תל אביב, 2013

1.

בדרך אגב, באותו הטון שבו נועם ביקש ממני תוספת מתבשיל העוף ההודי שהכנתי לארוחת הערב, שאל אותי עד כמה אני רצינית לגבי מערכת היחסים שלנו. כבר הכרתי כמובן את המלכודות הללו שגברים מציבים לי כמה שבועות לתוך תחילת הקשר. הכרתי אותן כי תמיד נפלתי לתוכן, וגם הפעם דרכתי על ערמת העלים היבשים והרגבים שחשבתי לאדמה, שלא היתה אלא יריעת בד מוסווית, מכסה פתח של בור.

'אני רצינית,' אמרתי, 'אני יודעת שבהתחלה אמרתי שאני רוצה משהו קליל ולא מחייב, אבל זאת היתה טעות. כבר דיברנו על זה. אני רצינית עכשיו.'

'כן,' אמר, שקט, 'אני לא יודע אם אני אותו הדבר.'

הנפילה לבור היתה קשה משום שהיתה קצרה ומפתיעה. החבטה היתה כואבת, אפילו לא התחלתי לשער עד כמה. השיחה הזאת התנגנה לי שוב ושוב בראש כמו רגע של פספוס מכריע, ששינה לי את כל החיים. האיש ההוא שנשמט מידי, ואני נשמטתי אל הבור.

בסולם זיגלשיפר, שהמצאנו אני ואודליה, החברה הכי טובה שלי מילדות, הפרידה הזאת היתה עשר עגול, זיגלשיפר מושלם. הייתי המומה, לא האמנתי שנועם מסוגל לעשות לי דבר כזה.

2.

באותה ארוחת ערב הוא אמר דברים קשים. אמר שהוא רוצה לשכב עם אחרות. אמר שהוא מדמיין אותי שוכבת עם אחרים ולא אכפת לו. שמרתי על קור רוח, כי הוא איכשהו הצליח לומר את כל הדברים האלה באותו קול חם, סמיך ומתוק כמשקה סחלבּ, שבו הוא דיבר תמיד. זה היה כמו לדבר עם קנדי נחמד שמתעקש להיות חביב בכל הנסיבות. פעם בנעוריי, בביקורת הדרכונים בטורונטו, בגלל איזו אי־הבנה שקשורה לדרכון הישראלי, נשלחתי עם אמא לחקירה צולבת במחלקת ההגירה שבקצה נמל התעופה. החוקרת לא חדלה לחייך לרגע, גם כשהיה ברור שהיא מתכוונת, בסוף אותה שיחה, לגרש אותנו מאדמות קנדה. מעולם לא ראיתי שוב קשיחות כה מוחלטת מובעת בחיוך חם עד לאותה שיחה עם נועם.

הוא הגיע להתארח אצלי לסוף השבוע, ולא נראָה שהוא מתכוון ללכת לשומקום בתום השיחה הזאת. סיימנו לאכול, ואחר כך לבשתי שמלה יפה. יצאנו לפאב הקבוע שלי, 'סבסטיאן', שעמד על הגבול של אלנבי עם שכונת נווה שאנן. ניסיתי לא ליפול להלך רוח מדוכדך. הסתובבתי בין כל הקבועים שהכרתי, חצי מתעלמת מנועם, ופיטפטתי עד כמה שיכולתי עם אחרים. כשחזרנו אליי לדירה שכבנו פעמיים, ואחר כך שוב בבוקר במקלחת. אחרי המקלחת נשברתי ובכיתי מכל הדברים שאמר אמש. הוא חיבק אותי על המיטה. 'לא אכפת לך שאני אשכב עם אחרים,' ייבבתי. הוא החזיק אותי ושתק.

אחר כך קמנו והלכנו לים. העמדתי פנים שזה סוף השבוע שדמיינתי שיהיה. כשהגענו לחוף, כבר התחלתי לחוש שהנשימה שלי מתהדקת מחרדה. אף פעם לא הרגשתי באמת בנוח בעירום חלקי, שמש וחול. תמיד הרגשתי שהחוויה הזאת מצמצמת אותי לגוף נורא ומגושם, גוש קוטג' רוטט מצלוליטיס וחיוורון ושערות שחורות שהתפספסו בגילוח. בעוד כל יתר הרוחצים שכבו סביב, חלקלקים, שזופים ונינוחים, ושום דאגה לא הטרידה את נפשם אל מול הגלים, המחשבות שלי רצו בתוך ראשי כמו אסיר בכלאו, נחנקות תחת אור השמש המסנוורת. התפרקדתי על המגבת וניסיתי לעצום עיניים ולא לחשוב על כלום, גם לא על נועם. אבל הוא שכב על צדו, גופו הנפלא מתוח רענן על המגבת, והתבונן בי. לבסוף התלוצץ שהחזה שלי משתטח כשאני שוכבת על הגב ונשפך לצדדים, ואגב כך פיצח ענבים בין שיניו והמיץ שלהם נטף לו במורד הצוואר. היתה לו זקפה והוא התחנן שאפסיק. שאפסיק מה? תמהתי. שוב שכבנו כשחזרנו מן הים. התחלתי לפקפק בסברה שאנחנו באמת נפרדים, כי לא הפסקנו להזדיין. זה לא נראָה אמיתי. לבסוף בדלת הבטיח שידבר איתי בקרוב. אבל לא התקשר שוב.