החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

העצים והשבבים

מאת:
הוצאה: | 2020 | 367 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

לח"י היתה מחתרת קטנה מאוד — העמוקה, ה"אידיאולוגית" והקיצונית מבין המחתרות שנלחמו כאן על הקמת המדינה. כשהבריטים הודיעו שהם מתכוונים לעזוב את הארץ, חברי לח"י הבינו שהמחתרת סיימה את תפקידה וחיפשו טעם חדש למלחמתם כדי להמשיך לעשות היסטוריה, ולא סתם לקום וללכת הביתה כי המחתרת נגמרה.

העצים והשבבים מתאר ימים של מבוכה ואובדן דרך שבהם נסדק ארגון לח"י. אריה אלדד נסמך על תיעוד, על סיפורים ועל הדמיון שלו, ומספר סיפור מרתק וחשוב על חבורה אידיאולוגית, קיצונית ומורכבת שהיום קשה לתאר כיצד התכנסה: חרדים לצד כנענים, נאמני "מלכות ישראל" ושמאלנים, אנרכיסטים וקומוניסטים.

את המחתרת הנהיגו שלושה חברי ה"מרכז": יצחק יזרניצקי־שמיר, נתן פרידמן ילין־מור וישראל שייב, שהוא אביו של אריה אלדד.

אלדד כותב על הפרק האחרון בתולדות לוחמי חירות ישראל, על התעייה, הטעויות והערפל האידיאולוגי ששררו בימים האחרונים של המחתרת, כשאנשיה המשיכו לפעול: תקפו מחנות צבא בריטיים, פוצצו מפקדות ואת בתי הזיקוק בחיפה, שדדו מחסני נשק ובנקים. הוא כותב על פיצוץ הרכבת שהובילה חיילים בריטים מקהיר, על חיסול הקונסול הפולני וההתנקשות ברוזן ברנדוט, וגם על ההוצאה להורג של חבר נאמן. הוא כותב על הפוליטיקה של המחתרת ועל חיי היומיום של חבריה, על האהבות הגדולות שצמחו בה, על הגבורה ועל הבדידות, על העצים הגדולים שנכרתו וגם על השבבים שניתזו ונותרו בצדי הדרך.

אלדד כתב מפני שהיה מוכרח לכתוב את הסיפור הקיצוני והאנושי הזה, ומפני שרק הוא יכול היה לכתוב אותו כך: בתנופה אישית, באחריות אינטלקטואלית, בהערכה ובביקורת.

 

פרופסור אריה אלדד, קצין רפואה ראשי לשעבר, פרופסור לרפואה, שימש חבר כנסת מטעם האיחוד הלאומי, עמד בראש ועדת האתיקה של הכנסת ה־16 ובראש שדולת הכנסת למאבק בשחיתות. בעל טור שבועי ב"מעריב סופשבוע", מגיש תוכנית רדיו יומית ברדיו 103 ועוסק בכתיבה.

העצים והשבבים הוא ספרו השביעי.

מקט: 15101204
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
לח"י היתה מחתרת קטנה מאוד — העמוקה, ה"אידיאולוגית" והקיצונית מבין המחתרות שנלחמו כאן על הקמת המדינה. כשהבריטים הודיעו שהם מתכוונים […]

הקדמה

לח'י היתה מחתרת קטנה מאוד, העמוקה, ה'אידיאולוגית' והקיצונית ביותר מבין המחתרות שנלחמו כאן את מלחמת השחרור, המלחמה להקמת המדינה. מחתרת מבודדת מאוד, נרדפת מבית ומחוץ. כשאברהם שטרן, 'יאיר', הקים אותה היה בה רק קומץ לוחמים, כמה עשרות. אחר כך הרגו הבריטים את יאיר והלוחמים נפוצו לבתי כלא או לבתי קברות. יצחק שמיר ברח מהכלא והקים מחדש את המחתרת, אך גם בשנותיה האחרונות כששורותיה התרחבו, היו בה רק מאות אנשים.

אף שהיתה קטנה לא היתה חד־גונית. היו בה קצוות: חרדים ו'כנענים', נאמני 'מלכות ישראל' ושמאלנים, אנרכיסטים ואפילו קומוניסטים, כי באותן שנים היה אפשר להיות סוציאליסט וגם בעד כל ארץ ישראל לעם ישראל. בין מנהיגי המחתרת היו מי שהיו בטוחים שרוסיה הסובייטית עתידה לשלוט בעולם ומוטב לחבור לכוח המנצח, היו מי שנלחמו באנגלים כי הם היו האימפריאליזם, ומי שנלחמו כדי לבנות את בית הבחירה בהר הבית. וכל אלה נלחמו אלה לצד אלה כי כולם רצו לגרש את הבריטים מארץ ישראל ולהקים כאן את מדינת העם היהודי בכל מחיר. גם במחיר 'טרור אישי', גם אם ייפלו בקרב או ייתפסו ודינם ייגזר לתלייה. ה'קיצוניות' לא אפיינה רק את אנשי הימין בלח'י, ואנשי השמאל בה לא היו 'יפי נפש'.

דרכה של לח'י היתה ברורה לה תמיד, ואת השאלה 'איזה מין מדינה תהיה זו?' דחו בלח'י לאחרי הניצחון. בינתיים היו מפקדות ומתקנים שצריך לפוצץ וחיילים ושוטרים אנגלים שצריך להרוג — כדי לגרש את הכובש הזר מארץ ישראל.

כשניצחונה הסתמן, והבריטים הודיעו שהם מתכוונים לעזוב, החלה לח'י לתעות בערפל. לאבד את הצפון. תחילה לא האמינו לאנגלים, אמרו שהכול 'פוליטיקה אנגלית'. תכסיס מרמה. היו שטענו שהבריטים מחפשים רק סדק ותירוץ לחזור גם אחרי שיפליגו מכאן. היו שהתכחשו למציאות וטענו בלהט שלא תהיה מלחמה בערבים, כי הרי גם הם היו 'קורבנות האימפריאליזם'. אחרים היו בטוחים שהמלחמה בערבים בוא תבוא.

מנהיגי המחתרת ניסו למצוא דבק חדש כדי לעצור את ההתפוררות. לחפש דרך חדשה וטעם חדש לחייהם אחרי שגנבו להם את האויב, לראות איך אפשר להמשיך את המלחמה. להמשיך לעשות דברים גדולים. להמשיך להיות משהו, ולא סתם לקום וללכת הביתה כי המחתרת נגמרה. ואיפה זה הבית בכלל?

מתוך החיפוש הנואש, הקדחתני, אחר שותפים ובעלי ברית נולדה ההסתמכות, האוריינטציה על ברית המועצות.

בתוך המהומה הארגונית והאידיאולוגית המשיכה המחתרת לפעול. אנשיה פגעו בכל חייל או שוטר אנגלים שנתקלו בהם, תקפו מחנות צבא, פוצצו מפקדות ואת בתי הזיקוק בחיפה, שדדו מחסני נשק ובנקים. כשאצ'ל פרץ לכלא עכו — היו אנשי לח'י בין הפורצים החוצה מתוך הכלא ובין הבורחים. הלוחמים היו נכונים להמשיך להילחם גם בבריטים, גם בערבים וגם על השורות שלהם בהיסטוריה. בימים המדממים האלה נחרץ גורלו של הלוחם בניהו, ונחרצו גם גורלותיהם של הקונסול הפולני ושל הרוזן ברנדוט.

אבל עם קום המדינה, לאחר תקופה של לבטים ומריבות פנימיות — התפרקה לח'י. ויותר משהיה זה פירוק — היתה זו התפוררות. ההתפוררות הפנימית קדמה להתפרקות הארגונית. ימים וחודשים של מבוכה ואובדן דרך, המשך המלחמה כי 'משורה משחרר רק המוות' כדברי המנון לח'י שכתב יאיר. בגוף הקטן, הנחוש והלוחמני נבקעו סדקים שהלכו התרחבו לשברים גדולים ולקרעים פתוחים ומדממים. לח'י היטלטלה בין הכמיהה לצאת מהמחתרת ולהיות חלק מהמדינה לבין הרצון להמשיך להיות מה שהיו. משהו אחר. מיוחד מאוד. ובמערבולת הזאת כל מי שלא היה ממש 'איתנו' — היה נגדנו.

אבל לא נקדים את המאוחר.

את המחתרת הנהיגו שלושה חברי ה'מרכז': יצחק יזרניצקי, לימים שמיר, הוא 'מיכאל'; נתן פרידמן ילין־מור, הוא 'גרא'; וישראל שייב, הוא 'אלדד', והוא אבא שלי, ועליהם אני מוכרח לכתוב.

אבל על בניהו ועל שושנה שיופיעו עוד מעט בספר הזה, אני רוצה לכתוב. אולי כדי להבין מה היה שם באמת. כדי להבין איך עשו את הדברים הגדולים, ואיך התפוררו. ולמה.

גדלתי בבית ספון ספרים ומרופד סודות. בית של דברים שלא אומרים בטלפון, של דברים שאומרים רק כשהרדיו פועל בקול, ושל דברים שיוצאים לדבר עליהם רק מחוץ לבית, בהליכה ברחוב. לפסנתר הכנף שבסלון היה צליל עמום כי היו בו ניירות. גדלתי בבית שבו התארחו חברים מעטים ונאמנים מאוד של אבא, 'אנשים שלנו', והיו גם כל השאר, כל האחרים. כשאבא שלי היה אומר 'הם' ידעתי למי הוא מתכוון, בדרך כלל 'הם' היו הממשלה, מפא'י, בן גוריון. השי'ן בי'ת. היו גם אנשי לח'י שלא היו 'אנשים שלנו'. היו מדברים עליהם, אבל הם אף פעם לא באו. דמותם ושמם היו תלויים בחלל ולהיעדרם מביתנו היתה נוכחות עזה ומרה.

מעת לעת היו בבית דיבורים על כתב אישום. "הם׳ רוצים להעמיד אותי למשפט,' היה אבא מספר לי. 'הלוואי,' היה ממשיך. 'זו תהיה במה ציבורית מצוינת.' אבל זה מעולם לא קרה. והיו ה'עיתון' שאבא הוציא לאור וה'דפוס' עם ריח שורות העופרת החמה והצבע השחור שלא יורד מהידיים.

אבא יצא מהמחתרת אחרי קום המדינה אבל המחתרת לא יצאה ממנו בבת אחת. זה נמשך שנים.

ספרי המחתרת ועלילותיה היו חומר הקריאה שלי כשהייתי ילד. וזו היתה האמת האחת־ואין־בלתה. ידעתי שהם גירשו מכאן את הבריטים. רק כשלמדתי לבחינות הבגרות בהיסטוריה, ראיתי כי שמותיהם של מחתרת לוחמי חירות ישראל ושל הארגון הצבאי הלאומי כמעט הועלמו מספרי ההיסטוריה. ואם נזכרו — הם כונו ה'פורשים'. כתבו שם שהבריטים עזבו את הארץ בזכות ההגנה והפלמ'ח, בזכות בן גוריון ומפעל ההעפלה. אבא שלי חייך חיוך מר כשהראיתי לו מה כתוב בספר הלימוד להיסטוריה שלי. בחדרו הקטן היה מוקף מאות ספרים סביב־סביב, אך הוא לא התקשה לשלוף ביניהם אחד של פרופסור ידוע־שם, והראה לי מה כתוב בספר על חלקה של המחתרת בגירוש הבריטים. 'והוא איש שמאל,' אמר לי אבא, 'אבל מלומד וישר.'

מהמלחמה הזאת, על מקומה של לח'י בהיסטוריה וחלקה בגירוש הבריטים — אבי לא חדל עד שנלקח מביתו להיטמן בהר הזיתים. ואני חייב להמשיך ולספר את הסיפור הזה גם כשזה קשה, כי בתוך כל הדברים הגדולים והחשובים שהם עשו היו גם רעות. נפלו קורבנות שווא.

דברים רבים שכתבתי בספר הזה שמעתי מפיו או קראתי במה שכתב. לימים למדתי כי היו גם דברים חשובים שלא דיבר עליהם. כחוק המחתרת או כצו לבו, שלא לשפוט את חבריו הנאמנים גם אם עשו רע.

נסמכתי גם על זיכרונות של חברי לח'י אחרים שכתבו ספרי זיכרונות. כלומר, זה סיפור על דברים שהיו באמת, ורוב גיבוריו הם אנשים שהיו. זהו סיפור של תקופה ושל מחתרת, אבל זה אינו מחקר היסטורי. הרי מה שזוכר האחד אינו דומה לזיכרונות האחר, לעתים הכתוב בספר זיכרונות של האחד הפוך לגמרי ממה שכתוב בספר של האחר.

וכדי למסור את סיפור המחתרת והתקופה בדיתי פה ושם גם דמויות שלא היו, ותיארתי שיחות שאולי לא התקיימו. ולעתים הקדמתי את המאוחר, ובכל זאת, המאורעות כולם, בין שהיו ובין שלאו, יכלו להתרחש, ודומים להם התרחשו. ומה שאמרו הדמויות הפועלות בספר ומה ששוחחו ביניהן ומה שחשבו ומה שחלמו — היה ממש, או ממש היה יכול להיות.

הסיפור שאני מספר בספר זה עוסק בפרק האחרון של פעילותם של לוחמי חירות ישראל. בין פברואר 1947 למרס 1949.

הנפשות הפועלות נושאות את כינוייהן מימי המחתרת. כינויים שהפכו לזהותם.

איש מגיבורי הספר אינו חי עוד.

אריה אלדד

כפר אדומים, כ'ה בשבט תש'פ

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.