החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על יפתח ספקטור

יפתח ספקטור, תא"ל (בדימוס) בחיל האוויר, גדל בקיבוץ, התגייס ב – 1958 והתנדב לטייס, ביולי 1960 זכה בכנפיים. הצטיין כטייס קרב וכמוביל, אחד מה"אסים" של תקופת מטוסי הסילון. במלחמת יום-כיפור, 1973, פקד על טייסת מטוסי קורנס (פנטום) מס' 107. ספרו ... עוד >>

פפוק בעקבות ננוק

מאת:
הוצאה: | 2014 | 55 עמ'
זמינות:

18.85

רכשו ספר זה:

ספר משומש מתגלגל לידיו של טייס קרב ישראלי, ובו סוד הכרוך בחיים או מוות.

בעקבות זאת מתרחש מסע אווירי אל ים הקוטב וערבות הקרח, בעקבותיהם של דוב מסתורי וילד אסקימוסי.

ההרפתקה מובילה את הקוראים אל מרחבי הצפון, ומפגישה אותם עם שבטי האסקימוסים בכפריהם ועם חיות הים והערבה, עד לתפנית מדהימה המתרחשת בסוף.

זהו סיפורה של הרפתקת טיסה באלסקה שהמחבר עבר בפועל. את סיפור המסע האמיתי, עם תיאורי האנשים, היישובים, הנוף ואירועי הטיסה, הוא תיבל בלא מעט דמיון ופנטסיה.


המחבר יפתח ספקטור

יפתח ספקטור, תא"ל (בדימוס) בחיל האוויר, גדל בקיבוץ, התגייס ב – 1958 והתנדב לטייס, ביולי 1960 זכה בכנפיים. הצטיין כטייס קרב וכמוביל, אחד מה"אסים" של תקופת מטוסי הסילון.

במלחמת יום-כיפור, 1973, פקד על טייסת מטוסי קורנס (פנטום) מס' 107. ספרו על אותה מלחמה, "חלום בתכלת שחור" שיצא לאור ב – 1992 היה לרב-מכר וזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית, שהוענק לו אישית מידי רה"מ מר יצחק רבין.

ב – 1980, כמפקד כנף מטוסי קרב, ניהל את פרויקט קליטת מטוסי ה – F-16 בחיל האוויר. בתפקידו זה השתתף, כשהוא מטיס F-16, בהשמדת הכור האטומי העיראקי "אוסירק" ב – 1981.

משנת 2001 פעיל ב"תנועה להפרדה חד צדדית מן הפלשתינים". בשנת 2003 היה בין חותמי "מכתב הטייסים" שהצהירו על סירובם לבצע פעולות בלתי חוקיות ובלתי מוסריות בשטחים, וכתוצאה מכך הודחו משירות המילואים. ספרו השני, "רם וברור", מתאר את החוויה הזאת במסגרת סיפורה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים.

נשוי לעליזה (סמואל), ולהם שתי בנות, שני בנים ואחד עשר נכדים ונכדות החיים כולם בישראל.

מקט: 1-1090-1

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פפוק

עמדתי על חוף חולי ואפור.

מולי השתרע ים שעל פניו השמנוניים צפו שברי קרחונים. השעון הראה חצות לילה, אך מסביב שרר אור קודר. שמש אדומה ריחפה באוויר המעורפל, נמוך מעל לאופק.

שאלתי את עצמי: “פַּפּוּק, מהו המקום הזה? ומה אתה עושה כאן?”

(פפוק זה אני, הסבא שלכם. את השם המצחיק הזה נתנו לי האסקימוסים).

גשם קל טפטף ורוח קרה נשבה, אך לא הרחק מאתנו עמדה קבוצת אנשים בבגדי ים ומולם, לבוש במעיל פרווה וחוסה מתחת מטרייה, ניצב איש גדול ושמן והצביע שוב ושוב אל הים. הם הסתכלו זה בזה וציחקקו באי אמון.

השמן, שדמה בעצמו לדוב לבן, נהם: “הקשיבו, רבותיי! עליכם לצלול ולהכניס את כל הגוף והראש למים. מי מכם אמיץ וייכנס ראשון?”

ידידי מכונאי המטוסים ריצ’רד (שמו האֶסקִימוֹסִי: אִיגוּאַלוּק) אמר לי: “קרח הים הולך ונמס, ושום דוב לבן לא הגיע לבֶּרוֹ. כנראה שלא תזכה לפגוש את הנָנוּק שאתה מחפש.”

ולמראה אכזבתי, הוסיף: “נותר לך רק סיכוי אחד: להצטרף למִסְדַּר דוב-צפוני.”

“מה כוונתך, ריצ’רד?”

“תצטרך להיכנס לים הזה… אך דע לך: המים קרים, מתחת לנקודת הקיפאון. רק דובים שוחים במים כאלה. אדם שישהה במים הללו יותר מ – 7 דקות, ימות. וגם שהייה קצרה מזאת עלולה לגרום לכוויות קור, ואפילו להלם ולטביעה.”

האנשים ניגשו בזה אחר זה אל המים, אך ברגע שטבלו את כף רגלם נרתעו כאילו חטפו כווייה. אפילו הנועז שבהם עצר כשהמים הגיעו לגובה ברכיו, הסתובב ויצא.

האיש שדמה לדוב לבן פנה אליי בקול עבה וגס, כאילו יצא מתוך חבית: “שמעתי שהיית טייס קרב בחיל האוויר הישראלי. זה נכון?”

הנהנתי. מסתבר שאיגואלוק כבר הפיץ את השמועה. איזו בּאסָה.

“אוהו, שמעתי עליכם ועל גבורותיכם! בוא ונראה אם האוּאוֹמַן שלך בסדר!….”

“לא…” הבנתי שהוא רוצה להכניס גם אותי למים.

ריצ’רד לחש על אוזני: “לחברי המסדר יש קשר מיוחד עם הדובים הלבנים. אם אתה באמת מתכוון למה שסיפרת לי, אין לך ברירה.”

הצלחת המשימה שנטלתי על עצמי הייתה מונחת על הכף, אך למעלה מזה: כל הנוכחים הסתכלו עליי, וכבוד עמי, ארצי וחבריי טייסי ישראל עמד למבחן. בהחלטה נחרצת פשטתי את בגדיי.

טיפות הגשם ננעצו בבשרי כמחטים של כפור. התגברתי, וצעדתי אל הים.

הקור שתקף את כפות רגליי היה מצמית ומזעזע. תוך רגע איבדתי את תחושת העור החיצוני – הכאב חדר פנימה וחשתי כאילו עצמות רגליי מִתְפּוֹקְקוֹת. כל גופי רצה להסתובב ולחזור. השתלטתי על עצמי, התנתקתי מתחושות גופי וציוויתי עליו להמשיך. רגליי צייתו וצעדו פנימה וידיי דחפו את גושי הקרח לצדדים ופינו לי דרך.

השיפוע היה שטוח וההליכה נמשכה בלי סוף. כשהמים הגיעו סוף סוף למותניי, כבר לא חשתי כלל את החול שמתחתיי – במקום רגליים היו לי קביים מעץ. התנודדתי. במעורפל, שמעתי את הדוב שואג לעברי מן החוף: “תכניס את הראש וכל הגוף!”

על החיים ועל המוות! קפצתי קפיצת ראש לתוך המים.

למטה היה חשוך, ומי היָם שעטפו אותי היו סְמִיכִים ומחוספסים כמו שלגון אַרטיק מלוּחַ. התקדמתי קצת באַפְלוּלִית שמתחת לגושי הקרח, כשראשי דוחק את הדייסה הגַּרגרית וברכיי ואצבעותיי חותרות בחול.

הרגשתי שראשי מתחיל לקפוא וחששתי שאאבד את ההתמצאות ואישאר כאן לנצח. מיהרתי והוצאתי ראש החוצה ולקחתי נשימה עמוקה. הבטתי אל החוף, וראיתי את הקהל מנופף אליי ומצלם.

כדי שלא להשאיר כל ספק, חזרתי והדגמתי צלילה נוספת.

בסך הכל שהיתי במים אולי דקה, אך חשתי כאילו עברה שעה שלימה.

קמתי בקושי על ברכיים חורקות וכשלתי בדרכי החוצה, נאחז בקרחונים כדי להתייצב.

כשעליתי לבסוף על החוף, האוויר שקידם אותי בחוץ היה פתאום שְרָבִי. חשתי שאני נשרף מחום, וטיפות הגשם להטו על עורי כמו טפטוף של זיעה חמה.

ריצ’רד חיבק אותי. כולם הצטופפו סביבנו, טפחו על שכמי וטלטלו את ידיי. אות מסדר דוב-צפוני הוצמד לחזי.

איך יכולתי לדעת כי טבילה זו תציל אותי ואת חברי רייאן ממוות בטוח?..

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פפוק בעקבות ננוק”