החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

משחק הכיסאות

מאת:
הוצאה: | 2022 | 185 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

5.00 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

"בובל'ה, קחי עוד מסטיק גם למחר. ולא לבכות, מה כבר ילדה בגיל שלך יכולה לעבור…"

"תודה," אני עונה. הצעדים שלי כבדים בדרך לדלת הקרובה לנהג. אני מסתובבת אליו, הוא חובש כובע בצבע שחור. "אתה יודע, אני לא רק בת שש, אני גם בגיל של אנשים שיש להם על מה לבכות."

 

זהו סיפור אמיתי המתמקד בילדה המחפשת זהות ושייכות. בין השורות שזורים סיפוריהם של הורי הילדה והמסגרות שבהן שהתה כאשר גרה מחוץ לביתה. כולם משפיעים זה על זה ביחסי גומלין הדוקים ובלתי ניתנים להפרדה. הספר כתוב בלשונה של ילדה קטנה, המגוללת את סיפור ילדותה והתבגרותה ללא אב בתמונת החיים, עם אם פגועת נפש המתקשה לנהל אורח חיים מלא. בקריאה יש להניח את המחקרים ואת הפסיכולוגיה בצד, על מנת להבין לעומק את עולמה של אותה ילדה המבקשת לשרוד ולהיות שייכת. האחריות הקולקטיבית שלנו כקוראים היא לפעול ליצירת תחושת שייכות וזהות למי שלא קיבל זאת באופן טבעי בבית הוריו, באמצעות יצירת קולקטיב המחובר בקשר בלתי תלוי עם מי שזוכה לעורף משפחתי, זה המחולל העיקרי בצמצום פערים ומהותי ביצירת בסיס לקיום כיחיד וכחברה דרך סובלנות ושייכות שכל אחד מאיתנו זקוק לו. כך ניתן לבסס חברה בריאה ויציבה.

 

״אני נפעמת. סיפור חיים כזה המסופר באופן כזה – לא קראתי, אלא רק ב׳משחק הכסאות׳ של חני לביא. בלי שתשימו לב, חני חודרת לכם ללב וגורמת לכם לדמוע, להתרגש, להבין ולרצות לחבק את הילדה הזו, גיבורת הספר, שהיא הסופרת עצמה. חני, לדעתי, הינה תגלית ספרותית אדירה. בדרך רכה ועוקפת, בשפה עשירה, בשפת ילדים ובשפת השכל והלב, חני יודעת לספר סיפור עמוק וקשה, שאי אפשר להשאר אדישים לאחר קריאתו. אני ממליצה בחום רב על הספר, שלדעתי צריך להיות ספר חובה לאנשי טיפול, והראוי להיות חלק מכמה ג'אנרים ספרותיים: דוקו, עיון, פסיכולוגיה, רומן, מסע, מתח ואפילו אנטולוגיית סיפורים קצרים״.

– מיכל דליות

מקט: 4-1272-1749
"בובל'ה, קחי עוד מסטיק גם למחר. ולא לבכות, מה כבר ילדה בגיל שלך יכולה לעבור…" "תודה," אני עונה. הצעדים שלי […]

 

אוטובוס מספר 55

 

“את נוסעת לבקר את אימא כל יום שני, עולה בתחנה המרכזית, יורדת בבאר יעקב, נשארת איתה בדיוק שעתיים ולאחר מכן חוזרת, ברור?” יפה פקידת הסעד מדברת אליי. אני מסתכלת על החליפה הירוקה שלה, היא מזכירה לי את המלפפון שמרים חותכת בארוחת הבוקר. “בסדר”, אני עונה לה. מה יש לי להגיד?! את האוטובוס הזה אני מכירה ואת המספר אני יודעת לזהות.

אני נכנסת לבניין בית החולים באר יעקב, ממשיכה לאישה שיושבת מאחורי הדלפק ושואלת, “סליחה, איפה נמצאת רבקה ליבי?” אח עם חלוק לבן פותח לי שער. בבאר יעקב יש חדרים שונים, ובכל חדר מתנהגים אחרת. האישה עם הסינר הלבן מחליטה באיזה חדר אימא תהיה. הפקידות שם לא אומרות לי את השם שלהן, גם העובדות הסוציאליות לא, הן רק מראות לי את הכיוון לחדר שלה – מחלקה סגורה, שם אימא נמצאת הפעם. זה המקום הכי קשה. היו פעמים שהיא הייתה במחלקות אחרות, קלות יותר.

במקום הזה ילדים בוכים לא מרגשים, רק מבוגרים שמשתוללים. במחלקה הסגורה לא יוצאים לחצר, ויש פה אנשים ששומרים עליהם כל הזמן. כמו פינת עונש, רק למשוגעים. גם בצהרון יש את זה, מי שמרביץ הולך למקום ואסור לו לצאת לחצר. פה בעולם של הגדולים יש גם שער ומנעול, ובמקום שירן הסייעת ונורית הגננת יש את אלכס עם החלוק ועוד כמה אחרים בחלוקים. רוב הזמן כולם פה בעונש, אסור להם לצאת מחוץ לבית החולים. אין לאף אחד שם סרטן או כאב כלשהו בגוף, אבל מהצעקות שלהם ברור לי שמשהו כואב להם. עדיין לא גיליתי מה.

אני הולכת בשביל עד הסוף, לא מסתכלת לצדדים כי לפעמים יש מבוגרים שרוקדים או מדברים איתי על דברים שלא נשמעים הגיוניים. אני נכנסת לחדר עם הרבה שולחנות וליד כל שולחן יש כיסא אחד. אלכס שעובד כאן מתקדם הלאה, אני הולכת אחריו, ממשיכה לא להביט לצדדים. הריח נורא. נעצרים ליד החדר שלה. אימא שוכבת שם על מיטה לבנה, בחדר חשוך, היא ישנה. לפעמים קושרים אותה בידיים ולפעמים היא סתם שוכבת. אנחנו נכנסים.

“רבקה, הבת שלך חני פה”, הוא אומר לה. אימא נראית ישנה. אני יושבת לידה. הוא יוצא בלי להדליק את האור, קשה לי להתרגל לחושך. אני מתקרבת כדי להחזיק לאימא את היד, הידיים שלה צמודות למיטה.

“סליחה, את יכולה לקרוא לאלכס?” אני מבקשת ממי שנראית כמו מזכירה, היא קמה ומתרחקת, כנראה לקרוא לו.

מולה יושב איש בלי חולצה ובמכנסיים כחולים עם הסימן שיש בשלט של הכניסה. הוא מסתכל עליי ואומר, “יש לי ילדה בדיוק בגיל שלך, לא ראיתי אותה עשר שנים”. הוא מדבר אליי ישירות. אני חושבת שלא הסתכלו עליי מעולם כמו שהוא הסתכל לתוך העיניים שלי, כמה עצוב הוא נראה. “אני רק בת שש וחצי”, אני אומרת.

“יש לי ילדה בדיוק בגיל שלך”, הוא חוזר על עצמו. אולי הוא לא שמע שאמרתי לו שאני בת שש וחצי, ועשר זה גיל גדול משש, אז אנחנו לא בנות אותו הגיל.

אלכס מגיע, אני רוצה להגיד לו שלא סיימתי לשאול את האיש עם המכנסיים המוזרים את מה שרציתי ואני שוב שותקת.

“כן, הבת של ליבי, מה קרה?”

“הידיים של אימא לא יכולות לזוז, אתה צריך לעזור לה, אני רוצה להעיר אותה”, אני אומרת לו. הוא הולך אחריי ואני מראה לו את הידיים של אימא. היא עם עיניים פקוחות עכשיו.

“חני בִּינתי, בואי בואי אליי”, היא אומרת. הפנים שלי רטובות מדמעות.

“חני, אימא לא יכולה להיות עם ידיים משוחררות, היא מתפרעת ולכן היא קשורה. הביקור נגמר בעוד חצי שעה”, הוא אומר ויוצא.

כשאנחנו לא מדברות יש שקט חזק והתחושה בחדר נהיית מוזרה. “לאן יפה לקחה אותך?” אימא שואלת, אני לא עונה לה.

“חני, לאן יפה לקחה אותך?” היא צועקת ומזיזה את הידיים.

האיש עם המכנסיים בלי החולצה נכנס, “יש לי ילדה בדיוק בגיל שלך, לא ראיתי אותה עשר שנים!”

“משוגע, צא מפה!” אימא צועקת עליו. אלכס נכנס ומבקש מאימא להיות בשקט, היא מנסה להתנתק מהמיטה. הרגליים שלי קפואות. אימא ממש משתוללת… מעולם לא ראיתי אותה במצב כזה, כאילו היא מישהו אחר! אלכס צוחק צחוק מוזר, מביט באיש בלי החולצה וחוזר אליי. כולם פה מוזרים, אפילו האנשים שצריכים להשגיח על המוזרים.

אני קמה מהכיסא, הם לא שמים לב אליי, גם לא האחות שנכנסת לחדר בזמן שאני יוצאת. אני לא מסתכלת לצדדים והולכת ישר לכיוון השער, לשמחתי הוא לא היה נעול ולא הייתי צריכה לחכות שיפתחו אותו. השומר לא שואל לאן אני הולכת, הוא כנראה מבין שאני לא מפה. אני עוברת את הצד של הכביש לתחנה שאני צריכה לחכות בה.

האיש עם המכנסיים המוזרים לא דיבר בצורה הגיונית. למה אלכס הזה לא מסביר לו את מה שהוא בטח יודע, שהבת שלו לא יכולה להיות בגיל שלי אם הוא לא ראה אותה עשר שנים? אני בת שש וחצי, אולי זה בגלל שאני גבוהה לגילי. למה הוא לא נותן לאימא להיות משוחררת ולצאת מהמיטה? אני שונאת את כל מה שקשור במקום הזה, הכול.

האוטובוס שכתוב עליו את המספר 55 מתקרב. אני נעמדת ומכינה את כרטיס הנסיעה שיפה נתנה לי. האוטובוס ריק. אני מתיישבת מאחורי הנהג.

“ילדה, למה העיניים שלך אדומות? מה כבר יכול לקרות בגיל שלך?” הוא מחייך. אני לא עונה לו, אבל אני חושבת שחיוך מעיד על אדם טוב, חיוך זה סימן לאדם טוב. גם מרים מחייכת הרבה, וגם שלום. הנהג מושיט לי את היד ונותן לי סוכריית אבטיח.

“תודה”, אני לוקחת. אני שמחה שהוא לא חושב שאני בן.

“יש לי נכדה בגיל שלך. את יודעת? רק שלה יש שיער שחור ארוך ארוך”.

“איפה היא גרה?” אני שואלת אותו, יוצא לי קול צרוד.

“היא גרה ממש פה בשכונת באר יעקב”, הוא אומר.

אני מסתכלת מסביב, בכלל לא שמתי לב שגרים פה. יש שקט, עוד אנשים עולים. אני רוצה שישאל אותי עוד שאלות אבל הוא מרוכז בכביש. המסטיק צובע לי את היד אבל זה לא מפריע לי. האוטובוס ירוק, ואני שמחה שעכשיו כשאראה מקום עם צבע ירוק דומה, אפסיק להיזכר רק ביפה פקידת הסעד. הירוק יזכיר לי מעכשיו את סבא אוטובוס. אני מגיעה לתחנה שבה אני צריכה לרדת, מתחשק לי להישאר איתו, שיספר לי עוד על הנכדה שלו.

“בובה’לה, קחי עוד מסטיק גם למחר. ולא לבכות, מה כבר ילדה בגיל שלך יכולה לעבור…”

“תודה”, אני עונה.

הצעדים שלי כבדים בדרך לדלת הקרובה לנהג. אני מסתובבת אליו, הוא חובש כובע בצבע שחור. “אתה יודע, אני לא רק בת שש, אני גם בגיל של אנשים שיש להם על מה לבכות”.

האישה עם המטפחת מאחוריי מפסיקה לדבר בטלפון, ולמרות שרק שתינו נשארנו באוטובוס אני מרגישה שמלא עיניים ננעצות בי.

“אני רואה, בובה’לה, אני רואה, אבל את רק בת שש וחצי”, הוא מחייך.

  1. 5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    ספר מרתק על ילדה אמיצה בעולם בלתי אפשרי. חני לוקחת אותנו למסע אל עברה ומלווה אותנו באופן אותנטי במיוחד אל חייה המורכבים כבת לאם פגועת נפש שגדלה ללא אב וללא עורף משפחתי. לא הצלחתי להפסיק לקרוא! מומלץ ביותר!!!

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.