יוסף קלדרון כבר חשב שלעולם לא יחזור לשירות פעיל אחרי הפציעה המבצעית הקשה שכמעט גרמה למותו. אבל דווקא עכשיו, כשהוא […]
טשקנט, 1994
הפיצוץ ריסק את הצד הימני של גופו. תחילה ראה הבזק אור לבן, מסמא. אחרי שבריר שנייה הרגיש כאילו האוויר סביבו נשאב לחלוטין. אחר כך השתרר שקט, וזה התחלף ברעש מחריד שקרע את עור התוף באוזנו. מאות חלקיקי מתכת ריטשו את גופו. הכאב הגיע אחרי הפוגה קצרצרה, כאילו היה עליו להתגבר על ההלם והשקט. אז נשמעה הצווחה. כמו מסור דיסק עם להבים משוננים חתך הכאב את גופו פעם ועוד פעם ועוד פעם, אלף סיבובי מסור בשנייה. הוא הוטח אל קיר הסמטה והתמוטט על אבני הרחוב. הוא הופתע כשהרגיש בלחות הקרירה שבקעה מהן. כולו קרוע לגזרים והוא שם לב לקרירות האבנים. הוא פקח את עינו השמאלית וחשב, לשנייה מבורכת אחת, שהוא בסדר. עינו הימנית הייתה עצומה ושטופת דם. הוא לא ראה שידו הימנית מרוסקת ושרגלו הימנית קטועה.
ברגעים הטובים הוא מגדיר את עצמו כאדם ביוני. יד ימין מלאכותית. רגל ימין עשויה מחומרים מרוכבים, קלים וחזקים במיוחד. פלטינות בעצמות הפנים.
ברגעים הפחות טובים הוא אכול זעם ותסכול.
כשסיוטיו מעירים אותו בלילות, חולפים כמה רגעים עד שהוא מבין שאינו בטשקנט. הוא מסדיר את הנשימה, מזהה את צלליות הרהיטים המוכרים בחדרו, שומע את אשתו מתהפכת במיטתה בחדר השינה הסמוך. האם גם הלילה צעק מתוך שנתו והעיר אותה? הוא מביט במורד הסדין הסתור ורואה את החלל שבו הייתה אמורה להיות רגלו הימנית. הוא שוכב במיטתו, ובכל זאת בכל פעם מחדש הוא שרוע שותת דם בסמטה צרה בארץ רחוקה וזרה.
וושינגטון
ראש המוסד ענת גנור נשענה לאחור בכיסאה ונאנחה בשביעות רצון. הארוחה הייתה מעולה, והשיחה עם סקוט נורטון, ראש המועצה לביטחון לאומי והיועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית, הייתה מרתקת כתמיד. היא הביטה בו בעודו מנקה את עדשות משקפיו במטפחת מעור צבי וחשבה שמי שמתבונן בהם מן הצד ודאי סבור שמדובר בפרופסור מפוזר ואובד עצות. היא עצמה לא הייתה עושה את הטעות הזאת.
גנור הכירה את נורטון לראשונה כשהייתה נציגת המוסד בוושינגטון, והוא – פרופסור מבריק ומעורר מחלוקת באוניברסיטת ג’ורג’טאון. נוצרו ביניהם יחסי ידידות, שהתפתחו עם השנים לקשר עמוק. כל אחד זיהה את הפוטנציאל הרב הטמון בחברו. כל אחד העריך שהאחר יגיע לעמדה של כוח והשפעה. ענת גנור ידעה שנורטון זיהה את יכולתה האנליטית הקרה ואת שאפתנותה העצומה, וחיבב את הבוז שבו התייחסה לעולם הסובב אותה, גם אם לא היה שותף לו. היא נהנתה מחשיבתו המקורית והמתריסה של נורטון ומהיכולת שלו לחולל שערוריות בלתי פוסקות. הוא היה ימני רדיקלי, בשנים שבהן דבר כזה היה טעם לגנאי אצל רבים בחוגו. בעמדותיו המדיניות התוקפניות הוא איגף את הרפובליקאים מימין, ובקנאות שלו לזכויות האזרח הוא איגף את הדמוקרטים משמאל. חוסר התקינות הפוליטית שלו ופיו הגדול היו מרעננים ומשעשעים כאחד, וכשגנור הרגישה שוושינגטון הממסדית מאתגרת את יכולת ההכלה שלה, היא מצאה מפלט צבעוני ומעורר בשיחותיה עימו. ההערות השנונות שלו, ההומור היבש והדק והפטריוטיזם הלא מתנצל שלו, כל אלה נשאו חן בעיניה וגרמו לה, איכשהו, להיות עוד יותר ישראלית מתמיד. זמן קצר לאחר שהכירו העיר לה אחד מאנשי הקשר שלה בסי־אַיי־אֵיי שבאֶף־בּי־אַיי לא מרוצים מפגישותיה עם נורטון. “הם אומרים שיחסי חברות עם אקדמאי מפורסם ומעורר מחלוקת אינם חלק מתפקידך כנציגת ארגון ביון זר בבירת ארצות הברית,” אמר לה. “שיזדיינו,” השיבה בביטול, ולתדהמתה בכך הסתיים העניין.
חלפו תשע שנים, והיא התמנתה לראש המוסד, האישה הראשונה בתפקיד – אם כי לא האחרונה, כמו שאמרה כשנשאלה על כך במפגש עם קבוצת לוחמות. כמובן, היא לא התכוונה לפנות את מקומה בעתיד הקרוב. שנה לאחר מכן התחלף השלטון בארצות הברית, והנשיא החדש מינה את פרופ’ סקוט נורטון לראש המועצה לביטחון לאומי.
בכל פעם שהגיעה גנור לוושינגטון נפגשה עם נורטון. אמנם הדבר לא עלה בקנה אחד עם כללי הפרוטוקול, ועדיין עורר מורת רוח לא מוסתרת בקרב ראשי קהילת המודיעין האמריקאית, אבל הפגישות לא נפסקו מעולם. ייתכן שאי הנחת שעוררו בשירותי הביון בארצות הברית הייתה חלק מהדלק שקיים את אותם יחסים. לא גנור ולא נורטון היו אנשים מרַצים, למעשה שניהם אהבו לצייר מחוץ לקווים. ועל אף זאת, ולמרות המרדנות המסוימת שאפיינה את שניהם, שניהם החזיקו עמדות מפתח. נורטון היה חלק מהבית הלבן, מהדרג הפוליטי, ואיש סודו של הנשיא. וענת גנור הייתה ראש המוסד, ומקורבת מאוד לנורטון. היו שאמרו שראש הסי־איי־איי רתח בכל פעם מחדש כשחשב על הדלת הפתוחה שיש לראש ארגון הביון הקטן והפעלתני אצל ראש המועצה לביטחון לאומי של המעצמה החזקה בעולם. בחדרים סגורים דיבר על האישה השחצנית שמנהלת את המוסד המזדיין הרצחני והפרוע שחושב את עצמו למי־יודע־מה, אמר שגנור עצמה לא שמה זין על שום דבר ועל אף אחד, שהיא מסתובבת בבית הלבן כאילו נולדה שם ולא באיזו עיר מדברית נידחת בדרום מדינת ישראל. היה לו תיק עליה, ושום שורה שנכתבה בתיק לא מצאה חן בעיניו. ללא ספק, ענת גנור הייתה מבחינתו עוד אחת מהממזרות ששינו את החוקים. סגנון הדיבור גס הרוח של ראש הסי־איי־איי לא היה זר ללשכות הבכירות בהיכלי העוצמה של וושינגטון. מאוד סֶוֶונטיז, הייתה גנור מעירה ביובש אילו שמעה את הדברים, ואולי הייתה מחקה את ילדיה הבוגרים ואומרת, אוקיי, בּוּמֶר. אבל גם לענת גנור היו סטנדרטים משלה, די נוקשים למען האמת. היא הייתה מודעת לכך שקשריה בבית הלבן מעוררים קנאה ותרעומת. למרות זאת לא העלתה על דעתה לרגע לוותר על הקשר עם נורטון; אמנם היא טענה שזאת חברות בלבד, אפילו חברות נפש, אבל למעשה הוא היה נכס אסטרטגי של ממש. מתוך נימוס השתדלה שלא לנופף בו ולנהוג בעמיתיה שעמדו בראש ארגוני המודיעין האמריקאיים בכבוד. היא ידעה להעריך את גודלם ועוצמתם של ארגוני הביון של ארצות הברית, ומתקופת שירותה בוושינגטון למדה שמתחת למעטה החברותי ואפילו הילדותי של רבים מהאמריקאים מסתתרים פעמים רבות אנשים חכמים, מוכשרים, אגרסיביים ומסוכנים. היא לא זלזלה באף אחד מהם.
ראש המוסד לגמה מהקפה, שהיה טוב להפתיע, נמנעה מלהזמין קינוח והודתה לנורטון על הארוחה. “כמו תמיד, סקוט,” היא אמרה, “היה נפלא. מי היה מאמין שבחור ממערב וירג’יניה יפתח כזו אנינות טעם,” הקניטה אותו, והוא חייך. על אף מוצאו במדינת כורי פחם ענייה, מעולם לא היה בחור שגרתי. הוא זכה במלגה לאוניברסיטת ייל, ואת הדוקטורט שלו במחשבה מדינית כתב באוניברסיטת שיקגו וסיים בהצטיינות. הוא, בניגוד לענת גנור, דווקא לא מצא עניין מיוחד באוכל. הוא חשב שאנשים מייחסים יותר מדי חשיבות למזון שהם מכניסים לפיהם. הוא מעולם לא קיבל את ההנחה שאוכל הוא תרבות. תרבות היא תרבות. אף שהיה אוכל בשמחה עוף מטוגן עם קולסלו, הוא רצה להיפגש עם ידידתו ענת במקום שיקלע לטעמה, שיוכלו לשוחח בו בשקט, ושלא יהווה אתגר יוצא דופן עבור המאבטחים שלו.
“נטייל קצת, ענת?” הוא שאל עם תשלום החשבון.
היה זה ערב חם והביל במיוחד בוושינגטון. היציאה החוצה מהמסעדה הממוזגת לא נראתה מפתה במיוחד, אבל ראש המוסד נענתה להצעה. “בשמחה. קצת אוויר לח מעולם לא הזיק לאף אחד. הגיע הזמן לחילוץ עצמות. כבר שלושה ימים שאני מבלה רק במטוסים ובחדרי דיונים.”
הם הלכו סמוכים זה לזה ברחובות הצרים של ג’ורג’טאון והמאבטחים בעקבותיהם, שומרים על מרחק דיסקרטי. רכב הליווי התנהל מאחור באיטיות. הלחות כיסתה את עורם כמו ניילון נצמד. נורטון החזיק את מקטורנו בידו הימנית, מוטל לאחור על כתפו.
“ענת, יש משהו שאני רוצה להעלות בפנייך בחשאיות מוחלטת,” אמר לה והפנה את מבטו אליה.
לא סתם יצאנו לטיול לילי בתנאים קשים, חשבה. “אני מקשיבה. ואין דבר שאנחנו מדברים עליו שאיננו חשאי.”
“לא, זה משהו שונה. זה חשאי באופן מוחלט.”
“קדימה, סקוט. אני אישה מבוגרת. אין סוד שעוד לא שמעתי.”
“קיריל נוביצקי.”
ענת גנור שתקה.
“שמעת עליו?”
“הייתי אמורה לשמוע עליו?”
“אוליגרך רוסי שעסקיו חובקי עולם. עסקים מלוכלכים ככל שאת יכולה לדמיין. בעבר הרחוק הוא היה קצין בק־ג־ב. כמו כולם.”
הם פנו שמאלה. נהר הפוטומק נגלה לעיניהם, אורות צבעוניים משתקפים במימיו הכהים. משב קריר נדף מן הנהר להרף עין ונבלע בלחות הכבדה. הם חלפו על פני זוג צעיר שאחז ידיים והתבונן בדממה בזרימת הנהר. גבר מבוגר טייל עם כלבו.
“ומה איתו, עם האוליגרך הזה?”
“הוא צריך למות.”
“הוא לא היחיד. למה הוא?”
“הוא מהווה איום על הביטחון הלאומי האמריקאי.”
“סקוט, אתה נשמע כמו נאד נפוח. זה לא מתאים לך.”
“יכול להיות, אבל אני לא יכול להגיד יותר. זאת האמת. הוא מסכן את אמריקה.”
“אז תיפטרו ממנו.”
“מבחינתנו עדיף שאתם תעשו את זה.”
לשבריר שנייה נעצרה ענת על מקומה, מופתעת, ונעלי השאנל הנצחיות שלה חרקו. כשהמשיכה ללכת, כבר חיכתה להסברים.
“אני מבקש ממך, והפעם זאת בקשה אישית מהיועץ האמריקאי לביטחון לאומי. זה מוכרח להיות מבצע ישראלי. את יודעת שמעולם לא ביקשנו מכם דבר כזה. זו פעם ראשונה. ואם ביקשתי, יש לכך סיבה.”
“אתם לא יכולים לעשות את העבודה המלוכלכת שלכם בעצמכם? הסי־איי־איי, הכוחות המיוחדים, אריות הים? כשרציתם להרוג את בן לאדן, כל אחד נדחף בתור כדי לעשות את זה. תוציאו צו נשיאותי ותעשו את זה.” ענת גנור לא הרימה את קולה ונשמעה שלווה, אבל ידעה שסקוט נורטון ער למורת רוחה.
“הפעם המצב אחר. נוביצקי צריך למות, ואנחנו לא יכולים לעשות את זה, אתם כן. וגם לכם יש אינטרס משמעותי שזה יקרה.”
“אם לא שמעתי עליו עד עכשיו, איך יכול להיות שזה אינטרס שלנו?”
שמץ של התנשאות התגנב לנימת דיבורו. “אתם לא בהכרח יודעים הכול. האיש הזה סוחר בכל טינופת שאת יכולה להעלות על הדעת. ציוד צבאי, רכיבים אלקטרוניים רגישים, חומרים כימיים. וגם יֶדע. סוכנות תעסוקה של מומחי גרעין ומומחים לחומרי נפץ ומומחים לעיבוד מתכות מיוחדות שמוכרת לכל מי שמוכן לשלם. בכל יום שעובר הוא מסכן אתכם וגורם לכם נזק. אם מדינה כלשהי במזרח התיכון מפתחת נשק גרעיני, תהיי בטוחה שהוא מעורב בכך באופן עמוק. ולשאלתך, העובדה ששמו לא הגיע אלייך רק מוכיחה שהוא פועל בחשאיות מקסימלית. אני בטוח שהשם שלו מוכר לאנשייך, אבל כנראה לא זיהיתם אותו כאיום משמעותי. הוא עובד עם שרשרת של מתווכים ואנשי קשר ושומר על פרופיל נמוך במיוחד.”
“אבל אתם לא מטפלים ככה בפרוליפרטורים, במפיצי חומרים וידע מסוכנים. אתם מוציאים נגדם כל מיני צווים משפטיים ומאמינים שזה משפיע על משהו.”
“הכוח של צווים משפטיים וסנקציות כלכליות הוא מאוד משמעותי, ואת יודעת את זה טוב כמוני. אבל האיש הזה סוחר במוות, ולאנשים שלך זו צריכה להיות סיבה מספיק טובה בשביל לחסל אותו. הוא לא יהיה האיש הראשון שתורי על מותו.”
“ובכל זאת…”
“כן. זו בקשה שאני מפנה אלייך. לא בגלל החברות בינינו. זו בקשה של ראש המועצה לביטחון לאומי מראש המוסד הישראלי. בקשה חשאית, בארבע עיניים. וזה משהו שראש מוסד יודעת לעשות. למען האינטרס הלאומי שהיא מייצגת.”
“ואיך אציג את זה לאנשים שלי?” היא הרגישה כמו סטודנטית שמתנצחת עם המרצה שלה, והעמדה הזאת לא מצאה חן בעיניה. מעולם לא היו פערי הכוח ביניהם מוחשיים כל כך. בכל זאת המשיכה לשטוח את טיעוני הנגד. “צריכה להיות סיבה לחיסול. צריך בסיס מודיעיני מפורט. צריך להוכיח שיש איום. צריך להראות שאין דרך אפקטיבית אחרת. צריך אישור של ועדת ראשי השירותים. צריך אישור של ראש הממשלה. אין דרך שנעבור את כל התהליך הזה בהצלחה אם מדובר במישהו שעד הרגע לא שמעתי את שמו.”
“כמו שאמרתי. יש דברים שרק ראש מוסד יכולה לעשות. אני משוכנע שאת יודעת לגרום לזה לקרות. הטובה שתעשי לבית הלבן לא תזיק לביטחון הלאומי הישראלי. ולא תזיק לך.”
השמועות על שאיפתה להיכנס לזירה הפוליטית עם תום תפקידה כנראה הגיעו גם לוושינגטון, חשבה גנור לעצמה ביובש. חברים או לא חברים, סקוט נורטון מעולם לא היה איש עדין במיוחד.
“אני צריכה לחשוב על זה, סקוט. אתה יודע שאני מוכנה לעשות בשבילך הכול.” היא שתקה לרגע. “ממש כפי שאתה מוכן לעשות עבורי. עברנו ביחד כמה דברים בעשור האחרון.”
הם המשיכו ללכת בדממה על גדת הנהר הכהה.
“אם נעשה את זה נצטרך, אתה ואני, למנות אנשים שיהיו בקשר ישיר בעניין הזה,” היא אמרה, לאחר מחשבה. “לא נוכל לנהל את המבצע באופן אישי. מה גם שכל העולם מתעניין בך ובמה שאתה עושה. אם אחליט שאני יכולה להתקדם בעניין, אם,” חזרה והדגישה, “אז יש לי רעיון את מי למנות כאחראי. עם מי הוא יעבוד אצלכם?”
“קצינה למבצעים מיוחדים של הסי־איי־איי שהושאלה למועצה לביטחון לאומי. יש לה רקע מקצועי שיאפשר לה לייצג אותי במבצע מהסוג הזה. היא תעביר את כל המידע שיש לנו. היא תבצע את כל התיאומים הנדרשים. ואת צודקת, עדיף שאת ואני נתרחק צעד אחד מהדבר הזה. ניתן לאנשי המבצעים לעבוד.”
“באת מוכן, אבל עוד לא הבטחתי שום דבר.” היא העיפה מבט לאחור, אל צבא המאבטחים של נורטון. הם לא השרו עליה ביטחון.
“אני מבין. אבל את חייבת לזכור: זה קריטי. אני לא מבקש דברים כאלה בקלות ראש.”
אני יודע שלא תאכזבי אותי, חשבה גנור. זה המשפט שנותר באוויר אף שלא נהגה בקול. שניהם ידעו שאין לה אפשרות לסרב. היא רק תהתה לְמה היא מכניסה את עצמה.
אין עדיין תגובות