החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

תיק נעדר

מאת:
הוצאה: | 2011 | 281 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

"את יודעת למה אין ספרי בלשים בעברית?" שאל אברהם אברהם.
האמא ענתה, "אני לא כל כך מכירה ספרים".
"אז אני אגיד לך. כי אין כאן פשעים כאלה. אין אצלנו רוצחים סדרתיים, אין חטיפות, כמעט ואין אנסים שמתנפלים על נשים ברחובות. פשוט אין אצלנו מסתורין. מה שאני מנסה להגיד לך, זה שלדעתי הסיכוי שלבן שלך קרה משהו נמוך מאוד. הוא יחזור הביתה בעוד שעה או בעוד שלוש שעות, מקסימום מחר בבוקר, אני אומר לך באחריות".
הוא בחן אותה כדי לראות איזה רושם עשה עליה הנאום שלו. היא נראתה לו אבודה.
היא אמרה, "זה לא רגיל בשבילו להיעלם ככה".
אברהם אברהם טעה הפעם. עופר בן השש-עשרה, שיצא בוקר אחד מביתו בחולון לבית הספר, נעלם בלי להשאיר עקבות. אכול אשמה ונחוש בדעתו למצוא את הנער הנעדר, שוקע פקד אברהם אברהם בחקירה המתסכלת המשתלטת בהדרגה על כל הווייתו. אבל ככל שהוא לומד להכיר את הנער ואת חייו, הוא הולך ומתרחק ממנו, ונדמה שרק לאדם אחד, שכנו המבוגר של עופר והמורה הפרטי שלו, יש מה לספר לו.
תיק נעדר הוא רומן בלשי נדיר בספרות העברית. דרור משעני משרטט מפה נפשית של החיים בפרברי העיר הגדולה ובתוכם בלש יוצא מן הכלל ורגיל לגמרי בעיצומה של חקירה פשוטה לכאורה שיוצאת מכלל שליטה. העלילה נעשית מותחת מדף לדף וסופה הלא צפוי מאלץ את הקורא לשנות את כל מה שחשב לפני כן על חפות, אשמה והמקומות שהאמת מסתתרת מאיתנו.
דרור משעני הוא עורך ספרות מקור ב'כתר', מתרגם וחוקר ספרות המתמחה בהיסטוריה של הסיפור הבלשי. תיק נעדר הוא ספר הפרוזה הראשון שלו, והראשון בסדרת החקירות של אברהם אברהם.

מקט: 278035
מסת"ב: 978-965-07-1954-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

מולו ישבה אמא. עוד אמא.

כבר היו לו שתי אמהות בַּתורנות. הראשונה היתה צעירה מדי ויפה. היא לבשה חולצת טריקו לבנה צמודה, ועצמות הבריח שלה היו נהדרות. היא התלוננה שבנה הוכה מחוץ לחצר בית הספר והוא הקשיב לה בסבלנות והבטיח שהתלונה תטופל ברצינות. האמא השנייה דרשה שהמשטרה תשלח בלשים שיעקבו אחרי בתה, כדי לגלות למה היא מדברת בטלפון בלחש ונועלת את דלת חדרה בלילות.

בכל התורנויות האחרונות שלו הוגשו תלונות דומות. שבוע קודם לכן התלוננה אישה שהחותנת שלה הטילה עליה קללה. הוא היה משוכנע שהיומנאים בתחנה עוצרים אנשים ברחוב ומבקשים מהם להגיש תלונות מופרכות כדי ללעוג לו. בתורנויות של חוקרים אחרים לא הוגשו תלונות כאלה.

השעה היתה שש ועשרה, ולוּ היה במשרדו של אברהם אברהם חלון, היה רואה שבחוץ כבר מתחיל להחשיך. הוא ידע מה יקנה לעצמו לארוחת הערב בדרך הביתה ומה יראה בטלוויזיה כשיאכל. אבל תחילה היה צריך להרגיע את האמא השלישית. הוא בהה במסך המחשב. חיכה לרגע המתאים.

ואז הוא שאל, "את יודעת למה אין ספרי בלשים בעברית?"

"מה?"

"למה אין ספרי בלשים? למה לא נכתבים בישראל ספרים כמו הספרים של אגתה כריסטי או 'נערה עם קעקוע דרקון'?"

"אני לא כל כך מכירה ספרים."

"אז אני אגיד לך. כי אין כאן פשעים כאלה. אין אצלנו רוצחים סדרתיים, אין חטיפות, כמעט ואין אנסים שמתנפלים על נשים ברחובות. אצלנו, אם מבוצע פשע זה בדרך כלל השכן, הדוד, הסבא, ולא צריך חקירה מסובכת כדי לגלות מי ביצע אותו ולפזר את המסתורין. פשוט אין אצלנו מסתורין. ההסבר הוא תמיד ההסבר הכי פשוט. מה שאני מנסה להגיד לך זה שלדעתי הסיכוי שלבן שלך קרה משהו נמוך מאוד, ואני לא אומר את זה כדי להרגיע אותך. זאת הסטטיסטיקה, ואין לנו שום סימנים מדאיגים שמעידים שבמקרה שלו זה אחרת. הוא יחזור הביתה בעוד שעה או בעוד שלוש שעות, מקסימום מחר בבוקר, אני אומר לך באחריות. הבעיה היא שאם אני קובע עכשיו שהבן שלך הוא נעדר לטיפול מיָדי, אני מחויב להוציא ברגע זה שוטרים לרחובות שיתחילו לחפש אותו. אלה הנהלים. ואני אומר לך מניסיון שיש סיכוי שנמצא אותו במצב שאת לא רוצה שנמצא אותו. מה אני עושה אם הוא נמצא עם ג'וינט? אין לי הרבה ברירות, אני מוכרח לפתוח לו תיק פלילי. לכן אני חושב שאין טעם להתחיל בחיפושים עכשיו, אלא אם כן תחושת הבטן שלך אומרת שמשהו קרה לו ואת יכולה לתת לי סימן, להסביר לי למה את חושבת שמשהו קרה. אם ככה, נפתח עכשיו תיק נעדר ונתחיל בחיפושים. אם לא, כדאי שנחכה עד מחר בבוקר." הוא בחן אותה כדי להעריך את הרושם שעשה עליה הנאום שלו. היא נראתה אבודה. היא לא היתה רגילה להחליט. או להתעקש.

היא אמרה, "אני לא יודעת אם קרה לו משהו. זה לא רגיל בשבילו להיעלם ככה."

רבע שעה עברה והם עדיין ישבו שם, בחדרו הקטן, זה מול זה. הוא לא יצא להפסקת סיגריה מאז השעה חמש. חפיסת הטיים שלו היתה מונחת על השולחן לפניו ועליה מצת ביק קטן, שחור. נוסף עליו היו לו מצתים בשני כיסי המכנסיים ובכיס החולצה.

"נעבור שוב על הדברים העיקריים ונסכם מה את עושה כשאת חוזרת הביתה, אם הוא עוד לא חזר. בסדר? את אומרת שהוא יצא לבית הספר, כרגיל. באיזו שעה אמרת, עשרה לשמונה?"

"לא הסתכלתי על השעון, אמרתי לך. אבל כמו כל בוקר, אולי רבע לשמונה."

הוא הרחיק את מקלדת המחשב וכתב על גיליון נייר חלק משפטים קצרים בעט פשוט בלי מכסה שמצא במגירה שלו. אחיזתו בעט היתה משונה. הוא החזיק בו קרוב לחוד, בכל האצבעות. קצותיהן כבר היו מנוקדים בדיו כחולה.

"השעה המדויקת לא חשובה, גבירתי. הוא לקח אתו ילקוט רגיל? שמת לב אם הוא לוקח משהו יוצא דופן, אם הילקוט גדול במיוחד, אם חסרים בגדים בארון?"

"לא חיפשתי בארון."

"ומתי גילית שהוא לא לקח את הטלפון הסלולרי?"

"במשך היום, כשניקיתי בחדר שלו."

"את מנקה את החדר שלו כל יום?"

"מה? לא כל יום. לפעמים, כשמלוכלך."

היא דווקא נראתה לו כמו מישהי שמנקה כל יום. קטנה, כפות ידיים קטנות, יושבת על קצה הכיסא, גווה כפוף, ועל ברכיה תיק מעור שחור שדהה. בידה האחת אחזה בתיק ובאחרת אִגרפה טלפון סלולרי קטן, מכשיר כחול של סמסונג מדגם מיושן. והאמא הכפופה הזאת, שיש לה ילד בן שש-עשרה, היתה בעצם בגילו, אולי מבוגרת ממנו בשנתיים. לא יותר מארבעים. הוא לא כתב את הדברים האלה כי הם היו כל כך לא חשובים.

"הטלפון היה כבוי, נכון? זה מה שאמרת?"

"כן, היה מכובה. הוא היה על השולחן שלו בחדר."

"והפעלת אותו?"

"לא הדלקתי. אתה חושב שהייתי צריכה להדליק?"

זו היתה השאלה הראשונה ששאלה אותו. אצבעותיה התהדקו על התיק, והיה נדמה לו ששמע התעוררות בקולה, כאילו אמר לה שברגע שתדליק את הטלפון הוא יצלצל ובנה יהיה על הקו ויבטיח שהוא בדרך הביתה.

"אני לא יודע, גבירתי. בכל מקרה אני ממליץ לך להפעיל אותו ברגע שאת חוזרת."

"איך שמצאתי את הטלפון היתה לי הרגשה רעה. אני לא זוכרת שהוא שכח את הטלפון שלו אי פעם."

"כן, ציינת את זה. לחבר שלו מבית הספר צלצלת רק אחר הצהריים, נכון?"

"עד ארבע חיכיתי, כי לפעמים הוא מאחר קצת, ובימי רביעי יש להם יום ארוך והוא חוזר בשלוש, שלוש וחצי. בארבע צלצלתי."

"ואת מאמינה לחבר שלו."

"כן" שמתחיל החלטי ונעשה מהוסס.

"למה, נראה לך שהוא שיקר? הוא שמע שאני דואגת לו."

"אני לא יודע אם הוא שיקר, גבירתי, אני לא מכיר אותו. אני רק יודע שחברים מחפים לפעמים אחד על השני, ושאם הבן שלך החליט להבריז היום מבית הספר ולנסוע לתל אביב לעשות לעצמו קעקוע למשל, הוא יכול היה לספר את זה לחבר הכי טוב שלו ולבקש ממנו לא לספר לאף אחד."

האם זה מה שאני הייתי עושה? חשב, ולא ידע אם תלמידים עוד משתמשים במילה להבריז. אולי משום שהיתה קפואה כל כך, מבוהלת כל כך מן המעמד, מהישיבה בחדר החקירות, מהמדים שלו, ואולי בגלל השעה המאוחרת, לא סיפר לה שלמד באותו בית ספר ושהוא זוכר את הבקרים שבהם הלך לתחנת האוטובוסים בתחילת רחוב שנקר וחיכה לקו 1 או 3, כדי לנסוע לתל אביב במקום ללכת לבית הספר. הוא לא סיפר לאף אחד, גם לא לחבריו המעטים. והיה לו סיפור כיסוי מוכן למקרה שייתקל באחת המורות.

"למה שהוא ייסע ולא יגיד? הוא לא עשה דבר כזה בחיים."

"אולי כן ואולי לא, כדאי לברר. אם הוא לא יהיה בבית כשאת חוזרת, אני ממליץ שתדברי שוב עם החבר, ואולי עם חברים אחרים, ותבררי אם יש מקומות שהוא נוסע אליהם לפעמים. אולי יש לו חברה שאת לא יודעת עליה, אולי משהו אחר. ותנסי להיזכר, יכול להיות שהוא אמר משהו על זה שיש לו תוכניות ליום רביעי? אולי הוא סיפר לך ושכחת?"

"איזה תוכניות יהיו לו? הוא לא אמר לי שום דבר."

"ומה עם האחים שלו? אולי הוא סיפר להם משהו שירגיע אותנו? או קרובי משפחה אחרים, בן דוד, סבא?"

היה נדמה לו שהשאלה שוב מעירה בה משהו, קצה מחשבה, אבל רק לרגע קצר. ואולי טעה. היא הגיעה לתחנת המשטרה כי קיוותה שמישהו יקבל עליו אחריות במקומה ויתחיל לחפש, והשיחה בלבלה אותה. היא כלל לא היתה אמורה לשבת כאן. לו היה בעלה בארץ, הוא היה יושב בחדרו של אברהם אברהם, לא היא, מרים טלפונים, מאיים, מנסה להפעיל קשרים. ואילו היא נשלחת הביתה לבדה, עם הוראות איך להמשיך לחפש את בנה בעצמה, והחוקר שיושב מולה מדבר על הבן הזה כאילו היה מישהו אחר. העובדה שהוא התחיל להשתמש בלשון רבים כדי שלא תרגיש שהיא לבדה עם הדאגה שלה לא עזרה. הוא חשב שהיא רוצה שהשיחה תיגמר ועם זאת היא לא רוצה לחזור הביתה. הוא דווקא רצה מאוד. ודווקא אז, בלי שהיא תשים לב, כתב עופר שרעבי בראש דף הנייר ומתח שני קווים עקומים מתחת לשם.

"הוא בקושי מדבר עם האחים שלו," היא אמרה. "אח שלו בן חמש, ועם אחותו הוא לא קרוב."

"להזיק זה לא יכול. חוץ מזה, יש לכם מחשבים בבית?"

"יש מחשב. בחדר שלו ושל אח שלו."

"אז הנה דבר נוסף שאת יכולה לעשות. תבדקי באימיילים שלו, בפייסבוק, אם יש לו. אולי הוא כתב למישהו משהו שיכול לעזור לנו להפסיק לדאוג. את יודעת איך עושים את זה?"

הוא כבר הבין שהיא לא מתכוונת לעשות את זה, אז למה אמר לה? היא תחזור הביתה ותחכה. כל צלצול טלפון וכל רחש בחדר המדרגות יקפיצו אותה. ואפילו אם בנה לא יחזור בלילה, היא לא תעשה כלום. היא תחכה לבוקר ותחזור לתחנה, לבושה אותם בגדים שלא תפשוט במשך הלילה. היא תחזור אליו. אולי היא תתקשר עוד פעם אחת לבעלה, אבל הוא לא יוכל להקל עליה.

היתה שתיקה. היא לא ענתה על שאלתו בעניין המחשב, כי נעלבה, או כי התביישה להודות שהיא אינה יודעת לעשות את מה שהציע.

"תראי, גבירתי, אני באמת מנסה לעזור. אין לבן שלך רישום פלילי ואת אומרת שהוא לא מסובך בשום דבר לא נורמטיבי. ילדים נורמטיביים לא נעלמים. הם יכולים להחליט לא ללכת לבית הספר, לברוח מהבית לכמה שעות או להתבייש לחזור הביתה כי קרה להם משהו שהם מרגישים שהוא נורא ושלא יסלחו להם עליו, למרות שבדרך כלל זה דבר פעוט. אבל הם לא נעלמים. אני אצייר לך תסריט אפשרי: הבן שלך החליט לא ללכת לבית הספר היום כי היה לו מבחן חשוב והוא לא היה מוכן. את יודעת אם היה לו מבחן? אולי תשאלי את החבר שלו. הוא לא היה מוכן, והוא רגיל לקבל ציונים טובים והוא לא רצה לאכזב את ההורים שלו, אז הוא לא הלך לבית הספר ובמקום זה הוא הסתובב ברחובות או נסע לאיזה קניון ושם ראתה אותו מורה או מישהו אחר שמכיר אתכם, והוא נבהל ובטוח שכל העולם יודע שהוא הבריז מבית הספר ובגלל זה הוא לא חוזר הביתה. זה מה שקורה לילדים נורמטיביים. אז אם את לא מסתירה ממני משהו בקשר אליו, אין לך מה לדאוג."

קולה רעד. "מה יש לי להסתיר? אני רוצה שתמצאו אותו. אין לו איך להתקשר בלי הטלפון שלו…"

השיחה לא התקדמה לשום מקום. היה צריך להפסיק אותה. אברהם אברהם נאנח ואז אמר, "בעלך חוזר רק בעוד כמה ימים?"

"שבועיים. הוא בהפלגה לטרייסטה. הוא יכול לרדת מהאונייה רק עוד ארבעה ימים, בעגינה הראשונה."

"הוא לא יצטרך לרדת בשום מקום. איפה האחים של עופר עכשיו?"

"עם השכנה."

פתאום היה מודע לכך שבפעם הראשונה בשיחתם אמר את שמו של הנער בקול רם. עופר. זה היה שם יפה כל כך, והוא מיד החליף את שמו הפרטי בשם הנער, כפי שעשה כששמע שמות יפים. בראשו התגלגל עוד שם שלא יהיה לו: עופר אברהם. פקד עופר אברהם, רב פקד עופר אברהם. מפכ"ל המשטרה, עופר אברהם, הודיע היום על התפטרותו מסיבות אישיות.

"אני מציע שתחזרי לילדים ומבטיח לך שלא נתראה מחר. בכל מקרה אני אבקש שיתקשרו אלייך בבוקר לבדוק מה המצב."

הוא הניח את העט על גיליון הנייר ויישר את גבו על משענת הכיסא. היא לא קמה. אם לא יאמר לה במפורש שהשיחה הסתיימה, היא לא תלך. אולי אפשר בכל זאת לשאול אותה עוד כמה שאלות, היא כל כך לא רוצה להישאר לבד. רק אז הבחין אברהם אברהם שבזמן השיחה, בלי שייתן את דעתו על כך, שרטט בתחתית גיליון הנייר דמות אדם כחולה – קו ארוך שמייצג את האגן, הבטן והצוואר גם יחד, בקצהו האחד שני קווים אלכסוניים המייצגים את הרגליים ובקצהו האחר שני קווי זרועות, ומעליהם עיגול המייצג את הראש – ושסביב העיגול כרוך דבר מה שנראה כמו חבל וממנו זולגות טיפות כחולות של דם. ואולי דמעות? אף שלא היתה לו סיבה, הוא הניח את כף ידו על הציור. אצבעותיו היו מוכתמות בדיו הכחולה.

השמים מעל תחנת המשטרה והמכון הטכנולוגי היו שחורים כמעט לגמרי כשיצא מהבניין, אחרי שבע. הוא פנה ימינה ברחוב פיכמן ושמאלה בגולדה מאיר, נבלע בין הצועדים במסלול ההליכה הארוך שמחבר את שכונת נווה רמז לקריית שרת, וניסה לא להיסחף בקצב ההליכה הספורטיבית. לאט יותר, לאט. זה היה ערב נעים בתחילת חודש מאי. בחודשים הבאים לא יהיו הרבה ערבים כאלה.

בגלל הליכתו האיטית נוצרו מאחוריו פקקים של צועדים, רובם מבוגרים ממנו בעשרים או שלושים שנה, במכנסי טריינינג ובחולצות בעלות שרוולים קצרים. הם האטו והיססו רגע לפני שסטו לחול, עקפו בצליעה מהירה את השוטר במדים ושבו למסלול האספלט. אישה שיכלה להיות אמא שלו נתקלה בזרועו, הסתובבה ואמרה, "סליחה," ופתאום הכה באוזניו רעש תנועת המכוניות בכביש, כאילו חילץ מהן מישהו אטמים. אברהם אברהם שם לב שלא שמע דבר דקות אחדות. הקשיב רק לעצמו, לשיחה הפנימית. האישה הזאת לא הניחה לו. הוא נזכר ברצח ענבל עמרם. בפסק הדין בעניינה, שהועבר במייל לכל השוטרים במדינה, קבע בית המשפט שהמשטרה התרשלה בחיפושים והיתה אחראית למותה. אבל הנסיבות היו שונות לגמרי. בנה של האישה שישבה מולו קודם לכן לא נעלם בלילה, ואין שום סימן אחר שמחייב הפעלת נוהל נעדר לטיפול מיָדי וחיפוש מקיף ויקר כבר בשלב הזה. ואברהם אברהם אפילו טרח ובירר בבתי החולים באזור, בנוכחות האם, אם הגיע אליהם נער העונה לשם עופר שרעבי או מתאים לתיאורו. לפני צאתו מהתחנה ביקש שכל דיווח רלוונטי יועבר אליו, שיתקשרו אליו באמצע הלילה אם צריך. הוא הנחה את האם כיצד להמשיך בחיפושים בעצמה, וגם השאיר ליומנאי תיאור של תיק הגב השחור עם הפסים הלבנים, חיקוי של אדידס – אולי יציינו אותו בדיווחים על חפץ חשוד במרחב. כל פעולת חקירה אחרת בשלב הזה תהיה בזבוז משאבים, והוא עוד יכול לחטוף על זה. אבל אם יקרה משהו לנער בלילה, משהו שהיה אפשר למנוע, על זה הוא יחטוף כפליים. הוא הצטער על הדברים שאמר לָאמא על ספרי המתח ועל הסטטיסטיקה של הפשעים בישראל. את ענבל עמרם רצח גנב רכב שלא הכיר אותה במהלך שוד שהסתבך. הוא הבטיח לעצמו להפסיק עם ההתחכמות הזאת.

פעם היו פה רק חולות. עכשיו הכול שקוף, מזכוכית. בדיונות שבין נווה רמז לקריית שרת, שתי שכונות המגורים האפורות שבהן התגורר כמעט כל חייו, צמחו מגדלי מגורים וספרייה עירונית ומוזיאון לעיצוב וקניון שבחושך נראו כמו תחנות חלל על הירח. באמצע הדרך לקריית שרת זרחו משמאלו השלטים של זארה, אופיס דיפו וקפה ג'ו, והוא התלבט אם לחצות את הכביש, להיכנס לקניון, לקנות קפה הפוך וכריך גבינה ולשבת אל אחד השולחנות הריקים בחוץ כדי להביט בתנועת האור המרגיעה של פנסי המכוניות ולחשוב. כמו בכל ערב כמעט, הוא לא עשה את זה.

הוא רצה לחשוב על חקירות אחרות. היתה לו חקירה אחת, בלי שום קצה חוט, של שלוש פריצות בתוך שבוע בשני רחובות סמוכים בקריית בן גוריון. כל הפריצות אירעו בשעות היום, כשהדיירים לא היו בדירות. פריצות נקיות, בלי מנעולים שבורים או סורגים מנוסרים. לפורצים היה מידע מדויק על שעות הכניסה והיציאה של הדיירים, והם ידעו לפתוח דלתות נעולות בלי להקים רעש. לא פריצות ספונטניות של מסוממים. נגנבו תכשיטים, פנקסי צ'קים, כסף מזומן. באחת הדירות נפרצה כספת. זאת היתה חקירה מתסכלת. כיווּן החקירה הממשי היחיד שלו היה לחכות לפריצות הבאות ולקוות שהפורצים ישאירו אחריהם משהו למז"פ, מה שלא עשו בפריצות הקודמות, או שחלק מהסחורה הגנובה יצוץ בתפיסה באיזה מחסן, כדי שיהיה את מי לחקור. והיתה לו תחושה שלא העז להודות בה בישיבות הצוות: רק פריצה אחת מן השלוש היתה אמיתית, כלומר רק אחת מהן היתה חשובה לפורצים. ומה שהם חיפשו שם, ואולי מצאו, לא קשור לכסף או לרכוש. שתי הפריצות האחרות נועדו לבלבל את המשטרה.

בחקירה האחרת דווקא נחל הצלחה לא רעה, אבל ביומיים האחרונים היא הסתבכה ונעשתה מסורבלת. בחור בן עשרים בשם איגור קינטייב, משוחרר משירות, נעצר בחשד לסדרה של הטרדות ותקיפות של נשים בטיילת בבת ים שאירעו במשך חודשיים כמעט, עם הפוגות. הוא נתפס בתצפית פשוטה של בלשים כששוטט בטיילת הלוך ושוב, התחיל ללכת אחרי נשים – בעיקר מבוגרות ממנו, בנות יותר מארבעים – והסתובב והלך לכיוון ההפוך, או חצה את הכביש, עד שראה אישה אחרת והתחיל ללכת בעקבותיה. ארבע משבע מותקפות זיהו אותו במסדר. בחקירות הראשונות הוא הכחיש הכול, עד ששלשום התחיל לדבר בחדר החקירות והודה בעשרות עבירות שלא היו חלק מהחקירה, למשל הצתה של בית אבות בחדרה שנתיים קודם לכן וניסיון הצתה של מסעדה בגבעת אולגה ב-2005, שכלל לא דוּוח. הוא היה בחור משונה והעברית שלו היתה מוזרה, מנותקת. אמו נשארה בקזאן, אביו מת בארץ. לא היתה לו כתובת מגורים קבועה. הוא התגורר חודשים אחדים במרתף שכור בחדרה, ולפני חצי שנה עבר לדירה של קרובי משפחה בבת ים, בגלל עבודה. אברהם אברהם לא האמין לשום מילה שאמר. באחת התקיפות אחז בזרועה של מנהלת שיווק בחברת קוסמטיקה, בת חמישים, והכניס את ידה בכוח לתוך מכנסיו, באמצע הטיילת, ביום שישי בערב. לא היו לו מסמכים מזהים כשנעצר, גם לא שקל, אבל בתיק הגב שלו היו מצפן חדש משוכלל ועותק של "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, מהדורה מיוחדת לתלמידי בית ספר, כריכה רכה מרופטת בצבע כחול מתקלף. בעמוד הראשון היתה הקדשה מ-10 באוגוסט 1993, כתובה בכתב יד: ליואלה, סיפור אהבה פשוט מוחמץ. שמו של המקדיש נמחק בטיפקס.

אברהם אברהם לא ידע למה הוא חושב על מה שהוא חושב. משום מה העלה בדמיונו את מסך המחשב בחדר של עופר שרעבי ואחיו. מסך ישן, כבד, בצבע קרם, כך ראה אותו לנגד עיניו. ובעיקר היה עסוק בהפרש הגילים בין הילדים. ילד בן שש-עשרה, ילדה בת ארבע-עשרה, ילד בן חמש. למה עברו תשע שנים בין הילדה לַבן הקטן? מדוע שזוג כזה, שמתחיל להביא ילדים לעולם, יפסיק פתאום ויחכה כל כך הרבה זמן? אולי בגלל המצב הכלכלי של המשפחה, בעיות בריאות, משבר בחיי הנישואים. ואולי האמא היתה בהיריון והפילה הפלה טבעית? למה, לעזאזל, כל דבר צריך הסבר? אחר כך הוא חשב על השעה שמונה בבוקר. שלושת הילדים יוצאים לבית הספר ולגן והאמא נשארת לבדה. בדירה משתרר שקט. החדרים ריקים. שומעים את הווילונות הלבנים בסלון. מה היא מתחילה לעשות בעצם? אולי היא מסתובבת בין החדרים הדוממים. החדר של הבנים, הגדול, עם מיטת נוער מתקפלת לְספה ומכתבה שעליה מסך המחשב הישן, ובצד השני מיטת ילדים עם קרש. והחדר של הבת, חדר קטן, מסויד, ראי ארוך תלוי על הקיר מול הדלת והיא פוגשת בו את עצמה. בדמיונו היא נשאה בידיה סל כביסה והלכה על שיש.

ברחוב אלופי צה"ל, הרחוב הראשי בכניסה לקריית שרת, עמדו חמישה נערים ונערות ליד תחנת האוטובוסים של קו 97, שמסתיים ברכבת צפון בתל אביב. אחת הנערות, נמוכה ורחבה ואף על פי כן מלאת עליצות רועשת, לבושה טייטס שחורים לא מחמיאים וסווטשירט אפור של גאפ, הראתה לאחד הנערים משהו באייפוד שלה. היא שידלה אותו לתחוב אוזניות לאוזניו והוא סירב, העמיד פני נגעל. אברהם אברהם נעץ בהם מבט ממושך ורציני מדי, בלי שיתכוון, והם השתתקו כשעבר על פניהם, חייכו אחריו. הנערה עם האייפוד אולי עשתה תנועה מצחיקה. האם עופר היה שם, ביניהם? הוא חייב להיות שם, ואם לא שם אז בתחנת אוטובוסים אחרת. בסוף השיחה, רגע לפני שהסכימה ללכת, אמרה לו האמא שעופר כבר ברח מהבית פעמיים. בפעם הראשונה, כשהיה בן פחות משתים-עשרה, הלך ברגל – "עם נעלי אצבע," היא אמרה – עד רמת גן, לבית של סבא וסבתא שלו. זה קרה באחד החגים, בגלל ריב עם אביו. לפני שנה בערך היה לו ריב אִתה, והוא יצא מהבית אחרי הצהריים ואמר שהוא לא חוזר. בסוף הוא חזר אחרי תשע. נכנס הביתה עם המפתח שלו והלך היישר לחדר שלו ושל אחיו, לא סיפר מה עשה בערב. והם לא דיברו על כך עוד. הוא שאל אותה למה לא פנתה אז למשטרה והיא לא ענתה. התשובה היתה כנראה שהאבא היה אז בבית. בדמיונו של אברהם אברהם קפאה תמונה. עופר שרעבי, שעדיין לא ידע איך הוא נראה, מניח את תיק הגב השחור שלו על ספסל בגינה ציבורית חשוכה וריקה לגמרי ונשכב על הגב. הוא מכסה את גופו בסווטשירט אפור, כמו של הנערה בתחנת האוטובוסים. הוא מכין את עצמו לשינה. בגינה אין אף אחד חוץ מעופר, וזה טוב. לא נשקפת לו סכנה.

אברהם אברהם חלף על פני הבניין שבו גדל, אלופי צה"ל 26. בית הוריו. מבלי משים הרים את ראשו כדי להסתכל בחלון שבקומה השלישית. הכול סגור ואין סימן חיים. כמה זמן לא היה כאן? בקומה השנייה היו התריסים פתוחים וגבר בלי חולצה ישב על אדן החלון בגבו לרחוב, פניו לסלון המואר, שקולות טלוויזיה נשמעו ממנו. עוד מעט חדשות. השכן דיבר אל מישהו בתוך הבית, אולי אשתו שעמדה במטבח. זה היה אחד השכנים שמצאו את אביו שנים אחדות קודם לכן בחדר המדרגות, אחרי השבץ.

הוא המשיך ללכת במעלה הרחוב ונכנס לסופרמרקט של הגרוזינים. לרגע חשב לשנות את תוכניתו, לבשל לעצמו ארוחה שתרחיק ממנו את מחשבותיו ותשַמח אותו. אולי בקבוק פשוט של קוט דו רון וחבילת רביולי מוכנים שיבשל במים רותחים ויתיז עליהם קצת שמן זית ויוסיף גבינה מגוררת. אבל משהו שוב ייאש אותו. הוא הלך למקרר והוציא ממנו קופסה אישית קטנה של טחינה חריפה ומישש בידיים חשופות את הלחמניות המעטות שנותרו בארון הלחם עד שמצא לחמנייה כמעט רכה. ליד הקופה הוסיף לסל חבילה קטנה של עגבניות שרי. אילולא שכח לקחת את גיליון הנייר שעליו רשם את הכתובת, היה חוזר הביתה ונכנס למכוניתו ונוסע לבניין שבתוכו חיכתה האמא, אורב שם עד שהיה רואה את עופר שרעבי נכנס לחדר המדרגות ושומע את הצעקות או את הבכי שלה. הוא היה ישן טוב יותר. אבל הוא שכח לקחת את גיליון הנייר, אף שקיפל אותו לריבוע קטן ותכנן לשים אותו בכיס החולצה. אולי לא רצה לקחת את הציור שהבהיל אותו, בלי סיבה. היה לו רעיון: הוא יכול להתקשר לאילנה ולהתייעץ אִתה. אם אילנה תורה לו לחזור לתחנה ולהפעיל נוהל נעדר לטיפול מיָדי, זה מה שהוא יעשה, למרות השעה המאוחרת. אבל אם יתקשר אליה, שוב יחשוף את חוסר הביטחון שלו, ואת זה לא רצה לעשות. הוא שילם בכרטיס אשראי כדי לא לבזבז את מעט המזומנים שהיו לו בארנק.

הוא חזר באלופי צה"ל, עבר שוב ליד בית הוריו והחליט שאין טעם לעלות. אביו בוודאי יושב בחושך מול הטלוויזיה, בוהה בחדשות, וזה הזמן הכי גרוע להפריע לו. אמו, אם לא יצאה להליכה, יושבת אל שולחן האוכל במטבח ומדברת בטלפון. לא היה לו חשק לשמוע אותה. קולה התנגן בראשו ממילא, אומרת בטלפון לאיזו חברה, "או, הנה אבי הגיע, אני חייבת לרוץ לחמם לו משהו לאכול." הוא העדיף לאכול לבדו ולצפות בערוץ הולמרק בפרק ישן מהעונה השלישית של "חוק וסדר", שראה אינספור פעמים. בכל צפייה גילה משהו חדש. עוד טעות בחקירה, דרך חדשה לזַכות נאשם. הוא ירד במורד הרחוב ופנה שמאלה, והלך שלוש דקות בערך ליד בניינים דוממים ושרויים בחשיכה, עד שהגיע לבניין שלו ביום הכיפורים.

בלילה יניח את הטלפון הסלולרי ליד המיטה, למקרה שמישהו מהתחנה יתקשר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תיק נעדר”