החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ספר הקולות

מאת:
הוצאה: | 2010 | 367 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

ספר הקולות הוא רומן על עבודתו הטיפולית של פסיכולוג ועל חייו הפרטיים. בכל אחד מארבע עשרה הפרקים שבספר מתרחשת דרמה טיפולית סביב בעיה אנושית אחרת (כגון חרדה, דיכאון, סכיזופרניה, בעיית קשר זוגי, בעיית מיניות). בעיות המטופלים

משתלבות בחייו האישיים של הפסיכולוג ובתמורות הקיצוניות שהוא עובר. במהלך הרומן נחשפת דרך עבודתו הייחודית של הפסיכולוג, המקיים דיאלוג אוטנטי וגלוי לב עם מטופליו וחושף את קולותיהם הפנימיים, שלהם ושלו. הוא מסייע למטופליו להקשיב

לקולותיהם הפנימיים בלי חלוקה מתנשאת של טוב ורע, נכון ולא נכון, אלא מתוך כבוד פנימי לכל הקולות, גם האכזריים, המשוגעים והלא ממוסדים של האדם. בכך הוא מצליח לבסס דיאלוג פנימי המוביל לשיתוף פעולה פנימי בין כל הקולות ולסייע למטופליו להיחלץ ממצוקות הנפש והגוף בהם הם שרויים.

הקריאה בספר מזמינה את הקורא אל המסע המפחיד של חשיפת הקולות המסווים שלו עצמו, ומאפשרת לו לרתום אותם לקיום האנושי המלא, שלו עם עצמו ושלו עם סביבתו. בכך הוא יוכל להיחלץ מהתניות ילדות, מכותרות ותוויות שהודבקו לו ושהוא עצמו דבק בהם. זהו למעשה המסע הטיפולי בגישת "תרפיית הקולות היריבים" Opposing Voices therapy אותה פיתח המחבר, ד"ר עודד מבורך, פסיכולוג קליני.

 

 

פרופ' עמיה לבליך על ספר הקולות

"בין הקולות המרובים שבתוכנו, גורס עמוס, גיבור הספר, אין קול צודק, אמיתי ונכון מאחרים, ורק הדיאלוג ביניהם הוא המאפשר אהבה, בריאות ורווחה. שלא כמו מטפלים מפורסמים המאמינים שקולם מדעי ויודע כל, עמוס גיבור הספר הוא מטפל כן ואנושי, שאינו מסתיר את חולשותיו ופגמיו. עבודתו הטיפולית הבלתי שיגרתית מול גלריה מרתקת של דמויות ובעיות חיים, הופכת לסיפור מרתק ומלמד לאנשי בריאות הנפש ולכל האדם."

מקט: 978-965-537-005-8
מאמר על הספר בעיתונות

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

פתח דבר

ביום השנה למותה של אמי התעורר ביני לבין אחי ויכוח מר. התבונַנו באלבום ישן, ותמונה אחת שצולמה זמן רב לפני שחלתה משכה את תשומת ליבנו: אמי מרכינה את ראשה וכתפיה שמוטות, ואבי עומד זקוף לידה ומתבונן לשמים בחיוך.

'אמא מבוהלת,' ציינתי עובדה, ואחי הגיב מייד, 'היא הביאה את זה על עצמה.' לא רציתי לעורר מהומה, ורק שאלתי, 'במה? בזה שהיא רצתה משפחה מאושרת?' אחי סינן כלפַּי, 'בזה שהיא לא סיפקה את אבא, ולכן הוא היה משתולל מכעס.' נדהמתי מהרעיון ועניתי באיפוק, 'כולם יודעים שאבא לא נתן לה ביטחון בחייה ולכן נמנעה ממנו.' 'נמנעה?!' נשף אחי בבוז, ואחרי רגע הוסיף, 'היא לא 'נמנעה' ממנו, היא כל הזמן התגרתה בו ולא סיפקה אותו.'

דעתו המשונה של אחי הבכור פגעה בי ובזכרה של אמי. לא רציתי להחריף את המריבה, ולכן רק שאלתי, 'בשביל מה בכלל לפגוע בזכרה של אמא שלא הזיקה אפילו לזבוב?'

אחי סגר את האלבום, הביט בי בשאט נפש ואמר, אתה בדיוק כמו אמא, מעצבן וחושב בסוף שאתה רק קורבן.'

ואתה, השבתי לו בליבי בגלל הקיפאון שעטף לפתע את מיתרי קולי, ואתה בדיוק כמו אבא, רואה חולשה ודוקר ומועך ומאשים בלי הרף. לפתע חייך אלי אחי ואמר, 'אתה בטח מקלל אותי בשקט, בדיוק כמו אמא, שחשבה שאבא בכלל לא שומע מה עובר לה בלב.'

מאותו יום הלכנו והתרחקנו. ידעתי שאני צודק ומדייק בעובדות, בעוד אחי מפעיל נגדי את כלי המלחמה האכזריים שרכש מהיום שנולדתי. לאחר כמה ימים עמוסים ומכבידים התחלתי להרגיש לא רק צודק אלא גם בודד. חזרתי לעשן, כעסתי על בת הזוג שלי והתווכחתי בראשי מול דמויות שהפנו אלי את גבן.

נדמה לי שאז בדיוק התחולל המפנה, ברגע שהבנתי בגופי ובנפשי שהבדידות היא המחיר שאני משלם על המשאלה להיות צודק. באותו רגע החלטתי לערוך עם עצמי ניסוי, ולראשונה בחיי השתקתי לזמן מה את הקול הפנימי שלי, הקול הרוצה להיות צודק.

תחילה השתרר שקט מוזר ואפילו מאיים. אחר כך החלו לצוץ ממחילות הנפש קולות חבויים, חבולים, שפופים וזהירים שמילאו את השקט. רבים מהם לא זכו מעולם לשמוע דברי חום והערכה. כמו הקול שרוצה להישאר ילד, הקול שרוצה להיות נווד בעולם, הקול שרוצה לחיות בקומונה, הקול שרוצה לנקום ולשנוא, ועוד רבים אחרים. הראשון שדיבר באריכות היה הקול שרוצה להיות קורבן. הוא זקף את קומתו והתפאר שבזכותו הפכתי להיות הבן האהוב על אמו, בכך שהבליט בפניה את קווי הדמיון המשותפים. אחריו סיפר הקול שרוצה להתבודד איך נהג להציל אותי בילדות מדחייתו של אחי ולהקדים לדחותו, ובזכותי, הוסיף וטען אותו קול, נמצא בך האומץ עד היום, להביע דעות ייחודיות בלי לחשוש מדחייה חברתית.

עם הקולות שהתעוררו בתוכי שמעתי גם קולות חדשים מבחוץ. כמו אותו קול שרוצה להיות נזקק, שהגיע מאחי. מעולם לא הקשבתי לו, משום שאחי מילא תמיד את תפקיד היודע־כל, המוביל והמחליט. נזכרתי כיצד שיחקנו פעם ב'אנשים קטנים' ואני התלוננתי שהוא תמיד לוכד את 'האיש הקטן' שלי ושׂם אותו בשבי. אחי התרכך לשנייה, ואמר שגם הוא היה רוצה פעם אחת בחיים לנוח בשבי, אבל מייד חזר לתקוף ולירות. לפתע התבהרה לי תמונת חייהם של הורי והבנתי מדוע היו מיטלטלים כל הזמן בין אהבה לשנאה: בתוך כל אחד מהם התחוללו שיח כוחני וחילופי שלטון פתאומיים, שיצרו מעברים חדים בין מה שאהוב למה ששנוא. קשה לדמיין את אמי מודה שיש בה קול שרוצה מיניות, או קול שרוצה לפגוע. הפגיעות שפגעה באבי היו בעיניה תמיד תגובה הכרחית למה שנעשה לה. 'אני רק רוצה לעשות טוב למי שמגיע לו,' שיננה באוזני בוקר וערב וטיפחה בי את הקול שרוצה להיות טוב ואת הקול שרוצה להיות צודק, וחנקה בכך רבים אחרים.

הקולות החדשים עוררו מהומה. כל אחד מהם רצה לספר את סיפורו ולהכתיב את רצונו. המהומה שָקְטה לאחר שכולם הבינו כי הסדר הישן לעולם לא ישוב עוד. הם יחיו זה לצד זה, זה וגם זה, בלי תיוגים שרירותיים של טוב ורע. לא תהיה עוד חלוקה בין קולות שולטים לבין קולות נחבאים, שהסכסוך הסמוי ביניהם גורר מצבי־רוח פתאומיים, טרדנות מחשבתית, תוקפנות סמויה, הבעות פנים קורבניות ולעיתים גם מחלות פיזיות ממש.

בהדרגה החלו להתפתח בתוכי דיאלוגים מרתקים ושיתופי פעולה מפתיעים שהשפיעו על הנפש ועל העולם שבחוץ. אחי נראה בעיני הרבה יותר חלש ונזקק, וגם נדיב ויצירתי, ואני בעיני עצמי — הרבה יותר שתלטן וקפדן ומתענג על הוויית הקורבן. לא שוחחנו על הנושאים הללו, אבל לפתע הרגשנו הרבה יותר נוח זה עם זה, ואפילו הצלחנו, אנחנו וכל הקולות שלנו, לצאת וליהנות מטיול משותף, הרפתקני ומרגש, בהרי ספרד.

משם העפלתי בעצמי למקומות חדשים שמעולם לא האמנתי שיהיו חלק מחיי. גם כמטפל נפתחתי לקיים דיאלוג רחב ומקיף הרבה יותר עם מטופלַי. מרבית המטופלים שפגשתי נהגו להתלונן ולהאשים את הוריהם, את אחיהם, את ילדותם, את חינוכם, את בני ובנות זוגם, את מעסיקיהם, את מצבם הכלכלי, את ההרגלים שרכשו ואת ההתמכרויות שפיתחו, בכך שבגללם הגיעו למצבם ולסבלם. הם תפסו את עצמם כקורבנות של כוחות חיצוניים חזקים מהם.

עודדתי אותם להקשיב לקולות החבויים שלהם עצמם ולהקשיב לסיפור חייהם של הקולות; להבין ולכבד את רצונם מעבר לכותרת הדלה שתויגו בה שנים רבות על ידי הקולות הדומיננטיים, ולקיים משא ומתן לשיתוף פעולה ולהגשימו מייד. אז החלו מצוקות הנפש ותחלואי הגוף להצטמצם, היחסים הבין־אישיים השתפרו, ומרחבים של חופש אישי וקבלה עצמית נחשפו בבת אחת. המטופלים ואני למדנו לשמר את זהותם של הקולות הקוטביים ולנוע בהדרכתם בתווך — לא באפור הבינוני שבין השחור ללבן, אלא בקשת הצבעים העזה הנפרשת שם.

 

קריאה מהנה

עודד מבורך

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ספר הקולות”