החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

גאונות וחרדה

מאת:
מאנגלית: ברוריה בן־ברוך | הוצאה: | 2020 | 511 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

במחצית השנייה של המאה ה־19 החלה מהפכה שקטה, שמעטים בעולם השגיחו בה בזמן אמת: היהודים, שבמשך מאות שנים חיו מחוץ לחברה הכללית, זינקו אל תוך ההיסטוריה ושינו את מהלכה ואת האופן שבו אנו רואים את העולם.

בכל תחום כמעט – בפוליטיקה ובכלכלה, בספרות ובציור, במוזיקה ובתיאטרון, בפסיכולוגיה ובפיזיקה וברפואה — יהודים מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב העולם כפי שהוא כיום. לצד השמות המוכרים מאוד, כמו מרקס ופרויד, איינשטיין וקפקא, היו עוד עשרות רבות של יהודים שפועלם ממשיך לתת את אותותיו בחיי היומיום שלנו:

היינריך היינה התיר את מחוכי השפה הגרמנית, בנג'מין ד'יזראלי הפך את המפלגה הטיפשית של אנגליה למפלגת שמרנים כל־ארצית, קרל לנדשטיינר אִפשר את עירויי הדם והניתוחים הגדולים, פאול ארליך הביא לעולם את הכימותרפיה, ארנולד שנברג הביא לעולם את האטונליות, מגנוס הירשפלד היה מראשוני הסקסולוגים ומאבות התנועה לזכויות ההומוסקסואלים, רוזלינד פרנקלין סייעה בלא ידיעתה בפענוח מבנה הדנ״א, ליאון טרוצקי הציע לעולם את סיוט המהפכה המתמדת, שרה ברנר המציאה את הידוענות, ואלמלא פריץ האבּר לא היה די מזון לקיים את החיים עלי אדמות…

בספרו רחב היריעה גאונות וחרדה מספר ההיסטוריון נורמן לברכט את סיפוריהם של כל האנשים המיוחדים האלה, ושל עוד רבים אחרים, ובתוך כך בוחן מדוע דווקא בתקופה הזאת הצליח קומץ יהודים לראות את מה שאחרים לא ראו, והאם גם העולם שינה את היהודים.

 

נורמן לברכט הוא עיתונאי, היסטוריון של המוזיקה וסופר יהודי־אנגלי. עם עשרות הספרים והמאמרים שפרסם נמנים ספרי העיון "מיתוס המאסטרו" ו"אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים" והרומנים "שיר השמות" ו"משחק הניגודים".

מקט: 15101236
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
במחצית השנייה של המאה ה־19 החלה מהפכה שקטה, שמעטים בעולם השגיחו בה בזמן אמת: היהודים, שבמשך מאות שנים חיו מחוץ […]

הקדמה:
לחשוב מחוץ לקופסה

בין אמצע המאה ה־19 לאמצע המאה ה־20 שינה קומץ של גברים ונשים את האופן שבו אנו רואים את העולם. כמה מהשמות מוכרים לנו היטב: מרקס, פרויד, פרוסט, איינשטיין, קפקא. אחרים נעלמו מהזיכרון הקיבוצי, אך פועלם ממשיך לתת את אותותיו בחיי היומיום שלנו. אלמלא קרל לַנדשטַיינֶר, למשל, לא היו לנו עירויי דם וניתוחים גדולים, בלעדי פאול ארליך לא היתה לנו כימותרפיה, אלמלא זיגפריד מרקוס לא היו לנו מכוניות, בלי רוזלינד פרנקלין לא היה לנו מודל של הדנ״א, אלמלא פריץ האבֶּר לא היה די מזון לקיים את החיים עלי אדמות, אלמלא ז'נבייב הלוי לא היתה 'כרמן' ואלמלא עמנואל דויטש לא היתה מדינת ישראל.

המכנה המשותף לכל האנשים הללו הוא היותם יהודים — אם מפני שנולדו להורים יהודים ואם מפני שחיו כיהודים. דומה שכולם חשבו 'מחוץ לקופסה', וכולם חשבו מהר. השאלה שניצבת במוקד ספר זה היא מדוע, דווקא בתקופה הזאת, הצליח קומץ יהודים לראות את מה שאחרים לא ראו.

לשאלה הזאת נלווית שאלה הפוכה: אם יהודים שינו את פני העולם בין 1847 ל־1947, האם גם העולם שינה את היהודים, אולי אף לבלי הכר? (התשובה הקצרה היא כן).

למיטב ידיעתי, שום היסטוריון לא עסק עד כה בסיפור הזה משני היבטיו. במאה ה־21, הרב־תרבותית כל כך, יש אולי משמעות רחבה יותר להליכים הללו כדפוס לדיאלוג תרבותי ולסימביוזה תרבותית.

החוכמה העממית גורסת שחמישה יהודים ניסחו את כללי החברה:

משה אמר שהתורה היא הכול

ישו אמר שהאהבה היא הכול

מרקס אמר שכסף הוא הכול

פרויד אמר שמין הוא הכול

איינשטיין אמר שהכול יחסי.

צחוק בצד — יש בזה משהו. וליהודים יש שלל קלישאות שמתאימות לרוב המצבים. כמאה שנה לפני ישו ביקש אדם אחד מאדם אחר ללמדו את כל התורה כולה על רגל אחת. הלל הזקן השיב לו: 'ואהבת לרעך כמוך. ואידך זיל גמור' — כל היתר אינו אלא פרשנות. כאלפיים שנה אחר כך, כאשר אלברט איינשטיין התבקש להסביר לעיתונאי את תורת היחסות, הוא אמר: 'החומר אומר למרחב כיצד להתעקם' — והרי לכם אמרה בנוסח הלל הזקן. וכשזה עדיין לא ברור, איינשטיין מספר בדיחה יהודית, וזה עובד (ראו עמ' 226).

הלוך־הרוח היהודי שעומד מאחורי גל הגאונות טרם נחקר בהצלחה.1 עד כמה מושפעים מאהלר, מודיליַאני ופּרוּסט מהיסודות היהודיים בביוגרפיה שלהם? איך פרויד יודע שמין הוא מקורה העיקרי של האומללות? מה גורם למרקס לשנוא יהודים? עד כמה משפיעים המדע וההגירה ההמונית על דרך המחשבה של הרבנים, שלא לדבר על צורתם הפיזית של היהודים? מתי טוב להיחשב יהודי? מדוע העולם אינו רואה את מה שברור כשמש ליהודי אחד או שניים?

הנטייה לבחון את המציאות מנקודת מבט שונה מודגמת בסיפור אַפּוֹקריפי קטן על ראש ישיבה ליטאית נודע, שנוזף בתלמידיו המעדיפים לשחק כדורגל בהפסקת הצהריים במקום לדון בפניני התורה. "אבל כדורגל הוא משחק יפה, כבוד הרב', מוחים התלמידים, 'בוא נראה לך'. במשחק הליגה הבא, שנערך ביום חול בווילנה ובו משתתפים מיטב שחקני הארץ, מתיישבים הרב ותלמידיו על ספסלי הצופים. בהפסקת המחצית הצעירים פונים אל הרב ושואלים אותו לדעתו.

'פתרתי לכם את הבעיה', משיב הרב.

'איך, כבוד הרב?'

'תנו כדור אחד לכל צד, ואז לא יהיה להם על מה לריב'.

דרך החשיבה של ראש הישיבה מנוגדת למתודה המערבית, שמתחילה בהתבוננות בעובדות בשטח (22 אנשים וכדורגל אחד) לפני שהיא מנסה להבין אותן בהקשר של פעילות גומלין חברתית. הרב, שאינו מודע לכללים, רואה את המשחק ממימד רביעי, במרחק של עולם שלם מהמתרחש. הוא מציע פתרון שאולי אינו רלוונטי למשחק כדורגל, אך יש בו ללא ספק סוג של אלגנטיות מלאכית ואמת מוסרית.

אפשר לזהות היבטים של הפתרון שהציע הרב בגישתו הדה־קונסטרוקטיבית של בנג'מין ד'יזראלי לפוליטיקה הבריטית, באופן שבו ידעה שרה בֶּרנַר לנצל את פרסומה, וכן בפיצוח האטום בידי ליאו סילַרד, שהיתה לו השפעה עצומה על תוצאת מלחמת העולם השנייה: 'הוא ראה דרך אל העתיד… את דמותם של הדברים שעתידים להיות'. הזמן והחלל גמישים בעיני סילרד, כפי שהם בעיני איינשטיין, האבֶּר, מַייטנֶר ופרנץ קפקא, משום שאחיזתם בזמן ובחלל אינה מוגבלת לקווים הלבנים המשורטטים על דשאים ירוקים. היהודים מדברים על 'זמן יהודי' כעל מידה יחסית. התלמוד קובע 'שעה זמנית', או שעה הלכתית יחסית, המשתנה באורכה מיום ליום בהתאם למיקומה של השמש. זמן יחסי הוא חלק מהמורשת הגנטית של איינשטיין זמן רב לפני שהוא מכריז על גילוי היחסות.

זיגמונד פרויד מכריז בכמה הזדמנויות כי גדל בבית לא דתי ושאין הוא יודע דבר על יהדות. כל חוקר המכיר את התלמוד ישתומם אפוא לגלות כי בגישתו האנליטית פרויד משתמש בלא פחות משישה מתוך שלושה־עשר כללי הפרשנות התלמודית — באופן לא מודע, כמובן. מפליא לא פחות לראות עד כמה מכיר מרקס את כללי ההיגיינה המקובלים על היהודים, או את רגישותו העזה של טרוצקי לאנטישמיות השמאלית — עד כדי כך שהוא מוקיע אותה ב'פראבדה' כבר ב־1923. עוגיית המדליין של פרוסט הוכנה כמעט בוודאות על פי מתכון יהודי. קפקא חולם שהוא מלצר המשרת סועדים בקפה תל אביבי. 'נשמתם' היהודית לא תנום ולא תישן.

ויש עוד מכנה משותף. אצל כל גאון המופיע בספר זה ניכרת נימה של חרדה קיומית. יהודים במאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה ה־20 חרדים מפני ביטול זכויות האזרח וחופש הדיבור שניתנו להם. אחרי משפט דרייפוס חשים ההוגים הגדולים צורך דוחק להצדיק את קיומם בסביבה עוינת ולעשות זאת מהר, עוד לפני הפוגרום הבא. הם אינם מצפים להתקבל. אדרבה, הם יודעים כי רוב הסיכויים שרעיונותיהם יידחו, ולכן הם חופשיים לחשוב את מה שאינו עולה על הדעת, ונאלצים לעשות זאת במהירות, עוד לפני המשבר הבא. לא מקרה הוא שפרויד, איינשטיין, שֶנבֶּרג, פרוסט, הרצל, טרוצקי, האבר והירשפלד מופיעים כולם עשור אחרי דרייפוס, נקודת מפנה שעוצמתה אינה מוכרת בדרך כלל מחוץ לגבולות צרפת. דרייפוס מעורר מחדש את הפחד הקמאי בקרב אחיו היהודים, אות וסימן למעמדם השולי, ולפיכך גם לשעת הכושר שלהם.

קפקא אינו סבור שניכור הוא בעיה יהודית ואפילו לא חיסרון אישי; הוא מרחיב את המושג ומציג אותו כתסמין מהותי של המצב האנושי. גרשווין, יליד אמריקה הראשון שהמוזיקה שלו זכתה בהכרה בינלאומית, יכול לשמוח אך ורק במסיבות שבהן הוא יושב אל הפסנתר בפינת החדר ומפענח משם את משמעות הדברים סביבו. שנברג, כשהוא נשאל אם הוא האיש שיצר את המוזיקה האַטוֹנָלית הנוראה הזאת, עונה: 'מישהו היה מוכרח לעשות את זה, ואם כבר, אז למה לא אני'. היהודי הספוג בדאגות להישרדות קבוצתו חופשי להלך גם במקומות שבהם המלאכים חוששים לפסוע ולחשוב: 'אז מה הדבר הכי נורא שיוכלו לעשות לי?' רוב הפסיכולוגים סבורים כי אַנגסט — תחושת חרדה או חשש שמקור שמה במילה הלטינית anxius — הוא רגש שלילי וכובל. פרויד אינו רואה זאת כך. אצל יהודים חרדה היא דווקא גורם מניע מרכזי, המנוע לחשיבה רעננה.

ועוד מלטינית: genius הוא הטבע הפנימי ו־gignere הוא להוליד. חוקרי עברית סבורים ששורשי המילים נעוצים במילה 'גאון', שהיא שֵם עצם המופיע לראשונה בסיפור יציאת מצרים (שמות טו ז) ויש לו עוד ארבעים ואחת הופעות במקרא. בתהילים (מז ה) המילה מופיעה בצירוף 'גאון יעקב', רמז לכך שיש אולי גניוס מסוים המיוחד ליהודים. סמואל ג'ונסון מרחיב את הגדרת המילה greatness (גדוּלה), וכולל בה עוד שלוש קטגוריות: השלטון, כל אדם שניחן ב'תכונות נעלות', וכן (כמושג מופשט) 'נטייה של הטבע לכך שאדם מסוים מוכשר לעסוק במשהו מסוים'. בקטגוריה השלישית הוא מתכוון ליכולת הבלתי מנוצלת של אנשים פשוטים בתכלית, המסוגלים להתעלות במצבים מסוימים או במקרי חירום באופן שאחרים אינם מסוגלים לעשות: 'תבוא השעה — יבוא האיש'. סוג זה של גניוס, כותב המילונאי הדגול, 'כמוהו כאש הטמונה באבן הצור, שתופק רק מתוך חיכוך בסובייקט הראוי' (ייתכן שג'ונסון מתייחס כאן לאוזלת ידו הגמורה בכל תחום אחר). לא מעט דמויות בסיפור שלפנינו הולמות את הקטגוריה החמקמקה הזאת: גברים ונשים שמוצאים בתוכם את הכוח ברגע ייחודי של שעת חירום או שעת כושר להפגין יכולת בלתי סבירה, על־אנושית, לפעולה ולהמצאה. יש הנולדים להיות גאונים, ויש שהגאונות מוטלת עליהם בשלב מסוים בחייהם.

אין בדעתי לטעון לקיומו של אֶקסֶפּציוֹנליזם יהודי. גם אינני סבור שהיהודים התברכו בכישרון גנטי חריג למתמטיקה, לבידור ולכסף, כפי שטוענים רבים (בדרך כלל לשלילה). אי אפשר למגר דעות קדומות כאלה באמצעות ההיגיון בלבד, אבל משיחת קרם יופי תוכל אולי לעזור:

האישה הראשונה שנעשתה מיליונרית בדולרים היא הקוסמטיקאית הלנה רובינשטיין, דודנית זעירה (1.47 מ') של הפילוסוף מרטין בובר שניחנה בדחף חסר מנוח לשיפור עצמי. באמצע שנות העשרים לחייה היא עוזבת את ורשה כדי למצוא בעל באוסטרליה, ומגלה כי הנשים החיות תחת השמש הקופחת במחצית הדרומית של העולם אינן חדלות לחשוש לעורן. למרבה המזל היא לא רק מביאה עמה קרם להגנת עורה שלה, אלא גם מגיעה למקום המושלם לייצור קרם כזה, כי יש לה גישה לאספקה בלתי מוגבלת של לַנוֹלין (שומן שמפרישות כבשים) וגם לעשבים המפוגגים את צחנתו. ב־1908, כשהיא עוזבת את אוסטרליה, יש לה כבר נקודות מכירה בכמה מדינות. שנה אחר כך נכנסת לעולם העסקים אישה קנדית ממוצא קוֹרנוֶולי, תחת השם המסחרי אליזבת ארדן, והיא נאבקת ברובינשטיין על כל קמט וקמט ברחבי אמריקה הצפונית. אם רובינשטיין פותחת חדר תצוגה במיניאפוליס או במדיסון אווניו, ארדן פותחת חדר תצוגה מעבר לכביש. הן גונבות זו מזו מנהלים ושוכרות כותבי מאמרים שישמיצו את היריבה בעיתונות, והן שולטות ללא מצרים במגזר הקוסמטיקה עד שצ'רלס רֶבסוֹן ואסתי לאודר נכנסים לתמונה ומרחיבים את התחרות.

אין כמעט הבדל בין שתי הנשים הללו המולכות בעסקי היופי, פרט לזה: רובינשטיין היא יהודייה מוצהרת וארדן לגמרי לא. כשהן פועלות בתנאים דומים, ארדן צוברת הון בדיוק כמו רובינשטיין. היא מעדיפה אולי להוציא אותו על סוסי מרוץ בעוד רובינשטיין מעדיפה אמנות מודרנית, אבל אין כל דרך לדעת מי מן השתיים יהודייה יותר או פחות, לא מבחינת דרך החשיבה ולא מבחינת דרך הפעולה. ההשוואה הזאת יכולה ללמדנו דבר אחד בלבד: אין גניוס יהודי ספציפי לצבירת כסף. אילו היה כזה, מישהו כבר היה דואג לשווק אותו.

אם היהודים מצטיינים בתחום מסוים, ההצטיינות הזאת היא בדרך כלל תולדה של תרבות וניסיון ולא של דנ'א. הניסיון המר לימד את היהודים לחשוב אחרת מאחרים, ואולי גם לחשוב יותר מאחרים. המלחין גוסטב מאהלר נהג לומר: 'יהודי הוא כמו שחיין בעל זרוע קצרה. עליו להשקיע פי שניים מאמצים כדי להגיע לחוף'. החרדה פועלת עליהם כפי ש'שרי המיסים' פעלו על אבות אבותיהם במצרים. היא מדרבנת אותם למעשי גאונות.

מה מכשיר אותי, היסטוריון של המוזיקה וכותב רומנים, לספר את הסיפור הזה? כישורַי כוללים תקופת לימוד קצרה בישיבה ירושלמית נחשבת ובעקבותיה עיסוק מתמיד בתלמוד, הכרת השפות היהודיות המרכזיות עברית, ארמית ויידיש על בוריין, וחוסר יכולת לעבור ליד חנות ספרים יד שנייה בתל אביב, וינה, פריז, סנט פטרסבורג או ניו יורק בלי לקנות תריסר ממוארים אזוטריים, שרבים מהם מביטים בי עתה בתוכחה ממדפיהם המכסים שני קירות במשרדי. כדי להשיג כתבי־יד שלא ראו אור הגעתי לספריות של אוניברסיטאות ולארכיונים של בני משפחה וחברים.

חלק גדול מהמידע שאני מביא כאן מבוסס על עדויות מכלי ראשון. בתקופות שונות בחיי התמזל מזלי לפגוש עדי ראייה ובני־סמכא שהאירו לי אופקים חדשים. נהגתי לבלות עשר דקות בכל בוקר עם אהרון ליזרא, שידע על־פה את התנ'ך ואת הקוראן. יכולתי להרים טלפון לרפאל לוי ולמייקל ויצמן, ולברר נקודות הנוגעות לאטימולוגיה של מילים בכַלדית ובסורית. ברוך קורצווייל, שעזב את פרנקפורט ב־1933, הדריך אותי בשבילי הספרות הגרמנית והלוחמה האקדמית, ולאה גולדברג הכירה לי רוסים דגולים. אלינור רוֹזֶה, שהתגוררה מעלי, גדלה בקרב אמנים בווינה של סוף המאה ה־19, ואלמה מאהלר ולוטֶה קלֶמפֶּרֶר הכירו את ברלין בין שתי מלחמות העולם. יכולתי לצלצל לברטולד גולדשמיט, שניחן בזיכרון מדויק למחוות גוף, ולשאול איך היו שֶנבֶּרג או בּוּזוֹני נכנסים לחדר. 'בוא אלי לקפה ואראה לך', היה אומר. הדור שלהם, שכבר עבר מן העולם, היה קנאי לפרטים ולאמת. 'את זה לא אוכל להגיד לך', היתה אומרת גברת רוזה, 'כי אני כבר לא לגמרי בטוחה אם באמת הייתי שם או רק שמעתי על זה'. האינטרנט של היום מספק לנו גישה למידע רב יותר מכפי שנידרש לדעת כל חיינו, אבל אין בכוחו להחליף את זיכרונותיהם של גברים ונשים שגדלו על ברכי החיפוש אחר האמת, שימורה וההגנה עליה בכל מחיר.

סיפור זה של גאונות וחרדה אינו מתחיל באמת בנקודה השרירותית של 1847 וגם אינו מסתיים בדיוק מאה שנים אחר כך. שני התאריכים האלה משמשים לי תומכות התוחמות עידן שבו היהודים היו מעורבים בעולם בצורה אינטנסיבית יותר מאי־פעם קודם לכן. ההיסטוריה של היהודים מסתיימת, במובן מסוים, בהחלטת עצרת האו'ם מכ'ט בנובמבר 1947 להכיר בצדק המוסרי שיש בהקמת מדינה יהודית במולדת המקראית. אלא שהגשמת חלום ציוני איננה פתרון בר־קיימא לבעיה אנושית יותר מכפי שהמרקסיזם או האַטוֹנָליוּת הם פתרונות כאלה. הולדת מדינת ישראל מציינת פרק חדש. היא איננה קץ ההיסטוריה.

בדומה לרוב היהודים במערב שאחרי השואה האמנתי גם אני במשך שנים רבות כי האנטישמיות היא נחלת העבר. הפגיעות והעלבונות שספג אבי באופן קבוע כל חייו באנגליה כמעט לא נגעו בי. אם נתקלתי בשנאה, הנחתי שהיא פרצה בגלל משהו שכתבתי, או שזוהי תופעה מקרית ואירציונלית. האנטישמיות המשיכה להתקיים בגוש הסובייטי, בתעמולה הערבית ובכמה קבוצות שוליים שהיו חלשות מכדי לעורר תשומת לב, אך לא חדרה לתודעתי. בחמש השנים האחרונות, במהלך כתיבת הספר הזה, נאלצתי להכיר בטעותי.

העוינות כלפי היהודים מעצם היותם יהודים, ולא מכל סיבה אחרת, נעשתה מכשיר פעולה בן זמננו. מאז 2014 אנו עדים לעליית כוחן של מפלגות ימין קיצוני בגרמניה, צרפת, שוודיה, ובמיוחד במזרח אירופה, שם הפך איש הכספים היהודי יליד הונגריה ג'ורג' סורוס לדמות קריקטורית שנואה, מצוידת בחוטם מעוקל, התגלמות הרוע. מטרידה אף יותר היא העובדה שהשמאל הפוליטי במערב אירופה מתרגם התנגדות מנומקת לציונות למתקפה משולהבת על כל היהודים, במיוחד מי שאינם מוכנים להוקיע את מדינת ישראל על מעשים שעל־פי כל קנה מידה רציונלי נופלים בחומרתם ממעשיהן של מדינות החביבות על אותו שמאל כמו ונצואלה, רוסיה וסין. מפלגת הלייבור הבריטית, שהיתה פעם ביתם של יהודים בעלי נטיות שמאליות, מונהגת היום בידי אנשים הסבורים כי למדינת ישראל אין זכות קיום. אוניברסיטאות אמריקאיות, שהיו בעבר מעוזים של חופש הדיבור, מוֹנעוֹת כיום מסטודנטים יהודים להציג נקודת מבט שאיננה אנטי־ציונית בנושא הסכסוך במזרח התיכון. כינוי הגנאי 'ציוֹ' הוא הגרסה השמאלנית ל'ז'יד' של פעם.

מהדורות החדשות מספקות סיבה חדשה לדאגה בכל שעה עגולה. ניצולת שואה קשישה נרצחת בדירתה בפריז. רב ושלושה ילדים נורים למוות בבית ספר בעיר טוּלוּז. סטודנטים בפולין מצדיעים במועל יד בשערי אושוויץ. ראש עיר בשוודיה מטיל על היהודים את האשמה לאנטישמיות בעירו. בית כנסת בפיטסבורג, פנסילבניה, מותקף במהלך תפילת השבת בידי אדם חמוש הצועק 'כל היהודים צריכים למות' ורוצח אחד־עשר בני אדם, וחבר בית הלורדים הבריטי תולה את האשם בהתפרצות הזאת במדיניות ישראל כלפי הפלסטינים.

בשנת 2017 עלה מספר התקיפות האנטישמיות בארצות הברית ב־57 אחוז ובבריטניה ב־34 אחוז. שנאת היהודים, שהיתה כבושה שנים רבות בעקבות הסלידה מהשואה והחקיקה בפרלמנט, חזרה לבעור בקרבנו, ברחובותינו, במוסדות הלימוד שלנו, על מסכי הטלפונים והמחשבים שלנו, המופעלים, דרך אגב, בזכות המצאותיהם של יהודים נתעבים. יחס נוקשה ליהודים (אך לא למיעוטים אחרים) נחשב כיום אופנתי. שומרים עומדים כיום בשערי בתי הכנסת שלנו.

דעות קדומות, הניזונות מבורות ומלובות באידיאולוגיה, צומחות ועולות משנה לשנה. הילדים זקוקים להגנה בבתי הספר. שום בר־דעת אינו סבור עוד שהאנטישמיות מוגרה או אפילו נמצאת בשליטה. היהודים מרגישים מותקפים, מי יותר ומי פחות. יהודי צרפת מהגרים בהמוניהם; מתוך משפחתה המורחבת של אמי לא נותר כמעט איש בצרפת. ההיסטוריון הבריטי סיימון סבג מונטיפיורי מדווח כי 'כמעט כל משפחה יהודית שאני מכיר מדברת על עזיבת בריטניה בגלל האנטישמיות של הלייבור'.2 יהודים רבים מחזיקים בתים בישראל 'ליתר ביטחון'. הקהילות היהודיות היחידות שממשיכות לשגשג באירופה הן של יהודים ששבו אל שדות הקטל לשעבר של גרמניה, הונגריה ופולין.

חובתו של הכותב היא להציג את האמת, ודי פרטים שיעניקו לה סיכוי לעמוד נוכח שיטפון של שקרים. קפקא מכנה את האמת 'אחד הדברים הגדולים והיקרים המעטים באמת בחיים'. באווירת הפוסט־אמת של ימינו נראה לי חיוני לבחון את השפעת הגניוס היהודי על הציוויליזציה המערבית, ולספר איך באמת קרו הדברים.

נורמן לברכט

סנט ג'ונס ווּד, ינואר 2019

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.