…"למה את לוקחת דברים בהומור מעוות? אפשר למות מהרעלה, אל תשכחי זאת שני. את חשובה לנו תביני שזה מתוך דאגה." […]
מגיעה לאירוע והולכת הישר לבר המשקאות. משקה וויסקי קטן, וודקה עם משקה אנרגיה, מסדרים אותי. הסיגריה סוגרת עניין. אני אוהבת את הטעם ולא מוכנה לוותר על התחושה שזה עושה לי, בגוף ובלב.
אני בחתונה של החבר הכי טוב שלי, רצוי ואפילו מוכרחים לשתות. מחכה להם, שיגיעו. עד שיבואו אני מחפשת לי פינה
שקטה לנוח, רחוק מהרעש ומהאורחים.
כוס שתיה שלישית או רביעית, מי סופר. אני מתקדמת לעבר הפינה למצוא שם כורסה, אולי כיסא או משהו. לא מוצאת כלום חוץ משולחנות בר גבוהים. זה לא מתאים לי, אבל לא רחוק משם יש שלושה סלעים. החלטתי ללכת ולהתמקם שם בישיבה על אחד מהם.
אני שותה ורואה את המקום שזוהר בחר לחתונה שלו.
שטח גדול, אומנם מלא בחול, אבל מסודר יפה. במת המוזיקה גבוהה ושולחנות מסודרים עם פרחים לבנים. כמעט הכל בלבן. אני רואה עמדות קוקטיילים והכל נראה מפואר ומדהים. אני נהנית מהמשקה וברגע שאני מפליגה במחשבות, אני שומעת רעשים מאחורי הגב. נבהלתי, חשבתי על משהו מסוכן כמו נחש או עקרב, בכל זאת זה מדבר. אם היה גמל הייתי שמה לב אבל במקום זה, צץ אדם קטן שדיבר לעצמו בקול:
‘אני אתחבא כאן כדי שלא תראה אותי. אמרתי לה שמשעמם לי בחתונות. למה היא מביאה אותי כל הזמן?’
אני מסתובבת לעבר הרעש, ילד קטן, אולי בן עשר או שתים-עשרה, מסמן לי ששששש עם האצבע שלו וברקע אני שומעת מישהי שקוראת:
‘אופק, מספיק כבר עם המשחקים שלך, אין לי זמן לחפש אותך, למה אתה מתנהג ככה? אופק, אני מאבדת את הסבלנות שלי?”
אני לוחשת לעברו בלי להסתובב אליו:
‘לפי מה שאני מבינה אתה אופק?’ לוקחת שלוק מהמשקה ומחכה לתשובה ממנו.
‘כן, אני אופק, ואת, איך קוראים לך?’
‘שני. אז אופק, אפשר לדעת ממי אתה מתחבא?’
‘מאמא.’
אני מנסה להבין למה, והוא עונה לי בלי שאשאל,
‘אני לא רוצה להיות כאן, רוצה ללכת?’
אני מדרבנת אותו כדי להבין ומתחילה דיאלוג אתו:
‘האמת שגם אני לא רוצה להיות כאן, אני לא יכולה ללכת.’
‘למה את לא יכולה ללכת? את אישה מבוגרת ויכולה ללכת כשבא לך.’
‘אישה מבוגרת,’ אני אומרת בקול רם ונעלבת לעצמי בלב.
‘אני לא מבוגרת בכלל, קטנצ’יק.’
‘אז את צעירה מבוגרת שיכולה ללכת כשבא לך.’
אני מחייכת אליו, לא אנהל אתו ויכוח על זה. מבינה אותו, בכל זאת ילד. לא מוותרת על השיחה אתו ושואלת אותו:
‘אז מה חשבת לעשות, אופק?’
‘לא יודע.’
‘בוא נעשה עסקה, אם תרצה.’
‘אני מקשיב.’
‘אני ואתה נשאר עד סוף האירוע. הראשון שילך, מפסיד. המפסיד יצטרך להביא מתנה למנצח.’
‘זה סוג של התערבות?’
‘אני לא נוהגת להתערב אבל הפעם אחרוג ממנהגי ונעשה סוג של עסקה.’
‘אני יכול לחשוב על זה?’
‘בוודאי. בפעם הבאה שאמא שלך תצעק את השם אופק, זו תהיה ההזדמנות שלך לענות לי. מקובל עליך?’
‘בסדר.’
אני חושבת לעצמי, חבל שיהרוס לאמא שלו את הבילוי רק בגלל שלא בא לו להיות כאן. אולי זה חשוב לה. אחרי כמה דקות, אמא של אופק צועקת שוב בשמו. הוא מיד קם מהמחבוא ואמר לי בחיוך גדול:
‘אני מסכים.’
‘נהדר. נלחץ ידיים?’
לחצנו ידיים ומאותו רגע הוא היה צמוד לאמא שלו. אני זכיתי לכמה דקות של שקט.
במת החופה הייתה יפיפייה. פרחים לבנים, הכל נוצץ בצבעי כסף והקריין קורא לקבלת הזוג זוהר ומאיה.
אירוע מקסים מאוד, היה בכי וצחוק. החופה הייתה ממש מרגשת. הזמינו סלב שתנחה את הטקס והחברים והמשפחות היו מרוגשים, שמחים ועשו ‘שמח’ לאורך כל הטקס.
בשעת הארוחה, כמעט כל מי שהיה שם נשא כמה מילים למען הזוג ועכשיו הגיע תורי לדבר:
‘לזוג היפה שלי – זוהר ומאיה,
אהבה היא משהו עליון, יש בה ניצוץ מהיקום כולו.
לעיתים קרובות היא תסנוור ולעיתים אורה יהיה כבוי. הניצוץ שלכם הוא האור והאהבה שפועם אצלכם ומאיר את כולם. תמיד תדאגו להאיר את עצמכם ואת מי שיהיה בסביבתכם, באהבה שלכם. זה מרפא אחרים דרך האנרגיה שלכם ונותן לכם בחזרה. אני אספר לכם סיפור קצר מאוד, לא משעמם, מבטיחה.’
אין עדיין תגובות