האם סודות מסוימים צריכים להישאר קבורים לעד? שלושה חודשים חלפו מאז הוצאתו להורג של ג’ייסון “גריז” טלבוט. אשתו לשעבר, ג’יני, […]
פרק 1
ג’יני
2000, פורט לודרדייל (שלושה חודשים אחרי ההוצאה להורג)
אני לא זוכרת כמה זמן ישבתי על האספלט החם בשביל החניה בביתה של קרטר, ורק בהיתי בקרקע. כעבור זמן מה הגבהתי את ירכי ושלפתי את הבנדנה מהכיס האחורי, שם תקעתי אותה כמה דקות קודם לכן. או שמא כבר עברה שעה?
שלושים דקות קודם לכן, קיבלתי לידיי את התנ’ך הישן שלי מימי ילדותי, וצורף אליו מכתב מאימי, דיליה. המכתב גילה לי כמה אמיתות על העבר שלה ועל שלי. קראתי על אחות תאומה שמתה בבית החולים לאחר שאימי נטשה אותה, וגיליתי שאני מבוגרת בשנתיים ממה שתמיד גרמו לי להאמין. וכעת, לאחר שגיליתי שהאופנוע נעלם, וקרטר אישרה ללא מילים שהוא חי, שגריז עדיין בחיים, לא יכולתי לעשות דבר חוץ מלשבת ולבהות במקום הריק במוסך. הכול היה יותר מדי.
במהירות העפתי מבט מעבר לכתפי כדי לראות אם קרטר בקרבת מקום. היא לא הייתה. הצמדתי את הבנדנה אל פניי ושוב פרצתי בבכי, הפעם ביפחות קטנות, אך מכל הלב והקרביים. יפחות כאלה המגיעות ממקום עמוק כל כך בתוך החזה שבכלל לא ידעת על קיומן, עד שצצו ועלו על פני השטח במלוא העוצמה וגרמו לכאב פיזי של ממש. יפחות שבדרך כלל נהוג לחנוק, כאלה הגורמות לכאב בצלעות ובגב. אפילו אחרי ההוצאה להורג לא בכיתי ככה.
ניסיתי להבין למה. האם מפני שהמוות שלו היה סופי כל כך? או, לפחות, כך חשבתי. יכולתי לאפסן את האהבה ואת הצער שלי בתוך קופסה דמיונית ולתייג אותה ‘בעבר’. מאין הגיע הצער החדש הזה כעת? מה אני באמת מרגישה? בגידה? פגיעה? אהבה?
לא. לא הייתי מעוללת את זה לעצמי. לא יכולתי להרשות לעצמי להאמין, ולו לשבריר שנייה, שאני עדיין מאוהבת בו. אהבתי את טומי. אני הייתי מאוהבת בטומי. האהבה שלנו הייתה אמיתית ולא פרס ניחומים אחרי המאסר של גריז, הכליאה והמוות שלו, לכאורה. עם זאת… מה זה היה? לא הרשיתי לעצמי לסיים את המחשבה.
היה עליי להיאבק בדחף לדחוק בקרטר לספר לי את כל מה שהיה ידוע לה. היה עליי להילחם ברצון המיידי לחפש תשובות. משהו גדול ממני אמר לי שאני לא צריכה לחטט, שהסוד של גריז היה גדול דיו ויהיו לכך השלכות, אם אחליט לחקור – וזה מה שהגוף שלי רצה, אבל הנשמה שלי ידעה טוב יותר מה נכון לעשות. לא. לא אשאל שאלות. לא אשאל. אעשה מה שהוא, כנראה, רצה ורק אשמור לעצמי את המידע שהוא אי שם בחוץ, אם אזדקק לו, אבל אמשיך בחיי כפי שרצה שאעשה.
הזדקפתי מעט והחלטתי לעשות בדיוק את זה. גריז, אתה רוצה שאמשיך בחיי? אז קיבלת. דחפתי חזרה את הבנדנה לכיס וקמתי. נמנעתי מלהעיף מבט נוסף בחלקה הריקה במוסך, היכן שהיה האופנוע שלו – המקום שבו היה לפני זמן לא רב – והקפתי את הבניין. עליתי במהירות במדרגות אל יחידת האורחים, ובנחישות החלטתי שלא הרגשתי באמת. הזכרתי לעצמי שאני אלופת האשליות. אני יכולה לפעול כשורה, וגם אעשה זאת, עד שאירועי היום יידחקו חזרה, בסופו של דבר, אל תת ההכרה שלי.
כן, הגיע הזמן לשכנע את עצמי שהוא מת ואיננו. לתמיד.
פתחתי את הדלת בתנופה ונכנסתי ליחידת האורחים. ניגשתי בצעדים נמרצים אל החלון, פתחתי את התריסים ואת מנעולי החלונות. הם עדיין היו במצב טוב, אבל נוקשים משנים רבות של חוסר שימוש. שאפתי את האוויר החם והדביק שחדר פנימה, ושקלתי לפתוח את המזגן.
תוך כדי עבודה גיבשתי תוכנית: קודם כול, אני צריכה להעריך כמה עבודה יהיה עליי להשקיע כאן. הסתובבתי לאחור, הנחתי את ידיי על מותניי ובחנתי את חדר המגורים הקטן. הוא היה נקי ומסודר, אבל כמעט ללא רהיטים. ניגשתי אל הכוך הקטן ששימש כמטבח. פתחתי את הארונות ומצאתי את המוצרים החיוניים – צלחות, כוסות וסכו’ם. ידעתי שלא אנקה אותם, אבל דחיתי את מה שבאמת צריך היה לנקות.
ניגשתי אל חדר השינה הקטן. האור היה עמום, אבל לא יכולתי להחמיץ את קופסת הקרטון הקטנה שנחה על המיטה. עמדתי ונעצתי מבט בקופסה שקיבלה פתאום ממדים של הר בתוך ראשי. אמרתי לעצמי שניקוי יחידת האורחים והמוסך יהיה משימה גופנית אדירה שתדרוש השקעה של שרירים וזיעה.
אבל זה לא היה אדיר כל כך. לא היה צורך לסחוב דברים במורד המדרגות. הכול נכנס לקופסה אחת. הקופסה שנחה על המיטה.
עשינו אהבה במיטה הזאת.
אל תלכי לשם, ג’יני. בחנתי את החדר. המצעים הוסרו מעל המיטה. שתי שידות לילה עם שתי מנורות נחו בכל צד. הכול היה מיושן אך במצב טוב. הן יכולות להישאר. הטלסקופ שנתתי לגריז במתנה עמד בפינה. העמדתי פנים שאני לא מבחינה בו. קרטר תשתמש במרחב הזה כשיבואו אליהם חברים מהעיר. הגיע הזמן לחזור להשתמש במוסך וביחידת האורחים. כבר לא פעלתי יותר על פי ההוראות שלו.
באיטיות ניגשתי למיטה. לא אני ארזתי את הדברים שלו לפני שנים, קרטר עשתה זאת. באותם ימים היא גרה איתי והציעה שנתחיל להוציא חלק מן המיטלטלין שלו. בתחילה התנגדתי, עד שגריז אמר לי לעשות את זה. ניערתי את ראשי כשהבנתי פתאום. כמובן. כנראה קרטר הייתה בקשר עם גריז ואמרה לו שאני לא מוכנה להמשיך הלאה, והנה! אני שומעת שגריז אומר לי לעשות בדיוק את מה שקרטר הציעה. טיפשה ותמימה. קפצתי את אגרופיי כשנזכרתי.
הייתי הרוסה כל כך בימים ההם שלא יכולתי להביא את עצמי להיפרד מחפציו, לכן החלטתי להתרחק באותו היום מהבית וביקשתי מקרטר שתעשה את זה. ידעתי שהיא תרמה את הבגדים ואת הנעליים שלו לצדקה, כלומר, הדברים שאמצא בתוך הקופסה יהיו חפצים אישיים יותר. זיכרונות שהיא, או גריז, חשבו שיש לשמור. לא יכולתי להאשים איש מהם על מה שאני עשויה למצוא שם. לא רציתי חלק בכך. נזכרתי שלפני שנים רבות הטלתי על צ’יקי לארוז את חפציה של מו. ברור, היה לי קשה להביט במזכרות מוחשיות של אירועים כאובים.
אך היום לא היה מפלט מכך.
בלעתי את הגוש המחניק שהחל להיווצר בגרוני ופתחתי את הקופסה. בתחילה היה קשה לפתוח אותה, אבל תוך זמן קצר היא נפתחה בקלות. הצצתי פנימה ושאפתי עמוקות, מתאמצת במודע לשחרר את הנשימה ולשאוף שנית. ידיי רעדו כששלפתי את החפץ הראשון. החזקתי בו חזק כל כך שהיה עליי להרפות את אחיזתי כדי שלא אשבור אותו לשניים. זה היה תקליט, עדיין בעטיפת הקרטון המקורית שלו. האלבום של בארי וייט שהיה שייך לי.
הזיכרונות הציפו את חושיי. יכולתי לחוש במים החמים כששנים רבות קודם לכן ידיי התקשו בכיור המטבח הקטן שבמוטל. יכולתי להריח את ניחוחו הנקי והרענן של הסבון שעלה מתוך הספוג שבו השתמשתי. יכולתי לראות את המסננת הביתית של צ’אודר נחה על לוח הניקוז. יכולתי לחוש בנשיקה הקלילה והעדינה שגריז הותיר על רקתי. ויכולתי לשמוע את בארי וייט מזמר, Never, Never Gonna Give Ya Up, כשהובלתי את גריז חזרה אל חדר השינה. בלעתי ושמעתי את הלחישה שלי, ‘שמרת אותו.’
לא, תפסיקי את זה, ג’יני! אל תעוללי את זה לעצמך. הנחתי את התקליט בצד והושטתי את ידי אל החפץ השני. בתחילה לא הבנתי מה זה, אבל מייד הכרתי את הבובה הרכה. לגריז הייתה חיית פרווה? בהיתי שנייה בצעצוע הקטן. זו הייתה גורילה, ואני חזרתי אחורה לזיכרון מאושר. באחד ממפגשי חצות הרבים שהיו לנו, לקח אותי גריז לגן החיות. שומר הלילה, שהיה חייב טובה לגריז, אמר לנו שיש לנו רק שעתיים לפני שהעובדים האחרים יתחילו להגיע לעבודה.
שוטטנו בחלקים שונים של גן החיות, וכשעצרנו מול כלוב הגורילות כדי לקרוא את השמות ואת ההיסטוריה של חלק מהקופים, שם אחד בלט מכולם. כנראה, קוף אחד עם גב כסוף, או מנהיג אלפא של הלהקה, היה גורילה מפחידה בשם גריז. חודשים אחרי הדייט הזה עוד התלוצצתי איתו על כך. כשעזבנו את גן החיות, קפץ גריז על אחת הגדרות כדי להגיע לשיח ורדים יפהפה. הוא קטף כמה פרחים ולא הבחין אפילו בקוצים שנתקעו בכף ידו ודמו ניגר. הוא הסיר את חולצתו במהירות ועטף את בה את הוורדים. אני זוכרת שאחזתי בוורדים האלה ושאפתי את ריחם כל הנסיעה חזרה הביתה. הזיכרון היה טרי כל כך, שהרגשתי כאילו אני עדיין מריחה אותם. הבטתי למטה והבחנתי במשהו שהשתלשל ממפרק כף ידה של בובת הפרווה. היה זה פתק עם תמונה של גורילה המהדקת חתלתול אל חזהּ.
פתחתי בזהירות את הפתק וקראתי את מה שהיה מודפס בפנים בקפידה.
מזל טוב ליום הולדתך.
אני אוהב אותך, בייבי.
גריז.
החזקתי בידי את מתנת יום ההולדת שהוא לא הספיק לתת לי כי הוא נלקח למאסר. הרגשתי לחץ בחזי. היו עוד כמה מילים בכתב יד, בתחתית הפתק, אבל הכתב היה קטן והאור היה עמום בחדר השינה הקטן. צמצמתי את עיניי.
אני לוקח אותך הלילה למקום המיוחד שלנו. בבקשה תענדי אותם למעני.
לענוד את מה? הכרתי את המקום המיוחד שלנו. זו הייתה מסעדה קטנה באזור המזח, שקראו לה וינסנט. אבל מה אני אמורה לענוד? הבטתי חזרה בגורילה הקטנה ולא ראיתי שמשהו היה חסר. אחר כך הבחנתי בהם. הגורילה ענדה עגילי יהלום קטנים בכל אחת מאזניה. כמעט החמצתי אותם בגלל הפרווה. זה מה שהוא רצה שאענוד בארוחת יום ההולדת שלי? עגילי יהלום? אוי, גריז. למה עשית לי את זה? או בעצם, למה הנחתי לך לעשות את זה?
ביד רועדת הנחתי את הצעצוע על המיטה ונאבקתי בדמעות שאיימו לזלוג שנית. בלי להביט, שלחתי שוב את ידי לתוך הקופסה והוצאתי את הדבר הראשון שנגעתי בו. שלפתי אותו החוצה ובהיתי בו. קֶלע. זה לא היה מהסוג שקונים בחנות. הקלע הזה היה נראה תוצרת בית, עשוי מעץ, מענף מפוצל, עם גומייה חזקה מאוד. פעם ראיתי איך גריז מלמד כמה ילדים איך להשתמש נכון בקלע. טומי סיפר לי את הסיפור, איך גריז הלך לצוד סנאים באותו יום שאחותו מתה. אולי הוא השתמש בקלע באותו היום. האם זה היה שלו? למה לא ראיתי את זה מעולם?
הנחתי את הקלע בעדינות על המיטה, ליד התקליט וליד בובת הפרווה. בתחתית הקופסה נשאר רק עוד חפץ אחד, ואת זה הכרתי מייד. היה זה תיק שחור קטן, עם רוכסן במרכזו. הוא היה מוכר כי אני קניתי לו את התיק. תיק גילוח. נתתי לו אותו באחד מחגי המולד, ומילאתי אותו בכל מה שנחוץ. הבושם החביב עליו – או בעצם, זה שהיה חביב עליי – שבו הוא תמיד השתמש, סכיני גילוח, קרם גילוח, דיאודורנט, מספריים ועוד מוצרים גבריים נוספים. התחלתי לפתוח את הרוכסן וידי היססה. אולי הבושם שלו עדיין בפנים? חשבתי שבאותו רגע לא אוכל להתמודד עם זיכרון ריחו. אל תפתחי אותו.
אבל ידעתי שאני חייבת. התיישבתי על המיטה והושטתי את ידי אל תיק העור הבלוי. הוצאתי ממנו את החפץ היחידי שהיה בו. ואף על פי שלא זכרתי את האירוע, ידעתי בדיוק מה אני רואה.
זו הייתה קופסה של פלסטרים. הם היו ישנים, והיה עליהם לוגו מיושן. הקופסה הייתה מקומטת, צהובה ובלויה, אבל היה אפשר לזהותה.
אלה היו הפלסטרים שנתתי לגריז עוד בשנת 1966.
אין עדיין תגובות