אין מקום כזה

פרי

כשפרי היה בן שתים־עשרה אמא שלו עזבה את הבית ולא חזרה במשך חודשיים שלמים. בשבועות הראשונים הוא חשב כל הזמן שהנה, עוד רגע היא חוזרת. היא רק צריכה קצת זמן להירגע, כמו תמיד. היא תיקח יומיים חופש ויעבור לה. אבל אז עברו שבועיים והיא לא חזרה. ואז חודש והיא לא התגעגעה מספיק אפילו בשביל להרים טלפון ולשמוע איך הם. הוא מצא את המספר של הריטריט שהיא נסעה אליו והתקשר כל יום. הטלפון צילצל וצילצל, אבל אף אחד אף פעם לא ענה. יונה אחותו כתבה לה מכתבים, סיפרה כמה היא עוזרת לאבא עם יהודה ויואל ועם תמרה ודינה, שהייתה אז ממש תינוקת, אבל גם המכתבים שלה חזרו כולם.

יום שישי אחד אבא שלו חזר מהכותל, מתפילת שחרית, הלביש את הקטנים, הכניס את דינה לעגלה, אמר לו וליונה להזדרז והם נסעו כולם יחד באוטובוס לערבה, ירדו בתחנה באמצע שום מקום וצעדו בשביל ארוך ומאובק עד שהגיעו לכפר קטן של בקתות שהיו מרוחקות מאוד אחת מהשנייה. הם נכנסו לזו עם השלט ‘קבלה״, וצלצלו בפעמון. עברו עשר דקות לפחות עד שהגיעה אישה עטופה בשאל צמר, הצמה האפורה שלה הייתה כרוכה לה סביב הראש כמו כתר. היו לה עיניים טובות וחיוך רך. פרי שנא אותה מייד. היא אמרה, כמעט בלחש, שזה מאוד לא מקובל להופיע ככה באמצע ריטריט, ושאידה מסיימת שלושה שבועות של שתיקה רק מחרתיים ואי אפשר להפריע לה. לא, היא לא תוכל להגיד להם באיזו בקתה חברת קהילה נמצאת וגם לא למסור יותר מידע. ‘חבל שלא התקשרתם לפני שבאתם את כל הדרך הזאת,״ היא הוסיפה. ‘התקשרנו כל יום!״ פרי רצה לצעוק, ‘ולא קוראים לה אידה! והיא לא חברת הקהילה שלכם, היא האמא שלנו!״ הוא רצה לצאת ולרוץ בין כל הבקתות עם גגות הקש בכפר האקולוגי ולצעוק, ‘אמא! אמאאאא!״ אבל אבא שלו שם לו יד על הכתף ואמר שאם לא יעלו על האוטובוס חזרה עכשיו הם לא יספיקו לשַׁבת. הם נסעו הביתה בלי אמא וכל הקטנים בכו. דינה התינוקת בכתה, תמרה בת השנתיים בכתה, ויואל, שגדול ממנה רק בשנה וחצי, בכה גם הוא. יהודה ניסה נורא להתאפק אבל נשבר כשראה שגם פרי לא מצליח לעצור את הדמעות. יונה חיבקה את הקטנים, אמרה להם, ‘די, ששששש,״ והזעיפה לו מבט של מה אתה נשבר, אתה מהגדולים, צריך אותך חזק עכשיו. ‘אל תדאגו,״ היא אמרה בטון של זאת שתמיד יודעת הכול, ‘אמא יודעת שבאנו ועכשיו היא תחזור,״ היא השעינה את הראש על החלון, עצמה עיניים ונרדמה עד התחנה המרכזית בירושלים.

אמא שלו חזרה ביום ראשון, בדיוק כמו שיונה אמרה. היא הייתה רגועה ואפילו מאושרת ולרגע היו ההרמנים שוב משפחה נורמלית. כזאת שלא צריכה שהשכנות יעשו תורנויות מי שולחת לזניה לארוחת ערב, מי מביאה קופסה נוספת עם פלחי תפוח וצימוקים בשביל הקטנים, ששוב הגיעו לבד עם האחים הגדולים לגינה.

חלפה שנה, חלפו שנתיים ונראָה שכולם שכחו מאותם חודשיים קשים בלעדיה. לכן, כשהיא אמרה לפרי בוקר אחד שהדודה בוני, אחותה שגרה בקנדה, מזמינה אותו ואת יונה אליה לביקור, הוא לא שאל שאלות. רק שמח והתרגש כי אף פעם לא היה בחו״ל.

הוא ישב ליד החלון כל הדרך לטורונטו. נרגש מהמראה של כדור הארץ מתרחק ממנו. כל מיליוני האנשים עם כל הרגשות המסובכים שהם סוחבים איתם כמו פקעות של חוטים שאי אפשר להתיר. כל הבלבול והכעסים והאכזבות שממלאים את כל החדרים בכל הבתים — מצטמצמים לנקודות זעירות עד שהם נעלמים. נשאר רק הסדר של הרחובות. קווים ומשבצות — דברים שפרי הבין. כבישים התעקלו כמו נהרות, נשפכו למחלפים עגולים ויפים. שדות ירוקים וחומים וצהובים התארגנו בכתמים גיאומטריים כמו שמיכות טלאים. רק כשעברו בתוך ענן נבהל פתאום. הוא משך מעליו את השמיכה ועצם את העיניים. במושב לידו יונה נרדמה מזמן. הוא הוריד לה את האוזניות מהראש. הווקמן היה שלו, הדודה שלחה לו לברמצווה, אבל אמא שלו מייד אמרה — כמו שאמרה על כל דבר שאי־פעם קיבלו — ‘זה לשניכם. תחלקו.״ הכיתוב water resistant על המכסה דרש בדיקה, הוא מילא גיגית במים ושנייה לפני ששמט את הווקמן פנימה יונה הגיעה וחטפה אותו מידיו, סוטרת לו בעוצמה על הלחי. ‘למה אתה צריך תמיד להיות כזה מילולי?״ אמרה בייאוש. הוא לא סטר לה בחזרה למרות — ואולי בגלל — שכבר היה הרבה יותר גדול ממנה. הוא לא הצליח לזכור מתי ואם הלכו מכות אחרי מקרה הווקמן. (כשהיה לבד בבית הוא מילא אמבטיה, הרכיב את האוזניות ונכנס יחד עם המכשיר הצהוב למים החמים. הווקמן המשיך לנגן, לא מבחין בהבדל בין יבשה לים, בין יבש לרטוב. הוא לא סיפר לאחותו. היא איבדה את הזכות לדעת את מה שלא הייתה לה התעוזה לנסות.)

מהרגע שלמד להחזיק עיפרון, פרי צייר תמיד את אותו הבית, עם גג רעפים משולש מונח מעליו כמו כתר. ארובה, תלתל עשן, ועץ גדול שסוכך על הבית בענפים רחבים וענן נדיב של עלים. הוא לא הכיר אף אחד שגר בבית כזה. כל החברים שלו גרו בבניינים ירושלמיים רגילים, יצוקים בבטון ומצופים באבן, עם מרפסות של מטר וחצי סגורות בתריסי פלסטיק לבנים, חדרי מדרגות מחניקים ודלתות פלדלת חומות. אבל הנה, הנהג שחיכה להם בשדה התעופה עם שלט, ‘התאומים הרמן״, נעצר באמצע שכונת מגורים מנומנמת בלב טורונטו ומחוץ לחלון ניצב בבטחה הבית שצייר כל הילדות. פרי ויונה לא זזו. כשהנהג ראה שהם לא קמים, הוא יצא ופתח להם את הדלת של הבלאק קאר, מחווה בתנועת יד תיאטרלית לכיוון השביל. המומים, הם צעדו אל דלת העץ הרחבה ודפקו במקוש הפליז הגדול שהיה בצורת אגרוף.

האישה שפתחה את הדלת הייתה קטנה בהרבה משזכר אותה מהביקור שלה בירושלים, לפני שנים. היא עמדה יחפה בפתח הבית והמבט שלו נמשך לאצבעות הרגליים שלה שנמשחו בלק בורדו מבריק והמשיך לסרוק אותה במעלה המכנסיים השחורים שלתוכם נתחבה חולצת טריקו שחורה עם צווארון גולף. השיער שלה היה גזור בקארה מושלם וצבוע שחור גם הוא, רק המשקפיים שלה היו זהובים ועגולים, הזגוגית העבה הגדילה את העיניים שלה באופן קומי. היא לא הייתה יפה כמו אמא שלו, אבל היה לה את הדבר הזה שהוא כבר ידע שקוראים לו נוכחות. הקסם שגורם לאישה בגובה מטר חמישים וקצת למלא את כל החלל של הבית הענק. היא חיבקה אותו, קצר וענייני, לא ידעה שאסור לנשים לחבק נערים שעברו את גיל בר מצווה גם אם הן אחיות של אמא שלהם. היא מצאה חן בעיניו מייד.

‘אנחנו בית בלי נעליים,״ היא דיברה בלשון רבים למרות שהיא גרה לגמרי לבדה. ‘שוּז. אוֹף.״ חזרה באיטיות ובהטעמה, כאילו פתאום עלה בדעתה שהילדים המוזנחים של אחותה לא מבינים אנגלית.

‘אוקיי, אנטי בוני, איי ויל רִימוּב מיי שוּז,״ ענתה אחותו בדיקציה מוגזמת, מנסה להפגין עליונות.

‘נואו אנטי. ג׳אסט בוני,״ תיקנה דודה שלו ומצמצה פעמיים.

פרי נפעם מהבית. חמישה חדרי שינה, מרתף ועליית גג. וכל זה בשביל בוני לבדה. בבית הוא חלק חדר עם יהודה ויואל, שלושה בנים בחדר אחד. מיטת קומתיים שפלטה מתוכה בכל ערב עוד אחת על גלגלים. בגדים וחפצים כיסו כל סנטימטר של קיר, תקרה או רצפה. יונה חלקה חדר דומה עם הקטנות, מיטת קומתיים, מגירה נשלפת וכאוס. החלום הכי כמוס שלו היה להשתלט על המחסן הקטנטן מתחת למדרגות. בכל פעם שנכנס אליו כדי למצוא איזה בורג או לקחת דלי או מטאטא, השתהה בו כמה דקות ודמיין איך יפנה את ערמת החפצים המיותרת שנדחסה לחדרון שאי אפשר היה לעמוד בו זקוף. איך יניח מזרן על הרצפה, מנורת קריאה ומדף אחד קטן במקום שולחן, שם יוכל לשבת ולצייר את הציורים שלו — וזהו — יותר מזה לא יצטרך דבר. רק מנעול לדלת, שאף אחד לא ייכנס.

על השיש במטבח הלבן היו מסודרים מכונת קפה ומסחטת מיץ ושלושה סוגים שונים של טוסטרים. מרובע קופץ, משולשים מועך ואחד במיוחד לבייגלים כי הם עגלגלים וצריכים פתח רחב, כך הסבירה בוני והעיניים המוגדלות שלה מצמצו שוב פעמיים. הוא מרח גבינת שמנת על בייגל, הוסיף פרוסה דקה של סלמון מעושן, מזג מיץ תפוזים ישר מהמסחטה לכוס זכוכית וקפה מהמכונה לספל קרמיקה, והתיישב ליד השולחן.

הטלפון צלצל — אבא שלו. ‘הנחת כבר תפילין?״ שאל במקום שלום. במקום מה שלומך. במקום איך עברה הטיסה.

‘כן, אבא, הנחתי תפילין,״ אמר. ולא אמר שפחד. שהרגיש לבד. שיונה ישנה כל הדרך כאילו היא טסה מעל אוקיינוסים כל הזמן ורק הוא לא עצם עין מההמראה ועד לנחיתה.

‘הנחת במטוס? או כשנחתָּ? אתה יודע שזאת שאלה הלכתית מאוד גדולה איפה מניחים כשממריאים בלילה ונוחתים ביום. הרי חלפתם בתוך כל כך הרבה זריחות! ומה עם תפילת הדרך? אמרתם במטוס אני מקווה?״

‘במטוס. כן.״

‘אבל במונית מהשדה כבר לא צריך, אתה יודע את זה, נכון? שלא תאמר ברכה לבטלה, ואל תשכח להתפלל שלוש תפילות ביום ולהניח תפילין. וצלחות חד־פעמיות! דודה שלכם הבטיחה שתקנה. ואל תאכלו שם שום דבר חם — רק סנדוויצ׳ים של גבינה וירקות וקורנפלקס וחלב בקערות מנייר!״

ופרי אמר, ‘אוקיי אבא, איי פרומיס,״ ואבא שלו אמר, ‘תסדר את הלוח ותעשה מהלך ראשון. תהיה אתה לבן הפעם. מחר אתקשר שוב, תגיד לי מה הזזת ולאן,״ ופרי אמר שוב, ‘אוקיי, אבא, נדבר מחר.״ וניתק, ולא חשב אפילו לרגע להעביר לאחותו את השפופרת. הוא ניגש לטוסטר, שלף עוד פרוסה של בייגל, מרח עליה חמאה וריבת תות. הוא נגס מהחצי עם הסלמון ומייד גם מהחצי השני, ‘אה יוני,״ אמר לאחותו בפה מלא דג מעושן וריבה, ‘איזה כיף!״

‘מה כל כך כיף לך בזה שאמא העיפה אותנו הנה,״ היא מלמלה, חצי לעצמה.

‘מה העיפה? לא כיף לך שבאנו לטורונטו?״

‘בטח כיף. במיוחד החלק שבו ההורים שלנו מתגרשים עכשיו ואותנו דפדפו לפה כדי שלא נפריע.״

‘איך את יודעת?״ הוא שאל והרגיש פתאום מיותר כל כך.

‘איך אתה לא יודע,’ היא אמרה ולגמה מספל הקפה למרות שאף פעם לא שתתה קפה בבית.

מה עשו שם כל כך הרבה זמן אצל בוני? הוא לא זכר הרבה. הרבה לא רצה לזכור. וממילא הכול נמחק ביום שנחתו ואמא שלו חיכתה להם לבדה בשדה התעופה. ‘שתי תחנות,״ אמרה לנהג של מונית השירות, ‘אחת במוסררה.״ היא עצרה, החזיקה את האוויר בריאות, מתחה את כפות הידיים חזק, אגרפה ושוב מתחה תוך שהיא נושפת את האוויר לאט לאט, ‘מוסררה, בסדר.״ אמר הנהג, ‘ותחנה שנייה גיברת?״ (כן גיברת? פרי הצטרף לתהייה של הנהג, לאן עוד אפשר לנסוע מלבד הבית?) ‘תחנה שנייה בבקעה. דרך בית לחם פינת יהודה.״

פרי נרדם בדרך. התעורר רק כשאמא שלו ליטפה לו בעדינות את הכתף, אמרה, ‘פרי׳לה, יוני ואני נרד כאן. אתה תמשיך עם המונית הביתה.״ ככה היא אמרה, ‘הביתה,״ ונישקה אותו על הראש בזמן שהוא העמיד פני ישן אבל כבר היה ער מאוד ולבד מאוד במונית הגדולה שהתרוקנה מזמן במבואות העיר, רמות, הר נוף, גבעת שאול. הבוקר כבר עלה כשנכנס לדירה שנולד בה. דירה שכל הקירות בה מצופים בספרים מרצפה ועד תקרה ומקיר לקיר. כריכות עור חומות אדמדמות שאותיות של זהב מרצדות על שדרותיהן. עם האקווריום המוריק עם דגי המלאך והזהב והקרפיון העצוב שאמא שלו קנתה לטחון לגפילטע ויהודה הציל ברגע האחרון ממוות. עם השטיחים האדומים וספת הקורדרוי הירוקה, הדיוקנאות של הרבנים על הקירות. עם המחסן שמתחת למדרגות, מיטות הקומתיים והמגירות הנשלפות. האחים שלו ישנו עדיין כשנכנס בשקט. חלף על פני חדר הבנות הריק. אבא שלו כבר יצא לתפילת ותיקין בכותל. המנסרות שאמא שלו תלתה בחלונות לכדו את קרני השמש הראשונות ופיזרו קשתות מרקדות על כל הבית.