצמי…. ושוב צחקה.
אין עדיין תגובות