החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רצח בקליניקה הווירטואלית

מאת:
הוצאה: | 2004 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

15.00

רכשו ספר זה:

כשד"ר דרור גרין, מחלוצי הטיפול הנפשי באינטרנט, פגש את ד"ר ראובן גולד, הוא לא שיער בנפשו שנקלע למרבולת של עסקים, אהבה ומוות מסתורי.

מה שמתחיל כהצעה עסקית, ונמשך כטיפול נפשי ניסיוני, מתגלה כנשף מסיכות מתוחכם. בעלילה מפתיעה, שאמת ובדיה משמשים בה בערבוביה, הופכת רשת האינטרנט לזירת הפעולה של מותחן פסיכולוגי מרתק.

ד"ר דרור גרין הוא מנהל 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, פסיכותרפיסט, מרצה ומדריך. כאחד מחלוצי הטיפול הנפשי באינטרנט הוא פיתח את הקליניקה הווירטואלית הראשונה, והיחידה עד כה, באתר פסייקום: www.psychom.com

[email protected]

פרסם כארבעים ספרים לילדים ולמבוגרים וגם לאנשי מקצוע, וביניהם 'אימון רגשי', 'טיפול נפשי – מדריך למשתמש', 'פרויד נגד דורה', 'הקוסמת הקטנה', 'מסיבת הריקודים של קסיופיאה' 'בחזרה לצוות 4' ו'נהר האהבה'.

מקט: 4-386-29

כשד"ר דרור גרין, מחלוצי הטיפול הנפשי באינטרנט, פגש את ד"ר ראובן גולד, הוא לא שיער בנפשו שנקלע למערבולת של עסקים, אהבה ומוות מסתורי.


1 – “אותך אני מכיר,” אמר האיש ולחץ את ידי בהתלהבות, בשעה שאני אימצתי את זכרוני ולא הצלחתי לגלות מתי, אם בכלל, נפגשנו. הוא נראה כבן ארבעים, בעל קומה ממוצעת ותספורת קצרה, נאה למדי. הוא לבש חליפה אפורה מחויטת ויקרה, ואילולא הצמה הקטנה שהשתלשלה על עורפו הייתי מניח שהוא איש עסקים, כמו רוב משתתפי מסיבת הקוקטייל שאליה נקלעתי לגמרי במקרה.

“אל תנסה להיזכר,” הציף חיוך רחב את פניו העגולים, כשהבחין במבוכתי. “אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך. אני זוכר את התמונה שלך ממוסף ‘ידיעות אחרונות’ של השבוע שעבר. אתה כתבת את המדריך לטיפול נפשי, נכון? רגע, רגע, תן לי להיזכר. דרור, נכון?”

האם יכולתי להכחיש? לאחר פרסום הכתבה לא הפסיק הטלפון לצלצל, ופקידת הבנק חייכה אלי חיוך גדול וסיפרה לי על בת־דודתה שטופלה כבר על־ידי חמישה פסיכולוגים ועדין לא מצאה חתן.

“את הספר שלך עוד לא קראתי,” המשיך האיש להתלהב ממני, “אבל עד שקראתי את הראיון אתך הייתי בטוח שטיפול נפשי הוא מקצוע של פסיכולוגים. חזיז ורעם! אתה אומר שיש ארבע מאות שיטות טיפול? אז איך אפשר למצוא כאן את הידיים ואת הרגליים? רגע, רגע…” הוא הרים את שתי ידיו, כשראה שאני מתכוון לענות לו, “זו הסיבה שכתבת את הספר שלך, אני יודע, אבל לא זה מה ששאלתי. הרי זה בכלל לא משנה. אתה בעצמך אומר שאין שום אפשרות לדעת איזו שיטה טובה יותר. שוד ושבר! איך בכלל אפשר לקרוא לזה טיפול?”

שוד ושבר? חזיז ורעם? מזמן לא שמעתי אדם חי משתמש בצירופי הלשון האלו, שזכרתי מן הספרים שקראתי בילדותי. נשמתי נשימה ארוכה, ממתין להתפרצות הבאה, אבל האיש נעץ בי את עיניו הגדולות, הכהות, והמתין לדברי.

“אתה צודק,” אמרתי. “אני באמת לא קורא לזה טיפול, ובמידה מסוימת זו הטעיה. טיפול נפשי איננו טיפול במובן הרפואי, ואנחנו, המטפלים, לא מטפלים בנפש. אנחנו מטפלים בבני־אדם, מקשיבים להם, עוזרים להם להקשיב לעצמם. זה לא מעט. את הנפש אנחנו משאירים למשוררים, הרי איש מלבדם אינו יודע מהי.”

“זה טוב ויפה,” המשיך האיש בלהט, “אבל שלוש מאות, ארבע מאות שקלים לפגישה? הרי אלו עסקי אוויר, לא זהב פרוויים!?”

“וכמה אתה משלם לעורך־הדין שלך?” הקשיתי. “הרי גם הוא עוסק בעסקי אוויר ובמציאות מדומה.”

“לעורך־הדין שלי?” ראיתי תנועה מהירה של עיניו, “לעורך־הדין שלי אני משלם שלוש מאות דולר לשעה. אבל מה יש כאן בכלל להשוות?” הוא גיחך. “עסקי אוויר, אתה אומר? מציאות מדומה? עכשיו אתה מדבר לעניין. חכה רגע, אני תיכף חוזר.” אמר, ונעלם.

מרחוק נופפה לי רינה יצחקי בידה, ואני פניתי להצטרף אליה ואל אורחיה. רינה למדה אתי בתיכון, בירושלים, בזמן שעוד היתה רינה גוטמן, ומעולם לא דיברנו. כשנפגשנו יום אחד בסופרמרקט של ראש־פינה סיפרה לי שעברה להתגורר באחד היישובים הקהילתיים החדשים בגליל, והזמינה אותי למסיבת קוקטייל שהיא עורכת לבעלה בביתם החדש, לכבוד זכייתו בפרס התעשיינים. “אתה חייב לבוא,” הפצירה בי. “יהיו שם כל עשירי הגליל. הם היחידים שיכולים להרשות לעצמם לבוא אליך לטיפול.” לא חיפשתי מטופלים חדשים, ומסיבות קוקטייל מעולם לא משכו את לבי, ולכן סירבתי בעדינות. כשחזרתי לביתי ציפתה לי הודעה טלפונית מרינה, שחזרה והפצירה בי לבוא למסיבה, ועוד בטרם הספקתי לחשוב על כך צלצל הטלפון והיא שבה והזמינה אותי. וכך מצאתי את עצמי מוקף באנשי עסקים שהסתודדו בקבוצות קטנות ליד שולחנות המטעמים ומסביב לבריכה.

“נו, אני רואה שכבר פגשת את ראובן,” צהלה רינה כשהתקרבתי לעברה.

“ראובן?” תהיתי.

“ראובן גולד,” היא תמהה למראה בורותי, “האיש שדיברת אתו עכשיו. הוא אחד המשקיעים הגדולים בארץ, ולא מזמן הקים את ‘מחלבות הגולן’. אני בטוחה שאתה מכיר את הגבינות שלהם.”

“אה, חזיז ורעם!” אמרתי. “מזמן לא פגשתי מישהו שמשתמש בביטויים כאלו. הוא התנפל עלי כשנכנסתי, לא נתן לי להוציא מלה מהפה ופתאום נעלם והבטיח לשוב מיד.”

“זה הוא,” צחקה רינה. “הוא עשה דוקטורט בספרות עברית, ולפני סיום הלימודים התעשר מהשקעות בבורסה וויתר על הקריירה האקדמית. רק את הצמה הקטנה השאיר לזכר הימים הפרועים שלו. לפני שנה הוא התאלמן, ומאז הוא מתנהג באופן מוזר. הנה, אני רואה שהוא מחפש אותך.”

“בוא,” הוא משך אותי אחריו אל שולחן קטן ליד הבריכה, “הבאתי לנו יין טוב וקצת גבינה. דרך אגב, זו גבינה שלנו, וזה הולך מצוין עם מרלו. מרוב התלהבות שכחתי להציג את עצמי, סליחה,” והוא שב והושיט לי את ידו. “ראובן גולד, מגולד השקעות.”

“אין לי מושג מה זה,” אמרתי, “אבל רינה סיפרה לי שהקמת איזו מחלבה. אתם מייצרים גבינות עזים?”

“מחלבה? חזיז ורעם!” פרץ בצחוק מתגלגל. “זה מה שהיא אמרה? לא, לא, לחלוב אני עדיין לא יודע. אבל לגלגל רעיונות עסקיים אני יודע גם יודע. שמע, יש לכם כאן בגליל עסקים קטנים שלא יודעים איך לשווק את עצמם, וכל מה שצריך זה קצת כסף וראש טוב. איכשהו הצלחתי לאסוף יחד יותר מעשר מחלבות קטנות, אל תחשוב שזה דבר פשוט, והקמתי חברת שיווק משותפת בשם ‘מחלבות הגולן’. בתוך שלושה חודשים הצלחנו להכפיל את הייצור. אז מה אתה אומר?”

“נכון,” הסכמתי, “על כל גבעה מייצרים כאן גבינה. אבל לא ענית לי על השאלה. אתם מייצרים גבינות עזים? בשביל גבינת עזים טובה אני מוכן לנסוע רחוק.”

“אז זהו זה,” סיכם ראובן, “שעכשיו אתה לא צריך לנסוע רחוק. אנחנו מביאים את הגבינות ישר אל הסופרמרקט המקומי שלך. למה לך לטפס על שבילי עזים בשביל למצוא ביקתה שבה מוכרים גבינה?”

“זה דווקא תענוג לא קטן,” מחיתי, “לטפס אל הצריף של בתיה ועזריאל, ולהגיע לשם עייפים, ואז לקבל ארוחת־בוקר ענקית שכולה גבינות עזים.” זכר ארוחת־הבוקר הנפלאה עורר את תיאבוני, ואני פזלתי לעבר השולחנות העמוסים במזון.

“באמת?” התפלא ראובן, “זה מעניין. וזה מדליק אצלי איזה רעיון שיווקי. תודה. אתה עוד תשמע על זה.” הוא עצם לרגע את עיניו הגדולות, ומיד שב ופקח אותן, כשחיוך של ניצחון מאיר את פניו. “מסעדת מחלבות הגולן! איך זה נשמע? אנחנו נפתח מסעדה באחד המושבים הנידחים של גבול הצפון, בבית ישן שכדי להגיע אליו צריך לטפס בשבילי עזים. אני אבקש מן הארכיטקטית שלי לתכנן כמה מסלולי עזים מסביב לבית, וזה יהיה הנושא המרכזי של מסע הפרסום שלנו. בעצם, זו תהיה גם חנות המפעל, ושם אפשר יהיה לקנות את הגבינות.”

“זה רעיון נחמד,” עודדתי אותו, “אבל אני מעדיף לטפס בשביל המקורי של בתיה ועזריאל. איפה באמת נמצא המפעל שלכם?”

“המפעל שלנו?” ראובן פרץ בצחוק מתגלגל ובממחטה שהוציא מכיס חליפתו מחה את הדמעות מעיניו. “איזה מפעל? אני איש של רעיונות, לא של מפעלים. הרי זה כל העניין. כל הבתיות והעזריאלים שלך ממשיכים לייצר את הגבינה במפעלים הקטנים שלהם, שהרוויחו כמה גרושים בשנה, אבל במקום לבזבז זמן יקר על מכירות הם מכפילים את הייצור, ואנחנו מוכרים את הגבינה. אין לנו שום מפעל. ‘מחלבות הגולן’ היא חברת שיווק, שהקמתי כדי למכור את הגבינה הביתית בסופרמרקטים. הצלחתי לקנות חברת שיווק קטנה, שהתפרקה, בחצי חינם, ואת רוב הכסף השקעתי בעיצוב הלוגו החדש ובפרסום. עכשיו אתה יכול למצוא אצלנו את הצפתית של עדה, ואת הקממבר של רונית ויהושע, והכל מתחת לסמל של ‘מחלבות הגולן’. כן, אנחנו מתמחים בגבינות צאן ביתיות. יש לך כרטיס ביקור?” שאל, ואני הושטתי לו את הכרטיס שלי. “מחר יגיע אליך הנהג שלנו ותוכל לטעום בעצמך. אמרת שאתה אוהב גבינות עזים?”

“הנהג שלכם?” תמהתי, ולרגע לא הבנתי למה הוא התכוון.

“אתה יודע,” הוא התבונן הרחק מעבר לבריכה, “העתונאית שראיינה אותך הזכירה משהו בנוגע לטיפול נפשי באינטרנט. יש דבר כזה?”

“לא ממש,” הודיתי. “כלומר, יש בעולם כמה עשרות פסיכולוגים שמטפלים באמצעות האינטרנט, אבל זהו תחום חדש ובישראל כמעט אינו מוכר. כשהתחלתי לטפל באינטרנט לא הכרתי אחרים שעשו זאת בעברית.”

“וזה מה שאתה עושה?” התעקש ראובן. “אתה מטפל באנשים דרך האינטרנט?”

“זה חלק קטן ממה שאני עושה,” השבתי. “בעצם, זה הנושא של הדוקטורט שלי, ואני מאמין שיש לו עתיד גדול.”

“ואתה ממש מטפל באנשים דרך האינטרנט, מבלי לפגוש אותם בכלל?” הוא המשיך לחקור אותי. “איך אתה עושה את זה? זו התכתבות?”

“למעשה, קיימות שתי שיטות,” התחלתי להסביר. זו לא היתה הפעם הראשונה שנשאלתי על כך, וכבר התרגלתי לדקלם את הטקסט. “השיטה האחת היא באמצעות הדואר האלקטרוני, כלומר מכתבים. בעצם, זה לא ממש מפגש של מטפל ומטופל, אלא התכתבות טיפולית. השיטה השניה דומה יותר לטיפול הקלאסי, ובה המטפל והמטופל מתכתבים באמצעות תוכנת צ’ט, כלומר המטופל כותב הודעה והמטפל עונה לו מיד. זהו דיאלוג מהיר שנמשך חמישים דקות, כמו כל מפגש טיפולי.”

“ואיך אתה מטפל?” שאל ראובן, “בצ’ט או במכתבים?”

“לא זה ולא זה,” אמרתי. הכל התחיל במקרה, כשמטופל שלי נאלץ להפסיק את הטיפול ולנסוע לשנתיים לאירופה. כדי שלא לסיים בפתאומיות החלטנו להתכתב זמן מה בדואר האלקטרוני, וכך למעשה המשכנו את הטיפול, וגילינו שזה יעיל לא פחות ממפגש פנים־אל־פנים. אבל יש לזה לא מעט מגבלות. בעיני, המטרה של כל טיפול נפשי היא ליצור מקום בטוח, שבו יכול המטופל לומר את כל מה שעולה בדעתו ולהתמודד עם תכנים קשים מבלי לחשוש מביקורת, או מלעג, או מחשיפה. בטיפול הקונבנציונלי הקליניקה היא המקום הבטוח, אבל באינטרנט מקום כזה לא קיים.”

“אז מה בכל זאת אתה עושה?” התעקש ראובן.

“נאלצתי להמציא מקום כזה, ובעצם פיתחתי את הקליניקה הווירטואלית, שהיא פורום סגור שרק המטפל והמטופל יכולים להיכנס אליו באמצעות סיסמה. אני קורא לזה ‘הקליניקה הווירטואלית’. אתה יודע מה זה פורום?”

“כן, ודאי,” מיהר ראובן לענות, ובקולו שמעתי היסוס. “אני חיית אינטרנט ותיקה, ואני נהנה לגלוש בפורומים בשמות בדויים. זה מאפשר לי לשחק במשחקי תפקידים, ואני מאוד נהנה מזה.”

“באמת?” שמחתי. “על זה בדיוק מבוססת ‘הקליניקה הווירטואלית’. היתרון העיקרי של הפורום הוא שכל הטקסטים שנכתבים בו מתועדים בדיוק באופן שבו נכתבו, כלומר אפשר לראות במבט אחד את כל שרשרת ההודעות והתשובות. וכך, הטיפול הנפשי מתבסס על עובדות שניתן לשוב ולבדוק, ולא על הזיכרון הלא־מדויק של המטפל או של המטופל. עיצבתי פורום מיוחד שיש בו מסך פנימי, ובו יכול המטופל לגלוש לאתרים אחרים, להשתתף בצ’טים ובפורומים בשמות בדויים, בשעה שהמטפל צופה בו ומשוחח אתו על כך בפורום.”

“רגע, רגע,” עצר אותי ראובן, בדיוק כשהגעתי לנושא המלהיב אותי, “אתה מתכוון לפורום בתוך פורום?”

“כן,” השבתי. “בתוך המסך הפנימי אפשר לגלוש לפורומים אחרים, מבלי לצאת מן הפורום, וכך אני יכול לראות איך המטופל שלי יוצר קשר עם אחרים, ולשוחח אתו או להדריך אותו בתוך הפורום.”

“ולמה המטופל שלך צריך לקחת אותך אתו? זו לא פריצה של מה שאתם קוראים המסגרת הטיפולית? חשבתי שהטיפול מבוסס על הפרדה בין מה שקורה בחיים לבין מה שקורה בקליניקה.”

“אתה צודק. זה מה שמקובל בפסיכותרפיה הקלאסית, כשהמטופל פוגש את המטפל בקליניקה שלו, למשך חמישים דקות. הטיפול מבוסס על הדיאלוג בקליניקה, ובעצם למטפל אין כל מושג על מה שקורה באמת בחייו של המטופל. בפורום החדש, לראשונה בהיסטוריה של הטיפול הנפשי, יכול המטפל ללוות את המטופל ולצפות בקשר שלו עם אחרים, כרואה ואינו נראה, ולתמוך בו בשעה שהוא מתרגל את מה שלא היה מעז לעשות בחיי היום־יום.”

“מסך פנימי?” נדלק משהו בעיניו של ראובן. “זאת אומרת שבתוך הפורום יש מסך נוסף, כמו לוח בכיתת הרצאות, שאפשר לכתוב עליו או להקרין עליו? ואפשר לגלוש בו לאתרים אחרים מבלי לצאת מן הפורום? לא ידעתי שיש פורומים כאלו.”

“אין פורומים כאלו,” התגאיתי. “זה פיתוח שלי, ורק מטופלים מעטים התנסו בו עד עכשיו. אני משתמש בו גם למטרות הוראה והדרכה, והסטודנטים שלי משתמשים בו כקבוצת התנסות בין המפגשים השבועיים שלהם.”

“אני חייב לראות את זה,” אמר ראובן. “אם תסכים להראות לי, כמובן. בעצם, זה יכול לשמש כמקום מפגש לכל קבוצת אנשים, ולא רק לטיפול נפשי. נכון?”

“כן,” הסכמתי.

“ואפשר להוסיף לזה כלים נוספים,” הוא המשיך, וראיתי את התלהבותו הולכת וגוברת. “למשל, לשמור שם קבצים, כמו דיווחים עסקיים.”

“בדיוק,” אמרתי. “החשיבה היצירתית שלך דומה לשלי, ובדיוק זה מה שעשיתי. ב’פורום החדש’ יש ספריית קישורים לאתרים אחרים, ספריית טקסטים, לוח מודעות וכרטיסים אישיים למשתתפים. על המסך הפנימי אפשר לגלוש לאתרים אחרים, אבל אפשר גם להציג בו טקסטים למטרות הוראה או הכשרה.”

“כמה טוב שנפגשנו,” הוא טפח על שכמי. “בדיוק עכשיו אנחנו בונים את האתר של ‘מחלבות הגולן’, וחיפשתי כלי שיאפשר לנו תקשורת־פנים יעילה. הציעו לי תוכנות ניהול מורכבות ויקרות, ועד עכשיו לא מצאתי משהו שמצא חן בעיני. מה דעתך להתאים את הפורום שלך לצרכים העסקיים שלנו?”

“מבחינה טכנית זו בכלל לא בעיה,” מיהרתי להשיב לו, אבל ‘הקליניקה הווירטואלית’ היא כלי חסר משמעות ללא תוכנית ההפעלה שלה, שמבוססת על הכשרה קצרה והדרכה קבועה. חשבתי על זה כבר מזמן, אך אין לי זמן לשווק את התוכנית או למצוא עסק שיסכים לשמש כפיילוט.”

“בשביל זה אתה צריך אותי,” התנדב ראובן. “העסק שלי עובד מצוין, בעיקר בגלל שאני יזם טוב. אני יודע למכור כמעט כל דבר, ואני יכול להקים עסק חדש יותר מהר מכל אדם אחר. יש לי פחות סבלנות לניהול השוטף, ולכן מיניתי את המזכירה האישית שלי, יעל, לסמנכ”לית של ‘מחלבות הגולן’. אבל משהו חורק אצלנו בקשר שבין האנשים, אולי בגלל המעורבות שלי בכל דבר. ברגע הראשון חשבתי שהפורום שלך יאפשר לי לשלוט בחברה מרחוק, אבל במחשבה שניה אולי זו גם הזדמנות לשפר קצת את הקשר בין האנשים. טיפלת פעם בקבוצה של אנשי עסקים?”

“לא,” אמרתי, “אבל זה נשמע מרתק, ובעצם זו ההדרכה שהתכוונתי אליה. זהו שילוב בין ניהול ושליטה לבין דינמיקה קבוצתית, ואני מאוד אשמח לנסות את זה אצלכם. אתה רוצה להיות שפן הנסיונות?”

“זו בדיוק הרפתקה מן הסוג האהוב עלי,” הוא חייך ושקע בהרהורים למשך מספר שניות. “מעניין איך המנהלים שלי יגיבו על זה. הנה, בשביל זה אני דווקא מוכן לשלם ארבע־מאות שקלים לשעה.”

“שכחת כמה אתה משלם לעורך־הדין שלך?” הזכרתי לו. “אני אמנם לא איש עסקים ממולח, אבל הזמן שלי לא נמדד בשקלים. אני מוכן לפנות שעה עד שעתיים ביום כדי להדריך את המנהלים שלך רק אם התמורה תאפשר לי להתפנות לדברים אחרים. לכתיבת ספרים, למשל.” זה היה חלום ישן, וקצת מופרך, לעזוב את הכל ולהתפנות לכתיבה, והמפגש עם המשקיע העשיר עורר בי פנטזיות רדומות.

“עכשיו אתה מדבר כמו איש עסקים,” התגרה בי ראובן. “את זה אני אוהב. וכמה יעלה לנו השימוש בפורום שלך, כולל ההדרכה הצמודה?”

“משהו כמו חמשת אלפים דולר לחודש,” אמרתי מבלי לחשוב, ומיד התחרטתי. לא כך עושים עסקים. היה עלי להעמיד פנים שאני בודק את העלויות, ולא להגיב במהירות כזו.

“שכחת שזה יהיה הפיילוט שלך,” עבר ראובן לנימה עסקית. “אם זה יצליח תוכל להכשיר אנשים ולמכור את התוכנית שלך לחברות גדולות יותר. בעצם, זה משהו שאני הייתי יכול לשווק. טוב, עוד נדבר על זה. בינתיים זה סיכון הדדי, אז מה אתה אומר? נסגור על שלושת אלפים?”

שלושת אלפים דולר לחודש? תמורת שעת עבודה יומית במחשב הביתי? לרגע נדמה היה לי שזכיתי בפיס. רק מאוחר יותר, כשסיפרתי על כך לרינה, הבנתי שבמושגים של ראובן גולד זהו סכום פעוט, נמוך בהרבה ממה שהוא משלם ליועצים העסקיים שלו.

“טוב,” היססתי, נזהר שלא לגלות את שמחתי, “אבל זה לא כולל את תוכנית ההכשרה הראשונית. זהו סמינר של שבעה מפגשים, ואפשר לקיים אותו אצלכם או אצלי.”

“על זה נדבר במשרד שלנו,” הוא הושיט לי יד לסיכום. “אז סיכמנו. יעל תתאם פגישה עם חברי ההנהלה, ואתה תוכל להציג את הפורום ואת התוכנית. בוא,” הוא חיבק את כתפי והוליך אותי אל קבוצת אנשים שהתגודדה בצד השני של הבריכה, “אני רוצה שתכיר את יעל.”

“רגע,” התקוממתי. “אתה רציני? הרי עדיין לא ראית את הפורום, ולא קראת את תוכנית ההדרכה שלי. ככה עושים היום עסקים?”

ראובן עצר, נעמד מולי ושקל איך להגיב. יכולתי לראות איך גלגלי המחשבה שלו בוחנים את האפשרויות. “ככה אני עושה עסקים,” אמר לבסוף, בשקט. “ועד היום האינטואיציה שלי כמעט ולא הכזיבה. אתה עוד תכיר אותי. אבל מה יש לך להפסיד? במקום לבזבז שעות יקרות על מפגשי היכרות ויצירת אמון אנחנו פשוט ננסה את זה, ואם זה לא יצליח נגיד שלום יפה, וזהו. נו מה? שוד ושבר?” והוא שוב צחק את צחוקו החם והמתגלגל.

 

  1. :

    הי. קראתי את הספר המעניין הזה במהדורת הדפוס שלו וממליצה מאד – ספר מרתק וחכם, מלא תובנות והבנות על מהות הטיפול. תודה לדרור!

הוסיפו תגובה