החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

איש שטח

מאת:
מאנגלית: אמיר צוקרמן | הוצאה: | 2020 | 287 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

נט, איש שירות המודיעין החשאי של בריטניה, בן 47, משוכנע ששנותיו כמפעיל סוכנים ותיק כבר מאחוריו. הוא חוזר ללונדון, אל אשתו הסבלנית פְּרוּ. אבל לנוכח האיוּם הגובר מצד המרכז המוסקבאי, "המשרד" מטיל עליו עוד עבודה אחת – ניהול "המקלט", תחנת משנה בלתי פעילה של "כללית לונדון", ובה ערב־רב של מרגלים כושלים. נקודת האור היחידה בצוות היא פלורנס הצעירה, השואפת להגיע אל המחלקה הרוסית ושׂמה עין על אוליגרך רוסי שידו בכול ברוסיה.

נט אינו רק מרגל – הוא גם שחקן בדמינטון מושבע. היריב הקבוע שלו בימי שני בערב הוא בחור צעיר ממנו בשנות דור, אד הבודד והמרוכז בעצמו. אד שונא את הברקסיט, שונא את טראמפ ושונא את עבודתו בגוף תקשורת חסר שאר רוח. אך דווקא אד, מתברר, הוא שיוביל את פְּרוּ, את פלורנס ואת נט עצמו בנתיב של זעם פוליטי, שילכוד ברשתו את כולם.

איש שטח הוא דיוקן מקפיא דם של זמננו, לעיתים קורע לב לעיתים שופע הומור שחור, המסופר לנו בתחושת מתיחות מתמדת בידי הכותב הגדול של תקופתנו.

״כתיבה מהמעלה הראשונה, שרטוט דיוקנאות מדויקים, תחבולות מחוכמות של סופר בקי במלאכתו — כל סימני ההיכר של לה קארה נוכחים בסיפור הקִצבי, המפתיע והמשמח־מעציב הזה."                      וול סטריט ג'ורנל

 

"מגדולי הסופרים המעמתים אותנו עם דו־משמעות מוסרית, חוקר בלתי נלאה של שטח ההפקר האפלולי הזה והמלא סתירות."                לוס אנג'לס טיימס

"שום סופר אחר לא מיפָּה כך — בלי רחמים מבחינת הפוליטיקאים, אבל באופן מושך ומרתק מבחינת הקוראים — את ההיסטוריה הסודית של זמנו."

הגרדיאן

"הרומנים של לה קארה מבריקים כל כך, כי הם מהימנים לחלוטין מבחינה רגשית ופסיכולוגית."      ניו יורק טיימס

"אקטואלי כל כך עד שהוא מתפרץ בדחיפוּת כמו בּיפּים של מבזק חדשות."

וושינגטון פוסט

"לה קארה הוא מכותבי הרומנים — מכל הסוגים — הטובים ביותר שלנו."

וניטי פייר

"תעודת כבוד לקריירה היוצאת מגדר הרגיל של סופר שאין דומה לו."

קירקוס רוויו

"השטף המתמיד של רגשות עזים מציב את לה־קארה לא רק מעל לכל סופרי המתח המודרניים, אלא מעל לרוב כותבי הרומנים הפועלים כיום."

פיננשל טיימס

 

ג'ון לה קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, נולד ב־1931 ולמד באוניברסיטאות ברן ואוקספורד. הוא לימד באיטון ושירת במודיעין הבריטי במהלך המלחמה הקרה. ב־55 השנים האחרונות הוא מתקיים מכתיבה. הוא מחלק את זמנו בין לונדון וקורנוול

מקט: 15101234
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
נט, איש שירות המודיעין החשאי של בריטניה, בן 47, משוכנע ששנותיו כמפעיל סוכנים ותיק כבר מאחוריו. הוא חוזר ללונדון, אל […]

1

הפגישה בינינו לא היתה פרי תחבולה מתוחכמת. לא מצדי, לא מצד אד, לא מצד אף אחת מן הידיים הנסתרות המושכות כביכול בחוטים שלו. לא סומנתי כמטרה. אד לא נדחף לכך. לא צפו בנו לא בחשאי ולא בבוטות. הוא הזמין אותי להתמודדות ספורטיבית. אני נעניתי. שיחקנו. לא היתה שום תחבולה מתוחכמת, שום מזימה, שום קנוניה. יש מאורעות בחיי — רק מעטים בימים אלה, לאמיתו של דבר — שמותירים מקום רק לגרסה אחת. הפגישה בינינו היא מאורע כזה. מעולם לא גימגמתי כשסיפרתי עליה בכל הפעמים שבהן נאלצתי לחזור על כך.

יום שבת לפנות ערב. אני יושב במועדון 'אתלטיקוּס' בבּאטֶרסי, שאני הוא מזכיר הכבוד שלו, תואר חסר משמעות במידה רבה, בכיסא נוח מרופד לצד בריכת השחייה המקורה. אולם המועדון הוא חלל עצום בגודלו עם קורות גג אלכסוניות גבוהות, חלק ממבשלת בירה שעברה הסבה, הבריכה בקצה האחד ובר בקצה האחר, וביניהם מעבר צר המוביל אל האזורים הנפרדים של המלתחות והמקלחות.

הישיבה אל מול הבריכה ממקמת אותי בזווית עקומה אל הבר. מעבר לבר נמצאת הכניסה לאולם, אחריה המבואה, אחריה הדלת לרחוב. כיוון שכך איני בעמדה המאפשרת לראות מי נכנס לאולם או מי מסתובב במבואה וקורא הודעות, מזמין מגרשים או רושם את שמו בלוח המשחקים לטורנירים במועדון. בבר מתנהל מסחר ער. בחורות צעירות ומחזריהן עושים רוח ומפטפטים.

אני בתלבושת הבדמינטון שלי: מכנסיים קצרים, סווטשרט וזוג נעלי ספורט חדשות, ידידותיות לקרסוליים. קניתי אותן כדי להדוף מעליי כאב מנדנד בקרסול השמאלי, שהבאתי על עצמי בטיול רגלי ביערות אסטוניה חודש לפני כן. אחרי שורה ארוכה של תקופות שירות רצופות מעבר לים אני מתענג לזמן־מה על חופשת מולדת שהרווחתי ביושר. מעל לחיי המקצועיים מרחפת עננה שאני עושה כמיטב יכולתי להתעלם ממנה. ביום שני אני מצפה להודעה על פיטוריי. נו טוב, שיהיה, אני אומר לעצמי שוב ושוב. אני נכנס לשנתי הארבעים ושבע, הלך לי לא רע עד כה, תמיד היה ברור שאלה כללי המשחק, אז אין שום תלונות.

יש נחמה יתרה אפוא בידיעה שלמרות הגיל המתקדם והקרסול המציק, אני ממשיך למשול בכיפה ולהחזיק בכתר אלוף המועדון, והנה רק בשבת החולפת הגנתי על התואר ליחידים מול יריב כישרוני וצעיר ממני. משחקי היחידים נחשבים בדרך כלל תחומם הבלעדי של בני עשרים ומשהו קלי רגליים, אבל עד כה עולה בידי להתמודד בכבוד. היום, בהתאם למסורת במועדון, במעמדי כאלוף שהוכתר מחדש, הוכחתי את עצמי בהצלחה במשחק ידידות נגד אלוף המועדון המתחרה שלנו מעבר לנהר, בצ'לסי. והנה הוא יושב לצדי עכשיו בתחושת הסיפוק הנעימה שבעקבות הקרב בינינו, כוס בירה ביד, פרקליט הודי צעיר שאפתן ובעל רוח ספורטיבית. מצבי היה קשה עד הנקודות האחרונות ממש, ואז הניסיון ומעט מזל הפכו את הקערה על פיה לטובתי. אולי העובדות הפשוטות האלה מסבירות במידת־מה את התייחסותי הסלחנית ברגע שבו אד זרק לי את הכפפה, ואת הַרגשתי, זמנית ככל שהיתה, שיש חיים אחרי הפיטורים.

יריבי המובס ואני מפטפטים בחביבות. הנושא, זכוּר לי כאילו היה זה אתמול, היה האבות שלנו. שניהם, התברר, היו שחקני בדמינטון נלהבים. שלו הגיע למקום השני באליפות הודו רבתי. שלי, לתור זהב בן עונה אחת, היה אלוף הצבא הבריטי בסינגפור. בעודנו משווים חוויות בנימה משועשעת זו אני משגיח באליס, פקידת הקבלה ומנהלת החשבונות שלנו, ילידת האיים הקריביים, מתמרנת את דרכה לעברי בחברת צעיר גבוה מאוד ובלתי נהיר לעת עתה. אליס היא בת שישים, קפריזית, דובית למדי, ותמיד מתנשמת מעט. שנינו נמנים עם ותיקי החברים במועדון, אני כשחקן, היא כעמוד תווך. בכל מקום שהוצבתי בו ברחבי העולם, מעולם לא שכחנו לשלוח זה לזה כרטיסי ברכה לרגל השנה החדשה. שלי מלאֵי קריצות, שלה חסודים. במילים 'מתמרנת את דרכה לעברי' כוונתי לכך שהואיל ושניהם תקפו אותי מאחור בהובלתה של אליס, היה עליהם קודם להתקדם, ואחר כך להסתובב ולהיעמד מולי, דבר שעלה בידם לבצע במעין תיאום קומי כאיש אחד.

'מר סֶר נט, אדוני,' מכריזה אליס ברוב טקס. לעתים קרובות יותר אני 'לורד נט' בשבילה, אבל הערב אני אביר מן השורה. 'הבחור הנאה והאדיב הזה צריך לדבר איתך בפרטיות מוחלטת. אבל הוא לא רוצה להפריע לך ברגעי התהילה שלך. שמו אד. אד, תגיד שלום לנט.'

לרגע ארוך בזיכרוני אד ממשיך לעמוד שני צעדים מאחוריה, בחוּר של אולי מטר תשעים, גמלוני, ממושקף, עם ארשת אומרת בדידות ובחצי חיוך נבוך. אני זוכר איך שני מקורות אור מתחרים התלכדו עליו: רצועת האור הכתום מן הבר, שהאצילה עליו זוהר שמימי, ומאחוריו האורות הנמוכים מבריכת השחייה, שיצקו אותו בצללית גדולה יתר על המידה.

הוא פוסע קדימה ונעשה ממשי. שני צעדים רחבים, מסורבלים, רגל שמאל, רגל ימין, עצירה. אליס מזדרזת להסתלק. אני מחכה לו שידבר. אני מכוון את תווי פני לכדי חיוך סבלני. מטר תשעים לפחות, השיער כהה וסתור, עיניים חומות גדולות ושקדניות שנוסף להן נופך ערטילאי מחמת המשקפיים, ומכנסי ספורט לבנים עד הברכיים, מן הסוג הנפוץ יותר בדרך כלל אצל יאכטונרים או בקרב בניהם של עשירי בוסטון. הגיל סביב עשרים וחמש, אבל עם תווי הפנים האלה של הסטודנט הנצחי, יכול בקלות להיות גם פחות וגם יותר.

'אדוני?' הוא שואל לבסוף, אבל לא ממש בכבוד.

'נט, אם לא אכפת לך,' אני מתקן אותו בעוד חיוך.

הוא מפנים את זה. נט. חושב על זה. מקמט את אפו המעוקל.

'טוב, אני אד,' הוא נרתם, חוזר למעני על המידע של אליס. באנגליה שאליה חזרתי לאחרונה, לאף אחד אין שם משפחה.

'אז שלום, אד,' אני משיב בעליצות בוטחת. 'מה אוכל לעשות בשבילך?'

עוד הפוגה כשהוא חושב על זה. ואז החשיפה:

'אני רוצה לשחק איתך, בסדר? אתה האלוף. הצרה היא שרק הצטרפתי למועדון. בשבוע שעבר. כן. רשמתי את השם שלי בלוח וכל זה, אבל עד שיגיע התור המחורבן שלי בטח יעברו כבר חודשים' — כשהמילים פורצות לחופשי מכלאן. ואז הפוגה כשהוא מסתכל על כל אחד מאיתנו בתורו, קודם על יריבי מסביר הפנים, אחר כך בחזרה עליי.

'תביט,' הוא ממשיך, מדבר על לבי אף שלא הבעתי שום הסתייגות. 'אני לא מכיר את הכללים במועדון, בסדר?' — קול מתרומם בתרעומת. 'וזאת לא אשמתי. רק שאלתי את אליס. והיא אמרה, תשאל אותו בעצמך, הוא לא נושך. אז אני שואל.' ובמקרה שנחוצים היו הסברים נוספים, 'רק שראיתי אותך משחק, בסדר? וניצחתי שני אנשים שאתה ניצחת. ואחד או שניים שניצחו אותך. אני די בטוח שהייתי יכול לתת לך פַייט. משחק טוב. כן. משחק ממש טוב, האמת.'

והקול עצמו, שעד עכשיו כבר יש לי ממנו דגימה טובה למדי? במשחק החברה הבריטי המקובל מדורי דורות, שעניינו מיקום של בני ארצנו בסולם החברתי על בסיס חיתוך הדיבור, אני מתחרה עלוב במקרה הטוב, שכן ביליתי חלק גדול מדי מחיי על אדמת ניכר. אבל לאוזניה של בתי סטפאני, דוגלת מושבעת בשוויון חברתי, הניחוש שלי הוא שחיתוך הדיבור של אד היה נשמע על גבול הבסדר, משמע שום ראיה ישירה לחינוך פרטי.

'מותר לי לשאול איפה אתה משחק, אד?' אני מתעניין, שאלה מקובלת אצלנו.

'בכל מקום. איפה שאני מצליח למצוא יריב ראוי. כן.' וכמו במחשבה שנייה: 'אז שמעתי שאתה חבר במקום הזה. יש מועדונים, נותנים לך לשחק ולשלם. לא פה. המקום הזה, קודם אתה חייב להיות חבר. עוקץ, לדעתי. אז נרשמתי. עולה חתיכת סכום מזוין, אבל מה לעשות.'

'טוב, מצטער שהיו לך הוצאות, אד,' אני משיב בחביבות ככל יכולתי, מייחס את ה'מזוין' חסר ההצדקה לעצבנות. 'אבל אם תרצה לשחק, זה בסדר מבחינתי,' אני מוסיף, שם לב שהשיחה באזור הבר דועכת, וראשים מתחילים לפנות. 'בוא נקבע תאריך מתישהו. אני מצפה לזה בכיליון עיניים.'

אבל זה בשום פנים לא מספיק לאד.

'אז מתי נראה לך שיהיה בסדר מבחינתך? כאילו, במונחים ריאליים. לא סתם מתישהו,' הוא מתעקש, וקוצר רחשי צחוק מן הבר — שאם לשפוט על פי המבט הזועף, מרגיזים אותו.

'טוב, זה לא יקרה בשבוע־שבועיים הקרובים, אד,' אני משיב בכנות גמורה. 'יש לי עניין רציני למדי שדורש את תשומת לבי. חופשה משפחתית שהיתה צריכה לקרות כבר מזמן, האמת,' אני מוסיף, מקווה לחיוך ומקבל נעיצת עיניים עצית.

'אז מתי אתה חוזר?'

'ביום שבת, לא זה הקרוב אלא זה שאחריו, אם לא נשבור משהו. אנחנו נוסעים לסקי.'

'איפה?'

'בצרפת. ליד מָזֶ'ב. אתה עושה סקי?'

'עשיתי. בבוואריה, אני. מה לגבי יום ראשון שאחרי זה?'

'חוששני שנצטרך לעשות את זה ביום חול, אד,' אני משיב תַקיפוֹת, מאחר שסופי שבוע משפחתיים, עכשיו כשפְּרוּ ואני יכולים ליהנות מכאלה, הם קודש הקודשים, והיום מדובר ביוצא דופן נדיר.

'אז יום חול החל מיום שני בעוד שבועיים, כן? איזה יום? תבחר אתה. החלטה שלך. אני גמיש.'

'נראה לי שיום שני הכי יתאים לי,' אני מציע, שכן בימי שני בשעות הערב מקיימת פְּרוּ את קבלת הקהל השבועית שלה לסיוע וייעוץ משפטי פְּרוֹ בּוֹנוֹ.

'אז יום שני בעוד שבועיים. שעה שש? שבע? מתי?'

'טוב, תגיד לי מה הכי מתאים לך,' אני מציע. 'התוכניות שלי קצת תלויות באוויר' — במילים אחרות, קרוב לוודאי שעד אז כבר אמצא את עצמי ברחוב.

'לפעמים מחזיקים אותי עד מאוחר בימי שני,' הוא אומר, ונותן לזה להישמע כמו תלונה. 'מה לגבי שמונה? שמונה מתאים לך?'

'שמונה בהחלט מתאים לי.'

'מגרש מספר אחת זה בסדר מבחינתך אם אני אצליח להשיג אותו? אליס אומרת שהם לא אוהבים לתת מגרשים ליחידים, אבל אתה מקרה מיוחד.'

'כל מגרש יהיה בסדר מבחינתי, אד,' אני מרגיע את חששו, כשברקע קולות צחוק נוספים ואי אלו מחיאות כפיים מן הבר, על העקשנות, מן הסתם.

אנחנו מוסרים זה לזה את מספרי הטלפונים הניידים שלנו, דבר שתמיד כרוך בהתלבטות קלה. אני נותן לו את המספר המשפחתי ומציע שיכתוב לי הודעה אם יש איזו בעיה. הוא מפנה אליי בקשה דומה.

'והֵי, נט?' — בהתרככות פתאומית של הקול הטעון יתר על המידה.

'מה?'

'תשמע, אז תבלה ממש טוב בחופשה המשפחתית שלך, או־קיי?' ובמקרה שכבר שכחתי: 'אז יום שני בעוד שבועיים. שמונה בערב. פה.'

בינתיים כולם כבר צוחקים או מוחאים כפיים כאשר אד, בנפנוף פרידה גולמני שאנן במלוא אורכה של זרועו הימנית, פונה בצעדים קופצניים ארוכים בכיוון מלתחת הגברים.

'מישהו מכיר אותו?' אני שואל, ומתחוור לי שלא במודע פניתי לצפות בו כשהוא יוצא.

נענועי ראש לשלילה. מצטערים, חבר.

'מישהו ראה אותו משחק?'

מצטערים שוב.

אני מלווה את יריבי האורח אל המבואה, ובדרכי חזרה אל המלתחה משרבב את ראשי בפתח המשרד. אליס כפופה מעל למחשב.

'אד מה?' אני שואל אותה.

'שאנוֹן,' היא מטעימה, לא מרימה את ראשה. 'אדוארד סטנלי. חברוּת ליחיד. משולם בהוראת קבע, תושב לונדון.'

'מקצוע?'

'מר שאנון הוא איש מחקר. את מי הוא חוקר, הוא לא אמר. מה הוא חוקר, הוא לא אמר.'

'כתובת?'

'הוקסטון, רובע הַאקְני. איפה ששתי האחיות שלי גרות ובת דודה שלי איימי.'

'גיל?'

'מר שאנון לא עומד בתנאים הדרושים להנחה לצעירים. עד כמה הוא לא עומד בהם, הוא לא אמר. הדבר היחיד שאני יודעת, הבחור הזה באמת חם עליך, רכב על אופניים כל הדרך מהקצה השני של לונדון רק כדי להזמין את אלוף הדרום להתמודד איתו. הוא שמע עליך, ועכשיו הוא בא להכניס לך, בדיוק כמו שדוד עשה לגוליית.'

'הוא אמר את זה?'

'מה שהוא לא אמר אני מנחשת בראש שלי. אתה האלוף ליחידים כבר יותר מדי זמן לגילך, נט, כמו גוליית. רוצה לדעת מי אמא ואבא שלו? את גובה המשכנתה שלו? כמה זמן הוא ישב בכלא?'

'לילה טוב, אליס. ותודה.'

'לילה טוב גם לך, נט. ואל תשכח למסור את אהבתי לפְּרוּ שלך. ושלא תלך עכשיו ותרגיש חסר ביטחון לגבי הצעיר הזה. אתה כבר תקרע אותו, כמו את כל זבי החוטם הקשקשנים האלה.'

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.