החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סדום סיטי

מאת:
הוצאה: | 2015-04 | 448 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

טריפ במכונת זמן היישר אל תל אביב, שנות התשעים, הרגע ההוא בו היינו כחולמים, כלומר, מסטולים לגמרי.
במרכזו של הספר שלושה חברים ובחורה אחת: דוידוב, סוחר סמים קטן שמנסה לעשות את המכה הגדולה ומצליח להסתבך עם הרוסים, הפלשתינאים והמשטרה
ולסבך את כולם על הדרך; אלי, שחולם להיות די־ג'יי מצליח ולהקים בית בישראל, אבל בינתיים סובל מאימפוטנציה ומשנורר כל הזמן מדוידוב. וגורדון, ילד נצחי ומשוגע על כל הראש שדורש השגחה צמודה. פעם, כשכולם היו לוחמים בצוות, קרה משהו נוראי, ומאז השלושה קשורים זה לזה בעבותות של דם וסודות. אל חייהם פורצת אליס הסוערת, שבאה מאמריקה עם חלום לעשות את סרט ההמשך ל"אקסודוס", אך מערבולת ההרס העצמי שבה חגים השלושה שואבת גם אותה למעמקיה.
סדום סיטי הוא סיפור על חברות, על חלום ושברו ועל הדרמה הישראלית הגדולה שהתרחשה בעיצומם של הניינטיז. תומר גניהר לוכד את התקופה המכוננת הזו בדיוק יפהפה, את האורות המסתחררים על רחבת הריקודים ומסנוורים את העיניים, את מרירות הסם המתמוססת על הלשון ובעיקר את המוזיקה, שפועמת בלבו של הספר הזה כאילו יש לה (ואולי באמת יש לה) חיים משלה — מקצב מהמם ואפל, מהפנט ומתעתע.
תומר גניהר הוא סופר ("חשמל באוויר"; "ברוכים הבאים לטקסס") וצלם סטילס בינלאומי, שהציג בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל. כמו כן היה בעל טור אישי בעיתונים 'מעריב' ו'הארץ'. בנוסף כתב, ביים והפיק את הדרמה העלילתית "חוזה לך ברח". תומר חי ועובד בתל אביב.

מקט: sedom_siti
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

ישראל. בית החולים הפסיכיאטרי גהה. זמן: שנת 2000

בוא כמו שאתה, גורדון. בוא נראה אותך. בוא כמו חבר קח את הזמן שלך, תגיע מהר.

הרבה יותר קל לשיר כשאתה שכוב על הרצפה, בתחתונים לבנים, מוכתמים, חזה חשוף, מרוקן מנשימה, חיישני, זרועותיך פשוטות לצדדים, רגליך משוכלות, כמו צלוב ישועי קדוש שקפא בזמן, או, בדימוי מתחסד פחות, כמו סטייג'־דייבר בהופעה של החיים, שבאמצע הקפיצה מהבמה לקהל שוגר בטלפורטציה לממד מקביל אבל נתקע באוויר. ממש כך בדיוק גורדון מוטל על רצפת חדרו, תלתליו הזהובים דבוקים בחוסר סדר לרקות, בוהה בעיניים קרועות בתקרה הגבוהה הלבנה, ושר. שר נירוונה בקולי קולות. שואג. החולים המאושפזים בחדרים הסמוכים מוחים רפות על הרעש, אך לשווא. קולו של גורדון חם, מרוסק, ניחר, ניגר. אם תאמרו לו שהוא מזכיר בצליליו ולו במעט את קולו של קורט קוביין, אליל חייו המנוח, גיבור נפשו המעונה, הוא יהיה לכם אסיר תודה עד יומו האחרון.

כמובן, אם קירות החדר שלו פה במוסד לחולי רוח היו מרופדים אז האקוסטיקה ודאי היתה טובה הרבה יותר, ושכניו למחלקה הסגורה לא היו מתלוננים כלל. אבל כאן זה לא "קן הקוקייה", או, במטאפורה שחוקה פחות, תא המשוגעים של דייוויד בואי בקליפ המופתי שלו ל־"Ashes To Ashes". חיוך קטן נמסך עכשיו על פניו העצובים של גורדון, פניו הכמעט־מלאכיים. ההשוואה למייג'ור טום האבוד בחלל מחמיאה לו, ברור. כידוע, האמא הזקנה של בואי הזהירה אותו לא להתעסק עם מייג'ור טום, היא גם מופיעה בעצמה בסוף הקליפ, צועדת עם בנה המטורף על חוף קוסמי אדום — אמא של גורדון לא הספיקה להזהיר אותו מכלום, ולא הספיקה להזדקן, היא מתה בלידתו, נקטפה מחייו בלי אזהרה ובלי שחזה ולו לרגע חטוף ביופייה הענוג, המכמיר.

את המילים של נירוונה, את הטקסטים המכוננים שלהם, גורדון מתעקש לשיר בעברית. כך זה יותר כואב, זה מרגיש יותר זכוכית בפה. הוא מתרגם את כל מילות השירים באלבום Nevermind בעצמו, כן, מהזיכרון, מהרגשות, בלי לראות דפי מילים מול העיניים זה לא קל, שתדעו לכם. כולם פה במחלקה גאים בו מאוד. הרבה זמן פנוי יש לו כאן בשביל זה. הרי אלו ימים אפורים, ימים אטיים, ימי תרופות. צימאון בלתי פוסק, לשון מחורצת יבשה, מילים שמתלעלעות בקושי והולכות לאיבוד, חוט מחשבה שמתפקע בתוך עצמו ללא מתיר, ריכוז ובהירות שנוטשים את גורדון בטריקת דלת והולכים ממנו למקום לא ידוע שלא על מנת לחזור. עיניו הכחולות־רקיע של גורדון, עם הברק הזוהר, הברק האהוב, אות הוודאות לכישוריו השכליים, מופת לחריפות רעיונותיו המקוריים — הוא לא דר בהן עוד, הוא גז מהן ואבד. קטרקט של אדישות נמרח על עיניו עכשיו כמסך שקוף, המחשבות שמאחוריו נדחסות לכדי חד־ממדיות, לוחצות את כושר ההבעה ומרדדות אותו עד לפלקט שטוח של מאומה. גורדון הופך במהירות שיא תרופתית לפרזנטור של קמפיין למונוטוניות, אופנת הסתיו, אפור זה הכלום החדש.

הלוואי שכל דבר בעולם יפעל בוודאות גמורה כמו תרופת הליתיום שלו, ותופעות הלוואי המובטחות שלה שהיא מביאה תחת כנפיה. הוא זרוק על הרצפה בחדר, או במיטה, כואב שרירים, מזיע למרות הסתיו, למרות המזגן שדלוק, למרות שקר, מזדגג על המיטה כמו ענן רפאים אחרי סערה איומה, בוהה בתקרה או לא, רובץ, לא עושה דבר, כל היום. בליעת התרופות היא ריטואל קבוע מדי לילה לפני השינה אטומת החלומות, אסור לשכוח, טעם הלוואי המתכתי לא עוזב את הפה ימים שלמים.

גורדון מחייך חלש לפי בקשה, מחבק חלש לפי בקשה. פה ושם מנסה, במאמץ ניכר, להיאחז בבדל מחשבה חומקת לפני שזו תישמט ממוחו ותצנח לתהום הבעצם־לא־משנה המייאשת. לפעמים הוא מצליח להחזיק שיחה כמו שצריך, כמעט כמו פעם. הידיים הרועדות מונפות לרגע בעניין מתעורר, אבל זה מרגיש יותר כמו רקוויאם ולא כמו קאמבק. כי אין מוטיבציה, אין גוונים, התנודות העזות במצבי הרוח סולקו, ההתקפים נבלמו. החזיונות והתובנות ומפצי האנרגיות נחסמו, אין צבע ואין רעש, אין ריגוש ואין בהילות, שום דבר לא בוער מספיק להגותו או לבצעו. נגוזה גם כליל תחושת הזמן שלו, גורדון כיום הוא מהדורה מוחלשת של עצמו, זיק קלוש של מה שנהג להיות, נגזרת חיוורת של גורדון האמיתי של פעם. כל מה שהפרופסור מנהל בית החולים כאן חזה שיקרה לו הולך ומתגשם להבהיל. הדיכאון מפנה את מקומו לניתוק עד זרא, העצב לקהות, להט האהבה־לכול מתפנה לוודאות שמתוך שגרה, מחוסר ברֵרה. הליתיום משתלט על מחזור דמו שפעם סאן־געש והיום מואט עד לעצלתיים, מערבל את הכימיה במוחו לעיסת נוירונים פושרת ואחידה וממושמעת, עוטף את הרצפטורים המתחשמלים בזרמי מוחו, אלו האחראים ליציבותו המינימלית, בכילה אפורה ושקופה של אפס מעשה. בקיצור, ידו של הפרופסור מנהל המוסד על העליונה, האנרגיות של גורדון מובסות, והקרב הופסק מחוסר עניין מוחלט לציבור.

שתיים בלילה בחדרו של גורדון בבית החולים. הוא גמר לשיר. קורט קוביין הולך לישון. יום גדול מחר, וצריך להתכונן, לנוח. הוועדה הרפואית מתכנסת מחר כאן במוסד לדון בשאלת שחרורו של גורדון. הרבה בדיקות ושאלות חשובות יישאלו שם, הרבה קושיות־גורל. הוא יצטרך לתת עדות, מפורטת וחשופה, על מצבו הנפשי הנוכחי, יצטרך להיות מליץ יושר של שפיותו־הוא בפני חברי הוועדה המומחים הנכבדים. הכול הם ירצו לדעת שם, הכול הם ישאלו, על העבר שלו, ועתיד והווה, כן, לתולדות חייו הם יפלשו חברי ועדת השחרורים, למסתרי סודותיו הקשים, את הלשד של הטראומות שלו הם ימצצו בחקירותיהם. את העור של הדמיון הם עומדים לפשוט ממנו. והלחץ והפחד מיום המחרת הזה שיגיע תכף, בעוד כמה שעות, התחילו לפעפע בו כבר מזמן, שבועות, לזמזם באוזניו, מבפנים, מענים כמו יתוש עוין, אכזר. הלוואי שהיה אפשר לבטל את הוועדה הזאת, את כינוסה. אבל אי אפשר. כמו שאי אפשר לבטל את יום המחר. הרי הוא עצמו ביקש את זימונה המיוחד, התחנן בפני מנהל המוסד שהוא מוכן סופסוף לצאת מכאן, לחזור לחברה, נשבע לו שהוא כבר כשיר־חיים, שהוא כבר עמיד־נפש, משוקם־נשמה, שהוא כבר נורמלי. מי ביקש ממנו? אידיוט דפוק, זה מה שהוא. ועכשיו, עכשיו כבר מאוחר מדי. שתיים בלילה, והכול דממה. החלון הקטן בחדר שלו משקיף על החצר הפנימית של המוסד. לפי אור הכסף המיוחד הנח על הנדנדה בגן, זהו ליל ירח מלא. גורדון אוהב את הלילה. צעקותיהם המיוסרות של החולים רוויי התרופות מתחלפות במלמולי שינה חטופים. הוא אוהב לחשוב בלילה, או לפחות לנסות. המנהל מעדיף שהוא יישן בלילה ולא־יחשוב ביום, אבל המנהל הרי לא יכול לשלוט עליו גם בזה, נכון?

אינסוף פתקיות משרדיות צהובות דביקות שגורדון שאל בחשאי ממשרדו של המנהל פזורות פה על רצפת החדר שלו. גורדון שוכב על חלק מהן. כבר שבוע שהוא מכין את עצמו ביסודיות לקראת דיוני הוועדה הרפואית, כמיטב יכולתו הוא מנסה לשחזר ולשרבט בכתיבה את השתלשלות האירועים שהביאו אותו לכאן, כפי שהיו וקרו באמת, או, למצער, קרוב לזה במידת האפשר. הרי גם האמת סובלת מתופעות לוואי. תאריכים, שמות, אירועים: חייו מבולבלים כאן בערבוביה על הרצפה. הזמן צהוב, העט ביד, הוא מוכן לפעולה הרבה יותר ממנו. הוא יסיים להעלות פה על הכתב, על הפתקיות, את קורותיו, לסדר אותם, לתארך את עלילותיו הפרועות בתל־אביב בשנות התשעים עם החברים שלו הכי טובים בעולם הזה — אלי ודוידוב ואליס האמריקאית — גם אם המאמץ הזה יעלה לו בחייו. כי את הוועדה הרפואית הזאת הוא הולך לנצח מחר, ולהשתחרר מבית האסורים של הנשמה הזה שהוא כלוא בו שנים כה רבות הוא יצליח, והפעם זה לתמיד. על אפם ועל חמתם של העולם, של הגורל, של הליתיום.

מצחו החלק החלבי של גורדון מתענן עכשיו קמטים של היזכרות. תמונות ראשונות צפות ומרצדות בעיני רוחו, כמו שקופיות המוקרנות על מסך תודעתו. פלאשים מהבהבים של מיזנסצנות אהובות. שמש תל־אביבית נהדרת מפציעה כעת במוחו. העט מדגדג: כתוב בי! בוא כמו שאתה, כתוב כמו שאתה, אך הוא מתמלא אימה מול דף חייו הריק. שוב. אולי כדאי שינוח קודם? שיחטוף תנומה? שייעתר להפצרת הנפש ויפקיר גופו לזרם חלומות — אולי סופסוף יחלום? כן, אולי בחלום הדברים יהיו ברורים יותר, פחות מתעתעים?

מחשבה סוררת אחת פתאום צצה לה עכשיו, מחציפה פנים למשטר התרופות. אולי הוא בכלל ישן עכשיו? ואם יעצום את עיניו, הוא בעצם יתעורר למציאות האמיתית, המציאות האחרת? במקום אחר, בעולם שונה לגמרי? עולם עוין עוד יותר? גורדון נלחץ כהוגן. הוא מתאמץ לדכא את ההרהור המסוכן הזה אבל מאוחר מדי. עכשיו הוא כבר מפחד גם ללכת לישון, להירדם, אפילו למצמץ. כי ככה זה אצלו, הכול הפוך, הכול מרחף, קרוע מבסיס, תלוש מהקשר —

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סדום סיטי”