אוניית הנוסעים הגדולה ושמה ישראל נותקה מהגוררות האוסטרליות ושייטה אל תוך הים הפתוח, מלווה בספינת טילים ובצוללת ישראליות. האוקיינוס נפרש […]
דין הוציא מחגור הקרב שלו את רימוני הרסס והמחסניות שהיו מסומנים בצבעים כדי להבדיל בין סוגי החימוש החכמים, והשאיר את הנשק המתביית שלו המופעל חשמלית על השולחן של מפקד בסיס האו”ם הקטן. הוא לא התבקש לעשות זאת, איש לא היה מעז לומר למפקד הצבא הישראלי הידוע לשמצה בכל ממלכת יהודה מה לעשות, אך אלו היו תנאי ההסכם שאִפשרו את מילוט אחרוני הישראלים ממולדתם, הסכם שעליו הוא עצמו חתם מול הגנרל האמריקאי האחראי על הפינוי.
הוא לא דאג. לטופי, החייל הבינתי שהתלווה אליו, הייתה יכולת ירי והגנה בפני אש נגדית שלא הייתה לאף חייל אחר בעולם, אנושי או בינתי.
השומר במגדל השמירה פתח בהוראה קולית את השער למנחת המסוקים, מרווח מספיק כדי שיוכלו להיכנס, וסגר אותו מייד אחריהם. גם יסכה נכנסה.
“את יכולה ללוות את הילדה אבל לא תרדי איתנו לאונייה! אם תרדי, את תמותי!” פקד עליה דין בעברית ומסר לטייס, “האישה חוזרת איתך.”
“אני הולכת לכל אשר תלך בתי.”
דין הביט בה בפנים קשות, יהודאית עוינת באוניית מילוט של ישראלים. זמן חיים צפוי לה: עשר דקות. לטובתה – זה לא יקרה. לפחות בת עמי נרגעה בזרועותיה, ותהיה מי שתטפל בה בזמן הטיסה אל האונייה. בת עמי הייתה בתו בת השמונה של דין, מפקד שארית הפלטה של הצבא הישראלי. בבוקר זה חטף אותה מבית הספר הדתי בצפת והגיע עימה, מלווה בטופי, הלוחם הבינתי, אל בסיס האו”ם הקטן סמוך לראש הנקרה, הנקודה הצפונית מערבית ביותר של ממלכת יהודה שהשתלטה בכוח על מדינת ישראל. כשנגיע לאונייה אשאיר את היהודאית בכוח במסוק, חשב דין לעצמו.
“בואו אחריי,” קרא להם מפקד הבסיס והוביל אותם אל עבר המסוק. “הרכינו ראש.”
דין עצר.
“חכה רגע,” דרש.
“אווו, מה עכשיו?” נמאס לאו”מניק. לא הייתה בו שום חיבה לארץ החמה הזאת שמאז ומעולם נטף בה דם המלחמות.
“אתה תשתוק ותציית!” פקד עליו דין.
הוא רכן ואסף בכף ידו מלוא אדמה, ותחב לכיס הדגמ”ח הצבאי שלו. מבלי לומר מילה, רק הביט במבט ארוך בלי למצמץ בהרי הגליל המערבי המפוחמים מלחימה, שם נמצא קברה של סקיי, אהבת חייו. הוא נשם נשימה עמוקה והדחיק את הכאב.
כשהגיעו למסוק אחז דין בבת עמי והרימה פנימה. יסכה נדחפה אחריהם, וטופי העביר גלגלים למצב קפיצה, כופף ראשו ועלה למסוק בקלות.
“זהירות מהדלת!” נשמעה קריאה אוטומטית באנגלית והדלת נסגרה. הרוטרים האיצו מהירות והמסוק התרומם מעל לבסיס. יסכה, בת עמי ודין הצמידו פניהם אל זכוכית החלון, מנסים לקלוט בעיניהם את כל הנוף.
פניו של דין היו קשוחות ולחייו הדוקות. מעודו לא חשב או חלם שיגיע יום שבו יאולץ לעזוב את ארץ ישראל מולדתו, שהפכה לממלכת יהודה, למצרים התנכית של פרעה.
מבעד לחלון נשקף נוף מפרץ חיפה, העשן עדיין היתמר מאזור הפגיעה באסדת הגז היהודאית ששהתה בנמל לצורך תיקונים.
בעת שלוחמי צבא הממלכה רדפו אחרי דין, הדוהר ברכב שטח עם בתו מלווה בטופי אל עבר בסיס האו”ם, ושלחו מעל לראשו קטלנים (כטב”מי תקיפה) וחרגולים (כטב”מי ביון) הורה גיא, סגנו של דין, שתפס את מקומו על האונייה לצוללת הישראלית “חופש” למצא דרך להתגבר על מערכת ההגנה האוירית של הממלכה ולהשמיד שתי אסדות של הממלכה, והזהיר את הצבא היהודאי כי אם ייפגע דין תושמד בטילים העיר לב יהודה, שמה העכשווי של תל אביב, וייפגעו תשתיות החשמל והמים בכל הממלכה.
האיום עשה את שלו ומועצת החכמים אישרה בלחץ הצבא האמריקאי את יציאתו של דין עם בתו והחייל הבינתי אל מחוץ לגבולות הממלכה.
כטב”ם חרגול אחד שעדיין ליווה אותם הסתובב וחזר לבסיסו. הוא היה צבוע בצהוב ובמרכזו סמל של אריה יהודה. זה היה דגלה של ממלכת יהודה שרדפה כל יהודי שהעז עדיין להחזיק בביתו את הדגל הישן בכחול־לבן, דגל שייצג עכשיו את התנגדות הישראלים לשלטון היהודי־דתי־קיצוני ששלט עכשיו בארץ שפעם נקראה ארץ ישראל.
קו החוף הלך והתרחק ככל שהתקדמו אל תוך הים התיכון. הטייס טס על פי הנחיות הטיסה, תחילה מערבה, וכדי שלא להיכנס לאזור הפגוע מעשן של אסדת הגז הבוערת בים שינה כיוון לדרום ושוב למערב. קו החוף נעלם, עולם כחול השתרע למעלה ולמטה. אין יבשה בעולם, רק ים, ולמטה אסדה המעלה אש ועשן וספינת כיבוי מתיזה זרנוקי מים לידה.
דין, שנולד למשפחה דתית וקיים את מצוות הדת עד ליום שבו חצה את הקווים והצטרף לצבא הישראלי, הרים את ראשו אל החוף שנעלם מעיניו ודיבר אל עצמו בלי קול:
קהלת, פרק ג’
לכל, זמן; ועת לכל חפץ, תחת השמיים.
עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע.
עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות.
עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד.
עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים, עת לחבוק ועת לרחוק מחבק.
עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך.
עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר.
עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום.
ואז הוסיף – עת לנטוש מולדת, עת לצפות ועת לשוב. בעזרת אלוהי צבאות ישראל, נשוב אל ארץ אבותינו, ארצם של אברהם, יצחק ויעקב. נשוב אל ארץ ישראל על חורבותיה של ממלכת יהודה, נשוב אל ירושלים, עיר האלוהים, ונבנה מחדש את מדינת ישראל, במהרה בימינו.
יסכה הצטופפה בפינה, מחזיקה בידה את בת עמי ועל פניה מבט מפוחד.
“עוד מעט נגיע לאונייה,” דיבר אליהם הטייס. “היא בתנועה ונצטרך לחוג מעליה עד לתיאום האוטומטי.”
הם נצמדו שוב לחלון, שם בתוך הכחול נראתה מרחוק אוניית קרוזים גדולה ולבנה שעם עליית אחרוני הישראלים עליה קיבלה את השם “ישראל”.
דין ספר חמש קומות באונייה. לפניה שייטה “אש ים” או בשמה המבצעי “קרפד”. היא הייתה ספינת טילים ארוכה, צבועה בחקי בהיר.
דין חיפש בעיניו את חופש שמונה, הצוללת הישראלית שלהם, אך היא נשארה מתחת לפני המים.
“אימא, תראי – אוניות!” התלהבה בת עמי.
יסכה שתקה אך הביטה מבעד לחלון.
ככל שהתקרבו יכלו עכשיו לראות המוני בני אדם על הסיפונים עומדים בשורות ומנופפים להם בידיהם בהתלהבות. גם ילדים היו שם. על תורני האונייה ישראל והסטי”ל התנוסו בגאון דגלי כחול־לבן, דגל ישראל, הדגל שלהם.
“אבא, האנשים למטה עושים לנו שלום,” התרגשה בת עמי.
“תנופפי להם איתי בחזרה, מתוקה.”
שש ידיים נופפו מתוך החלון אל האוניות המתקרבות, ארבע ידיים אנושיות, שתי ידיים ביוניות.
המסוק חג גבוה מעל המנחת הקטן המסומן בעיגול. מערכות ההיגוי המתקדמות שלו ינחיתו לבדן את המסוק, בדיוק של סנטימטר. רק עכשיו ראה דין את אנשי צוות הסטי”ל עומדים בשורה על הסיפון, לבושים במדים צחורים של חיל הים הישראלי. גרונו התכווץ, החיילים עומדים שם במסדר לכבודו, הגעת מפקדו האחרון של צבא ההגנה לישראל.
גם על סיפון האונייה נערכו לבואו שלוש מאות ושמונה חיילים, רובם חיילות, עשרים וארבעה ילדים, מאה ועשרה אזרחים המפעילים את אגפי התפעול והרפואה, ושנים־עשר פצועים מאושפזים בבית החולים הקטן.
חמש מאות וחמישים וארבעה ישראלים למודי קרבות הצטופפו ומילאו את כל הסיפונים.
המסוק הנמיך לנחיתה. דין ידע שאביב, קצינת המבצעים של הפיקוד הצעיר שלו, וכן אחדים מחייליו יחכו לו במנחת המסוקים הקטן להובילו אל אנשיו. כולו נרגש לקראתם, לא ציפה כלל לאשר קרה ברגע שבו נחתו במנחת המסוקים. מערכת ההטסה המתינה עד שהרוטרים הנמיכו את מהירותם לפני שנתנה לדלת המסוק להיפתח. דין וטופי יצאו ראשונים.
“סגור את הדלת וטוס מפה מהר!” צעקה יסכה אל הטייס, ואחזה בכוח בבת עמי המבועתת.
“שיט,” הבין דין את הקורה.
“תעצור! אל תמריא!” צעק אל הטייס.
הוא זינק פנימה וניסה לנתק את יסכה מבת עמי. היא נאבקה בו בפראות, כלביאה פצועה, שלחה יד ושרטה את מצחו. שלושה לוחמים ישראלים שהגיעו לעזור נדחסו גם הם אל תוך המסוק, ועזרו לדין תוך הפעלת כוח רב, מהלומות ואגרופים בפניה של יסכה שצעקה וצרחה וניסתה לבעוט בחיילים.
“היהודאית לא עולה על האונייה!” פקד דין והצליח לנתק יד אחד של יסכה מאחיזתה בבתה.
“סטופ איט!” צעק הטייס, “אינף!”
בת עמי בכתה בהיסטריה, לוחם אחר ניתק בכוח את אחיזת ידה השנייה של יסכה מבתה, והִכּה בכוח בפניה. דין משך את בתו אליו, והלוחם בעט ביסכה והדף אותה אל אחורי המסוק.
כשהוא אוחז בבתו הבוכייה שלח דין מבט אחרון אל יסכה, מי שהייתה אשתו לפני שגילה כי הוריו, שוחרי השלום, נרצחו בידי המשמר הממלכתי. כשזה קרה היה הוא מנהל מחלקה צעיר ומבטיח במכון לפיתוח נשק בינתי, וכשחצה את הקווים אל הישראלים המתגוננים מול צבא הממלכה צירף אליו את טופי שהיה פרוטו טייפ ראשון ונקרא בשמו הצבאי “הטורף 1”. הוא לא דאג שיהיה לטופי תחליף כי אנשי המוסד, שלהבדיל מהשב”כ נשארו נאמנים לישראל, חיסלו בדרכים שונות את כל יתר מדעני הנשק באותו מכון.
בת עמי צרחה וניסתה להשתחרר מידיו האוחזות בה כשראתה את יסכה אימה מוטלת מוכה על רצפת המסוק ונאנקת מכאב. דם נזל מזווית פיה של יסכה, אך היא לא טרחה למחות אותו.
דין והחיילים הרחיקו את בת עמי מהמסוק. אביב, קצינת המבצעים, הגיעה ולקחה את הילדה הצידה, לנסות להרגיעה.
“גברת, חלון הזמנים שלי נסגר!” צעק הטייס אל עבר יסכה המוכה שעדיין הייתה זרוקה על רצפת המסוק. “את יורדת או חוזרת איתי?”
היא התרוממה לאיטה, נאנקת מכאבי המכות שספגה, כיסוי הראש שכיסה את שערה נתלש במאבק, ושערותיה החומות והפרועות כיסו את דמעותיה. דין שתק. יסכה הייתה אשתו לשעבר, היא אם בתו, הוא לא הסכים לנוכחותה, אך גם לא רצה שיכוה וישפילוה כך.
“המפקד,” קראה אליו אביב וכשהתקרב ניסתה בקול שקט לדבר על ליבו, “תגיד, מי יטפל בילדה? אתה אחראי פה על מאות אנשים, דין. היא ילדה. אתה מפקד צבא, אבל מה יקרה עם הילדה שלך? אולי ניתן לאישה לעלות? היא תטפל בה, יהיה בסדר, היא לא תרים את הראש מהרצפה.”
“אביב, היא יהודאית,” הזכיר לה בשקט. “היא עוינת.”
“דין, אני אעזור, יהיה בסדר, תן לי אישור.”
“אוקיי, מאושר, את אחראית עליה,” פלט והפנה גבו למסוק.
“את רשאית לרדת,” פנתה אביב בקול קשה ליסכה. “תדאגי לילדה וזהו. אם את חפצת חיים – שמרי על פיך סגור. אל תשכחי לרגע שאת לא רצויה פה.”
“ת’נק גוד,” הם שמעו את הטייס מודה לאל ונאנח לרווחה כשדלת המסוק החלה להיסגר. הרוטרים תפסו תאוצה והמסוק התרומם ושב מזרחה. הם הביטו בו עד שנעלם כסיכה בשמי אחר הצוהריים. יסכה נשארה על האונייה.
“אימא, אימא שלי!” צעקה בת עמי ורצה אל תוך זרועותיה המושטות של אימה.
“שמי אביב, מה שמך?” שאלה אביב בתקיפות את האם שפניה היו נפוחות מהמכות.
יסכה השפילה ראשה, עדיין המומה מההשפלה שעברה.
“זאת אימא שלי, קוראים לה יסכה,” הסבירה בת עמי וקינחה את אפה.
“ומה שמך, מתוקה?”
“בת עמי.”
“שם כל כך יפה. את בת של עם ישראל. בואו אחריי, אני אמצא לכן תא מגורים שיהיה רק שלכן. תוכלו להתקלח שם. אחרי המסדר לכבוד אבא שלך אראה לכן את המכבסה ואת מחסן הבגדים החדשים והנעליים שתרמו לנו אנשים טובים מכל אירופה, אבל יסכה – קודם כול נלך לרגע לבית החולים שלנו. נוזל לך דם מהפה, האחות תבדוק אותך. אם יש צורך אקרא גם לאלין, רופאת השיניים שלנו. הכול יהיה בסדר, אני אדאג לכן.”
דין עקב בשקט אחרי יסכה ובת עמי הפוסעות אחרי אביב. יסכה צלעה, הוא שתק. מי באמת יטפל בבת עמי בלעדי היהודאית?
הוא דיבר עכשיו אל מכשיר הטי שלו שהיה שילוב מתוחכם מאוד של טלפון לוויני, מכשיר קשר ומחשב בעל תוכנות רבות מתקדמות, ביניהן זיהוי פנים ומבט עיניים ועוד. המכשיר עצמו היה קשיח, פעל גם על אנרגייה סולרית ויועד לשימוש בשדה הקרב.
“טי, הודעה לאנפה (אביב, קצינת המבצעים, שהפכה עכשיו גם למנהלת האונייה). מבקש חדר צמוד לחדר של בתי.”
התשובה נמסרה מייד. “התאמתי לך חדר במתחם הצוות, אבל אין בעיה, זו אוניית קרוזים לאלף ומאתיים נוסעים, יש לנו מספיק חדרים. אני מסמנת את החדר שלך, מספר 328, מול חדר 327 – החדר שלהן, ומשאירה לך גם את חדר הצוות. דגל (שמו המבצעי של מפקד הצבא הישראלי), תכניס לדברים שלך גם פקודה להתגלח, יש לנו במחסנים מכשירי גילוח לכולם.”
“קיבלתי, יטופל. מבקש נוכחותך במסדר כשתסיימי.”
“חיובי.”
זמזום נשמע מעליהם. זה היה רחפן אזרחי שנשלח לצורכי צילום על ידי צוות התקשורת הבין־לאומי שילווה את המסע, זאת לפי בקשתו של המיליארדר שרכש את האונייה עבורם.
שתיים מארבע עיניו של טופי בחנו אותו. הן זיהו שהרחפן אינו חמוש.
“סמל טופי, נצור ירי!”
“קיבלתי, תויג,” השיב טופי שהיה בדרגת סמל.
מערכת הירי שלו הייתה בנויה על פיתוח טכנולוגי חדיש ומסווג ומבוססת על תת־גז לייזר שקרניו היו אפקטיביות למרחק של כמאתיים מטרים.
“ברוכים הבאים לאונייה דגל, מפקד צבא ההגנה לישראל, וסמל טופי, הבינתי שלנו,” הכריז גיא שעמד בקדמת הסיפון מול מסדר של חיילים, משתמש בטי שנתנה לו לימור, קצינת המודיעין, כברמקול.
שלושת החיילים מהמנחת הובילו את דין ואת טופי אל המסדר. גיא לחץ את ידו. מחלקה מצטיינת מפלוגה א’ עשתה תרגילי סדר בפיקודה של בר, מפקדת הכיתה, שנקראה בפי כולם “האדומה”.
“לקבלת מפקד צבא ההגנה לישראל וסגנו, המסדר יעבור לדום!” פקדה האדומה. “מסדר דום!”
גם על סיפון ספינת הטילים אש־ים ששייטה סמוך נענו לוחמי הים לפקודתה.
צוות הצילום של צוות התקשורת מיקד את מצלמותיו בדין ובטופי. מגוחך ומיותר, חשב דין, אך זה היה ההסכם. הוא ראה את האדומה משוחחת לרגע עם טופי ורגע אחר כך הוא הצטרף ללוחמות וללוחמים במסדר.
“לדבריו של מפקד צבא ההגנה לישראל, המסדר יעבור לנוח!” פקדה האדומה, “מסדר נוח!”
“לוחמות ולוחמים, צוות הרפואה, הצוות התפעולי, ילדינו היקרים לנו מכול,” פתח דין. הוא הפנה את פניו אל המצלמות והוסיף באנגלית, “תודה לכל הגולים הישראלים בכל מדינות העולם שהיו איתנו במדינתנו, ונתנו יד למאבקנו בממלכת יהודה, ממלכת הרשע.”
הוא הביט בקהל והמשיך בעברית, “אנחנו מתכנסים כאן אחר צוהריים זה בפתחו של מסע במדבר המים הגדול והכחול. מדינת מצרים שיתפה פעולה עם מלך הפרעונים בממלכת יהודה וסירבה לבקשת האמריקאים לאפשר לספינת הטילים אש־ים ולצוללת חופש שמונה שלנו לעבור בתעלת סואץ, ולכן כל הצי הקטן שלנו ישוט סביב אפריקה.
לפי התוכנית שהכינו לימור, קצינת המודיעין וטופז, קצינת הלוגיסטיקה, משאבי האנוש ורווחת החיילים – נעגון בגיברלטר למספר ימים לצורך תדלוק והצטיידות במזון ובמי שתייה ורחצה ונמשיך באוקיינוס האטלנטי אל קייפטאון בדרום אפריקה, נחצה את האוקיינוס ההודי, צפון אוסטרליה ונדרים אל סידני, בדרכנו אל יעדנו הזמני באיי מיקרונזיה שבדרום האוקיינוס הפסיפי, שם הסכימו ברוב טובם לארח אותנו למספר חודשים, מקום מרוחק מאוד כפי שדרשה הממלכה לפני שחתמה על ההסכם.
חברות וחברים, אומנם לקחו מהצבא שלנו את כל נשקו לפי תנאי ההסדר עם האמריקאים, אך אנחנו סומכים על כלי השיט המלחמתיים שלנו שיגנו עלינו בדרכנו הארוכה. מלבדם נמצא איתנו כאן סמל טופי או כשמו המקורי – הטורף 1. הוא הנשק היחיד שיש על האונייה, אך היות שההסכם לא כלל את כלי השיט וכל מה שבתוכם, הרי שכלי הנשק הקל והתחמושת הנמצאים בסטי”ל יימסרו לצוות החירום באונייה לצורכי הגנה.
נאמר כבר לכולכם כי בסיכום עם הרשויות האמריקאיות בדרגים הגבוהים ביותר, מדובר בשהייה של מספר חודשים לכל היותר באיי מיקרונזיה, שבהם יגיעו פקידי או”ם לסדר רשמית את העברתנו החוקית לארץ שתואיל לקבלנו.
אני מצהיר כאן לפניכם, והכוונה לכל אחת ואחד מכם כולל הילדים, כי כל עוד לא יאושר מעברנו למדינה שתקלוט את כולנו, לא נצא ממיקרונזיה. לא נפקיר אף אחת או אחד מאחור. לידיעתכם, קהילת הישראלים הגולים הגדולה מאוד בקנדה לוחצת על הממשל באוטוואה לאשר לכולנו להגיע לקנדה. כל מה שעלינו לעשות עכשיו הוא להגיע בשלום אל יעדנו מיקרונזיה, מסע שיימשך כשבעה שבועות.
כפי שאתם רואים, צוות תקשורת זר מלווה אותנו. זהו חלק מההסכם. הקנדי מר דוד שטרן הנדיב מממן את המסע מכספו תוך התחייבות שלנו להחזיר לו מחצית מהעלויות ברגע שהצוות המשפטי הקנדי המטפל בענייננו יצליח לשחרר את כספי מדינתנו בבנקים השונים. התמורה למר שטרן היא חשיפתנו דרכם לתקשורת האמריקאית ומשם לעולם כולו. חיילים, אנחנו כבר לא בתנאי שטח, והינכם נדרשים להתגלח מדי יום, ולהסתפר פעם בחודש. אנחנו צבא ומעכשיו ניראה כמו צבא!”
הוא חזר לאנגלית. “כידוע לכם, מרביתם של צוות האונייה שחששו לחייהם נטשו אותה עוד לפני יציאתה. לשמחתנו, הקברניט הנכבד וצוות קציניו נשארו, כמו גם הצוות המטפל במנועים. אנחנו מודים להם על כך מאוד. הם ימשיכו להיות אחראים לשיט ולתפעול הנעת האונייה.” ושוב לעברית, “אביב, קצינת המבצעים האהובה שלנו, לקחה על עצמה את ניהול המחנה הישראלי, כלומר היא תהיה מנהלת האונייה בפועל, ותעבוד במשותף עם אדווה שלנו, מנהלת הצוות התפעולי. בתחום אחריותן של אביב ואדווה אכלוס תאי המגורים, תפעול מערכת הלימודים לילדים, הכנת והגשת האוכל לכולם, אחריות על ביגוד, כביסה, ניקיון האונייה ואחריות על הפעילות התרבותית שתעזור לנו במהלך המסע. אביב, אדווה והצוות התפעולי יכינו רשימת תורנויות שתחייב את כל החיילים והחיילות ואת כל הקצינים, גם אותי ואת משנה דגל.
ביום שבו נגיע סמוך לאיי מיקרונזיה ונראה אותם בעינינו, ייערך מסדר הסיום שבו ניפרד ממדינת ישראל האהובה שלנו ומצבא ההגנה לישראל שלנו. הובהר לי על ידי האמריקאים כי שלטונות מיקרונזיה מחייבים אותנו לפני הירידה לחוף לבחור נציגים אשר יהיו אחראים מול הרשויות על כל הישראלים עד מעברנו לארץ הקבע. אנחנו נקיים בחירות דמוקרטיות לקביעת נציגינו כשיגיע המועד.
עד הגעתנו ליעד, צבא ההגנה לישראל הוא האחראי על האונייה. שטח האונייה הוא שטח אחרון של מדינת ישראל, והצבא מופקד על ביטחונה ועל כל הקורה בה. זוהי אונייה צבאית לכל דבר. חוקי המשמעת לגבי חיילים ייאכפו בקפידה. האזרחים מתבקשים לפעול בשיקול דעת. אנחנו ממתינים לקצין הימי של האונייה שיגיע אלינו מהסטי”ל. הוא יהיה האחראי הצבאי על השיט עצמו ועל הקשר עם הקפטן וצוותו.
אני מאחל לכולנו בשם צוות מפקדי צה”ל שיט בטוח ונעים.”
קברניט האונייה ממוצא הודי ניגש, כפי שהתבקש, אל דין וגיא בחברת שלושה מקציניו במדים. הם לחצו את ידיהם והחליפו מילות נימוס.
“המסדר יעבור לדום! מסדר דום!” הרעים קולה של האדומה. “לסקירת מפקד צה”ל, סגנו וקברניט האונייה מר קאפור, המסדר ידגל את נשקו, דגל שֶׁק!”
החיילים נקשו בנעליהם. בהיעדר נשק להציגו עברו הם להצדעה.
דין וגיא צעדו אל עבר האדומה ושניהם הצדיעו לה. זה היה אמור להיות ההפך, אך בר האדומה הייתה גיבורת ישראל ופטורה מהצדעות לגבוהים ממנה בדרגה.
היא השיבה בהצדעה ולחצה את ידו של הקברניט.
דין, גיא והקברניט בליווי האדומה חלפו בין שורות הלוחמות והלוחמים. דין חייך ושוחח עם כל אחד מהם. הוא הכיר את כולם באופן אישי. עם רובם השתתף בפעילות מבצעית כנגד צבא הממלכה ומשמר הממלכה.
הרחפן הנמיך מעופו כדי לצלם את פניו של טופי המצדיע. עין אחת מהארבע של טופי עקבה אחריו. ברגע אחד היה קוטל אותו.
“גם החייל הבינתי שלכם מצדיע?” תהה הקברניט באנגלית.
“אני סמל טופי,” השיב טופי בעצמו באנגלית רהוטה, וכל שורת החיילים התאמצה שלא לפרוץ בצחוק.
אחר כך פנו המפקדים אל עבר הסטי”ל שחייליו ניצבו והצדיעו לעברם. דין הצדיע לעומתם וקרא ברמקול של הטי, “לוחמי הים הישראלים! מדינת ישראל מודה לכל אחד מכם על ששמרתם כל השנים נאמנות לה ולצבאה, צבא ההגנה לישראל. יחד נעמוד במסע הארוך ונגיע ליעד.”
“לשירת התקווה המסדר וכל הקהל יעברו לדום!” פקדה האדומה ומסרה את הטי שלה לאריקה, חיילת צעירה בעלת קול ענוג ונוגע ללב.
“כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה,
ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופייה.
עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה בת שנות אלפיים.”
בעודו מצדיע ושר את ההמנון עם כולם, נזכר דין בפעם הראשונה בחייו שבה שמע את ההמנון הישראלי, מספר ימים לאחר שחצה באש ועשן את הקווים הושר ההמנון הישראלי בהלוויית לוחם ישראלי שנהרג. סקיי, לוחמת צעירה ופרועה שהייתה שוזרת את שערה הבהיר בצמה עבה, עמדה אז דום לצידו, ושמה לב לכך שהמדען היהודאי, שהפך בן יום ללוחם ישראלי, ממלמל את מילות ההמנון, ומייד לאחר מכן לימדה אותו את המילים. זה היה כל כך מזמן, כל כך הרבה קרבות עקובים מדם התרחשו מאז, כל כך הרבה פעמים הוא שר את ההמנון הישראלי בהלוויות לוחמות ולוחמים או ילדים שנהרגו.
“להיות עם חופשי בארצנו,” שרה החיילת בקולה הצעיר והמרגש, “ארץ ציון וירושלים.”
בר האדומה פקדה על המסדר לעבור לנוח. מסדר קבלת הפנים למפקד צה”ל הסתיים.
אביב חזרה.
“איך הן מסתדרות?” שאל דין.
“בסדר,” השיבה. “האימא נראית בטראומה מוחלטת, בטח בגלל המכות שחטפה. הבת שלך מקסימה, דין. הבוקר התחדשו הלימודים. הבת שלי עינבל בגילה. היא תוכל כל בוקר לקחת אותה בשמונה וחמישה לכיתת קבוצת הגילים שלהן. נראה לך שהאם תסכים?”
עינבל לא הייתה בתה של אביב, אלא של אחותה, אך לאחר שזו נהרגה, אימצה אותה אביב אליה כבת.
דין הקשיח פניו. “אביב, אנחנו לא שואלים את האם, פשוט קובעים לה עובדות. אני מבקש שמחר נגיע שנינו לחדר שלהן. אם היא לא תסכים להוציא את בת עמי, אקרא לתגבורת חיילים, ניקח את בתי משם בכוח גם אם זה אומר שיסכה תקבל שם מכות רצח. בת עמי תעבור לגור אצלי. אם יסכה תמשיך להתנגד לכך היא תועבר למאסר בתאה. שלוש פעמים ביום יביאו לה אוכל, והיא תישאר שם עד שנגיע ליעד. זו הבחירה שלה. אם היא עדיין תתנגד – היא תיאזק.”
“אוקיי, נקווה שהיא תתרכך, דין. אם ניקח ממנה את הילדה מוטב שתעבור עם בת עמי לחדר שלך במתחם הצוות, הרחק מהאימא.”
“כמובן.”
אין עדיין תגובות