החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המחסל

מאת:
הוצאה: , | 2015-11 | 204 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"עד שלא הרגת, אינך יכול לדעת מי אתה באמת": גיבור הרומאן 'המחסל', ספרו הרביעי של חגי ליניק, חתן פרס ספיר לספרות לשנת 2011, הוא צלף רב־אמן, מחסל בשירותם של "ההם". שבעה חיסולים מוצלחים נרשמים על שמו במהלך עשר שנים, עד שמתעורר בו ספק, ההצלחה "המקצועית" מתחילה להיראות לו כישלון צורב במישור האישי. מי השתמש במי – "ההם" בו או הוא בהם? בזרם תודעה קדחתני, במחשבות סחור־סחור סביב תקופות חייו, במאמצים של הזיכרון המתעתע, הוא מוליך חקירה עצמית טורדנית כדי להבין סוף־סוף מיהו באמת ומה היתה נקודת ההתחלה שלו.

ההריגה נפרטת אצלו בקלות לאטומים של פעולה וחוויה, למן הרטט בשקע הכתף, דרך הצליפה, ועד לתחושת ההתעלות הממהרת להתפוגג ולרִיק שבעקבותיה – אך הוא כושל בהבנה לָמה לחץ על ההדק, מהי המוטיבציה הרדומה שמצאה פורקן במשימה הכביכול־לאומית. המוות היה טמון בו וחיפש מוצא, גרם לו להסיט רגשות, שנעשו אצלו כלואים ועמומים. עולמו שואב צבע וחיוניות בעיקר מהדמויות שהוציא מן העולם ומכל השנים ליד האשה שהביאה אותו לעולם. מה הקשר בין זו לאלה?

קשה להיות הסוד של מישהו אחר, מישהו המנסה לשלוט בנפשך. המתח שלו עם שולחיו הולך וגובר. בהיעדר דיבור מסביר באה פליטת פה בפאב השכונתי. מלה־וחצי, שחושפות מידע חסוי, מזריקות דרמה לחייו. ההתפרקות הזאת ממטען הבדידות שלו, מן הסוד הנעוץ בבשר, מעניקה כיוון לחייו: עליו לרקום תוכנית שתגן עליו מפני ההשלכות של פליטת הפה, להערים על "ההם", שלעולם אינם סולחים, או לפייס אותם.

המחוסלים שלו מצמצמים מרחק וחוזרים ומתקרבים אליו. המהומה בתוכו גוברת. הוא מוסיף להם ביוגרפיות ומעניק להם שמות. קולם, שאותו אף־פעם לא זכה לשמוע, נשזר בקולו. הוא מסתובב עם שבעה עיגולים שסומנו על פניו בטוש שחור – מקומות הפגיעה של הקליעים שלו במחוסליו, סימונים שיָקלו על עבודתו של מחסל אפשרי שישלחו בעקבותיו "ההם". יותר ויותר הוא מתחלף עם קורבנותיו, אלא שהוא, בניגוד להם, חש את סכנת המוות: מי שאינו חש את סכנת המוות אין בו טיפת חיים. לבסוף ימצאו להם חייו אחיזה בתפנית לא־צפויה.

הרומאן הסוחף ועז הביטוי של חגי ליניק מעצב דמות ייחודית המאירה מזווית מפתיעה את המפגש של החיים עם המוות, מפגש שעמד גם במרכז 'מישהו נפל' (1996), 'מִספר מוות' (2000), ו'דרוש לחשן' (2011). בכל אלה ממונפת חוויית מוות לשאלות של זהות עצמית ואחריות, ולאופנים של היאחזות נואשת בחיים.

מקט: 4-31-6178
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


בשנייה הראשונה הציפה אותי תחושת התעלות. בשיאה נגעה בעומק הלב, ולפתע התפוגגה, נטשה, החליקה פרוקה ומאושרת אל המרחב, שבה הביתה, השאירה אותי ריק. ההוא שכב שם על הקרקע, כמאה מטר ממני, מת. אני הרגתי אותו. התרוממתי ולחצתי את היד שנשלחה לעֶברי. הבחור טפח בחיבה על הכתף שלי. הוא היה מספר שתיים שלי, אני לא זוכר את שמו. תפקידו היה לסחוב את הציוד ולהביט לצדדים. הוא עמד לידי שמן וקירֵח והיה מרוצה מאוד. חייך מאוזן לאוזן. האחר, שישב לא רחוק מאיתנו, כירסם גבעול יבש והתנהג כאילו כל העניין לא נוגע לו. כאילו השפה שאני והשמן מדברים בה כלל לא מוכרת לו. מספר שתיים הניח בתא המטען שקית זבל שחורה, מלאה פסולת ושיירים שצברנו בזמן ההמתנה: שתי שקיות צואה בצבע כחול אטום, נייר טואלט, עטיפות של סוכריות־דבש, קליפת בננה, ליבה של תפוח־עץ, פחיות שימורים ריקות, צלחות חד־פעמיות, שני בקבוקי מים מינרליים ריקים, בקבוק של ליטר מלא שתן, גפרורים שרופים, בדלי סיגריות, חפיסת מרלבורו ריקה, נייר כסף, תרמיל נחושת בודד. נסענו. השמן נהג, הוא הדליק את הרדיו ואמר אגב צחוק, בוא נראה כמה זמן ייקח להם להכניס את הידיעה לחדשות.

רוב הדרך נסענו בירידה, והדרך התפתלה. האחר, עם הגבעול בפה, סובב את הכפתור והחליף תחנה, או אולי היה שם טייפּ. אני זוכר שהאבות והאימהות שרו בהרמוניה קולית מַאנדֵיי מַאנדֵיי. באחד העיקולים ביקשתי ממספר שתיים לעצור בשולי הדרך. הוא סירב בנימוס. לאחר הירי נלקחת ממני באופן אוטומטי הסמכות ועוברת אליהם. תפקידם לקרר אותי ובסוף היום להפקיד אותי בידיים בטוחות עד שאחזור לעצמי, לשגרה, ליומיום. עכשיו אני נזכר: השמן, מספר שתיים, התוודה בפני שבמבט ראשון לא הבין איך הגעתי לפה. מה יש בי שכל־כך דיבר אל המחליטים, איך עברתי את כל המַסְנְנִים ומבדקי הקבלה. הוא, למשל, נכשל במבחן האחרון, המסכם, מבחן אלף השאלות, לכן הוא רק מספר שתיים.

לא הייתי צריך לעשות את הלא־שחור־לא־לבן הזה, את המעשה שעשיתי יותר מפעם אחת. ובאחד מאותם נפנופֵי מחשבות הנה והנה, שהתמסרתי להם, הגעתי למסקנה שהצד של אמא שלי חיסל לי את החיים. זו היתה מחשבה מתבקשת, ממילא היו היחסים שלנו לא־מי־יודע־מה. אם לא הייתי מגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמי, הם בוודאי היו מכוונים אותי אליה. אני מדבר עכשיו על 'הם' אחרים לגמרי, לא על השמן ועל האחר עם הגבעול בפה. מדובר באנשי שיחה, פטפטנים שמנסים להזדחל אל תוך הנפש שלי. אני אחד, הם שלושה, אנחנו משוחחים. התחושה שהקדמתי אותם בצעד גרמה לי עונג. אני תמה איך לא חשבתי על כך קודם לכן, זאת־אומרת עוד לפני שעשיתי משהו, עוד לפני שבכלל היה אפשר לבקש ממני לעשות משהו. אילו היתה המחשבה הזאת צצה מוקדם יותר, אילו היתה עולה בדעתי כשעוד היתה יכולה להועיל, לתרום משהו לעתיד שלי, כשעוד היה אפשר לתרגם אותה לְמעשה, או ליתר דיוק להימנעות ממעשה – אולי הייתי יודע איך להגן על עצמי מפני כל־מיני פיתויים, שגרמו לי לדחוף ולחדד את עצמי לַשְׁפִּיץ, להיות מי שהמעשה שלו מתורגם לכותרת, כותבים עליו בעיתון.

על־כל־פנים, עכשיו מאוחר להתחרט, אם כי המצב לא אבוד. גם עם הפסד אפשר ללכת למכולת. מאחר שהקדמתי אותם בצעד, הם אינם מסכימים אתי. הם חושבים שהטלת האשמה על הצד של אמא היא תובנה שטחית שלא תקדם אותנו לשום מקום. קל להאשים את אמא, שבדרך־כלל מסוגלת לספוג הכל, העיקר שיהיה שֶׁקט. אולי הם צודקים. אני משתדל לא להתווכח איתם, אני מביע הסכמה או שותק. יש לי פריבילגיות בארץ הזאת, רכשתי אותן בזכות, הם חייבים לי ואינם מתכחשים לכך. הם מנסים להבין אותי. עובדה, כשאני מדבר, הם אינם קוטעים אותי.

החלטתי להיות יסודי, אולי אצליח לזוז, להגיע למשהו. הם עודדו אותי, אמרו: מצוין. לפעמים הם נותנים לי ציונים, אני לא נעלב. אני משתדל לחקור את עצמי. הכלים שעומדים לרשותי לא רבים. בבוקר אני רושם את המחשבות, אחר־הצהריים אני קורא אותן, ובערב אני מלטש את הסגנון, משפר את הזרימה.

הצלחתי לעלות על נקודה. כל הזיכרונות שלי שקטים, כאילו מישהו הנמיך עד הסוף את הווֹליום לכבודי. ובכולם אני אבוד, לבד, אין איש מלבדי. ואולי כלל לא היה ווֹליום, אולי גדלתי עם אמא שתקנית. היא טוענת שלא. ככל שעוברים הימים מתחזקת בי המסקנה שהצד של אמא שלי חיסל אותי. לצד הנסתר של אמא שלי יצא בעולם המערבי שם מעורר חלחלה. הכי קל יהיה להגיד שיש לה צד נסתר של אדם לא־אנושי, אבל אז יסבול המשפט מפגם בהיגיון, ואני משתדל להתרחק מאמירות לא מדויקות ובעיקר מאמירות שסותרות את עצמן וממשפטים שתקוע בהם קוץ. משפטים שמבקשים למשוך תשומת־לב בכל מחיר. "בשבט שלנו אין קניבָּלים, אתמול אכלנו את האחרון", זה השלט שהתנוסס מעל לראשים שלהם כשהם קיבלו את פני בזמנו, לאחר השחרור מהצבא. יופי, מה עכשיו.

באחת השיחות גיליתי להם שהצד הנסתר של אמא שלי גרמני. הם לא הבינו מה אני רוצה מהם, נאלצתי לדבר אליהם כמו אל ילד קטן. גרמני, לא גרמני־יהודי, לא 'יֶקֶה', גרמני־גרמני. אלה שירדו מהצפון הקר, הנורדים עם הזיגפריד שלהם וחיי הנצח והטקסים הפרימיטיביים והפחד מהמתים, מהרוחות שנפרדו לאחר המוות מהגוף והתגלגלו למיתוס, וקומפוזיטורים הפכו אותן לאופרות, שזמרות שמנות כמו פרות־ים שרות לפני קהל מנומס, לבוש לתפארת. הם הביטו עלי בהשתאות. צרחתי עליהם ומיד הצטערתי. זו אחת הבעיות שצצו אצלי לאחרונה, איבדתי את יכולת האיפוק. צעקתי שלהיום הביזנס שלנו נגמר, אני את ארוחת־הצהריים שלי להיום הרווחתי ביושר. כשקמתי לצאת, הם זרקו לחלל החדר שתווי הפנים שלי בכלל סלאביים. את תווי הפנים קיבלתי מהצד של אבא שלי, המצאתי כדי להתחמק.

נדודי־השינה שלי הם שהתחילו לכאורה את סיפור הבירור העצמי, החקירה. בן־אדם צריך לדעת מאין הוא בא. אני גר בחדר־וחצי עם כניסה נפרדת תמורת שלוש־מאות דולר בחודש, שאני משלם לבעלת־הבית הזקנה. אנחנו גרים דלת מול דלת. גם היא גרמנייה, אלמנה. אבל יהודייה. יש לה שני ילדים שאף־פעם לא זכיתי לראות, בן ובת. הבת מצלצלת אליה לפעמים. הקו שלי ושל הזקנה משותף, ואני מי שמרים תמיד את השפופרת, בחדר שלי; הזקנה טוענת שהיא זקנה ואני צעיר, ומפני שסביר שבחור נאה ורווק כמוני יקיים קשרים חברתיים ענֵפים, רוב שיחות הטלפון שיגיעו יהיו אלי. טעות. אני מרים את השפופרת וכבר למשמע המלה הראשונה אני משחרר צעקה, זה בשבילך. יש לה ירידה חדה בשמיעה, ולעתים הצעקה לא מספיקה, ואני נאלץ לצאת מחדרי, לפתוח את דלת דירתה וכמעט לצרוח לה באוזן שמישהו ממתין לה על הקו. היא ממלמלת חלושות כן־כן ביישני ומצטדק, כמקווה שאסלח לה על החורבן שהזִקנה מעוללת לשמיעתה ועל הטִרחה שהיא גורמת לי – אבל בחורף, כשנתיך החרסינה בארון החשמל נשרף ואפלה מוחלטת צונחת ועוטפת את שנינו, היא יודעת יפה מאוד לפתוח את פיה ולדחוף לתוכו את פְּלָטַת השיניים שלוחצת לה על החניכיים וגורמת לה כאב־ראש, ואז לקרוא בשמי בקול גדול ובלי שום התנצלות על הטִרחה ולבקש ממני להדליק נר ולהחליף את הנתיך ולהחזיר את האור. באין־ברירה אני עולה על כיסא, דוחף את האצבעות לתוך ארון החשמל ושולף את נתיך החרסינה הלוהט, מסכן את חיי ומבריג נתיך חדש, שמונח שם מוכן למקרים כאלה. וכבר באמצע פעולת ההברגה נדלק האור בבית, רמז לסכנת המוות הזורמת בחוטים הלוהטים. אני יודע שהזרם החי שם בקצה החרסינה יכול לפחם אותי. והיא, כשמדובר בסכנת חיים, שוכחת את ה'אני זקנה, אתה צעיר' שלה: היא בת למעלה משמונים ועדיין פוחדת מהמוות, זו הסיבה האמיתית לכך שאני סולח לה ואפילו מחבב אותה. לפעמים, כשהבת שלה מטלפנת אליה, אני מתמהמה בהחזרת השפופרת שבחדרי למקומה ושומע אותה אומרת לבתה שהיא מפחדת מהמוות, פוחדת שהכאב ישתק אותה, שהאימה תשתלט עליה ואף־אחד לא יימצא לצידה ברגעים האחרונים בשביל שתוכל להיפרד ממנו. הבת אומרת שאני תמיד בסביבה, והזקנה טוענת שאינה רוצה למות בידיים של זר, וכשמתחיל להישמע פרץ של יללות חרישיות, אני מניח בעדינות את השפופרת.

הרצון לעמוד על שתי רגליים היה הדבר הגלוי שפתח את המסע שעודו רחוק מלהסתיים. הוא הרוח הגבית שדוחפת אותי – לא במעלה ההר אל הפסגה, כמו שאוהבים להגיד החולמים, אלא בכיוון הפוך, מקן־הנשרים אל קרקעית הוואדי, שבה זורמים המים בחורף והולכים אל הים, נאספים אל ארון המתים הנוזלי.

אמא שלי הגיעה לבקר אותי. ישבנו במרפסת ודיברנו. היא אוהבת מרפסות. היא אוהבת מקומות שהאוויר זורם בהם ואפשר לדעת מה מתרחש מתחת לאף שלך. המרפסת שלי פונה לחצר פנימית. במסגרת החקירה העצמית, אני שואל אותה שאלות. בכל פעם שאני מתחיל משפט ב'את זוכרת', היא נעשית חשדנית, כאילו אני עושה הצגות. אני מרגיע אותה שהכל בסדר. תמיד אני משתדל להרגיע אותה שהכל בסדר ואחר־כך שובר לעצמי את הראש איך להמשיך. אני מתחיל איתה בזיכרון הקל והנעים של הילדוּת – אופניים. היא לימדה אותי לרכוב, על כך יש הסכמה. גם בנוגע לאופניים הקטנים החלודים יש הסכמה. היא החזיקה את האופניים, הגלגל האחורי היה תקוע בין הרגליים שלה, ואני טיפסתי, התיישבתי על המושב השחור והנחתי את כפות הרגליים על הדוושות – יש הסכמה. היא דחפה אותם, ורק אז הייתי מתחיל לדווש – יש הסכמה. לא ידעתי לעצור ורכבתי אליה והאטתי עד כמעט לאפס, והיא תפסה את האופניים תוך כדי תנועה, ואז ירדתי. נגיד. הבעיה שלי היתה ההתחלה והסיום. באמצע הייתי טוב, ולא רק שהייתי טוב, אלא שאף־אחד חוץ ממנה לא ידע שיש לי בעיה. רכבתי מצוין ושמרתי על שיווי־משקל, ואפילו ידעתי לרכוב במעגל ומדי פעם לשנות את כיוון הסיבוב. כשהתעייפתי ורציתי להפסיק את התענוג, רכבתי הלוך־וחזור מול פתח הבית וצעקתי, אמא, אמא, כדי שתצאי מהבית ותתפסי את האופניים ואוכל לרדת מהם, ולא יצאת, ולבסוף נמאס לי והתנגשתי בדלת־הכניסה של הבית ונפלתי. היא מחייכת אלי בסלחנות. אני לא נכנע. מה עם המציל בבריכה שהכיר את אשתו־לעתיד כשהציל אותה מטביעה? היא עונה שזו היתה בדיחה שהמציל סיפר בלי סוף לאימהות הצעירות שהביטו על הילדים המשתכשכים במים בשיעורי השחייה, וכנראה לא הבנתי את הבדיחה, כי הייתי קטן. אני לא מתווכח ורק מפורר על השולחן את הזיכרון שלי לעובדות, שבדרך־כלל היא מסכימה איתן במאה אחוז. אני אומר לה כמנצח, את רואה? והיא שואלת אותי, ומה עם האמת? איזו אמת? האמת האחת והיחידה. שהיא? זה קרה לפני שנולדת. טוב, אני אומר לאחר ויכוח מר, הצלקת שיש לי פה מעל לגבה. מה איתה? לא יכול להיות שהיא נוצרה לפני שנולדתי. נפלתי על השבכה מברזל לניקוי נעליים, התנפחה לי הגבה ולא ירד לי דם, והנפיחוּת לא ירדה גם כעבור שבועיים, אלא התפוצצה, ונזל לי דם שחור שהכתים את הכרית. את רואה שאני זוכר? היית אז בן שתים־עשרה, אין סיבה שלא תזכור. אני לא מגלה לה שדווקא הזיכרון הזה, שאנחנו מסכימים עליו, אינו אמת. שיקרתי לה בעניין השבכה לניקוי הנעליים. הגבה התנפחה לי מסיבה אחרת לגמרי. אני מספר לה על המעבר מדירה לדירה. היא משחקת אתי, לא יכול להיות שקראת פתק על הדלת, היית אז בגן ועוד לא ידעת לקרוא. אם ככה, איך הגעתי לבית החדש? לקחתי אותך. באתי לבד. שטויות. אני זוכר את ההליכה לבד מהבית הישן לבית החדש. שטויות. ידעתי שאם אסתכל ימינה אחרי העלייה, אני אראה אותך יושבת במרפסת. שטויות. היא מסרבת להיכנע, לא מוכנה להביט יחד אתי לאחור, ואם אני מתקרב יותר מדי, היא אומרת עצור, טוענת שאני מדבר כמו זקן אל האמא הזקנה שלו. היא פוחדת שאם אתקרב לאיזו נקודת זמן, תשתחרר מלכודת־קְפיץ ולפתע ינתר לאוויר איזה סוד – יתגלה כמו תולעת שמעולם לא נחשפה לאור.

אני זוכר שהפתק היה נעוץ בדלת והיו כתובות בו הוראות. תלך ישר, תעלה בגבעה, הכביש מתפתל, אל תיבהל, תמשיך, תלך ותלך, עד שתראה אותי. זה היה לפני פסח, כי החזקתי ביד בקבוקון מלא מיץ ענבים שקיבלתי מהגננת. אמא שלי אומרת שעברנו דירה בכלל בפורים, וצוחקת עלי שאולי שתיתי את מיץ הענבים והשתכרתי. היא צודקת, לא ייתכן שקראתי, כי אני זוכר שרק לאחר המעבר לבית החדש קניתי במכולת מחברת שורות והעתקתי אותיות מכותרת העיתון. אף־פעם לא הייתי מרוצה מהתוצאה ותלשתי דף אחרי דף. השכן לימד אותי איך לקפל את הדפים באופן שייוולדו מתוך הקיפולים עפיפונים לבנים שעפו כמה שניות ונחתו על הגחון. הוא התיישב ליד אמא ועודד אותי לצאת לשחק בחצר.

מצד אחר, אם סיפור ההליכה ברגל לבד לבית החדש הוא המצאה שלי, למה לא הוספתי הרפתקה או שתיים? שמישהו רדף אחרי, וברחתי והלכתי לאיבוד. ואיך זה שלא בכיתי – ילד בן חמש. אולי מצאתי משהו בדרך, מטבע נוצצת. כלום, זיכרון יבש וענייני. ראיתי את הפתק על הדלת הנעולה, קראתי והלכתי על־פי ההוראות, עד שפגשתי את אמא שלי. למרות העובדות שמעידות נגדי, אני זוכר שעמדתי מול דלת נעולה בבית הישן. הדלת היתה חוּמה. אני זוכר את התחושה שלי למראה דלת נעולה, את ההסתגרות בתוך עצמי, את סיבוב הגוף ותחילת ההליכה בשביל החשוף, את היציאה מהשער וההליכה בשולי הכביש. בקצה העלייה הבחנתי בה. היא ישבה במרפסת הפתוחה והביטה לעֶברי, פגשתי את המבט שלה, הוא היה מרוחק. השיער שלה עוד היה שחור. אני זוכר את זווית הראש. ככה אנשים מחזיקים אותו כשהם מביטים למרחק. הסנטר נראה זקור. הזיכרון שווה המון.

היא מוכנה לדבר אתי רק על התקופה שבה הייתי תינוק בן שנה או שנתיים, ואז אין לי ברירה אלא לשלב ידיים ולהקשיב לסיפורים שלה. היא מספרת שחליתי בשעלת. משעמם. שעמדתי למות. משעמם. היא רצה אתי בלילות והתחננה שאפתח את הפה בשביל שייכנס אוויר צח לריאות שלי. משעמם. בשביל שיתחלף האוויר בשליש הנמוך של הריאות, השליש המקובע, שמונע מהריאות לקרוס אל תוך עצמן. משעמם. היא אוהבת לספר לי על ההיריון שלה. משעמם. על התקופה שהייתי בבטן שלה. משעמם. ואיך הגיעה ברגע האחרון לבית־החולים.משעמם מאוד. ועל הלידה. משעמם משעמם משעמם. היא שולפת מהארנק תצלום. זה אתה, היא מודיעה לי, בפניה מפציע חיוך של הנאה. אני מביט בתצלום, פנֵי התינוק זרים לי. אני חייב לסמוך על אמא שלי שזה אני, מצב שאיני מחבב במיוחד. למרות המאמץ, אני לא מצליח לזהות את הרקע, הוא חסום בפני, בינתיים, רק בינתיים. איפה הצטלמנו? אני שואל. היא לא זוכרת. בן כמה הייתי? אני שואל. היא הופכת את התמונה, מביטה בתאריך. בן שישה חודשים. אני מביט שוב. הפרצוף שותק, החיוך סתמי, הוא כמעט עווית. המבט לא קופץ החוצה, והעיניים לא נשאבות אל תוכי. הקשר ביני לבין התינוק שמביט בי נשאר קר, ענייני, אין ניצוץ. תחייך, אמא שלי אומרת, זה אתה. אני מחייך. כשאני מנסה להשתתף ולספר חוויה משותפת מהתקופה שבה הייתי, נניח, בן שלוש, היא מכחישה. פתאום הדיוק תופס את מרכז העניינים. ככל שאני מצליח יותר להיזכר ולצלול עמוק אל הילדות, לרדת בגיל, כך היא מתבצרת יותר ונאטמת, מסרבת לשתף פעולה, עד כדי כך שאני חושב שהזיכרון המשותף הראשון, ניפוח הריאות הראשון של המחשבה, זכור לה מן־הסתם לרעה, אפילו כטראומה. אני גורר אותה בעל־כורחה ומזכיר לה את המקרה עם הארנבת, והיא אומרת באדישות, איזו ארנבת? אני אומר לה, את יודעת טוב מאוד איזו ארנבת. אה, זה? בכלל שכחתי. ומה עם הנקודה הכחולה בקצה הסנטר? אני שואל, והיא מניחה את היד על הלב בהכנעה ועונה, אני אשמה, מודה שלרגע לא שמה לב ואני, שבדיוק אז למדתי ללכת, לקחתי את העט מהשולחן, צעדתי כמה צעדים ונפלתי. חוד העט פצע את הסנטר והדיו חילחלה לתוך הבשר. למרות העדות הכחולה על הסנטר, אני לא מצליח להיזכר. אני שואל אם הלידה שלי היתה טראומתית. היא חושבת קצת ואומרת, כשנולדת לא הייתי בשיאי. בעיות עם אבא? אני מגניב בערמומיות. היא מביטה עלי ואומרת, לא היה אבא. אז איך? אני שואל בעדינות, כדי לא להכאיב. היא עונה, יש דרכים.

על נושאים מסוימים אני משתדל לא לדבר איתה, למה להכאיב, גם כך בוודאי היה לה קשה לסחוב אותי בבטן לבד, ומקץ תשעה חודשים לשכב במיטה, לפשק את הרגליים, ובמאמץ של השרירים התחתונים, ובעצירת הנשימה, לדחוף אותי עד שאחליק מתוכה אל הסדין הלבן ואשאיר אותה תשושה מאחורי. מאיפה האף שלי? היא מתחילה: איזה אף? זה שיש לי על הפנים. מאלוהים. אלוהים של מי. אלוהים יש רק אחד.

אני כבר כמעט לא מדבר איתה על הדברים האלה, מה היא אשמה? אני יכול לסדר את הסיפור שלה טוב יותר, לספר אותו באופן משכנע, אפילו מצחיק, אבל אין צורך. שיחררתי אותה, מסכנה. שלחתי אותה לדרכה, היא זקנה, לא יהיו לה עוד הזדמנויות רבות ללכת. עכשיו, אחרי שברור לי שהצד שלה חיסל אותי, ואפילו הענקתי לו שם, כמעט לא נשאר מה להוציא ממנה.

ההתחלה היתה מבטיחה, ללא כל סיבה נראית לעין קיבלו ממני ילדי השכונה מכות. הם רצו להורים שלהם, שניגבו להם את הדמעות וניחמו אותם בעובדה שהם נבונים ממני. לא הייתי הבריון של השכונה, אבל ידעתי להניף את היד כשהיה צורך. יום אחד הגזמתי, ואחד האבות התעצבן. חשבתי שאני יכול להתמודד אתו, אבל מכת אגרוף ישר מעל לעין היא לא סיפור שמסתיים בכמה דקות כמו סטירה. התנפחה לי הגבה באופן מפחיד. סיפרתי לאמא שלי שנפלתי על השבכה לניקוי רגליים, לא רציתי להעציב אותה. אולי הגיע הזמן לגלות לה את האמת. אכין לה קפה פרקולאטור כמו שהיא אוהבת, וכדי להפשיר את האווירה ולפורר את החשדנות אספר לה תחילה על אדון דֶה־פִּיצ'וֹט, על הטלוויזיה שלו, ועל הפעם הראשונה שראיתי שלג. הקליטה בטלוויזיה שחור־לבן היתה גרועה כל־כך, שרוב הזמן ראו בה שלג. זו המלה שאדון דֶה־פִּיצ'וֹט היה צועק לבן שלו גבריאל, שבדרך־כלל עמד על הגג, סובב את האנטנה על־פי ההוראות וצעק, איך עכשיו? אדון דֶה־פִּיצ'וֹט הביט על המרקע והחזיר לו בצעקה, שלג, ואני האמנתי שרחוק למעלה, בשמיים, בקצה יכולת הקליטה של האנטנה, צונח עשרים־וארבע שעות ביממה שלג עולמים, שנמס באמצע הדרך למטה לברד, שנמס לטיפות מים, שעד שהן מגיעות אלינו הן מתאדות, מאחר שהיינו בעונת הקיץ, חשופים לשמש החמה. חשבתי שעידן הקרח לא הסתיים אלא נדד, קפץ כוכב לאחור, נסוג מפני חום השמש. עידנים אינם נעלמים, הם רק נסוגים לאחור, וכוכב האנושות נע קדימה במהירות אדירה על סרט־נע מפלצתי, והמרקע הרוחש הוא כמו שמשה של מכונית שמשקיפה אל הנעשה ביקום. השכן של אדון דֶה־פִּיצ'וֹט, עורך־הדין שְׁרַיימן, חלף ברכבו על־פני הבית ולקראת הסיבוב אותת. האנטנה של דֶה־פִּיצ'וֹט קלטה את הבהוב הווינקר, וסדרה של נשיקות אור בקעה ממסך הטלוויזיה. אדון דה־פִּיצ'וֹט קילל את עורך־הדין הסורי וקרא לו "מַנצוּר אֶל כַּלְבּ", בנאמנות לשם־משפחתו המקורי של עורך־הדין, מנצור, ובהתעלמות מהעובדה שההוא החליף את שם־המשפחה לשְׁרַיימן – אימץ את שם־משפחתה של אשתו בשביל לדוג ביתר קלות לקוחות ברחבה של בית־המשפט המחוזי. אדון דה־פִּיצ'וֹט התלונן בפני אשתו שהאנטיפת בחליפה מפעיל את הווינקר בסיבוב בכוונה, כדי למסור להם ד"ש ישר לתוך הנשמה. תבלע את הרוק, סימן לעֶברי אדון דה־פִּיצ'וֹט בתנועות אצבע. איך עכשיו? נשמעה צעקה של גבריאל העומד על הגג. שלג, ענה אדון דה־פִּיצ'וֹט בעצבים ואמר לאשתו שלא תדאג, הנקמה תגיע, ועוד אמר לה, שלבֵּן של הגרמנייה, זאת־אומרת לי, יש חור בסנטר.

הטלוויזיה של אדון דה־פִּיצ'וֹט היתה היחידה בכל השכונה, היא עמדה בסלון על שולחן עגול בעל רגל אחת, אנשים נהגו לעמוד ולצפות בה מבעד לחלון, ולאדון דה־פִּיצ'וֹט לא היה אכפת כל עוד עמדו בשקט. על גג הרעפים התנוסס צינור מגולוון ובקצהו אנטנה תלת־ראשית, שקלטה בשחור־לבן את תחנות ירדן, מצריים, לבנון, ובלילות בהירים אפילו את קפריסין. האויבים שלנו בידרו את האינטלקטואל ממוצא מצרי, שעבד בנמל־התעופה כעמיל מכס ושאל בעשר שפות את הנכנסים אם יש להם מה להצהיר. בכל הזדמנות הכריז שאנחנו, היהודים שבאו מאירופה, לא מבינים את הערבים, שמבינים רק שפה אחת – כוח. כולם ידעו שהוא ערמומי, ובחזית הבית שלו צמחו שני עצי מנגו. אחד גדול ומפותח, והאחר חלשלוש, שבקושי הניב כל שנה פרי אחד או שניים. ודווקא את הפרי הקטן והמצומק, שאדון דה־פִּיצ'וֹט היה עוטף בעודו על העץ בשקית נייר חומה, היו גונבים, שנה אחר שנה. וכשהגיע מועד הקרב בין מוחמד עלי לג'ו פְרֵייזר, נקם אדון דה־פִּיצ'וֹט את נקמתו. לאחר המקלחת והגילוח הוא נעמד באמצע הרחוב במכנסיים קצרים ובגופייה ומדיף ריח טוב, הניף את ידו ואמר שבגלל הגנב שבכל שנה גונב את הפרי המסכן שהעץ בקושי נותן, הוא סוגר את תריסי החלונות ואף־אחד לא יוכל לצפות בקרב, אפילו לא להקשיב לקולות ולקריינות. קובי, הבן של הסַפָּר, הודיע בכמה הזדמנויות שאם הוא לא יראה את הקרב בין מוחמד עלי לג'ו פרייזר, אף־אחד לא יראה אותו. גבריאל עמד על הרעפים האדומים וצעק, איך עכשיו? בניסיון אחרון לכוון את האנטנה לזווית האופטימלית לקליטת השידור של הקרב, ואדון דה־פִּיצ'וֹט, שתריסי הבית שלו עדיין היו פתוחים לרווחה, הביט אל המרקע וצעק אליו בחזרה, שלג. ועכשיו? צעק גבריאל, ואדון דה־פִּיצ'וֹט ענה, תסובב פִיל כיווּן הבית־ספר תיכון. לפתע צצה על המסך תמונת פסים שחורים ולבנים מרצדים, התייצבה, ושוב החלה לרוץ מלמעלה למטה. אדון דה־פִּיצ'וֹט חייך בהנאה למראה המבט המרוכז שנעצתי במסך, סימן לי באצבע לבלוע את הרוק, וזרק אל אשתו איזה משפט בערבית. עכשיו? צעק הבן מהגג, ואדון דה־פִּיצ'וֹט נתן לי בחיבה כַּאפָה על הראש ואמר, לֵך תגיד לו שלג. קמתי, יצאתי מהבית, צעקתי שלג וחזרתי לסלון. אדון דה־פִּיצ'וֹט הביט במסך הרוחש ושאל כבדרך־אגב, מה שלום אמא, והבליע בקולו ערמומיוּת, ומבלי לחכות לתשובה הציע שאלך לקרוא לה שתבוא לצפות בקרב בתוך החדר. לא מהחלון.

על הקיר, מעל לראש של אדון דה־פִּיצ'וֹט, היתה תלויה תמונה של אבא שלו האינטליגנט, איש זקן בעל מבט מחויך, לבוש חליפת שלושה חלקים לבנה, נשען על מקל הליכה. הבן שלו, אדון דה־פִּיצ'וֹט, זרק מדי פעם כמה מלים לעבר התמונה, ובעיקר היה נוהג לצעוק לאשתו, שאם האינטליגנט, לפני שמת, היה בן־אדם, הוא היה מגלה איפה החביא את הירושה, אבל ההוא הצטלם מכף רגל עד לראש כדי שנזכור אותו, ומת ונקבר יחד עם הסוד, בשביל שלא יהיו סכסוכים בין האחים במשפחה. בטח לא היתה בכלל ירושה, האינטליגנט ביזבז את כל הכסף שלו והמציא המצאה, עשה יד אחת עם הסָפֵק, כדי שבכל פעם שיהיה קשה מבחינה כלכלית, הוא יסתובב לי במחשבה – כסף לא היה לו להוריש, אז האכיל אותנו שנים ברמזים ובקריצות עין שהחביא באיזה מקום את החסכונות מכל השנים, אבל כלום, יבש, תפרן; ואם בכל־זאת החביא כסף, אז אף־פעם לא מאוחר לדאוג לאיזה רמז קטן, סימן, בלב או בחלום, אני כבר אבין. איך עכשיו? צעק גבריאל, ואדון דה־פִּיצ'וֹט אמר בשביעות־רצון, וקרץ לי בעינו, עכשיו אוריג'ינל, וליתר ביטחון צעק שוב חָאלָאס וחָלַאסְנָה יָא איבְּנִי, רואים אוריג'ינל, ופקד על אשתו קמילה להוציא את המנגו מהמקרר ולקלף אותו בעדינות, ושתחתוך לקוביות קטנות ותשים את הקפה על האש, כי הקרב עוד דקה מתחיל, ושמעו את צעדיו המהירים של גבריאל על הרעפים האדומים, ואדון דה־פִּיצ'וֹט צעק לו שילך בעדינות, כמו חתול, שלא ישבור רעפים, וגם שלא ישכח לסגור את כל התריסים בחלונות, שהגנב ילמד לקח. היום אין קולנוע בסלון של דה־פִּיצ'וֹט.

קובי, ההוא שהודיע בכל הזדמנות שאם הוא לא יראה את הקרב אף־אחד לא יראה אותו, אחז פס מתכת שטוח שפירק מהמיטה הזוגית של ההורים שלו והעיף אותו לעבר שלושת חוטי החשמל המתוחים בין עמוד לעמוד. פס המתכת נחת על החוטים, סגר מעגל והפיק כדור אש שהתגלגל עד לעמוד ושם התפוצץ בנתז אדיר של נצנוצים רוחשים. נפלה חשכה, ולאחר כמה שניות בקעו מתוכה קולות צחוק ושמחה, ונשמעה צעקה של אחד הילדים: מחבואים.

אדון דה־פִּיצ'וֹט עמד חסר־אונים בסלון החשוך, הביט דרך רשת החלון אל חשכת הרחוב ושמע את קולו של קובי, הנה הם עולים לזירה, מצד ימין מוחמד עלי ומצד שמאל ג'ו דה־פִּיצ'וֹט… ומה ג'ו דה־פִּיצ'וֹט עושה בזירה? גבירותי ורבותי, לא ייאמן, הוא מקלף מנגו, איזה מהלך, איזו קומבינציה… כמה שחור…

כשהתעורר בי הספק והתחלתי להציק בשאלות, ניסו ההם לשכנע אותי שהכל בסדר, שעם עובדות אין טעם להתווכח, כי הלוא הצלחתי לא רע, פגעתי בול ויותר מפעם אחת. אבל ההצלחה הזאת, שתרמה משהו למאבק הכללי, התבררה בחלוף השנים ככישלון צורב במישור האישי. ובכל־זאת, אולי עוד יֵצא ממנה משהו טוב, אני לא פוסל את האפשרות, כוונתי למישור האישי. ההם אמרו לי, בתקופה שעדיין הקשבתי להם, כשעדיין היתה לנו שפה משותפת ותליתי בהם תקווה – שכנראה כל הזמן זה היה טמון בי, ורק חיפש מוצא. מה היה טמון בי, שאלתי, והם ענו, תגיד אתה. שתקתי. גם הם שתקו. בשיחות איתם כולנו שומרים על הכללים, רק לי מותר לפרוץ דרך. הם רמזו שחולשה אורבת על המדף לרגע מתאים, ואולי במקום להיזהר ולשמור על עצמי, רצתי קדימה ומצאתי את הדרך לעשות את המעשה שגרר אחריו מעשים דומים, את הלא־שחור־לא־לבן הזה. איזו חולשה, שאלתי אותם, והם ענו שוב, תגיד אתה. תינוקות, הולכים סביבי סחור־סחור, משחקים אתי פינג־פונג. הדיבורים על חולשה ועל סף שבירה נמוך רק חיזקו אצלי את התחושה שהצד של אמא שלי חיסל אותי. הצד הגרמני פתח פעמיים חזיתות במאה הקודמת, ניסה לכבוש את כל העולם, קפץ גבוה מאוד והתרסק. מכל הדיבורים שלהם הבנתי שחולשה מזמינה מעשה, ואני לא עמדתי בפיתוי. בדיוק מול החולשה – בצד האחר של הכביש הסואן – ניצב הפיתוי, כמו קורבן מול תליין. השותפות הזאת ביניהם היא שחיסלה את הארנבת בעלת העיניים האדומות והאף הלח.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המחסל”