יום הששי הקצר

סיפור מאת חיים נחמן ביאליק.

מקט: 2-565-031

א

אם בערבי שבתות סתם כל הזריז משובח – ביום הששי הקצר על-אחת-כמה-וכמה! ביום הששי הקצר אסור להתרשל! התרשלות כל-שהיא – ואתה בא, חלילה, לידי חִלּוּל שבת. השׂטן הרי מקטרג דוקא בשעת הסכנה.

אין אפוא שום חִדּוּשׁ בדבר, אם הרב ר’ ליפא, שיחיה, יהודי חלוש וּפחדן מטבעו, התחיל להתחכם לנגד יום הששי הקצר מבּעוד שחר: מחמיר היה על עצמו! ירא וחרד הוא מאֹד מאֹד, שמא יאחר, חלילה, שעה קלה – ונמצא כל סדר יומו מתקלקל.

וסדר היום של ר’ ליפא אל יהא זה קל בעיניכם. צאו וחשבו: תִקּוּן חצוֹת, היינו “תקון רחל” עם “תקון לאה”; תּהִלִּים עם מעמדות; אמירות וּ”פרפראות” שלפני תפִלה וּלאחריה, תפִלה עצמה, פרקי משניות, שעור בגמרא, שנַיִם שלשה סִמנים ב”שלחן ערוך”, וּלבסוף שנים מקרא ואחד תרגום בפרשת השבוע – זהו “לה'”; ועכשו “לכם”: הַיְנוּ סעדא דלִבָא, אכילה! מה לעשות? בשר ודם! ועל כרחך אתה אוכל… אחרי חצות היום הרי לך “סדרה” חדשה: מרחץ, נטילת צִפָּרנַים, שחיקת טבק לכבוד שבת וכדומה. הוסף על זה: פסקי שאלות, ולפעמים “דין תורה”. התִגרה, כידוע, מצויה דוקא בערבי שבתות… וּבינתים – אין לך “יום”! פונה אתה לכאן וּלכאן – והנה ה”שקיעה”…

אין אפוא, כאמור, שום תֵּמַהּ, אם הרב ר’ ליפא התגבר כארי וקם ביום הששי הקצר כעלות השחר ותיכף לנטילת ידיים נזדרז והתחיל בעבודה מִיָּד. הלואי שיִכָּנס ויצא בשלום! חרד הוא על כל רגע קטן שלא יֵצֵא לבטלה, ועינו נתלית משעה לשעה אל אותו זקן מופלג הכבד באברים וּבשנים – זה האורלוגין העתיק, התלוי כנגדו על הקיר. מאֹד מאד ירא וחרד ר’ ליפא, שמא יִגָּרע, חלילה, דבר מחוֹק יומו – ונמצא נכנס לשבת שלא מתוך דעה צלולה, חס ושלום.

אבל כבר אמרו חכמים: הכל תלוי במזל! ונגד המזל, דעו לכם, אין עצה ואין תבונה ואין זריזות…

שמעו נא מעשה נורא.