החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כל הדברים היפים

מאת:
הוצאה: | 2019-02 | 400 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

כשליה גרין פרשה מהפרקליטות בכדי לנהל פאב אירי בחור שכוח אל בגליל, היא קיוותה שתוכל לשתות כמה שתרצה ולחיות בשקט מיום ליום, ובעיקר קיוותה ש"הפרשה של המדינה" — היעלמותה של מאי לחיאני הקטנה ממלון בוטיק בצפון, שעל הדרך הרסה לליה ולשותפיה לחקירה את החיים — מאחוריה.

שנתיים לאחר מכן נעלמת ילדה נוספת מאותו מלון בדיוק ביום השנה להיעלמותה של מאי.

כל השדים מתעוררים מרבצם, וליה ושותפה הוותיק, מנו, נגררים מחדש בעל כורחם בחזרה לתיק הכואב והמורכב ולמערבולת של אנשי משפט, משטרה ותקשורת, כשהם לגמרי לבדם מול העולם.

האם הפעם יצליחו השניים להציל את הילדה בזמן? האם תגלה ליה מה באמת קרה למאי לחיאני, והצדק ֵיצא סוף־סוף לאור?

כל הדברים היפים הוא רומן מתח אפל, מושך, קצבי, שאינו נותן מנוח.

שילה ענבר, לשעבר הממונה על התחום הפלילי בפרקליטות צפון, משחקת בביטחון מרשים בתבנית הפילם־נוארית הקלאסית של הבלש השבור המקבל הזדמנות שנייה לתקן את המעוות בחייו. אלא שכאן הגיבורה שלנו היא פרקליטה, והעוול אינו ממוקד אך ורק בעלילת המתח או בקריסתה של הגיבורה, אלא גם ואולי בעיקר, בתוצאות החברתיות הרחבות של פריחת תיאוריות קונספירציה, חריצת גורלות ברשתות החברתיות ושגשוגם של גורמים שונים המתפרסמים ומתעשרים על גב הקורבנות. על כן, הכמיהה של הקורא לצדק היא רבת עצמה ורחבת היקף, ואי־אפשר שלא להיסחף לעלילה הדחוסה והאפקטיבית שבראה כאן ענבר.

 

שילה ענבר עבדה בעבר בפרקליטות, וכיום היא עורכת דין פרטית.

היא נשואה ואם לשניים. בשעות הפנאי היא מפעילה את הפאב הקהילתי ביישוב מגוריה.

כל הדברים היפים הוא ספרה הראשון.

מקט: 15100994
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
כשליה גרין פרשה מהפרקליטות בכדי לנהל פאב אירי בחור שכוח אל בגליל, היא קיוותה שתוכל לשתות כמה שתרצה ולחיות בשקט […]

1

(יום א’, 3 בינואר)

‘עוד לא הגיעו החביות של הגינס,’ אמר שלומי. ‘אני מצטער, המשלוח מתעכב, היתה סערה בים או משהו כזה.’

‘אתה לא רציני.’

בקושי הצלחתי להוציא את עצמי מהמיטה בשעה שבע ורבע בבוקר לפי שעון גריניץ’, ביום ראשון סגרירי במיוחד, רק בשביל לשמוע שהמוצר שאני הכי מחכה לו, מתעכב. החבית האחרונה של הגינס עמדה להיגמר הערב, בהנחה שיגיעו לקוחות, הכוונה.

‘נשבע לך, ליה, אני שולח לך רכב ברגע שאני מקבל אותן. בינתיים אני יכול להביא לך גינס בבקבוקים או בפחיות של מרפי’ס.’

‘יש לי לקוח שמוכן לשתות גינס רק מהחבית. הוא אומר שלבקבוקים אי אפשר להוסיף חנקן, וזה פוגע בטעם של הבירה.’ אני נאמנה מאוד לששת הלקוחות הקבועים שלי.

‘את רוצה שאני אשלח לך חבית של פאולנר או משהו? אני אעשה לך הנחה.’

‘פאולנר? מה נראה לך? אנחנו פאב אירי, לא פאקינג פסטיבל אוקטוברפסט בקפה לנדוור.’

שלומי גיחך. ‘זה מה שיש לי, כפרה עלייך.’

‘טוב נו, תביא את הבקבוקים, וארגז של ג’יימסון על חשבונך, בתור פיצוי.’

‘תקבלי בקבוק ג’יימסון בתור פיצוי, אם תתנהגי יפה מעכשיו. אני יוצא מחיפה, עוד שעה וחצי אני אצלך.’

‘תיזהר בסיבובים, נראה לי שמתחיל לרדת גשם.’

סגרתי את הטלפון וגררתי את עצמי למכונת האספרסו של הפאב. קצת בזבוז להדליק אותה בשביל כוס אחת, אבל היו בקרים שבהם הטסטר’ז צ’ויס מהקומקום שיש לי בחדר למעלה לא הספיק כדי להעיר אותי. רוב הבקרים, בעצם. התריסים היו חצי פתוחים, מה שלא באמת השפיע על האפלולית הרגילה של המקום. מזג האוויר היפה של סוף השבוע הפך למין אפרוריות קודרת, שרק עוררה בי חשק לחזור למיטה ולהתכרבל בפוך. הדבר היחיד שחסר לי בחיים בלי חדשות ואינטרנט היה תחזית מזג האוויר. באירלנד האמיתית לא היתה לי בעיה להדליק טלוויזיה בבוקר ולשמוע את התחזית בפתח המהדורה. כאן העדפתי שלא, כדי לא לשמוע את יתר החדשות. לא היה לי כוח לגשת למטבח, אז הכנתי אספרסו בלי חלב וישבתי לשתות אותו על הבר.

הדלפק והשיש שליד הכיור נראו נקיים יחסית למצב שבו הם נשארו אתמול בלילה, אחרי סוף השבוע הראשון של השנה החדשה. אחרי כמה דקות הגיחה מהמטבח סוניי, העובדת התאילנדית של הצימרים, שבאה בכל בוקר לנקות את הפאב תמורת כמה גרושים, בשחור.

‘בוקל טוב, ליה, הכול גוד?’

הצעתי לה קפה ושאלתי אותה למה התחילה לעבוד מוקדם כל כך הבוקר. והיא הסבירה, בתערובת רצוצה של אנגלית ועברית, משהו שקשור לגשם, ולבן הזוג שלה שלא יצא לעבודה במטעים.

שתיתי שני ספלים של אספרסו, ואחר כך העברתי את זמן ההמתנה למשלוח בפינוי הקישוטים ממסיבת הסילבסטר של יום חמישי בלילה, שהחזיקו מעמד במשך כל סוף השבוע. עבר די הרבה זמן עד ששמעתי את הטנדר של שלומי מגיע לחנייה. פתחתי את הדלת האחורית ויצאתי אליו: ‘תיכנס ישר למטבח, שלא תלכלך לי את הרצפה בבוץ, בדיוק שטפתי.’ שלומי הרים בידיים את ארגזי הבירה ונכנס למטבח לבוש במעיל דק מדי. הוא הראה לי את סוליות הנעליים שלו, שעדיין היו נקיות מבוץ. ‘עוד לא התחיל הגשם, אבל קר פה רצח, ולקח לי כמעט שעתיים להגיע, בעליות לפה יש ערפל שלא רואים ממטר. את מתכוונת לפתוח הערב בכלל?’

‘ברור,’ אמרתי. ‘אנחנו פותחים בכל מזג אוויר, זה עניין עקרוני. באירלנד לא נמסים מקצת גשם.’

‘כל הכבוד.’ שלומי הוא מהקריות ולא בטוח שהוא יודע איך זה באירלנד, אבל הוא כבר רגיל לשריטה שלי. עזרתי לו להכניס חלק מהשתייה והוא נתן לי ביד את בקבוק הג’יימסון. הצעתי לו להישאר כמה דקות להתחמם ליד התנור, אבל הוא מיהר למסור עוד משלוח בראש פינה.

אחרי ששלומי נסע, סידרתי את השתייה במקרר ובדקתי מה נשאר לאכול ממה שעזרא בישל אתמול בערב. חיממתי קצת מהאייריש סטו במיקרוגל ואכלתי אותו בליווי בקבוק גינס, כדי לא לבזבז את מה שנשאר מהחבית. אחד היתרונות העיקריים של המגורים מעל הפאב, מעבר למובן מאליו שלא צריך לנהוג הביתה בסוף הערב, היה שהפאב מילא את מרבית הצרכים הבסיסיים שלי שהיו אלכוהול, קפה וחימום. ובזמן האחרון, מאז שעזרא הגיע, היו גם שאריות שהספיקו בהחלט לצריכת האוכל היומית שלי.

בצהריים התחיל לטפטף גשם שהלך והתחזק. הצצתי החוצה לבדוק אם יש מצב מבחינת הגשם לטיול עם הכלבה. לא היה. יצאתי שוב, בלי מעיל, לשים לה אוכל ומים, וחזרתי למיטה. ככה בערך עברו עלי רוב הימים בממלכה הפרטית שבניתי לעצמי באמצע שום מקום. לפעמים דמיינתי שאני חיה באי בודד, שבו אין לי צורך אמיתי באף אחד ובשום דבר כמעט.

בימים הרחוקים, שבהם האפשרות שיזכו את עופר וגנר מכתב האישום שהגשתי נגדו על החטיפה והרצח של מאי לחיאני, התיק הכי מפורסם במדינה בשנים האחרונות, נראתה לנו לגמרי תיאורטית, כזו שהשתעשענו בה רק בשביל הקטע, נהגנו, שניאור, מנו ואני, לדמיין שאם תסריט האימים הזה יתרחש, נברח יחד לשארית חיינו לאי בודד ונתקיים שם מדיג. לפעמים היה ברעיון הזה משהו מנחם כל כך שכמעט קיוויתי שהוא יתגשם.

החלק הראשון דווקא התממש יופי. עופר וגנר הסתובב חופשי ומאושר כבר כמעט שנתיים, אחרי שבית המשפט העליון קבע שההודאה שמנו הוציא ממנו נגבתה באמצעים פסולים ולא נתמכה במספיק ראיות חיצוניות. או במילים אחרות, ביטל את הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, שהרשיע את וגנר ברצח הילדה, שגופתה לא נמצאה עד היום.

החלק השני, לעומת זאת, לא התגשם, לפחות לא באופן שבו התכוונו. אצל שניאור כל העניין כבר לא היה רלוונטי אחרי שגילו את המחלה. גם מנו ואני לא שמרנו על קשר בשנה האחרונה, הכול היה כואב מדי.

אני, מבחינתי, אם היה לי מספיק כסף ואולי גם איזה דרכון של האיחוד האירופי, הייתי נוסעת לאי אפילו לבד, או לפחות משתקעת ושותה את עצמי לדעת באיזה פאב באירלנד האמיתית, אבל הכסף מהפנסיה התקציבית שקיבלתי מהפרקליטות, אחרי שאושרה לי הפרישה המוקדמת, עם דמי השכירות של הדירה בכרמל, הספיק בדיוק כדי לקנות את הח’ירבה הזאת, במושב שכוח אל בעליות לצפת, שאיך שראיתי אותה עם השלט ‘למכירה’, ידעתי שהיא תתאים לי בדיוק.

לא היה לי מושג, בהתחלה, מה לעשות עם הנכס שקניתי. אבל אחרי שהבנתי שהמרחק מהמושב לפאב הקרוב ביותר לא יאפשר לי לנהוג הביתה בלילות, החלטתי להפוך את השתייה, תחום העניין העיקרי שלי אחרי הזיכוי, ובעיקר אחרי ששניאור מת, מתחביב למקצוע. שיפצתי את המבנה במידה שהספיקה כדי לפתוח את ה־’Dark Green‘, הפאב האירי המקורי היחיד בגליל. הוא לא דמה לפאבים האיריים הממוסחרים בחיפה ובתל אביב, אלא לפאבים הכפריים הקטנים באירלנד ובאנגליה, שמשמשים בעיקר את האוכלוסייה המקומית ופתוחים כל השנה. בקיץ ובחגים, כשהתלאביבים מילאו בהמוניהם את הצימרים בגליל, הוא היה אפילו רווחי. בחדר שבעליית הגג מעל הפאב סידרתי לעצמי סוויטה קטנה שכללה מיטה ומקלחת. הצלחתי לזחול אליה בלי עזרה בסוף כל ערב, לא משנה כמה שתיתי. בחודשים הראשונים זה היה הרבה מאוד, בתקופה שאחר כך זה היה רק הרבה.

אני לא יודעת אם באמת אף אחד מהאנשים שפגשתי פה במושב לא זיהה אותי מהטלוויזיה, או שפשוט התיק הכי חשוב במדינה הוא לא באמת כזה חשוב. בכל אופן, מאז שהגעתי הנה התנתקתי מפייסבוק, יצאתי מכל קבוצות הווטסאפ, הפסקתי לראות חדשות, כיביתי את הסמארטפון וקניתי מכשיר פרי־פייד פשוט בלי חיבור לאינטרנט, עם מספר שלא נתתי לאף אחד מהאנשים שהכירו אותי קודם. בפאב תליתי שעון קיר גדול שמכוון לזמן גריניץ’, כמו באירלנד. אחרי כמה זמן התחלתי להתרגל למצב החדש. הפסיקו להתקשר אלי נשמות טובות כדי להודיע לי שאני חייבת להדליק את הטלוויזיה כדי לראות את עופר או נטליה וגנר מתראיינים לעוד תוכנית ומספרים על הראיות הפסולות שהצגתי בבית המשפט. לא שלחו לי קישורים לטוקבקים או לפוסטים בפייסבוק שהעלו חברי עמותת עו’ז (עופר וגנר זכאי), שעסקה בעיקר בהשמצות צוות התביעה והחקירה ושופטי בית המשפט המחוזי. לא עידכנו אותי בתיאוריות הקונספירציה החדשות של עמותת מלע’ח (מאי לחיאני עדיין חיה), שהעלתה תמונות פוטושופ של נערות שנראות כמו מאי לחיאני אחרי שבע שנים. לא התקשרו אלי עוד עיתונאים וביקשו ממני להסביר להם רק דבר אחד: איפה מאי לחיאני, ואיך יכול להיות שמישהו יורשע ברצח שלה אם לא מצאו אותה עד היום, ואם היא עוד חיה לדעתי ואם וגנר באמת עשה את זה, למרות שבסוף התברר שלא.

אחרי כמה חודשי ניתוק מהעולם התחלתי להירגע קצת. הצלחתי לישון בלי לחלום בכל לילה שאני סגורה בתוך מזוודה ומיטלטלת במי הירדן שחודרים לאט־לאט פנימה עד שנגמר לי האוויר. היו לילות שבהם אפילו הצלחתי לא לחלום על שניאור, פשוט לא לחלום.

בחורף שעבר, אחרי שחזרתי מהטיול לאיים הבריטיים והודעתי בפרקליטות על הפרישה המוקדמת, כל האנשים שהכירו אותי היו בשוק. הם היו בטוחים שזה שיגעון זמני שיעבור אחרי חודש־חודשיים בשום מקום, ושאני אשתגע משעמום ואתחנן על ארבע שייתנו לי לחזור, או לפחות אפתח משרד עורכי דין ואייצג כמה עבריינים עבור כסף טוב. אחרי הכול, מי שהצליחה להביא להרשעת חף מפשע יכולה די בקלות להוציא זיכוי מחמת הספק לכמה אשמים, לא? גם אני לא הייתי בטוחה שזה לא יקרה, אבל ככל שהזמן עבר, החיים הקודמים שלי נראו פחות ופחות מעניינים. הפאב הפך לא רק למקום המפלט שלי, לא רק לדבר שהכי חשוב לי, אלא לדבר היחיד שחשוב.

מנו פרש מהמשטרה בנסיבות עוד פחות נוחות משלי. אחרי הזיכוי הוא יצא בהודעה פומבית, שהועברה בו־זמנית למחלקה לחקירות שוטרים ולתקשורת, שלפיה הוא לקח על עצמו את כל המחדלים בחקירה, טען ש’האמצעי הפסול’ — כלומר התרגיל שבו הוא שיקר לעופר וגנר וטען בפניו שהגופה נמצאה, ו’האלימות המילולית’ כלפי הנחקר שבאה בעקבותיו, ככה לפי פסק הדין של בית המשפט העליון — היו הרעיון הבלעדי שלו, בניגוד גמור להוראות שקיבל ממפקדו הישיר, ראש הימ’ר דאז, עידו שניאור, וללא שום אישור מהפרקליטות, כלומר ממני. מנו התנצל בפני כל מי שנגרם לו עוול במעשיו הפסולים (בלי שמות, יש גבול) והודיע על התפטרותו מהמשטרה. במח’ש לא ממש ידעו מה לעשות עם ההודאה הזאת, שבדומה להודאה של וגנר עצמו, לא נתמכה בשום ראיות חיצוניות (מנו בכל זאת למד את השיטה במהלך חמש השנים שהתיק הזה התנהל בבתי המשפט). בסופו של דבר, הוחלט להסתפק בהערה משמעתית חמורה, שהיתה חסרת תוקף בגלל ההתפטרות, ובשלילה של עשרה אחוזים מהפנסיה שלו. אני מאמינה שזה נראה למנו מחיר הוגן עבור הזכות שהוא קנה לשניאור למות בכבוד.

למרות ההודאה הפומבית, מנו לא איבד את התקווה שהגופה של מאי, בתוך המזוודה הירוקה הכהה של משפחת וגנר, תיסחף יום אחד מהמקום שבו היא ממתינה בקרקעית של אחד הנחלים בצפון, ותגיע לשפך הירדן, כמו שטען כל הזמן פרופסור אבנר בן עמי, המומחה לחקר ימים ואגמים. עד כמה ששמעתי בימים שבהם עוד שמרנו על סוג של קשר, מנו המשיך להגיע לירדן לדיג כמה פעמים בשבוע בציפייה למזוודה. זה כשהוא לא בילה ארבעים מטר מתחת לפני הים עם כרישים בתאילנד, במעמקי החור הכחול או בכל אתר צלילה אחר, שלמי שרוצה להמשיך לחיות מומלץ להימנע ממנו.

אולי אפשר להגיד, בדוחק, שכל אחד מאיתנו הגשים את הפנטזיה של בריחה והתנתקות בדרך אחרת, אבל לא הצלחנו לעשות את זה יחד.

בסביבות חמש לפי זמן גריניץ’, שבע בערב לפי שעון ישראל, יצאתי מהמיטה. התקלחתי והחלפתי את הטרנינג שלבשתי מהבוקר לבגדי הערב הייצוגיים שלי: אחד מארבעת הג’ינסים שיש לי בארון, שכולם דהויים בכוונה, קרועים בכוונה והיו פעם צמודים עלי. וגופייה שחורה חסרת שרוולים עם איזה הדפס. בזמן העבודה תמיד היה לי חם בגלל תנור העצים בפאב והעבודה הפיזית מאחורי הבר וההגשה לשולחנות שעשיתי בעצמי. את רוב תכולת ארון הבגדים שהיתה לי קודם, כולל חליפות השחור־לבן לבית המשפט, ויתר הבגדים האופנתיים האלגנטיים, ארזתי בכמה קופסאות קרטון שאיפסנתי אי־שם במחסן למטה, חוץ ממה שתרמתי למקלט לנשים מוכות. השארתי רק כמה ג’ינסים וחולצות פשוטות, שפעם הלכתי איתם בעיקר בבית. רוב הבגדים היו בצבעי שחור או אפור או כחול דהוי, שאלה הצבעים העיקריים שהתחשק לי ללבוש בשנתיים האחרונות. כמה מהבגדים היו בכלל של קרן, הבת שלי, ובטח נקנו בתקופה שבה נהגנו, קרן ואני, ללכת יחד לשופינג, לשתות קפה בארומה ולרכל על הבנים בכיתה שלה. כל זה היה פעם. לפני שקרן השתחררה מהצבא ונסעה לדרום אמריקה, ואני בעצמי עברתי לאמצע שום מקום, ולא ממש מצאתי את הדרך לתקשר איתה.

חוץ מאלה, שידרגתי את המלתחה בכמה טי־שרטים עם הדפסים של שלדים וגולגולות וסוודר או שניים, שקניתי בלונדון ובסקוטלנד במהלך הטיול שלי שם בחודשים האחרונים לפני ששניאור נפטר. הגולגולות התאימו לצבע השחור שבו התחלתי לצבוע את השיער, ועם עוד כמה קעקועים מלנכוליים שעשיתי בעיקר בשביל תחושת הכאב הם סיפקו לי איזו אשליה של ביטחון, כאילו אני מתיידדת עם המוות. כאן הם הספיקו לי יופי.

ירדתי למטה. יצאתי החוצה להביא כמה בולי עץ לתנור, הדלקתי את מכונת הקפה ונכנסתי למטבח, שכבר עלו ממנו ריחות נעימים של בישול. עזרא התעסק בו בזמן בסיר שעל הגז, בצריבת איזה נתח על המצלה ובחיתוך ירקות על השיש.

‘תראו מי התעוררה, היפהפייה הנרדמת, בא לך להכין לשנינו הפוך?’

‘בטח, מה יש לנו בתפריט היום? שוב אייריש סטו?’

‘חשבתי לנסות משהו חדש: ‘שפרד’ס פאי’. יש בזה פירה תפוחי אדמה וכבש קצוץ דק, שאני מטגן עכשיו על הפלנצ’ה לפני שייכנס לתנור. מה את אומרת?’

‘נשמע מגניב, איך כותבים את זה?’

‘תכתבי ‘פאי רועים’.’ הוא לקח את עצמו ברצינות גמורה, וגם את התפריט האירי.

הלכתי ללוח הקטן וכתבתי בכתב מסולסל: ‘מנת היום: פאי רועים — 40 ₪. הצעה מיוחדת — פאי רועים + בקבוק גינס 330 מ’ל — 60 ₪’.

‘מה קרה,’ צחק עזרא, ‘שוב נתקעת עם בקבוקים של גינס?’

‘אלא מה?’

עזרא הגיע לפה באחד הערבים לפני חודשיים בערך והתיישב על הבר. מזגתי לו גינס מהחבית, ואחרי הכוס הראשונה הוא סיפר לי את סיפור החיים שלו. הוא בן עשרים ותשע, הבן הבכור להורים חוזרים בתשובה שגרים באחד המושבים הדתיים באזור מירון. אחרי הצבא עזב עזרא את הבית ואת הדת ועבר לתל אביב, אבל לאחרונה אבא שלו חלה, והוא נאלץ לחזור הביתה ולעזור בטיפול בו ובפרנסת המשפחה. נכון לאותו הזמן, הוא הסתובב במושבים באזור ועבד בעבודות מזדמנות.

עזרא חלם ללמוד בישול ולפתוח מסעדה, והוא התחיל לעבוד במסעדה של שף מפורסם כדי לחסוך כסף ללימודים, אבל השף לקח אותו תחת חסותו ואמר לו שהוא יכול ללמוד הכול תוך כדי עבודה. ‘דרך הידיים, לא כמו כל יוצאי תוכניות הריאליטי,’ התגאה עזרא, ‘שחושבים שבתוך יומיים תהיה להם מסעדה, ואחרי שבועיים הם נבהלים ובורחים מהמקצוע. מי שנכנס למטבח שלא ייבהל מהחום.’ הסכמתי בהתלהבות. בזמן האחרון אני מכבדת אנשים שיודעים לעשות דברים עם הידיים, הרבה יותר מכאלה שיודעים לדבר. מתברר שבתוך כמה שנים עזרא באמת למד הרבה ומונה באותה מסעדה לשף פלנצ’ה, כלומר האחראי לצליית הבשרים במסעדה. השף המפורסם כל כך סמך עליו, שהוא היה מניח לו לבחור את הנתחים המשובחים לאורחים הפרטיים שלו שישבו בשולחן הווי־איי־פי.

מכיוון שגם אני הייתי אחרי כוסית או שתיים, התרשמתי מאוד מעניין השף פלנצ’ה והזמנתי את עזרא לרי־פיל על חשבון הבית, מה שכנראה עורר בו את הרושם המוטעה שאני מצליחה פה מבחינה כלכלית. הוא ציין שהמקום שלי ממש מגניב לדעתו, ושאל אם חשבתי פעם להגיש אוכל בפאב, ומה דעתי לתת לו עבודה. הסברתי לו בצורה ברורה שעד כמה שהרעיון להעסיק פה שף פלנצ’ה ממסעדה מפורסמת בתל אביב קוסם בעיני, המקום הזה מכסה בקושי את ההוצאות, ואין לי שקל לשלם לו. עזרא לא התייאש. הוא חשב על זה כמה דקות עד שרוקן את הכוס השנייה, עשה סיבוב קטן בפאב, ואחר כך ביקש לראות מה יש במטבח. במטבח היו, חוץ מהמקרר של השתייה, תנור ביתי עם כיריים ומיקרוגל שהבאתי מהדירה בחיפה כדי לבשל לעצמי, אבל ברחבה מחוץ לדלת האחורית עדיין היה מין גריל ישן וחלוד, ששימש את המקום באחד הגלגולים הקודמים שלו בתור סטקייה כשרה או משהו כזה. עיניו של עזרא אורו למראה ה’פלנצ’ה’.

‘אני רואה שמצב התחזוקה פה לא משהו.’

‘לא משהו,’ הסכמתי. זאת היתה לשון המעטה, אם מתייחסים לגג שהתחיל לדלוף עם הגשמים הראשונים של הסתיו, ולקיר המתקלף בשירותים. האמת שלא ממש היה לי מושג איך לתקן את הבעיות האלה, או מאין לקחת כסף לזה.

‘יש לי רעיון. התחזוקה עלי. חוץ מזה, אני מארגן פה תפריט כל ערב, ההוצאות על האוכל וההכנסות מהאוכל, אם יהיו, יתחלקו בין שנינו, חצי־חצי. מה דעתך?’

ביקשתי לחשוב על זה אחרי שהשפעת האלכוהול תעבור. גם למחרת בבוקר לא הצלחתי בשום אופן לחשב את עלות התיקונים הדרושים בפאב, אל מול עלותו של תפריט ארוחת ערב. אבל זאת נשמעה לי הצעה נטולת סיכונים, אם כי לא היה לי מושג אם וכמה אפשר להרוויח בזכותה. הסכמתי, הפעלתי קצת את הגלגלים החלודים וניסחתי מין זיכרון דברים לתקופת ניסיון, שהתנאי החשוב ביותר בו היה שהתפריט שהוא יבשל יהיה תפריט פאבים אירי אמיתי. עזרא נרתם למשימה עם הרבה מוטיבציה. הוא נכנס לכמה אתרי אינטרנט, הוציא מתכונים ובנה לנו תפריט מתחלף שמבוסס על מנה יומית או שתיים, בדרך כלל על בסיס בשר ותפוחי אדמה מבושלים עם סוג כזה או אחר של אלכוהול. התברר שמלבד ההכנסות הזעומות שהפקנו מארוחות הערב, הוא גם חסך לי את ההוצאה האישית על ארוחות צהריים וערב. חוץ מזה, עזרא התגלה כאיש תחזוקה די חרוץ, גם אם לא מאוד מיומן, ואחרי כמה ניסיונות הצליח לתקן את הדליפה בגג ולהפנות את המים למרזב, שהשקה אדנית ובה צמחי תבלין. ככה יצאנו לדרך חדשה.

בסביבות שמונה עזרא יצא אלי מהמטבח מודאג במקצת. ‘נראה לך שיבואו לקוחות?’ יום ראשון היה בדרך כלל אחד הערבים החלשים, במיוחד כשירד גשם, והפעם היינו אחרי סוף שבוע חגיגי שהוציא מהבית יותר אנשים מהרגיל. מצד שני, אולי דווקא השנה החדשה עשתה לאנשים מצב רוח טוב? משכתי בכתפיים. מזמן הפסקתי לדאוג אם יבואו לקוחות. לחיים בפאב היה הקצב שלהם, והקצב האיטי של החורף התאים לי. חוץ מזה, ‘זה עניין של עיקרון,’ הסברתי לעזרא כשהוא התחיל לעבוד פה, ‘מה שמשנה זה שהפאב יהיה פתוח בכל ערב, זה משדר יציבות, והיציבות תביא את הלקוחות.’ לא הייתי בטוחה לגמרי שזה נכון, אבל הנחישות הזאת היתה אחד הדברים האחרונים שנשארו לי מפעם. משהו בידיעה שאני חייבת לקום ולפתוח את הפאב בכל ערב, לא משנה מה, עזר לי להתמודד.

הלקוחות הרגילים של הפאב, לפחות בימי החורף ובאמצע השבוע, היו ברובם מהאוכלוסייה המקומית, והם נחלקו לשלושה סוגים עיקריים: הסוג החביב עלי במיוחד היה גברים בשנות השלושים והארבעים שלהם מהמושב ומהמושבים הסמוכים, שאהבו לברוח קצת מהבית ומהילדים, לשתות גינס או ויינשטפן וּויסקי סקוטי, ולדבר בעיקר על טרקטורים ועל פגיעת הקור בעצי פרי נשירים. לא שהבנתי משהו בנושאים האלה, אבל זרמתי איתם מפני שהכתפיים הרחבות והשרירים החסונים שלהם גרמו לי להרגיש בטוחה, ולפעמים גם סקסית, תלוי באיזה לילה ואחרי כמה משקאות. הסוג השני היה בני ובנות השמונה־עשרה פלוס, שלפני ואחרי צבא, שנהגו להיפגש בפאב בשעות הלילה, לשתות גולדסטאר או וודקה עם אקס אל, לעשות צחוקים, להתמזמז ולדבר על השירות בצבא שהיה או שיהיה, על טיולים לחו’ל ועל איך לעשות כסף. הסוג השלישי היה כאלה שבאו לאכול את מנות הגורמה של עזרא. באמצע השבוע אלה היו בעיקר רווקים מזדקנים ולפעמים זוגות יאפיים מהבנייה החדשה, שלא היה להם כוח לבשל בבית ובאו איזה פעם בשבוע לשמוע מוזיקה אירית ולאכול לאור נרות את האוכל שבאמת היה גם משובח וגם זול מספיק כדי שלא לפשוט את הרגל, כמו במסעדות השף האמיתיות שנפתחו בזמן האחרון גם בגליל.

כעשרה אנשים מכל הסוגים הללו הגיעו לבסוף באותו הערב. גידי, הלקוח הכי נאמן שלי, הגיע אחרון, בסביבות תשע בערב שעון גריניץ’, או אחת־עשרה בלילה שעון ישראל. גידי עבר לגליל מהרצליה והגיע למושב בערך בזמן שאני הגעתי, אחרי שהתפטר מאיזו חברת היי־טק מצליחה לטובת עבודה בתור מורה למדעים בבית הספר היסודי במושב. הוא היה כמעט האדם היחיד מעל גיל שלושים וחמש שהיה אפשר לנהל איתו שיחה רצינית על משהו שהוא לא טרקטורים. עם זאת, ברוב הזמן שהוא שהה בפאב הוא לא היה מסוגל לנהל שום שיחה רצינית, וגם אני לא. בהנחה שכמה מההורים של תלמידי בית הספר היסודי היו בעצמם לקוחות של הפאב, קשה להבין איך הוא הצליח לשמור על המשרה שלו. אולי היה להם הסכם ג’נטלמני הדדי שמה שקורה בפאב נשאר בפאב.

‘מה הסיפור עם הבקבוקים של הגינס?’ הוא שאל מיד כשנכנס. ‘אל תגידי לי שנגמרה הגינס מהחבית?!’

‘היתה פה פשיטה בסוף השבוע,’ התנצלתי. ‘להיום שמרתי לך. אבל זו החבית האחרונה עד יום רביעי.’

‘כבר הסברתי לך שמה שהופך את הטעם של הגינס לאיכותי הוא החנקן שמוסיפים לחביות?’

‘בערך שלושים פעם.’

‘הם לא מוסיפים חנקן לבקבוקים, אבל יש להם התקן שמוסיף אותו לפחיות, זה כמו בלון שמתפוצץ כשפותחים את הפחית.’

‘אני לא אמכור פה בירה בפחיות, גידי, זה פאב, לא פאקינג פיצוצייה. אתה רוצה ג’יימסון?’ הרמנו יחד כוסית של ג’יימסון ואחר כך שיחקנו דארטס. שני בנים מהטרקטורים הצטרפו אלינו. הם היו תאומים שנולדו כאן במושב וזכו לקבל את השמות הציוניים ארצי ועברי (הם היו בני ארבעים בערך, מה שלא מוציא מכלל אפשרות שלאמא שלהם היה קראש על שלמה ארצי בנעוריה, אבל די שולל את האופציה שהיה לה קראש על עברי לידר). שניהם היו נשואים, גידלו משפחות והמשיכו את המשק של אבא שלהם גורדון הזקן, שעדיין היה מסתובב לפעמים במושב עם כובע טמבל ומכנסי עבודה קצרים. שיחקנו על עוד כוסית ג’יימסון לצלילי ‘Sunday Bloody Sunday‘, השיר האולטימטיבי של U2 לערבי יום ראשון. אחר רבע שעה הכרזתי על ניצחון לבית. ‘זה לא פייר, יש לך זמן להתאמן.’ ‘האמת שזה נכון, אני מתאמנת שעתיים ביום.’ לא באמת התאמנתי שעתיים ביום, אבל לפעמים כן ירדתי לפאב לזרוק קצת חצים למטרה, זה עזר לי לפרוק את האגרסיות.

‘למה שלא תביאי לפה שולחן סנוקר? אני מעולה בסנוקר.’

‘למה לא, באמת. אתה יודע כמה זה עולה?’

‘אפשר למצוא בארבעת אלפים שולחן איכותי ביד 2, רוצה שאבדוק בשבילך?’

‘ארבעת אלפים זה הרבה כסף.’

‘איזה כסף, את עושה פה מיליונים, לא כמו המשכורת שאני מקבל ממשרד החינוך. את גם יכולה לגבות כסף על משחק.’

‘טוב, תבדוק לי, אם אתה מוצא שולחן טוב בפחות משלושת אלפים, נדבר.’

גידי ואני יצאנו החוצה לגשם ועישנו סיגריה, ואחר כך שתינו עוד קצת. כבר היה אחרי עשר שעון גריניץ’, הלקוחות האחרונים נזכרו שהם צריכים לקום לעבודה בבוקר והלכו. סידרתי קצת, הכנסתי את הכסף לכספת ועליתי למעלה. הייתי שתויה, אבל במצב רוח די טוב, מספיק כדי לא להסתכל בטלפון הישן. החיים נראים פחות מפחידים כשחיים בכל פעם יום אחד. התקלחתי ונכנסתי למיטה. ראיתי קצת נשיונל ג’יאוגרפיק ונרדמתי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כל הדברים היפים”